אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן לט
הפמ"ג יו"ד (סי' ק"י ס"ק יד) הקשה על הרמב"ם שפסק (פ"ח ממאכלות אסורות) דקבוע כמחצה על מחצה דמי, דהא קאמר בסנהדרין (דף עט) מאי טעמא דר"ש אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוון לו, ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן כו' דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי, והקשו התוס' דר"ש דלית ליה הך דרשא מנליה דקבוע כמע"מ דמי, ואין לומר משום דמסקינן דר"ש כרבי דיליף נתינה נתינה ואייתר ליה וארב לו לכל קבוע כמע"מ דמי, דאכתי קשה לתנא דבי חזקיה אליבא דר"ש דשאינו מתכוין פטור גם מממון וע"כ דלא יליף נתינה נתינה, ועמ"ש התוס' בב"ק (דף מד) ובכתובות (דף טו) ובנדה (דף יח), וכיון שהרמב"ם פסק כתנא דבי חזקיה, מנליה דקבוע כמחצה על מחצה דמי:
ויש ליישב לענ"ד לפום דקאמר ביבמות (דף סא) דרשב"י אומר קברי מדינים אינן מטמאין באהל כו' כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו, דלמא איקטל חד מישראל, ורבנן לא נפקד ממנו איש ורשב"י לא נפקד ממנו איש לעבירה, וכתבו התו"י וז"ל י"מ דר"ש מוכיח מכאן דכל קבוע כמע"מ מדקאמר תתחטאו דלמא איקטל חד מישראל אע"ג דמדינים הוו רובא, אכן לא נהירא דלמסקנא אמר רבינא דממגע וממשא מי מעטינהו קרא, וא"כ הוצרכו חיטוי משום טומאת מגע ומשא יע"ש, ולכאורה י"ל דגם לרבינא הוי מ"ש וכל נוגע בחלל תתחטאו, משום דדלמא איקטל חד מישראל, דמש"ה הוצרכו הזאת שבעה, ועמ"ש הנימוק"י בב"מ (דף קיד) בשם ס' יראים דכיון שאין מטמאין באהל אין טומאתן אלא כטומאת נבלה ואין כהן מוזהר עליהן, וכבר נשאל בזה התשב"ץ (ח"ג ענין שכ"ג) למה הוצרכו להזות ג' וז' בשביל הרוגי מדין, והשיב שלא נתמעטו אלא מטומאת אהל ומבואר שם שיטתו שכהן מוזהר עליהן, וכשיטת החולקין על הס' יראים, ועמ"ש לעיל (סי' יג) בדברי המל"מ בזה, ולשיטת הספר יראים הא דכתיב תתחטאו והוצרכו הזאה, היינו משום דדלמא איקטל חד מישראל, ומה שהוצרך רבינא לומר שלא נתמעטו המדינים מטומאת מגע ומשא, היינו משום דלולי זאת לא היו חוששין בר"ה לחשש ספק טומאה דלמא איקטל חד מישראל, ודוקא לפי שכבר נטמא כל הנוגע בחלל טומאת ערב, שגם הנוגע בנבלה מטמא טומאת ערב, ממילא כבר הוזקק וירד לטומאה וכמ"ש בנזיר (דף סד) שחזקת טמא טמא כו' וע"ש בהא דא"ל אביי הא מחוסר הערב שמש, ועמ"ש הריטב"א במכות (דף ד) בהא דקאמר התם אוקי גברא אחזקתיה כו', וע' קדושין (דף עט) ומש"ש בענין חזקה העשויה להשתנות, ודהגם דשמשא ממילא ערבא, מ"מ כיון שכבר הוזקק וירד לטומאה, שוב יש לספק טפי בר"ה, דדלמא איקטל חד מישראל וצריכין הזאה ג' וז', וגם יש הכרח מגוף לשון הכתוב, שלא נתמעטו רק מטומאת אהל ולא מטומאת מגע ומשא, וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מטו"מ הלכה יג) שאין המדיני מטמא באהל ודבר זה קבלה הוא והרי הוא אומר במלחמת מדין כל נוגע בחלל ולא הוזכר שם אוהל כו' ע"ש, וא"כ מוכח מלשון כל נוגע בחלל דהיינו בחלל כזה שמטמא רק במגע, ומ"מ כתיב תתחטאו משום דממילא שהוחזק בטומאה, חיישי' דלמא אקטל חד מישראל, וגם י"ל דדייק מ"ש כל הורג נפש וכל נוגע בחלל, דהורג נפש הוי גם כשאינו נוגע בחלל, ועי' נזיר (דף ד') דלמא גרי בהו [ובמפרש דגרד שחתך בהן] ולא נגע בהו, וגם כשהרג בחצים ובליסטראות (או בפשוטי כלי עץ) ולפי שההורג היה במערכת שדה הקרב ושמא האהיל על הרוג ישראל, וכל נוגע בחלל גם אחר ששקטה ואפסה מערכת הקרב, שאז יוכל להכיר ולהבחין שהוא פוגע בחלל מדיני ומ"מ מטמא במגע, ושפיר מוכיח רבינא דלא נתמעטו ממגע ומשא, וגם לפמ"ש הרמב"ם (פ"ה מטו"מ הלכה ג) וכי תעלה על דעתך שזה ירה חץ והרג או זרק אבן והרג נטמא ז' ימים, אלא הורג נפש בחרב וכיוצא בה שנטמא בנגיעתו בכלי שהרג בה כו' ע"ש. אכתי שפיר מוכיח רבינא שלא נתמעטו ממגע ומשא, ודהא דכתיב תתחטאו דלמא איקטל חד מישראל וכמ"ש מקודם, וכן מוכח מהא דקאמר בשבת (דף סב) א"ל משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון, א"ל לא נפקד ממנו איש, ואתיא כרשב"י דלא נפקד ממנו איש לעבירה. ולכאורה הויא היפוך המסקנא, דאליבא דרבינא י"ל גם אליבא דרשב"י שלא נפקד ולא נהרג איש מישראל, ומוכח כמ"ש דגם אליבא דרבינא, הא דכתיב תתחטאו היינו משום דדלמא איקטל חד מישראל, והשתא שפיר מיושב דנפקא ליה לר"ש דקבוע כמחצה על מחצה דמי, כמ"ש התו"י מדקאמר תתחטאו דלמא איקטל חד מישראל אע"ג דמדינים הוו רובא, ודוקא לרבנן דקברי מדינים מטמאין באהל בעי ילפותא אחרינא להא דכל קבוע כמחצה על מחצה, וכן מיושב דעת הרמב"ם דלפום דפסק שאין המדיני מטמא באהל, שפיר נפקא ליה דינא דכל קבוע כמחצה על מחצה [וע' במתני' דטהרות דשייך בזה ענין קבוע ותוס' פסחים דף ט ודף טו ד"ה חבית ומנחות דף כב ודוקא מטעם קבוע הוא כחלל וצריך חיטוי]:
ועפמ"ש יתכן לבאר הא דמייתי ביבמות שם, תניא וכן היה רשב"י אומר קברי מדינים אינן מטמאין באהל, דלכאורה אין לזה המימרא קשר ויחס להמימרא הקודמת, ולא מיירי הש"ס כלל מהך ענינא (ובימי חרפי ביארתי המשך הענינים דכיון דר"ש יליף דכשרה לכהונה מדכתיב החיו לכם והרי פנחס עמהם, ס"ל כמ"ד בזבחים (דף קא) שכבר נתכהן פנחס משהרג לזמרי, ממילא מוכח מדקטליה פנחס לבלעם כמ"ש בסנהדרין (דף קו) דמדינים אין מטמאין, ומצאתי שקדמני בזה הגאון דורש לציון דרוש ט' והביא שם מ"ש הב"י (סי' שע"ב) בשם ההג"מ דאף במגע ומשא אין מטמאין, ודבריו מוקשין דא"כ לא אתיא כמסקנא, וגם ההגהות מיימוני מסיק שמטמאין במגע ומשא כשינויא דרבינא, ויותר י"ל כמ"ש הנימוק"י דכיון שאין מטמאין באהל אין כהן מוזהר אף על טומאת מגען ומשאן, וגם י"ל לפום דפרש"י בסנהדרין שם ד"ה כד קטל יתיה פנחס, דאפי' קטליה אחר, כל המלחמה נקראת על שמו, וי"ל שבא ליישב זה למ"ד שכבר נתכהן אז פנחס, ולא נגע בעצמו, דמ"מ א"א שלא האהיל כיון שהיה מנהל מערכת שדה המלחמה], ועפמ"ש י"ל דשייכה להא דקאמר מקודם, כיוצא בדבר אתה אומר וימצאו מיושבי יבש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעו איש, מנא ידעי אר"נ הושיבום ע"פ חבית של יין כו' ונעברינהו לפני ציץ כו' לרצון להם כתיב לרצון ולא לפורענות א"ה במדין נמי, להם כתיב לרצון ולא לפורענות ולמדינים כו', ולכאורה קשה דכיון שזה אינו בירור גמור ע' כתובות (דף ו) שיש בקיאין בהטייה ובחגיגה (דף יד), וכן יש להיפוך מוכת עץ וכה"ג (וע' כתובות (דף י) דדלמא לא קים ליה כו'. אך התם היינו לפי שלא ראה אופן הבחינה למעשה), הו"ל להעביר אח"כ לפני ציץ, אותן שנתבררו לבעולות בבדיקת החבית, דשפיר הוי לרצון ולא לפורענות, דהוי להצילם מעונש. וההכרח לומר שכבר ידעו מפי הנבואה שמרביתן ידעו איש, וממילא כשנתבררו לבעולות ע"י בדיקה, איכא תרי רובי ונחשב כודאי גמור, ומש"ה א"צ להעביר אח"כ לפני ציץ [ועמ"ש במק"א בענין כדאיכא ס"ס אי צריך לברר], והשתא יקשה דמעיקרא נעברינהו לפני ציץ, דהא אדרבה הוי הבירור לרצון להצילם מעונש, לפמ"ש התוס' בסנהדרין (דף פ) ובזבחים (דף עא) ובחולין (ד' יא) בחד תירוצא שם, דדוקא משום דכל קבוע כמע"מ וספק נפשות להקל, ובלא זה היינו הולכין בתר רובא לחייבם וע' בסנהדרין (ד' סט), וכיון שכבר ידעו מפי הנבואה שמרביתן ידעו איש, היה מדינא לחייבן, להך תירוצא בתוס' שם, וא"כ היו יכולין להעבירן לפני ציץ להצילם דהוי לרצון, והציץ הוי בירור גמור [והגם דבעירובין (דף סד) לא סמך על רוה"ק לענין הגלוסקאות וע' רש"י שבת (ד' קח) עירובין (דף מה), הכא מהני לברר וגם הוי גלוי מילתא בעלמא וע' חולין דף ה ודף לו]. וההכרח ליישב דכיון דאשה לא ניידא כמ"ש בנזיר (דף יב) וגם הפרוצות הדרא לניחותא (וע' כתובות דף טו תד"ה דלמא, ולא שייך זה כאן) וכיון שיש מיעוט שלא ידעו איש וכל קבוע כמע"מ, ספק נפשות להקל, וממילא לא נתחייבו עונש אלא לאחר שנתברר שידעו איש, וממילא לא היה אפשר להעבירן לפני ציץ דלרצון להם כתיב ולא לפורענות, כיון שהבירור היה לחובתן, ובהכרח הושיבם ע"פ חבית כו', ותו לא היה צריך להעבירם לפני ציץ, כיון שהבדיקה הקודמת הוא בירור גמור ע"פ הרוב, ומצרף לזה הרוב שידעו איש, והגם דחשיב כפלגא ופלגא דקבוע כמע"מ דמי, מ"מ קיי"ל ביו"ד (סי' ק"י סעיף ד) דרוב חנויות מוכרות בשר שחוטה ומיעוט מוכרות בשר נבלה לקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ונתערבה באחרות ואינה ניכרת בטלה ברוב משום ס"ס, ועמ"ש הש"כ (ס"ק כ"ג) דהיינו דכיון דקבוע חידוש הוא, גרע מתערובת וכל שנתערב אח"כ אזלינן בתר רובא, הגם דבעלמא לא שרי לדעת המחבר אלא בשלשה תערובות, וכן נראה מלשון הרשב"א הובא במ"מ (פ"ח ממ"א הלכה יא) שכ' שהלוקח מן הקבוע לא אסרו אלא בזמן שהוא בפ"ע אבל אם נתערבה באחרות ואינה ניכרת בטלה ברוב משום ס"ס, הרי שחידש שיש קולא בלוקח מן הקבוע מה שאינו במע"מ דעלמא וה"נ מהני מה שידעו שמרביתן ידעו איש, הגם דהוי קבוע, מ"מ מהני לצרף להבדיקה דהושבה ע"פ חבית, דתו חשיב בירור גמור, וא"צ לחזור ולהעביר החייבות לפני ציץ, אלא דלכאורה אכתי יקשה דכיון דהכא לרשב"י קיימינן ואיהו דרש וארב לו עד שיתכוון לו, וא"כ ליכא לדידיה ילפותא דקבוע כמע"מ דמי, וא"כ הדר יקשה דמעיקרא נעברינהו לפני ציץ, דהוי לרצון להם שהבירור הוא לזכותם, שאם לא היה אפשר לברר, היו הולכין בתר רובא שידעו איש להענישם, לזה הוצרך להביא כאן מימרא שנייה דרשב"י דקברי מדינים אין מטמאין באהל, ודמ"ש תתחטאו היינו דלמא איקטל חד מישראל, וממילא גם לרשב"י יש הוכחה וילפותא דכל קבוע כמע"מ דמי, ודכיון שחשוב כספק השקול, ממילא כיון שכבר הוזקקו לטומאת מגע ואתרע חזקת טהרה שלהם, נתחייבו הזאה ג' וז' וכמ"ש, ואילו לא היה קבוע כמחצה על מחצה, מימלא הגם שהוזקקו לטומאת מגע, לא הוה כתיב תתחטאו ולא נצטרכו הזאה, כיון דהוי רק חשש מיעוט בעלמא, וכיון דגם לרשב"י איכא ילפותא מקרא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, מתיישב המימרא הקודמת שלא העבירום לפני ציץ כמבואר: