אור ברסלב

אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין

סימן מא

סימן מ

הב"י באו"ח (סי' קנג) הביא שיטת רבינו ירוחם שאסור ליתן במתנה בהכ"נ או עצים מביהכ"נ ישן שסתרו, משום דהוי ספק אם יוצאה לחולין בז' טובי העיר הלכך אם נתנוה אסור להשתמש בזה, ועמ"ש הב"י דהא כיון דהוי פלוגתא דרב אחא ורבינא במגילה (דף כו, , קיי"ל בפסחים (דף עד) דהיכא דפליגי רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא, ויש ליישב שיטת רי"ו ע"פ מה שהקשה הט"א דכיון דרבינא לקולא ע"כ דסבר דמתנה כמכר משום דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה הדר הוי כזביני, וזה סותר להא דקאמר בב"מ (דף טז) יהבה ניהליה במתנה נגזל לגזלן פליגי בה רב אחא ורבינא ת"א מתנה כירושה וחד אמר מתנה כמכר דאי לאו דטרח וארצי קמיה לא הוי יהיב ליה מתנה להכי טרח וארצי קמיה כי היכי דליקום בהימנותיה, והלכתא כרבינא לקולא ולא מפקי' ממונא מחזקת הגזלן ועל הלוקח להביא ראיה שנתכוין להעמידה בידו וכמ"ש הרא"ש, וא"כ מוכח דמתנה אינה כמכר, והנה בפשוט י"ל דנהי דס"ל לרבינא שפקע קדושת בית הכנסת במתנה משום טעמא דאי לאו דהו"ל הנאה מיני', אבל ההיא דב"מ, ע"כ דוקא כשחזר ולקחה בדמים מהנגזל, חזינן דטרח כי היכי דליקו בהימנותיה, משא"כ כשנתן הנגזל הקרקע בעצמו במתנה, לא מוכח כ"כ מההנאה שקיבל הנגזל, דטרח וארצי קמיה כי היכי דליקו בהימנותיה, ממה שנתן לו במתנה, כיון דבלא"ה אינה בידו, שכבר גזלה ממנו, וכן להיפוך י"ל למ"ד דגם במתנה ע"כ דטרח וארצי קמיה כו', עכ"ז לא פקעה קדושת בהכ"נ אלא במכירה ונתינת מעות ולא בהנאה בעלמא, אמנם י"ל עוד בזה, לפום דקאמר ביומא (דף פ) א"כ הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, א"ל כי אתשל בעוג מלך הבשן אתשל כו', והגם דקתני סתם, בש"א רביעית ובה"א מלא לוגמיו והוי חומרי ב"ה, מכל מקום כיון דאתשל בעוג מלך הבשן הוי ב"ה לקולא, וע' ריש קדושין תד"ה בש"א, וה"נ י"ל דעיקר פלוגתייהו הוי לענין ביהכ"נ, וסבר רבינא מתנה כזביני לקולא, וממילא קאמר הש"ס דפליגי נמי כי יהבה ניהליה במתנה נגזל לגזלן דלרבינא מתנה כמכר, והגם דהוי חומרא לשיטת הרא"ש, מ"מ כי אתשל לענין בהכ"נ לקולא אתשל, ומיושב שיטת רבינו ירוחם, דכיון דעכצ"ל דהוי עיקר פלוגתייהו בחד דוכתא, ומינה יליף הש"ס דפליגי נמי באידך פלוגתא, י"ל דעיקר פלוגתייהו הוי בב"מ וקיי"ל כדברי המיקל דמתנה כירושה ולא מפקינן מחזקת הגזלן, וממילא גם לענין בהכ"נ קיי"ל דמתנה לאו כמכר ולא פקעה בהכי קדושתה, וס"ל שיש הכרעות מסוגיות הש"ס דקיי"ל דמתנה לאו כמכר [וע' בכורות (דף נב) דבעי קרא תשובו לרבות כו'] ודמוכח דהוי עיקר פלוגתייהו בב"מ [והרא"ש י"ל דס"ל דלא תליין הפלוגתות בהדדי כמ"ש, ומש"ה לא תלי לה הש"ס בפלוגתא דר"מ ורבנן גבי יובל אי מתנה כמכר]:

וכל זה הוא לשיטת הרא"ש, וכ"כ הנמ"י בשם הרשב"א שהגזלן נחשב מוחזק משום דודאי איהו קנאה, ואע"ג דתפיס לה לוקח תפיסה בקרקעות לאו כלום הוא, אמנם הרמב"ם (פרק ט' מגזילה ואבידה הי"ג) פסק דכשנתנוה הבעלים מתנה לגזלן קנה הלוקח, וכתב הכ"מ דהיינו לפי שהלוקח מוחזק בקרקע ובטענה כל דהו מוקמינן בידיה, וי"ל סברת מחלוקת הרמב"ם והרא"ש, לפום דקאמר מכדי האי לוקח במאי קני להאי ארעא בהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא, א"ל רבא תהא במאמינו בההוא הנאה דלא קא"ל מידי וקא סמיך עליה טרח ומייתי ליה גמר ומקני ליה, ופי' הש"מ די"ל שאף הנגזל עצמו לדעת כן מוכרה והוא גומר ומקנה ללוקח, ואפי' למ"ד בפ' הגוזל מי הודיעו לבעל החטין כו' שיקנה חטין לבעל המעות, הכא מודה שכבר יודע שזה מכרה והוי כמו שהודיעו גזלן שלצורך לוקח הוא חוזר ומוכרה והוא מקנה למי שהמעות שלו, וכתב שם דאי נימא שהגזלן במעותיו הוא קונה שהרי מעות הלוקח ראשון בהלואה הם עליו, זכה הגזלן ולא הלוקח, ועמ"ש הרא"ש פרק הגוזל עצים אות י"ח שדעת שליח לזכות לצורך בעל המעות יע"ש, ועמ"ש התוס' ד"ה האי שטרא חספא, וא"ת מעותיו שהיו תחלה מלוה נעשו עתה מכר, וי"ל כו' במלוה אינו יכול לקנות כדאמרינן המקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר לא קנה, והשתא י"ל דהרמב"ם לטעמיה שפסק (פ"ז ממכירה הלכה ב) דמלוה קונה במכר ואם מכר לו קרקע בחובו אינו יכול לחזור בו, וממילא כשחזר ולקחה הגזלן מבעלים הראשונים, מעותיו של הלוקח שהיו תחלה מלוה נעשו עתה מכר באתרא דקנו בכספא, וממילא אי אמרינן דגם כדיהב ליה במתנה טרח וארצי קמיה כי היכי דליקו בהימנותיה, זכה ברגע ראשונה בעד הלוקח בעל המעות (וקודם הנתינה לא זכה הגזלן בקרקע הנגזל], והרמב"ם כתב וז"ל הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חברו אחר שזקפן עליו מלוה הרי קנה לעצמו כו' ואני אומר שאין דין זה דין אמת אלא המקח של משלח ע"ש, וא"כ נהי דמעיקרא לא היה במכירה כלום והיה המעות מלוה בידו, אכתי זכה השתא בעד הלוקח בעל המעות (והוי כמו שקיבל דמי השדה מהגזלן והגזלן קיבל המעות מהלוקח] ומש"ה הכא במתנה דהוי פלוגתא וקיי"ל כדברי המיקל, יש להעמיד בחזקת לוקח שהוא מוחזק בקרקע, דלא שייך להעמיד בחזקת גזלן, דהא אין חזקת הגזלן ודאית, דאי נימא דמתנה כמכר, כבר זכה מרגע ראשונה בעד הלוקח, ולא זכה הגזלן מעולם, וכיון דהוי בספק מי קנה והחזיק, יש להעמיד בחזקת לוקח, והרא"ש לטעמיה שחולק וסובר דמלוה אינה קונה במכר אפי' המעות עדיין בעין ביד הלוה משום דמלוה להוצאה ניתנה ואין נותן לו עתה כלום (וע' בב"י סי' קצ"ט וסי' ר"ד] ומש"ה ס"ל להרא"ש שהגזלן נחשב מוחזק, משום דגם אי נימא דהוי כמכר, אכתי זכה הגזלן מקודם, דדוקא כשנותן לו מעות הוא דאמרינן שזוכה לבעל המעות, משא"כ הכא דמעות הלוקח שיש מכבר ביד הגזלן, כבר ניתנו להוצאה, והא דזכה לוקח למ"ד דמתנה כמכר דאי לאו דטרח וארצי כו', היינו כמ"ש התוס' דהוי כמו שא"ל שדה זו קנויה לכשאקחנה, וגם לפמ"ש הרא"ש דלא שייכה זה בההיא דאדם מקנה דבר שלב"ל, היינו משום דקא סמיך עליה ובכה"ג גמר ומקני אף דשלב"ל, או דתו הוי כאומר לו לך חזק וקני (וע' ש"מ בשם הרא"ש דזכה ללוקח ויש ליישב] ועכ"פ מעיקרא זוכה הגזלן והוא מקנה אח"כ ללוקח, ושפיר י"ל כמ"ש הרא"ש שהגזלן נחשב מוחזק וכמ"ש הרשב"א משום דבודאי זכה הגזלן רגע ראשונה, ומספקא לן אי הדר זכי לוקח מידו, ואין להוציא מיד הגזלן מספק (אי לר"א ורבינא מלוה קנה במכר זכה לוקח לקולא א"נ דלמ"ד בהכיר שאינה שלו יש לה שבת הוי לוקח מוחזק ולרא"ש דאין מלוה קונה הוי גזלן מוחזק):

ב) והנה ע"פ הפלוגתא אי מתנה כמכר, יש לבאר הא דקאמר בשבת (דף י) רב חסדא הוה נקיט בידיה תרתי מתנתא דתורא, אמר כל מאן דאתי ואמר שמעתא חדתא משמיה דרב יהיבנא ליה ניהליה, א"ל רבא בר מחסיא הכי אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם יהבא ניהליה אמר חביבין עלך שמעתתא דרב כולי האי א"ל אין א"ל היינו דאמר רב מלתא אלבישייהו יקירא א"ל אמר רב הכי בתרייתא עדיפא לי מקמייתא ואי הוה נקיטנא אחריתי יהיבנא לך, ונשאלתי מנא ידע רבא בר מחסיא דמימרא דהנותן מתנה לחבירו כו' הויא שמעתא חדתא קמיה דר"ח שלא שמע זה מעולם, ומאי האי שאיחר לומר חביבין עלך שמעתתא כו' עד שא"ל הכי אמר רב כו' ויהבא ניהליה, וכאילו היה מסופק מקודם אם ישמור מוצא שפתיו והבטחתו, והשבתי ליישב זה לפום דקאמר בבכורות (דף כט) ובנדרים (דף לו) דאפי' במקום שנוטלין שכר על המקרא, על המדרש, לא שרי למישקל דכתיב ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' מה אני בחנם אף אתם בחנם, וקאמר שם רב דגם שכר מקרא אינו נוטל אלא שכר שימור או שכר בטלה והא דקאמר בב"מ (דף מא) מובילנא מנא אבתריה כו', ובב"ק דף כ) לכי תשמש לי כו' ובפסחים (דף נא) אם רבו צריך לו שישמשנו כו' [ובב"מ (דף צז) אתון שאלתון לי עמש"ש] וע' מגילה (דף כח), היינו משום ששמוש ת"ח הוא טובת ותועלת התלמיד, וכמ"ש בכתובות (דף צו) כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד כו', וע' מ"א (סי' קכח ס"ק עה וצ"ע], וא"כ לא הותר לו לקבל המתנתא דחורא בתורת שכר חלף מה שאמר לו שמעתתא דרב, אלא שיאמר לו השמעתא בחנם, ואח"כ יתן לו המתנתא דתורא בתורת מתנה ולא בתורת פסיקת שכר, שלא נתתייב לו ליתן בזה שאמר דכל מאן דאתי כו' יהיבנא ליה ניהליה, כיון שלא הוברר אז מי יאמר לו [וע' בקצה"ח (סי' סא ס"ק ג) בשם תשו' הרא"ש בשטר שלא נכתב שם המלוה אלא שמשעבד לכל מי שיוציאו שמשתעבד בזה כההיא דמשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך, ושאול אמר והיה אשר יכנו יעשרנו וגו', וכשבא דוד והכהו נתחייב לו שאול ממון, וע' ב"ב (דף קמא) המבשרני במה נפטר רחמה כו', וכתב דלפמ"ש הרמב"ן דכיון דאין ברירה לא משתעבד כה"ג מה"ת, צ"ל דהוי מדין שליחות דלא בעי קנין, וע' סוכה (דף מב) מי שיגיע לולבי לידי כו'] ודוקא היכא שנוטל שכרו בתורת פועל ושליח, מתחייב לכל מי שיעשה הפעולה. משא"כ הכא שאסור ליטול שכר ע"ז, ואינו בתורת פועל אלא בתורת מתנה בעלמא, ומתנה מרובה יכול לחזור בו, והנה כ"ז הוא ל"ד דמתנה אינה כמכר, משא"כ למ"ד דמתנה כמכר, דממילא מסתבר דגם זה חשוב כקבלת שכר, דכיון שנחשב כמכירה כל היכא שמקבל הנאה ממנו, ממילא הכא שנותן לו מתנתא דתורא בשביל חלופי ההנאה מאמירת השמעתא, הוי כמו שנותן לו זה במחיר השמעתא דרב והוי זה קבלת שכר, והנה כבר כתבו התוס' דהא דנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, היינו דוקא במתנה שנותן לו ע"י אהבה שאין המקבל מתבייש אבל הנותן צדקה שהמקבל מתבייש מתן בסתר יכפה אף [וע' קדושין דף ל"ו תד"ה כל בשם הירושלמי דמאן דאכיל מדחבריה בהית לאסתכולי ביה], וע' פרש"י שאם נתנה בביתו שלא מידיעתו צריך להודיעו שמידו באה לו שמתוך כך יהא אוהבו, והיינו לפי שכשידע מי הוא הנותן לו ושהוא איש ממכירו שקיבל ממנו הנאה וקורת רוח לא יתבייש מלקבלו, וכדיליף לה מקרא דלדעת כי אני ה' מקדשכם א"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם, ומשום שלא יתביישו לקבל מתנה מהי"ת ואדרבה ישמחו בזה, וכן קאמר מכאן ארשב"ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו, הגם דרשב"ג גופיה סבר בב"ב (דף יג) דמצי קאמר לא ניחא לי במתנה דכתיב ושונא מחנות יחיה, הגם שיש בזה תועלת להנותן שיחלקו ביניהם, שיאמר טול אתה שיעור ואני פחות, ולטעמיה קאמר בב"ב (דף קלח) היכה שזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צוח ת"ק סבר מדשתק קנינהו כו' ורשב"ג סבר דהוכיח סופו על תחלתו שלא נתרצה במתנה, דסבר דמסתבר שלא נתרצה במתנה, ומ"מ הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו שיהא נוח זה לזה, ומשמע מזה דמתנה הוי כמכר דממילא אין המקבל מתבייש כיון דהוי כמו שנתן לו דמיו במה דהו"ל הנאה מיניה מכבר, ומש"ה הנותן מתנה צריך להודיעו, משא"כ אי מתנה לאו כמכר, והוי מתנת חנם לגמרי, אדרבה עדיף שלא להודיעו כדי שלא יתבייש ומתן בסתר עדיף, ומיושב הא דא"ל הכי אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו כו', דהויא שמעתא חדתא קמיה דר"ח, מדקאמר דכל מאן דאתי ואמר שמעתא כו' יהיבנא ליה ניהליה, דמוכח מזה דסבר דמתנה אינה כמכר וכמ"ש, וחשב בדעתו שאחר שישמע ר"ח המימרא דרב דהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, דמוכח מינה דמתנה הוי כמכר, יחדול מלתת לו המתנתא דתורא, דכיון דמתנה כזביני הוי כמקבל המתנה חליפי שכר לימוד השמעתא, וקאמר הש"ס דבכל זאת יהבא ניהליה, והיינו משום דדוקא בעד לימוד השמעתא אסור לקבל שכר, ואיהו יהב ליה רק בשביל שחביב לו שמעתא דרב, ואילו אמר אותה שמעתתא בשם אמורא אחר, לא הוה יהב ליה מידי, כדקאמר היינו דאמר רב מילתא אלבישייהו יקירא שדמיו יקרים למי שרגיל ללובשו ולפי שהוא תלמידו של רב ורגיל בשמועותיו הוא מחזר אחריהם, [ועיין ב"מ (דף נ"ג) טלית עד שתות מחיל אינש דאמרי אינשי עשיק לגביך כו', ויש מפרשין נ"מ בזה להלכה בהא דקדושין (דף ח') ר"כ שקיל סודרא בפדה"ב אמר לדידי שוה לי ה"ס], ונמצא שאין המתנה וקבלת השכר במחיר לימוד השמעתא, אלא שנותן לו בעד החביבות וקורת רוח שעושה לו בזה שמשמיעו דבר חדש בשם רב, דזה בודאי שרי למישקל, ומש"ה דוקא השתא אמר ליה חביבין עלך שמעתתא דרב כולי האי, דמעיקרא היה סבור דסבר ר"ח דמתנה אינה כמכר, ושנותן לו בעד גוף השמעתא, ואחר שא"ל השמעתא דהנותן מתנה לחבירו כו' דמוכח מינה דמתנה כמכר, ובכ"ז יהבה ניהליה ובודאי לא ספי ליה איסורא שכר לימוד, התבונן מזה דיהב ליה רק בעד חביבות דברי ושמועות רב, ואז אמר חביבין עלך שמעתתא דרב כו' מילתא אלבישייהו יקירא, ומדוייק לשון הש"ס:

ולכאורה יש להקשות ע"ז ממ"ש הר"נ בנדרים (דף כד) ד"ה משום דאמר ליה, וז"ל ואחרים אומרים דמשום דהכא בעי למיתן ליה מתנה מרובה משמע דעבד ליה אידך נייח נפשיה דאי לא לא הוה יהיב ליה הך מתנה, הלכך שייך למימר לאו כלבא אנא, אבל במתני' לא מוכח הכי דעביד אינש להאכיל את חבירו אצלו אע"ג דחבריה לא יהיב ליה מעיקרא מידי ע"ש, וא"כ גם למ"ד דמתנה כמכר היינו דוקא במתנה מרובה ולא במתנה מועטת כגון בנתינת פת לתינוק, וצריך להודיעו לפי שאינו מתבייש בקבלת מתנה מועטת, אך אכתי י"ל כמ"ש, דהא קאמר הנותן מתנה לחבירו כו' וכולל גם מתנה מרובה וחשובה, דוגמת הא דמייתי דא"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, וגם שאני מ"ש הר"נ לענין לסעוד אצל חבירו, שאין בזה שום בזיון וע' בלקוטי מהרי"ל שמצות הכנסת אורחים היינו הכנסת עשירים ומכובדים, ועמ"א (סי' של"ג סעיף ה' וסי' תקט"ו סעיף ו') ואינו בגדר מתנה רק שמתכבד בו, ועמ"ש המהרי"ט אי לא זכה האורח בחלקו עד שיתן לתוך פיו ועיין נדרים (דף ל"ד) ומ"ש במק"א בזה], משא"כ כשנותן לו בתורת מתנה, י"ל דגם מתנה מועטת הויא בכלל מכר להך מ"ד, גם דלפירוש הראשון של הר"ן, אינו מחלק כלל בין מתנה מרובה למועטת, ושפיר י"ל כמ"ש, ועמ"ש הט"ז או"ח (סי' רמ"ז ס"ק ג') בענין אם הכנעני מוליך הכתב בחנם אפילו נתנה לו בערב שבת מותר, ויש חולקים דכל שעושה בחנם אסור, והקשה הט"ז דודאי שייך בזה אדעתיה דנפשיה טרח דקיי"ל במתנה דאי לאו דעביד ליה ניחותא לא הוה יהיב ליה מתנה, וה"נ הכנעני שמוליך בחנם ודאי זה לתשלומין על איזה טובה שעשה לו הישראל והוי כאילו קבל מעות ממנו, ולכאורה יש ליישב זה לפי דברי הר"ן הנ"ל, ודשאני הנאה מועטת הולכת כתב בחנם, אך כבר נתבאר די"ל שלא כתב הר"ן כן אלא לענין לסעוד אצל חבירו, ובפרט כנעני המקפיד ואינו מוחל פחות מש"פ, ועיין סנהדרין (דף נ"ז), בודאי מוליך הכתב לתשלומין על איזה טובה שעשה לו, ועמ"ש הש"כ יו"ד (סי' קי"ז ס"ק ג') דמהגהות מיימוני שהביא הב"י משמע שמותר לקנות בשר טריפה להאכיל לפועליו כנענים, שלא אסר אלא לקנות כדי ליתן לפועליו כנענים משום דמתנה הוי כמכר דאי לאו דקביל הנאה מיניה לא הוה יהב ליה מידי, והוי כקונה למוכרו דהוי כסחורה, יע"ש, ולכאורה קשה כיון דהוי ספיקא דפלוגתא אי מתנה כמכר וקיי"ל לקולא להמוחזק, וא"כ היה להתיר לקנות כדי ליתן לפועליו ולמיזל לקולא בספיקא דפלוגתא, לפמ"ש הנוד"ב דאיסור סחורה בדברים האסורין הוי רק מדרבנן, ואולי י"ל דהתם אמרי' דאי לאו דקביל הנאה מיניה לא הוה יהב ליה, משים שאסור מתנת חנם, ועמ"ש התוס' פסחים (דף כ"ב ד"ה ור"ש) דההיא דשולח אדם ירך היינו דוקא אם היה שכנו מפני שהוא כמוכרו לו, ובזה יתיישב מה שהקשו המפרשים מהא דקאמר בע"א (דף ס"ב) לעולם יהבינן ליה שכר מפירות שביעית ודקא קשיא לך לאכלה ולא לסחורה דיהביה ניהליה בצד היתר כדתנן לא יאמר אדם לחבירו העלה לי פירות הללו לירושלים לחלק אבל אומר לו העלם לאוכלם ולשתותם בירושלים ונותנין זה לזה מתנה של חנם, ומוכח דזה אינו בכלל סחורה, ועפמ"ש י"ל דהתם כיון דאיסור סחורה בפירות מעשר שני הוי רק מדרבנן כמ"ש התוס', אזלינן לקולא להתיר מתנה, וכמ"ד שאינו כמכר, משא"כ הכא שאסור מת"ח, ועמ"ש הב"ח חו"מ (סי' רמ"ט) על מ"ש הב"י בדברי הטור בענין איסור מת"ח דלאו לאפוקי ישמעאל אלא לאפוקי ג"ת, וכתב הב"ח וז"ל ולפי דבריו קשה למה ליה לרבינו לכתוב לע"א ולתת מכשול שיבינו למעט ישמעאלים עכ"ל, ועפמ"ש יש לחקור לדעת הב"ח אם מותר לקנות בשר טריפה להאכיל לפועליו ישמעאלים בזה"ז, ועפמ"ש יש ליישב קושיית המפרשים למ"ד בבכורות (דף נ"ב) דמתנה אינה חוזרת ביובל, ממקרא מפורש (יחזקאל מ"ו) וכי יתן מנחלתו לאחד מעבדיו והיתה לו עד שנת הדרור ושבת לנשיא אך נחלתו בניו להם תהיה, ועפמ"ש י"ל קצת דמיירי בעבדיו ממש דגבייהו הוי טפי כמכר, ועמ"ש הר"ן באיסור שחרור מטעם איסור מת"ח [עוי"ל שהוא צווי לע"ל שלא להעביר נחלת הנשיא מבניו לאחרים לעולם:

ג) ועמ"ש המ"א (סי' רכ"ג ס"ק ח') עמ"ש בשו"ע שאם נתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שהיא טובה לו ולנותן, וז"ל שאם המקבל עני הוא טובה לנותן שזיכהו הש"י ממון לעשות צדקה ואם המקבל עשיר שמח הנותן שמקבל ממנו והוי טובה גם לנותן (הרא"ש) וצ"ע דבאה"ע (סי' כ"ז ס"ט ט') כתב דדוקא באדם חשוב יש הנאה לנותן שמקבל ממנו אבל בלא"ה הרבה עשירים פושטין ידן לקבל מתנות וא"כ מאי הטבה יש לנותן וכ"כ בחו"מ (סי' ק"צ סעיף ו' ועביו"ד סי' ק"ס סעיף ט"ו) וצ"ע עכ"ל, ולכאו' י"ל דאי מתנה כמכר ונותן לו חליפי ההנאה שקיבל ממנו, הוי הנאה לנותן מה שהאיש הזה שההנה לו חוזר ומקבל ממנו (והוי כפריעת חוב), ומיושב המבואר באה"ע דכשאמרה לו הילך דינר זה מתנה ואתקדש לך ולקחו וא"ל האמ"ל בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה, דדוקא אם אדם חשוב הוא ה"ז מקודשת, וכשאינו אדם חשוב לא חשיב הנאה מה שמקבל ממנה מתנה, דהתם לא שייך לומר דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהבה ליה, דגם אם מעולם לא קבלה הנאה ממנו, נותנת לו הדינר כדי שתתקדש לו, וכן בחו"מ (סי' ק"צ) שנותן לו כדי שתהא השדה מכורה לו (גם דהתם צריך שיהא ההנאה שוה פרוטה], והנאת אדם חשוב הוי כנותן שכר להנותן כדקאמר בע"א (דף מ"ד) דשלא בטובת ר"ג כבטובת אחרים דמי, וכ"כ הראב"ד (פ"ה משמיטה ויובל הלכה כ') שאדם חשוב לא ירחוץ במרחץ שהוסקה בקש של שביעית דחנם דידיה כשכר דמי, וע"ש במל"מ, ועיין קידושין (דף נ"ח) וחולין ודף מ"ד), ויש להעיר ממ"ש התוס' בגיטין (דף י"ב) ד"ה כל, דשחרור עבד הוי כעין מלוה דאמרינן בה הילך כזכי אע"ג דבמתנה לא הוי כזכי דשחרור אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה משחרר ליה מש"ה חשיב כחוב [וגם כבר הקשו דאשלד"ע וצ"ל דעבד ליה נייח נפשיה ועשה לו טובה דהוי כמוכרו לו], ומשמע מזה דקיי"ל דמתנה אינה כמכר, דאלת"ה הול"ל במתנה תן כזכי (והוי זכות גמור דכיון שקיבל טובה ממנו ל"ש הא דשונא מתנות יחיה, ושאני ההיא דב"ב די"ב דהגם שהוא תועלת הנותן מ"מ הוי מתנת חנם לגמרי], וי"ל קצת דמ"מ לא דמי לשחרור ולא חשיב כחוב, ועמ"ש התוס' בכתובות (דף מ"ט ד"ה הוא) וז"ל משמע הא לאחר אין ניזונין דמתנה הויא כמכר דאי לאו דעביד נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה כו' אע"ג דיש מקומות שסברא הוא לחלק בין מתנה למכר כמו בעשה שורו אפותיקי ומכרו, דנראה דוקא מכרו אבל נתנו בע"ח גובה ממנו וכן גבי אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין מיבעיא לן במתנה היאך, דוקא להא מילתא הוא דאיבעיא לן כו', והא דאמרינן מכרו או משכנו מוציאין לפרנסה כו' ה"ה נתנו כו' ע"ש, ולכאורה י"ל דכיון דהוי בספק ופלוגתא וקיי"ל בזה לקולא למוחזק, מש"ה הכותב נכסיו לאחר אין אשתו ניזונת מהם, שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין לפי שאין קצובין ולא חל עליהם השעבוד, ועיין פ פרש"י גיטין (דף נ"א) ד"ה והלא, דבלאו תיקון העולם נמי אין הדין לטרוף, ואין להוציא מיד המקבל מתנה, דדלמא הויא כזביני, משא"כ בההיא דאין נפרעין מנכסים משועבדין כו', דמדרבנן הוא דעבוד תקנתא להפקיע השעבוד, י"ל דכיון שיש ענין ספק בהתקנה ממילא לא נפקע השעבוד, גם דאף למ"ד מתנה כמכר [וכדקאמר התם בגיטין או דלמא מתנה נמי אי לאו דאית ליה הנאה כו'] י"ל שלא תיקנו כיון דליכא פסידא ממש, וכן לענין תן כזכי אין לו לזכות מספק, וגם אי נימא שיש רק מיעוט מתנות בלא קבלת הנאה מקודם, אין הולכין בממון אחה"ר להוציא מהמוחזק, ועמ"ש הש"כ (סי שנ"ו) שמודה הרא"ש דבמתנה לא שייך תקנת השוק, ועמ"ש התוס' בב"מ (דף י') ד"ה תופס לבע"ח, להקשות על פרש"י דבפ' הכותב (דף פ"ד) משמע דבמקום שחב לאחרים לא קני אפילו עשאו שליח, ועפמ"ש י"ל דס"ל לפרש"י דלמ"ד מתנה כמכר הוי שליח בחנם כפועל בשכר, וכסברת הטו"ז או"ח (סי' רמ"ז) דודאי עושה שליחותו לתשלומין על איזה טובה שעשה לו, וממילא י"ל מיגו דזכי לנפשיה כו', שיש זכות בזה גם להשליח, ועמ"ש הש"כ חו"מ (סי' ק"ה ס"ק א') [וההיא דהכותב שהיה שליח קבוע, אין נ"מ לשליח שיועיל מעשיו, רק שיעשה צווי משלחו], ועיין ב"ב (דף קנ"ו) גבי מתנת קטן, דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה אמרו רבנן תיהוי מתנתו מתנה כו', ועיין גיטין (דף נ"ט), וי"ל דגבי קטן אמרינן טפי הסברא שאינו נותן בלא קבלת הנאה, וגם י"ל דלכ"ע לא הוה יהיב ליה מתנה אי לאו דהו"ל הנאה מיניה, אלא דפליגי אי חשוב מצד זה כמכר, ובספרי אבן הראשה (סי' כ"א) הארכתי בביאור הסוגיא דגיטין (דף כ"ה והירושלמי דמעשרות:

תוכן העניינים

אמרי שפר קלצקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה