אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן מ
כסלו שנת תרל"ו:
במנחות (דף ה) רשב"ל אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושיריה אין נאכלין עד שתביא מנחת העומר אחרת ותתירנה, מקרב היכי קרבה ממשקה ישראל מן המותר לישראל כו', קסבר ר"ל אין מחוסר זמן לבו ביום כו', מתיב רב פפא הקדים חטאתו לאשמו לא יהיה אחר ממרס בדמה אלא תעובר צורתה ותצא לבית השריפה כו', ואי אין מחו"ז לבו ביום יהא אחר ממרס בדמה וליקרב אשם והדר ליקרב חטאת כו' לכאורה קשה מאי פריך הש"ס, דהא שאני התם שמחוסר מעשה הקרבת האשם, משא"כ הכא שגם אם לא יביאו מנחת העומר אחרת, יהיו מותרין השיריים ממילא באכילה כשישקע החמה של יום הנף ושמשא ממילא ערבא, וכדקאמר ביומא (דף סב) ומ"ש לשעיר הנעשה בפנים דלא דמחוסר הגרלה, לשעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזי דמחסרי עבודת היום, קסבר ר"ח אין מחו"ז לבו ביום, יע' פסחים (דף סב) זבחים (דף יב) וע' נזיר (ד' סד), ועמ"ש השאג"א (סי' צז) דמש"ה מותר העומר חייב במעשר לר"ע, אע"פ שנתמרח קודם שהותר איסור חדש, דמ"מ מקרי דגנך בשעת מירוח, משום שהאיסור חדש יחזור מאיליו להיתרו, אף בלא הקרבת עומר, בשקה"ח של יום הנף ושמשא ממילא ערבא, משא"כ מע"ש בגבולין שא"א לחזור להיתר אלא ע"י מעשה של שאלה או פדיון או להעלותו לירושלים, וכל שלא הותר עדיין, לא קרינן ביה עריסותיכם יע"ש, וא"כ שפיר קרבה דהוי מן המותר לישראל, כיון שיבא ההיתר מאליו ואינו מחוסר מעשה, ואין לומר דהא דמותיב רב פפא על הא דקאמר דקסבר ר"ל אין מחוסר זמן לבו ביום, היינו משום דכיון שלא יהא מותר באכילה עד שיעבור היום בשלימות שלא יוכל להקריב עוד עומר, וכל כמה שיש עדיין שהות להקריב העומר, אסור באכילה קמי הקרבה, ולא יהא מותר מאיליו בו ביום אלא אחר שיעבור אותו היום, וכיון דאי אפשר שתותר בו ביום אלא ע"י מעשה הקרבת העומר, שפיר דמי להא דהקדים חטאתו לאשמו, דבאמת אין מקום לתרץ כן, דהא אכתי יקשה לשיטת ר"ת בתוס' בזבחים (דף נו) ובמנחות (דף כ) דהא דקאמר מניין לדם שיפסל בשקיעת החמה שנאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וגו' ביום שאתה זובח אתה מקריב, דהיינו לומר שנפסל מתחלת שקיעה הגם שהוא ודאי יום עדיין, וה"ה להקטרת קומץ במנחה, והדר הקושי' דמאי מתיב ר"פ על ר"ל, דהא שפיר קאמר דאין מחו"ז לבו ביום, משום שהשירים מותרין באכילה באותו יום גופיה בתחלת שקיעה, כיון שלא יוכל להקריב העומר מתחלת שקיעה ואילך, וממילא הדר יום הנף מתיר, ועמ"ש השאג"א (סי' יז) להקשות לשיטת ר"ת מהא דקאמר בהוריות (דף ד) משל דסומכוס למה"ד לאדם שהביא כפרתו בין השמשות ספק מבעו"י נתכפר לו ספק משחשיכה נתכפר לו שאינו מביא אשם תלוי, והרי ביהש"מ אינו אלא ג' חלקי מיל קודם צה"כ לכל היותר, ומתחלת שקיעה עד צה"כ הוי כדי מהלך ד' מילין, והשתא קשה דאי דם נפסל בתחלת שקיעה, מאי ענין אשם תלוי לכאן, דהא אפילו אם תמצא לומר דביה"ש יממא מכל מקום כדי מהלך ג' מילין ורבע קודם לו, כבר כלה זמן כפרה:
ויש ליישב לענ"ד. דמה שכתבו התוס' לפרש הא דקאמר מנין לדם שנפסל בשקה"ח דהיינו מתחלת שקיעה הגם שהוא ודאי יום, ולא ניחא להו לפרש כפרש"י דאתי קרא לומר דלא מהניא ליה הלנה בראש המזבח לאכשורי למחר לזריקה, היינו משום דקשיא להו לפום פירש"י, דלמ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח למה לי קרא, דהא בלילה אין יכול לזרוק דביום צוותו כתיב ולמחר מיפסל בעמוד השחר כאימורים, וההכרח לומר להך מ"ד, דאתי קרא לומר שנפסל מתחלת שקיעה הגם שהוא ודאי יום, וקיי"ל כרבא בזבחים (דף פז) דלינה מועלת בראשו של מזבח, ומודים התוס' דלמ"ד דאין לינה מועלת בראשו של מזבח, שפיר אצטריך קרא דביום הקריבו את זבחו לומר שנפסל בשקה"ח ודלא מהניא הלנה בראש המזבח לאכשורי למחר לזריקה, ומהיכא תיתי נחדש לומר שנפסל מתחלת שקיעה הגם שהוא ודאי יום [וע' שבת דף כ' תד"ה למשרי, דהא דממעט עולת חול היינו ע"כ אברים ופדרים דחול, דשחיטה וזריקה עבר זמנו בשקה"ח, ולכאורה קשה דהא י"ל דאתא למעוטי עולת חול בשבת בשעת התחלת תוספת שבת דהוה מה"ת, וי"ל דהתוס' לטעמייהו שכבר עבר זמנו מתחלת שקיעה], ומיושב הסוגיא דהוריות די"ל דאתיא כמ"ד דאין לינה מועלת בראשו ש"מ, ואכתי יקשה הסוגיא דמנחות, דמאי פריך על הא דקאמר דקסבר ר"ל שאין מחו"ז לבו ביום, דדלמא סבר דלינה מועלת בראשו ש"מ, דממילא נפסל הקטרת קומץ מתחלת שקיעה, וממילא השירים מותרין באכילה באותו יום גופיה בתחלת שקיעה, וכן יש להעיר מהא דקאמר לקמן במנחות (דף מו) דקאמר רב יוסף דלעולם שתי הלחם הבאות בפני עצמן לשריפה אתיין והיינו טעמא דלא שרפינן להו לאלתר בלא עיבור צורה לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט, א"ל אביי מי דמי התם לאו מצותן בכך הכא דמצוותן בכך לשרפינהו כו', אלא א"ר יוסף גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן א"ל אביי תינח כל זמן הקרבתם לבתר הכי לישרפינהו, מאי תעובר צורתן דקתני צורת הקרבתם, ובתוד"ה לפי שאין שורפין, דהו"מ למיפרך למוצאי יו"ט לאלתר לישרפינהו דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתו, וקשה דהא שפיר י"ל דיליף מנותר ותעובר צורת הקרבתם וישרף משעת תחלת שקיעה שהוא יום עדיין, דתו לא שייך למיגזר שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מיכן, כיון שלא יוכל להקריבן משעת תחלת שקיעה [ולפרש"י בלא"ה ניחא דהא מפרש צורת הקרבתו עד תמיד של בין הערבים], ועפמ"ש י"ל שהתוס' מפרשים דאתי גם אליבא דרבה דסבר אין לינה מועלת בראשו של מזבח [וגם רבה איירי בסוגיא שם] דממילא לא מיפסל אלא בסוף שקיעה, ואכתי יקשה הא דפריך על הא דקאמר דקסבר ר"ל שאין מחוסר זמן לבו ביום, וכדי ליישב זה צ"ל דס"ל להש"ס דחשיב מחוסר מעשה, הגם שיהא מותר מאליו אם יעבור היום ולא יקריבנו, דאכתי השתא כ"ז שהוא מחוייב להקריבנו תלוי היתר האכילה במעשה הקרבת העומר [וע' ר"ה (דף ז) מידי דתלי במעשה לא קא חשיב שתלוי במעשה הקרבת העומר, אך אין ללמוד מזה לההיא דהכא דמסיק דקסבר ר"ל האיר המזרח מתיר והוי מן המותר לישראל, ואילו התם בר"ה כתבו התוס' דאפי' למ"ד דהאיר המזרח מתיר מ"מ עד יום הביאכם למצוה], ומה שהקשה השאג"א מהא דמותר העומר חייב במעשר לר"ע אע"פ שנתמרח קודם שהותר החדש, כבר מסיק הש"א כמ"ש התוס' דאיסור שיש תקנה לאיסורו אפילו על ידי מעשה שלכם קרינן ביה, גם דשאני מנחת העומר דהוי גבה איסור חדש, כמאן דליתא, וחשיב ממשקה ישראל (מן המותר לישראל) משום שמצותה בכך, וע' דף פ"ד בתוס', ולקמן גבי מן הבקר להוציא את הטריפה קאמר ר"ל דאיכא למימר מפטם הקטורת יוכיח כו' ולא קאמר מנחת העומר תוכיח, משום דלר"ל לטעמיה מותרת גם להדיוט דהאיר המזרח מתיר, ורב קאמר דמנחת העומר תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה, דאזיל לטעמיה דף ס"ח דבזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר:
ועיין נדרים (דף נח) ר"ש אומר כל דשיל"מ כגון טבל ומע"ש וחדש ופרש"י ור"נ שהעומר מתירו, ובפי' הרא"ש שהאיר המזרח מתיר, וע' ש"כ יו"ד סי' קב ס"ק ח) בשם היש"ש וע"ש בפ"ת דגם בדשיל"מ יש הבדל בין מה שההיתר בא ממילא ואינו מחוסר מעשה להתיר, והנה עפמ"ש הוי חדש ג"כ דבר שיל"מ ע"י מעשה, לפמ"ש דחשיב תלוי במעשה, ואולי לזה לא חשיב ר"ש לחמץ בפסח, הגם דלר"ש מותר אחר הפסח, דלא חשיב אלא דשיל"מ ע"י מעשה ולא מה שניתר ממילא ע"י זמן, וכ"ז לרב ושמואל דבזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר, וקצת י"ל דר' יוחנן דס"ל בפסחים (דף כט) דחמץ בזמנו בנותן טעם, לטעמי' דסבר דאפי' בזמן שבהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר וניתר ממילא בלא מעשה. וממילא משמע מדלא חשיב לחמץ בפסח, דלא הוי דבר שיש לו מתירין (לפי שחוזר לאיסורו לשנה הבאה):
ועמ"ש התומים (סי' סו ס"ק סז) על מ"ש התוס' בב"מ (דף נח) בהא דהשוכר את הפועל לשמור את הזרעים כו' שהקשו דהיאך מותר לעומר כיון ששומרן והא כתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל ודרשינן את ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר כו', והקשה למה לא ניחא להו להתוס' לפרש דמיירי בזרעים דעלמא ולא של עומר והקדש, וכפירוש הרז"ה דמייתי זה הש"ס דהא זרעים הויין מחוברין לקרקע, וקתני שיש בהן תורת שמירה, ותירץ התומים דקשיא להו להתוס' מאי פריך הש"ס, דדלמא לא איירי בצריכין לקרקע, ודלמא ס"ל להך תנא דזרעים שא"צ לקרקע חשיבי כמטלטלין דכל העומד ליקצר כקצור דמי, ולזה הכריחו התוספות לפרש דמיירי בזרעים דעומר, שאי אפשר לקוצרו קודם העומר ואינו עומד ליקצר ולא הוי כקצור עכ"ד. ומוקשה לענ"ד דאכתי מנ"ל להש"ס לומר דאיירי בזרעים דעומר, עוד קשה דגם זרעים דעומר אינו אלא מחוסר זמן וזמן ממילא קאתי, והגם שכתבו התוס' בב"ק (דף עו ד"ה כל) בחד תירוצא דס"ל לר' אושעיא דכיון דלא הוי כזרוק עד שיתקבל בכוס דמצוה להמתין מלזרוק עד שיתקבל כל דם הנפש, לא אמרי' כשעדיין לא נתקבל כל הדם דכל העומד ליזרק כזרוק דמי, אכתי היינו דוקא התם דהוי מחוסר מעשה. משא"כ הכא שאינו אלא מחוסר זמן [וע' מ"ש בספרי אבן הראשה סי' יח ולעיל סי' יג], ואין לומר דהכא שמחוסר זמן רב הוי כחסרון מעשה, דאכתי יקשה מאי פריך הש"ס, דהא י"ל דמהני מה שהוא שכיר חודש בהבלעה, ששומר גם יו"ט ראשון של פסח בשכר, והגם שיוצאין מעיו"ט ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור, עדיין צריך שמירה, וזמן קצירה הוי קודם לספירה דהוי בתחלת הלילה, וכיון שעומד לקצור תיכף במוצאי יו"ט הוי כקצור [ובפרט שמצוה לקצור ועמ"ש התוס' בזבחים דף לד), ועכצ"ל דלא ניחא להש"ס לאוקי כמ"ד כל העומד כו' ודלא כחכמים, גם דקתני זרעים בסתמא ומשמע דמיירי גם בזרעים שצריכין לקרקע, ובמק"א הארכתי בדברי התומים: