אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן מד
הט"ז אה"ע (סי' קס"ה סק"ו) כתב וז"ל כ"ש אם אנו רואין שמכוין לשם ממון ורוצה לעגנה דכופין אותו ולא אמרו דאין כופין אלא דוקא אם היא אינה רוצה לחלוק בנכסים כתקנת הקהלות דהא קיי"ל באם יש לו אשה דכופין לחלוץ אפי' אם הוא רוצה לייבם וכ"ש בזה שא"א לייבם שיש לסמוך ע"ז ע"פ הדרך שזכרנו והכל מודים בזה עכ"ל, וכן משמע מלשון הרמ"א בשו"ע שכתב וז"ל והמנהג כסברא הראשונה שאין כופין לחליצה כלל אפי' יודעין בו שנתן עיניו בממון (מהר"ם פדואה) אלא מפשרים ביניהם כפי תקנת הקהלות, וכל זה כשהוא אומר שרוצה להתייבם ואפשר להתייבם שאין חשש איסור ביבומו אבל אם אומר שאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ כופין אותו וכו' עכ"ל, ומתבאר מזה שבמקום שגם אם תתרצה היבמה להתיבם אין מניחין אותן לייבם ואין המניעה מצדה, ממילא גם כשמערים ואומר שברצונו ליבמה, הוי כמו שאומר שאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ, שהוא יודע שב"ד לא יניחו אותם לייבם ותתעגן (וגם לא ישיגו רשיון הנדרש כחוק) ובפרט כשגלוי לכל מטרתו וכוונתו להעמיס עליה שתתן לו סך מסוים, דממילא יש חשש איסור ביבומו שיכוין לשם ממון, וע"ש בט"ז שכתב דמהר"ם פדואה פסק כן לפי ששם היה היתר לייבם אפילו היה לו אשה שכן נוהגין במדינות אחרות וכו', ולפי שבמקומו במדינת איטליא היו מניחין לייבם, משא"כ במדינתנו שאין מניחין אותן לייבם גם כששניהם רוצין ביבום (אא"כ ידוע שמתכוונים לשם מצוה), ומה שהביא הרמ"א דברי מהר"ם פדואה הוא לומר שאין כופין אותו שיחלוץ ושתטול בשלימות דמי כתובתה, אלא מפשרין ביניהם כפי תקנת הקהלות, וכשהיבם אינו מתרצה בתקנת הקהלות ומבקש ממון הרבה ורוצה לעגנה כופין אותו שיחלוץ לה, וכן הדבר מוכרח מהמבואר בתה"ד (סי' ר"כ) ובב"ש (ס"ק י') בטעם מה שתיקנו הקהלות שיחלוקו כל הנכסים שהניח אפי' אינו מגיע החצי לכדי כתובתה, שתקנו זה לטובת היבמה כדי שלא תתעגן, ואם נאמר שאין ביכולת לכופו כשאינו מתרצה בתקנת הקהלות, לא הועילו הקהלות בתקנתם, ואם היבם איש ישר וציית דינא, יחלוץ ויתן לה כתובתה כדינא דגמרא ולא יבא עליה בעקיפין ואין צורך לתקנה, וא"כ התקנה הוא רק לרעתה שלא תטול דמי כתובתה, וההכרח לומר שהועילו בתקנתם שלא יוכל היבם לעגנה ולבקש ממנה ממון יותר וכופין אותו שיחלוץ לה, ומה שלא הניחו על דינא דגמרא שתטול כתובתה, הוא משום שאין הדין נותן לכופו שיחלוץ ויתן לה דמי כתובתה, כמבואר בתה"ד בשם או"ז דכשהיבם הוא אנוס בתקנתא דרבנן שלא יוכל לייבמה אין לה כתובה אפי' חלצה כיון שהוא אנוס בדבר שהיה ברצונו לייבמה אלא דלא שבקינן ליה ע"ש, וא"כ נהי שאנו מכריעין לדינא שאין מניחין לייבם מטעם חשש שאינו מכוין לשם מצוה, בכ"ז אין להפסיד זכותו בנכסי המת, דלענין דברים שבממון יוכל לומר קים לי כהסוברים כרבנן דאבא שאול דיבמה יבא עליה מ"מ גם כשמכוין לשם ממון וכדומה, או שיאמר שיודע בנפשו שמכוין לשם מצוה, רק שהוא אנוס ע"פ הפוסקים שאין מניחין אותו לייבמה, והוא מוכרח לחלוץ לה כדי שלא תתעגן, ואין לו להפסיד זכותו בנכסי אחיו, כיון שהוא אנוס בתקנתא דרבנן, ולזה תקנו הקהלות שלא יפסיד הזכות שיש לו בנכסי אחיו בהיותה שומרת יבם, ושיחלוקו כל הנכסים שהניח אפי' אינו מגיע החצי לכדי כתובתה, שבזה אינו מפסיד מזכותו בנכסי אחיו, שבהיותה שומ"י יש לו מחצה בנכסים וע' ב"ש (ס"ק י') שכתב וז"ל דהיא נוטלת נ"מ בראש ואח"כ חולקין, וצ"ל דמהר"ם לא היה צריך לפרוש נכסי מלוג כיון שבידה הוא ותופשת מה שבידה משא"כ נכסי צאן ברזל אף אם אחר מיתת בעלה בידה הם מכל מקום ידו כידה והוי כאילו בידו ג"כ עכ"ל, וע' (סי' ק"ס סעיף ו') שבנצ"ב שהכניסה לאחיו אין ליבם בפירותיה אלא מחצה, וע"ש (סעיף ז') דמתה כשהיא שומ"י יורשיה יורשין נ"מ שלה וחצי נכסי צ"ב וע"ש בב"ש, וגם אם היה עדיפות לזכותו מזכותה בנכסים, אכתי כיון שגם היא באה בטענה שאין חצונה להתייבם ודקים לה דמצות חליצה קודמת וכהכרעת השו"ע, ולכ"ע אין להכריחה שתתיבם לו, ממילא שוה זכותה לזכותו ויחלוקו בנכסים, וכשאינו רוצה להתפשר כפי תקנת הקהלות כופין אותו לחלוץ, כיון שאין מפקיעין ממנו הזכות שיש לו בנכסים, אלא שלא ירויח יותר, ואין יכול להכריחה שתתיבם לו ויזכה בכל הנכסים:
ומה שמבואר בב"ש (ס"ק י"א) על המבואר בשו"ע דאפילו יש לה שטר חליצה מן האחין צריכה להתפשר עמהם בממון אם לא שפירשו בהדיא לחלוץ לה בחנם וז"ל ואם אח"כ אומר שרצונו לייבם אותה אין כופין אותו לחלוץ כי שמא הלכה מצות יבום קודמת והוי כמתנה עמ"ש בתורה כן איתא בכמה תשובות וכ"כ הב"ח עכ"ל, וכן פסקו הגאונים האחרונים כמ"ש הפ"ת בשם הפנים מאירות והח"ס, לענ"ד אין כוונת הב"ש והאחרונים לחלוק על המבואר בט"ז והמוכרח מגוף תקנת הקהלות שאם אינו רוצה כפי תקנת הקהלות כופין אותו לחלוץ, אלא שכתב שאין כופין אותו לחלוץ בחנם ולא מהני השטר חליצה משום דהוי כמתנה עמ"ש בתורה, ואין הדבר מסור בידו להתנות, דשמא קיי"ל דמצות יבום קודמת ומחויב ליבמה ולכוון לשם מצוה, והגם שאין אנו מניחין ליבם מטעם חשש שמא יכוון שלא לשם מצוה, מ"מ אין הדבר מסור בידו ואין בתנאו כלום, וממילא ישאר הדבר כפי תקנת הקהלות שלא יפסיד זכותו במחצית הנכסים, וכן יש לפרש כוונת דברי הב"ח, דהא הב"ח כתב שם מקודם וז"ל שבידוע שאינו מכוון לשם מצוה כופין וכו' והכי נקטינן עכ"ל, רק שבא אח"כ לומר טעם התקנה והמנהג לפשר ביניהם, ואע"פ שנתקשר בק"ס קודם החופה לחלוץ לה בחנם אין כופין אותו לחלוץ בחנם, ומ"ש הב"ח דנהגינן לפשר ביניהם כדי שיחלוץ ברצון, אין כוונתו לומר שגם אם לא יתרצה בתקנת הקהלות אין לכופו לחלוץ, רק שכתב שע"פ הרוב הוא מתרצה עי"ז לחלוץ ברצון, ובודאי עדיף שיחלוץ ברצון, ופעמים שמתפשר ליטול פחות מכפי תקנת הקהלות רק שלא תטול דמי כתובה ותוספת בשלימות, וכן מבואר ממ"ש הב"ש (ס"ק א') וז"ל דאין כופין אף דיש לו אשה וידוע כוונתם שלא לשם מצוה וכו' וע' תשובת מהר"ם מלובלין (סי' ל"ח) עכ"ל, ובמהר"ם מלובלין שם מפורש שיתפשרו ביניהם שתתן חצי עזבון בעלה ואם לא יוכלו להתפשר ביניהם אזי יראו אם יכולין להטעותו לפסוק לו ממון הרבה עד שיחלוץ לה ואם אין יכולין להטעותו יכופו אותו עד שיחלוץ יע"ש, ומשמע מזה דדברי הב"ש סובבין עמ"ש בש"ע מחלוקת הפוסקים אם כופין אותו לחלוץ בחנם, כשאינה רוצית לחלוק בנכסים כפי התקנה, וכן מ"ש הפנים מאירות (ח"ב ת' קמ"ז והובא בפ"ת סק"י) שהיה חשש באם באנו לחייבו לחלוץ שיטעון שרוצה לייבם ע"כ עשינו הטוב והישר ופשרנו אותם וכו' אף שלא יגיע לה כל התוספת כתובה וכו' ע"ש, הוי הכל לענין שאין מחויב לחלוץ וליטול בפחות מכפי תקנת הקהלות, והגם שהתחייב לה קודם נישואיה שאם תזדקק ליבום יחלוץ לה בחנם, אין בתנאו ממש, וכן כתב החתם סופר לענין מי שהתחייב עצמו לגיסתו בשעת נשואי אחיו לחלוץ לה בחנם וכו' ע"ש, ואין הכרח לומר שהם חולקין על הט"ז והמוכרח מגוף תקנת הקהלות שאם רוצה דוקא שתתן לו סך מסוים יותר מכפי התקנה כופין שיחלוץ לה כפי תקנת הקהלות וכדי שלא תתעגן, וע' תשב"ץ (ח"ב ת' ק"פ) דכיון שמ"ח קודמת כופין אותו לחלוץ וכן ע"י א"י שאומרין לו עשה מה שישראל אומרין לך, וע"ש חלק ד' בחוט המשולש (ענין מ') וכתב וז"ל ואל ישעה בדברי שקר לאמר כי החליצה תביא לידי מיתה, כי דברים אלו הם דברי מינות, כי מצות התורה מביאות לחיים נצחיים ולידי טובות העוה"ז וכו', ועמ"ש הב"ש (סי' קל"ד ס"ק ט"ו) דה"ה אם אומרים סתם תן גט כיון שבא ע"י ישראל, וחליצה קיל טפי כמבואר בריב"ש (סי' תפ"ב) והובא בב"ש (ס"ק נ"ה), [וע' טור שהביא נוסחא ברמב"ם היכא שכפו מעצמן וכו'], בפרט שענין החליצה וזקוק ליבום הוא רק ע"פ דת ישראל, וכוונת העישוי רק שיעשה מה שב"ד אומרין [ובגט שעכ"פ נהוג בב"נ מעשה הגירושין, אלא שאין נוהגין בגט וע' ירוש' ריש קידושין, י"ל טפי דעבדי אדעתא דנפשייהו שיגרשנה וישלחנה מביתו, ולא שיקיים בזה חוק התורה] והגם שלענין כפיה עד שיאמר רוצה אני, י"ל גריעות בחליצה, עפמ"ש הרמב"ם ספ"ב מגירושין דכיון שרוצה במעשה המצוה ויצרו הוא שתקפו וכיון שאמר רוצה אני גירש לרצונו, והכא בענין מצות חליצה, אדרבה לפי חפץ נפש ישראל בעצם לקיים מצות הי"ת, הוא לייבמה לשם מצוה, ומה שמצות חליצה קודמת הוא מצד שאין מתכוונין לשם מצוה אלא לשם נוי וממון, והוא מצד החומר ומה שתוקפו יצרו לנטות לכוונה אחרת, וכיון שהוא אנוס לחלוץ, וגם עצם רצונו אינו לחלוץ אלא לייבם, גרע טפי מבגט, מ"מ בנ"ד מבואר בשו"ע דאדרבה בחליצה קיל טפי וכמ"ש הריב"ש בטעם הדבר ע"ש:
וע' יבמות (דף נ"ג) דפריך הש"ס על המשנה דהבא על יבמתו באונס קנה דאילימא כשאנסוהו פרסיים ובא עליה והאמר רבא אין אונס לערוה וכו', והוכיתו מזה התוס' דדבר שעושה מעצמו אפי' ע"י אונס ופחד לדעת חשיב מדלא מתרץ שאנסוהו שיבעול, ועמ"ש הגרע"א (סי' רכ"א) בשם בנו הגאון רש"א, די"ל דכיון דמהני בקרבן וגט כפייה עד שיאמר רוצה אני משום דאגב אונסיה דמצוה גמר ומגרש, ה"נ כיון דאיכא מצוה דיבום גמר ונתרצה ליבמה ואין כאן שמץ אונס וכמפורש בכמה דוכתי בש"ס, ואין צורך להמשנה להשמיענו זה, והשיבו אביו הגרע"א זצ"ל (תשו' רכ"ב אות י"ט) וז"ל גם אינו דומה להתם, דהכא ליכא בזה אונס מצוה דהא אין המצוה ליבם דוקא, דהתורה מסרה לו הברירה ליבמה או לחלוץ, וכמו לדידן אף לאבא שאול דמצות חליצה קודמת, מ"מ אם כפו אותו לחלוץ עד שיאמר רוצה אני מקרי חליצה מעושית, ה"נ ביבום אילו היה הדין דבעי שלא באונס היה הדין כן דל"מ כפייה זו עכ"ל, ולענ"ד לא מוכח כ"כ מהא דמקרי חליצה מעושית גם למ"ד דמצות חליצה קודמת, דהיינו משום דלכ"ע מצות יבום קודמת בעצם, וחליצה במקום יבום לאו מצוה היא וע' בדף כ"א, אלא דעכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה מ"ח קודמת לאבא שאול דהכונס יבמתו לשם נוי וכו' כאילו פוגע בערוה, וא"כ עצם המצוה אינו לחלוץ אלא לייבם ולכוון לשם מצוה, משא"כ כשמיבמה י"ל דכיון שרוצה במעשה המצוה ויצרו הוא שתוקפו, כשנאנס לבא עליה גמר ונתרצה ליבמה ולכוון לשם מצוה וכשאנסוהו לזה בודאי אינו מכוון לשם נוי ודבר אחר, אמנם לענ"ד בלא"ה מיושב מ"ש התוס' דהומ"ל שאנסוהו שיבעלנה, דהא הו"מ הש"ס לאוקי מתני' היכא שהמצוה דוקא בחליצה ולא ביבום וכגון חייבי לאוין דרמיין לחליצה ולא ליבום ואם בעלו קנו ויוצאת בגט כמבואר _(דף כ') (וכן נודרת הנאה וכו'), דלא שייך בזה לומר דמשום המצוה גמר ונתרצה ליבמה, דהא אדרבה אסור ליבמה לכתחלה, וגזה"כ דגם כשאנסוהו פרסיים קנה ויוצאת בגט, ומש"ה הגם דקאמר בר"ה (דף כ"ח) דכפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא [וגם אי נימא שיצא גם כשתחבו בבית הבליעה] היינו דוקא התם דאיכא מצוה, וזמנה קבוע וא"א להפטר ממנה, משא"כ הכא לא מיבעיא כה"ג דליכא מצוה כלל, אלא גם ביבום דעלמא, כשיש עוד אחין יכול להפטר הימנה, ולכתחלה הוא שמצוה בגדול לייבם וגם אין הזמן קבוע], ובלא"ה שאני התם שאין הנאה לפרסיים במה שיאכל המצה רק שכופין אותו לקיים המצוה וע"ד ב"ד ישראל הן עושין וכהא דגיטין (דף פ"ח) שאומרין פשה מה שישראל אומרין לך ובני עשויי נינהו יע"ש [וע' פסחים צ"א רש"י ד"ה בית] משא"כ כשאנסוהו לבא על יבמתו, בודאי אינו ע"ד ב"ד שלא יצוו לעשות פריצות בפרט דאין כופין לייבם ויוכל לחלוץ, רק שהפרסיים רוצין בפריצות וכה"ג ודאי דחשיב אונס גמור, וגם עמ"ש התוס' די"מ דה"ק בין שיהא אותו שוגג ומזיד באונס וכו'. והיכא שלא ידע שהיא יבמתו הוי כמו שלא ידע שהוא מצה דהוי מתעסק בעלמא ולא יצא כמ"ש הר"ן, והגם דכבר השמיענו דבין בשוגג קמ"ל דגם אם היה שוגג ואנוס ג"כ קנה, וגם קמ"ל דביאת אונס הוי קנין וזכה בנחלה, ולא מצינו אלא קיום מצוה באונס, ולא שיהא מעשה קנין באונס, וקמ"ל דהכא גזה"כ להשוות אונס לרצון. וסברת התוס' דכשעושה מעצמו אפילו ע"י אונס ופחד חשיב לדעת, דהוי לכאורה היפוך המבואר בכל הש"ס דחשיב אונס ויש מפרשים כוונתם דלענין יבום הוי מילתא דפשיטא כיון דכבר קתני שא"צ כוונה וכמ"ש בחידושי הרשב"א, ומוקשה לפ"ז המבואר בתוס' גם עמ"ש אין אונס לערוה ודכה"ג יואי"ע], י"ל קצת עפמ"ש בירוש' (פ"ד דסוטה ה"ה) א"ל נאנסתי כו' ולבסוף אינו ערב לו כו' וע' כתובות (דף נ"א) וגם באיש מצינו בסוטה (דף ט') ותאלצהו כו'. ומש"ה כשעושה מעצמו אפי' ע"י אונס חשיב לדעת דהא מתרצה תיכף אח"כ. וגם אינו קץ לגמרי מדיכול לעשות זה ועי' זבחים (דף קט"ז) עמ"ש ולא קמה וגו'. ודוקא כשלא עשה מעצמו חשיב שלא לדעת (ובתשו' גאונים בתראי (ת' לב) שבזה"ז שא"א לייבם לכ"ע כופין לחלוץ]:
ועמ"ש חותני הגאון זצ"ל בברית יעקב (או"ח סי' ט"ו) עמ"ש התוס' בסוכה (דף ל') בהא דיליף מקרא דאין יוצא במצה של טבל דתיפוק ליה דהוי מצוה הבאה בעבירה. וכתב דאצטריך קרא כשכפאוהו פרסיים לאכול זה דתו ליכא עבירה וקמ"ל הדרש מלא תאכל עליו חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל. וכיון דלולי האונס היתה אסורה משום טבל ולא חייל עלה איסורא דחמץ. אינו יוצא במצה זו אפי' היכא דכפוהו לאכול ע"ש שהאריך בזה. ולענ"ד ז"א, דכל מה דיצא כשאכל מצה ע"י כפיה היינו דכיון דאיכא מצוה גמר ונתרצה לזה [ועמ"ש הרמב"ם ספ"ב מגירושין דכיון שתשש יצרו ואמר רוצה אני כו'], ולא שייכה זה במצה של טבל דהויא מצה"ב, ולא יצא חובת מצה כשאוכלה ברצון. וכיון דליכא מצוה לאוכלה, תו ל"מ הכפייה, דל"ש לומר שרצונו בעצם לאכול כדי לקיים המצוה, כיון דאדרבה הויא מצה"ב:
ועמ"ש הב"ש (סימן קס"ה ס"ק ד) דאם היה לו אשה בעת שנפלה לפניו ליבום והיתה אסורה עליו מחמת תקנת ר"ג י"ל דגרע טפי דאין היתר לאיסור זה. משא"כ כשנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה, כיון דמהני התרה, מותרת לו כשמצאה היתר לנדרה, הגם שהיתה אסורה לו בעת שנפלה לפניו. ותמה ע"ז חה"ג זצ"ל בבר"י חלק אה"ע (תשובה א), דהא כתבו התוס' והרא"ש ריש יבמות דמש"ה כשהיתה נדה בעת שנפלה ליבמה, שריא ליה כשתטהר, ולא אמרינן דכיון שנאסרה שעה אחת אסורה עליו עולמית, משום דאף בימי נדתה בת חליצה היא ואם בא עליה היבם קנאה כדאמר בפסחים (דף עב), וא"כ ה"נ כיון דכשיש לו אשה, בת חליצה היא ואם בא עליה יבם קנאה, לא נאסרה עליו עולמית. ולענ"ד יש ליישב דברי הב"ש. דהנה התוס' כתבו וז"ל, אלה"ק דנדה תאסר ליבם אע"פ שמטהרת אח"כ כמו אחות אשתו שאין מתיבמת אפי' מתה אשתו אח"כ, דלא דמי דאחות אשה ושאר עריות האיסור עומד על היבם טפי משאר בנ"א. אבל נדה לכ"ע אסירא, ואפי' בנדתה משמע דבת יבום היא דקאמר ר' יוחנן אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ופריך עלה מ"ש יבמתו דקעביד מצוה כו' משמע דקני לה כו' עכ"ל, ומשמע מלשונם דמ"ש דבת יבום היא, נמשך עמ"ש למעלה, ומפרש מ"ש מקודם דשאני נדה שאין איסורה עומד טפי על היבם משאר בנ"א, ואילו היינו אומרין דלא קני לה כשבעל יבמתו נדה, היינו אומרין שאיסורה עומד טפי על היבם. דכשבא עליה אחר קנאה הגם דהויא ביאת איסור וכמ"ש התוס' ביבמות (דף נז), ועמ"ש בספרי אבן הראשה (סי' כ"ח), ועי' קדושין (דף כב) אלא מעתה ש"כ תקנה בביאה כו'. ועמ"ש המקנה קדושין (דף נ"א) דכיון דבקדושי ביאה בח"ל ל"ש לומר דהוי קשאמל"ב, איתקש לזה ק"כ. ולענ"ד י"ל כמ"ש הנ"ב דתפסי קדושי ביאה, לפי שהיה יכול להיות הקנין בהיתר בקדושי כסף ושטר. והשתא אי נימא דלענין ק"כ הוי קדושין שאמל"ב, לא משכחת קנין דהיתר, וגם קדושי ביאה לא יחולו, ושפיר כ' התוס' שם בקדושין. ועכ"פ אין לחלק בין ק"כ לקדושי ביאה ותופסין בנדה [וגם למ"ד אין חופה לפסולות עכ"פ מהני לעשותה אירוסין דזה אפשר בהיתר בק"כ ושטר]. והיה מקום לומר דמ"מ יבם לא קנאה, לפי שאין לו קנין אחר בה אלא בביאה ולא משכחת לגבי יבם קנין דהיתר בימי נדתה (ומאמר דאיסורא לא קני ע' ד' כ"ט). גם דיבום הוי ביאת מצוה. וכל שהוא בעבירה ולא מצוה י"ל דלא חשיבא יבום ולא קנאה, וממילא היה איסור נדה עומד טפי על היבם משאר בנ"א. לזה הוצרכו התוס' לומר דאפי' בנדתה בת יבום היא וקני לה בדיעבד, וממילא אין איסורה עומד טפי על היבם משאר בנ"א, והוא נמשך למ"ש התוס' מקודם, ושפיר כתב הב"ש במי שהיתה לו אשה בעת שנפלה לפניו ליבום. די"ל דכיון שנאסרה לו שעה אחת אסורה עליו עולמית, כיון דהכא האיסור מיוחד להיבם שיש לו אשה אחרת, ומותרת לאדם אחר פנוי, ולא דמי לנדה דלכ"ע אסורה. וגם כבר כ' עוד התוס' דשאני נדה דלבעלה נמי צריכה להמתין כו' ע"ש. ובכ"ז דברי הב"ש צ"ע. ובפרט האידנא עי' ב"ש (סי' א' ס"ק כ"א) שאינו אלא מנהג שנהגו להחמיר ע"ש. והנה הרא"ש כתב וז"ל אבל נדה אסורה לכל ואע"ג דלאו בת יבום היא בעת נדתה חליצתה חליצה ולא דמי לחליצת מעוברת דלא שמה חליצה לר"ל משום דאינה עולה ליבום, דשאני נדה שעומדת לטבול כו' אבל מעוברת שמא תלד. ועוד דאף אם בא עליה בנדתה קנאה כו' הלכך מקריא שפיר עולה ליבום עכ"ל. ולכאורה מוקשה למאי הוצרך לומר דהויא עולה ליבום וחליצתה חליצה, תיפוק ליה דבת יבום היא שאם בא עליה בנדתה קנאה, ואולי י"ל דס"ל דלא מוכח מההיא דיבמתו נדה בעל פטור. אלא דקנאה כשלא ידע שהיא נדה ושגג וטעה וסבר לעשות מצוה (והוי מה"ב בשוגג ועי' תו' נדרים דף י') משא"כ כשידע שהיא נדה דהויא ביאת איסור במזיד [וגם בביאת איסור דעלמא לא מוכח מהתוס' (דף נז) אלא דביאה קונה בפסולות כשלא ידע שפסולה לו. ושפיר הקשו דנימא תאמר בחופה שאף אחר שתלמוד שקונה אין קונה בפסולות אף בכה"ג, כדמוכח ממ"ש אלא דקני לה כשהיא ארוסה ואסתתרה ונכנסה לחופה ולא נבעלה וש"מ יש חופה לפסולות, ולא דחי דמיירי שבשעה שהכניסה לחופה לא ידע שנסתרה. וכעין מ"ש התוד"ה ונקה, דנוקמה כגון היכא דכשבא עליה לא ידע עדיין שנסתרה], וא"כ לאו בת יבום היא, לזה הוצרך הרא"ש לומר דלא דמיא לאחות אשה משום דחליצתה חליצה, ומשום דמקריא שפיר עולה ליבום, כיון שאם בא עליה ולא ידע שהיא נדה קנאה. ושאני ביאת מעוברת דאף כשלא ידע שהיא מעוברת לא שמה ביאה ומש"ה א"ע לחליצה, וס"ל להרא"ש דכיון שבהיותה נדה היא אסורה לכ"ע, וגם בת חליצה היא, ל"ש למילף מאחות אשה, ואולי גם התוס' קצרו בלשונם וכיונו לזה. אך יותר משמע דס"ל דמוכח דבת יבום היא וקנאה, ודממילא אין איסורה עומד טפי על היבם וכמ"ש. ולכאורה יקשה לר"ל, הא דאם אין ולד של קיימא יקיים, דהא לא היתה ראויה בשעת נפילה, ואיהו ס"ל דתגלי מלתא למפרע ל"א, ול"ל דהוי דרכי נועם. שגם לאחר אסורה להנשא כל זמן עיבורה, דז"א, דלאחר צריכה להמתין רק מטעם הבחנה, וי"א דהוי רק מדרבנן, ול"ל דיליף מקרא דובן אין לו עיין עליו. ומשמע ליה מזה שאם תפיל מתיבמת אח"כ, דא"כ קשה דנילף מזה דאמרי' בזה תגלי מלתא למפרע, וגם אזדא לפ"ז קושיית התוס' אמאי פטור מן הקרבן דלפ"ז יש הוכחה מהכתוב, דלא חשיבה בשעת נפילה אשת אח שלא במקום מצוה. ומ"ש התוס' דהוי כקטן כו', הארכתי בזה במק"א: