אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן לה
הרמב"ם (פ"א מהלכות כלים הלכה ה') כתב וז"ל כלי זכוכית אינן מקבלין טומאה מד"ת, וחכמים גזרו עליהן שיקבלו טומאה הואיל ותחלת ברייתן מן החול ככלי חרס הרי הן ככלי חרס, ומפני שתוכן נראה כברן לא גזרו עליהן שיטמאו מאוירן אלא עד שתגע הטומאה בהן בין מתוכן בין מגבן ככלי מתכות, ולא גזרו טומאה על פשוטיהן אלא על מקבליהן ואין להם טהרה במקוה, ואין שורפין עליהן תרומה וקדשים שלא גזרו עליהן אלא לתלות, ובהשגת הראב"ד וז"ל, אין זה הטעם על דרך ההלכה אלא מפני שתוכן נראה כברן עשו גבו כתוכו ומטמא מגבו, וא"ת יטמא מאוירו ככלי חרס, א"כ יהיה חמור מכל הכלים הכתובים בתורה שלא מצינו שלש טומאות הללו בשום כלי, מיעטו את האויר מפני שהוא חידוש, וכתב הכ"מ די"ל שהרמב"ם סובר שכשהקשה הש"ס אלא מעתה לא ליטמו מגבן, בכלל זה הוא שיתטמאו מאוירן ככלי חרס, וכי שני רב אשי הואיל ותוכו נראה כברו הוי נמי טעמא בין שמטמאין מגבן בין לענין אוירן, דכיון דלא דמי לכלי חרס שאין תוכן נראה כברן וכלי זכוכית תוכן נראה כברן אין לדמותן לגמרי לכלי חרס ושלא כפרש"י עכ"ל, ומוקשה לענ"ד דהא בלשון הרמב"ם מבואר דשוינהו ככלי מתכות, ושלא גזרו טומאה על פשוטיהן, ולא אתי כאוקימתא דרב אשי דלעולם לכלי חרס דמו ודקא קשיא לך לא ליטמו מגבן הואיל ונראה תוכו כברו, דא"כ מהיכא תיתי יהא פשוטיהן טמא:
וכדי לבאר שיטת הרמב"ם, יש להקדים מה דלכאורה קשה לשיטת הרמב"ם, קושיית התוס' בשבת (דף טו) בהא דקאמר דיוסי בן יועזר כו' גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית, והא רבנן דשמונים שנה גזור כו' פ' שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית כו' אלא אתו אינהו גזור אגושא לשרוף ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנה גזור אאוירא לתלות, למימרא דחדא גזירתא הוה לשריפה כו' אלא אתו אינהו גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנה גזור אגושא לשרוף ואאוירא לתלות, ואכתי באושא גזור כו' אלא אתו אינהו גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנה גזור אידי ואידי לתלות ואתו באושא גזור אגושא לשרוף ואוירא כדקאי קאי, והקשו התוס' דמכלי זכוכית לא תירץ כלום, דהא ליכא למימר דמעיקרא גזור אזכוכית לתלות ולבסוף גזור לשרוף, דאכלי זכוכית לא שורפין כדאמר לקמן דעבוד רבנן היכרא דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים, ותירצו דדוקא בטומאת גבן אמר לקמן דאין שורפין תרומה וקדשים, דאינו טמא אלא משום דמדמי להו לכלי מתכות, אבל שאר טומאות המטמאין מתורת כלי חרס שפיר שורפין תו"ק דהא דמי לגמרי לכלי חרס, והשתא יקשה לדעת הרמב"ם שאין שורפין גם על טומאה המטמא מתורת כלי חרס, והדר יקשה דהא רבנן דפ' שנה גזור לה, [ולא משמע דגריס דמעיקרא גזור ולא קבלו מינייהו כו' וע' רמב"ם פי"א מטו"מ], וכן יקשה מה שהקשו התוס' בהא דפריך אלא מעתה לא ליטמו מגבן אלמה תנן כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה מיטמאין ומטמאין מאויריהן ומיטמאין מאחוריהן ואין מיטמאין מגביהן ושבירתן מטהרתן, כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא, דדלמא לכ"ח דמו דאין מיטמאין מגבן, והאי דלא תנא ליה בהדי כלי נתר וכלי חרס משום דהנהו מטמאין באויר אבל כלי זכוכית לא מטמא מאויר דעבדו רבנן היכרא דלא לשרוף עליה תו"ק, והכריחו מזה התוס' דמה שמטמא מתורת כ"ח שורפין בטומאת כלי זכוכית, ומה שתירץ בתוס' בשם ר"י הבחור, דמוכיח הש"ס דכלי זכוכית מטמו מגבן מדאיתא בתוספתא דכלים שאין מצילין בצמיד פתיל, מוקשה לכאורה דא"כ הול"ל להש"ס לאתויי התוספתא ולא מהמשנה דכלי חרס וכלי נתר כו' כיון דלא מוכח מידי מהמשנה, וע' בתד"ה לא ליטמאו, וגם כבר תמהו המפרשים דהא בתוספתא קתני דשולי כלי עץ וכלי זכוכית אין ממלאין בהן ואין מקדשין בהן, משום דאין ממלאין אלא בכלי שלם ולא בשולי כלים, ומש"ה נמי אין מצילין בצמיד פתיל משום דאין מציל בצ"פ אלא כלי שלם, ולא הוי טעמא משום דמטמאין מגבן.
וכדי ליישב כל זה יתכן לומר דיוסי בן יועזר גזר טומאה על כלי זכוכית שיטמאו מתוכן ככלי חרס ומשום דדמו לגמרי לכ"ח הואיל ותחלת ברייתן מן החול, ואתו רבנן דפ' שנה וגזור טומאת גבן דשוינהו נמי ככלי מתכות כיון דכי נשתברו יש להם תקנה, ולעולם הכל לתלות, אלא דכיון דדמו טפי לכ"ח (כמ"ש התוס'] גזרו מקודם על טומאת תוכן, ובזה יתישב מה שדקדקו התוס' בד"ה ואאוירא, דלא קאמר הש"ס דמעיקרא גזרו על תרווייהו לתלות ולבסוף גזרו אגושא לשרוף ועל אוירא כדקאי קאי [ומ"ש התוס' דמוכח ממשנה דאהלות דמעיקרא כשגזרו על גושא לא גזרו על אוירא, צ"ע לפמ"ש התוס' בעצמם די"ל דהמשנה דאהלות מיירי כשהביא עפר מארץ העמים לא"י א"נ כר"ש], ועפ"ז מיושב דכיון דקתני שגזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית, לא יתכן לומר דאתו רבנן דפ' שנה וחדשו לגזור על גושא לשרוף, דא"כ לא הוי בדמיון מה שגזרו על כלי זכוכית לתלות, דארץ העמים כבר נגזר מקודם לתלות והשתא חדשו לשרוף על טומאתה, ולזה הוכרח הש"ס לומר דאתו רבנן דפ' שנה גזור אאוירא לתלות, וכן קאמר במסקנא דאתו אינהו גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנה גזור אידי ואידי לתלות כו', והיינו הכל כדי להעמיד שגם בארץ העמים גזרו ג"כ לתלות, ולפום דמסיק דרבנן דפ' שנה גזור אידי ואידי לתלות, מוכח ג"כ דגם בטומאת כלי זכוכית גזרו רק לתלות, דאי נימא דלבסוף גזור לשרוף מה שמטמא מתורת כלי חרס, וכבר גזור מקודם לתלות, אינו בדמיון מה שגזרו בארץ העמים לתלות בלבד:
והשתא מיושב שפיר הא דקאמר הש"ס אלא מעתה לא ליטמו מגבן אלמה תנן כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה כו', אבל מידי אחרינא לא, והקשו התוס' דדלמא מש"ה לא תני לכלי זכוכית בהדייהו, משום דהנהו מטמאין מאויר אבל כלי זכוכית לא מטמא מאויר דעבדו רבנן היכרא דלא נשרוף כו', ועפמ"ש מתיישב שפיר, דהא מדהוצרכו רבנן דפ' שנה לגזור שנית על כלי זכוכית, מוכרח לומר שהוסיפו לחדש ולגזור טומאת גבן משום דשוינהו ככלי מתכות, וא"כ לפום הס"ד דשוינהו רבנן ככלי חרס לחוד ואין מיטמאין מגבן, היינו מוכרחין לומר להס"ד, דאתו רבנן דפ' שנה וגזור לשרוף, ושפיר מוכח דמטמו מגבן מדלא תני להו בהדי כלי נתר וכלי חרס, דליכא למימר דמש"ה לא תני לה בהדייהו, משום דלא מיטמא מאויר דעבדי רבנן היכרא דלא נשרוף כו', דהא לפום הס"ד שאין מטמאין מגבן, היינו מוכרחין לומר דגזור נמי לשרוף, ובזה ניחא נמי הא דלא דחי הש"ס דמש"ה לא תני לכלי זכוכית בהדי כ"ח וכלי נתר, משום דטומאת כלי זכוכית הוי רק לתלות ולא לשרוף, והשתא ניחא כיון דלהס"ד היינו מוכרחין לומר שגזרו גם לשרוף, והשתא מתיישב מ"ש הרמב"ם שלא גזרו עליהן אלא לתלות, דלפום מסקנא אמרי' שלא גזור לשרוף, אלא דרבנן דפ' שנה הוסיפו לגזור טומאת גבן, וכן י"ל לתירוץ רב אשי דלכלי חרס דמו ומטמאי מגבן הואיל ונראה תוכו כברו, וי"ל דמעיקרא גזרו על תוכן ככ"ח, ואח"כ הוסיפו טומאת גבן הואיל ונראה תוכו כברו:
וראיתי להגאון מי נפתוח שכתב (אות לג) לבאר שיטת הרמב"ם שפסק כסתמא דש"ס בתירוץ הראשון דשוינהו נמי ככלי מתכות ומש"ה מטמאי מגבן, ועדיין קשיא ליה שיתטמאו מאוירן, ולזה מפרש הרמב"ם שגם המקשן ידע דסברת נראה תוכן כברן מהני לענין שלא יתטמאו מאוירן, שלא יתואר אמצע הכלי בשם תוכו, רק אם לא נראה זה האמצע בחוץ, אלא דלא ס"ל להמקשן שיהא מועיל סברת נראה תוכן כברן לענין שיטמאו מגבן, משום דמה בכך שנראה תוכן כברן, אם ברן אינו תוכן, ובא רב אשי והוסיף סברא חדשה ואמר לפי שנראה תוכן כברן ושיש לברן דין תוכו לפי שהתוך שלהן נראה בחוץ, והרמב"ם כתב כסתמא דתלמודא דלא ניחא ליה בהוספת דברי רב אשי, ומש"ה כתב בטעם טומאת גבן דדמי לכלי מתכות, והחזיק סברת נראה תוכן כברן כדעת המקשן לענין שלא יטמאו מאוירן עכ"ד. ולענ"ד לא יתכן לבאר כן שיטת הרמב"ם, דא"כ יקשה מאי פריך הש"ס כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחריני לא, דהא י"ל דמש"ה לא תני לכלי זכוכית בהדי כלי נתר וכ"ח משום דהנהו מיטמאין באויר אבל כלי זכוכית לא מטמא מאויר כו', כיון דכבר אסיק אדעתיה דמהני סברת נראה תוכן כברן לענין שלא יתטמאו מאוירן, ואין דין טומאתו שוה לכלי חרס וכלי נתר, וההכרח לומר כמ"ש הכ"מ בדעת הרמב"ם, דלפום פירכת הש"ס דאלא מעתה לא ליטמו מגבן, הוי בכלל זה שיתטמאו מאוירן ככלי חרס:
ומ"ש המי נפתוח להוכיח דהרמב"ם לא סבר כאוקימתא דרב אשי, מדכתב (פי"ב דכלים) דכלי זכוכית שנטמאו ונשברו טהרו ואפי' התיכן ועשה מהן כלים אינן חוזרין לטומאתן הישנה לפי שעיקר טומאתם מד"ס לא גזרו עליהן טומאה ישנה, וכאוקימתת הש"ס דבטומאה דרבנן לא אחיתו לה רבנן טומאה, ואי סבר כרב אשי דדמו לכלי חרס, הא בלא"ה אינם חוזרין לטומאתן הישנה, יתכן ליישב לענ"ד, לפום שכתבו התוס' בד"ה רב אשי, דהכא לית ליה לרב אשי טעמא הואיל וכי נשברו יש להן תקנה שוינהו כו', ומיהו לענין להצריכן טבילה כשהן חדשים אית ליה לרב אשי האי טעמא בע"א (דף עה), וע' רמב"ם פי"ז ממ"א שכתב דהלוקח כלי תשמיש סעודה מהע"א מכלי מתכות וכלי זכוכית שלא נשתמש בהן כלל מטבילן כו' [וע' כ"מ ה' ו' וצ"ע], ומפרש הרמב"ם דגם רב אשי מודה שיש לכלי זכוכית איזה דמיון לכלי מתכות הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה כדקאמר רב אשי גופיה לענין טבילה, אלא שדומין יותר לכלי חרס הואיל ותחלת ברייתן מן החול, ומש"ה לא היו גוזרין בה טומאת גבן, ודוקא לפי שנראה תוכו כברו גזרו בה טומאת גבן ושלא יתטמאו מאוירן, ומש"ה הוצרך לומר דמה שאין חוזרין לטומאתן הישנה היינו לפי שעיקר טומאתן מד"ס כו', ולולי זאת היו חוזרין לטומאתן הישנה, משום דלענין זה יש לדמותן טפי לכלי מתכות שגזרו בהן טומאה ישנה, משום מעשה בשל ציון כו' ונטמאו כל כליה ושברתן ונתנתן לצורף וריתכן ועשה מהן כלום חדשים כו', ודגזרה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה, וכיון דכלי זכוכית נמי כי נשתברו יש להם תקנה ע"י היתוך בכלי מתכות, שייך בזה הגזרה כמו בכלי מתכות, והא דקאמר אלא מעתה יחזרו לטומאתן ישנה כו' היינו להס"ד דלא אסיק אדעתיה הך סברא, ומש"ה פריך דוקא לפום דשוינהו ככלי מתכות שיטמאו מגבן, מה שא"כ לרב אשי דנהי דס"ל טעם טומאת גבן הואיל ונראה תוכו כברו, אכתי כיון דס"ל לענין טבילה סברת הואיל וכי נשברו כו', ממילא היה מהראוי שיחזרו לטומאתן ישנה, ודוקא משום דבטומאה דרבנן לא גזור טומאה ישנה, ומש"ה כתב הרמב"ם בלשונו דבין מגבן ככלי מתכות ולא גזרו טומאה על פשוטיהן כו', שהוצרך לפרש זה, כיון שיש להם איזה דמיון לכלי מתכות, [ושפיר פריך הש"ס כ"נ וכ"ח הוא דטומאתן שוה כו', משום דלהס"ד היינו אומרין שיטמאו מאוירן ככ"ח, וכן להראב"ד הוי כן להס"ד, דאז לא היה חמור מכל הכלים אלא שהיה דומה לכ"ח]:
והנה הר"ש כתב (פ"ב דכלים משנה ב') וז"ל ניקב ועשאו בזפת טהור שכלי חרס שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם, והא דאמרי' בפרק קמא דשבת (דף טו) דגזור טומאה אכלי זכוכית הואיל ותחלת ברייתן מן החול ככ"ח דמו, ופריך אלא מעתה לא יהא טהרה במקוה ומשני כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר ור"מ היא דהולך הכל אחר המעמיד ולא אמרינן כיון דניקבו טהרו ותו לא מקבל טומאה, התם לר"מ דלית ליה הך סברא דפליג בתוספתא בפ' מחט וטבעת כו', ותמה בתשובת הגאון רע"א (סי' ר"י) דהא כיון דאזיל ר"מ אחר המעמיד הו"ל כלי מתכות, ודוקא כלי חרס שטהר שעה א' אין לו טומאה לעולם, ואדרבה היה מתישב יותר הא דמוכיח הש"ס דאזיל ר"מ בתר מעמיד, דאי מטמא מדין כלי חרס ומטעם דחשיב סתימה, הא כיון שטיהר שעה א' כו', והתוס' רצו לומר כן ודחו זה דהא ר"מ לשיטתיה דס"ל דכ"ח שטיהר שוב יש לו טומאה, ועכ"פ תמוה קושיית הר"ש דהא כיון דאזיל בתר מעמיד, הו"ל דין כלי מתכת, וכן תמה בסוף ס' מי נפתוח, והוסיף להקשות דלשיטת הר"ש תקשה קושיית התוס' דמנ"ל דר"מ הולך אחר המעמיד, דדלמא מטמא מדין כלי זכוכית ומשום דחשיב סתימה מעליתא, וחכמים מטהרין משום דס"ל דכ"ח שטהר שעה אחת כו', וכן הקשה לפמ"ש הר"ש במשנה דסוף כלים דכוס שנפגם כו' ניקב ועשאו בין בבעץ בין בזפת טהור ר' יוסי אומר בבעץ טמא דהיינו משום שהולך אחר המעמיד, דא"כ אמאי מייתי הש"ס ר"מ דתוספתא ושביק ר' יוסי דמשנתנו, והמ"נ כתב לתרץ דגם כשניקב והטיף לתוכן אבר, נהי שמקבל טומאה כדין כלי מתכות שהולך אחר המעמיד, אכתי לא תהא לה טהרה במקוה כיון שרוב הכלי מזכוכית וראוי שנחמיר כחומרי שניהם [דומיא דרפ"ג משנה א'] ומפרש הר"ש כפירוש קמא דפרש"י בר"ה (דף יט) דהא דר"מ מטמא היינו טומאה ישנה, דכשסתמו הנקב באבר חוזרת לטומאה ישנה, ומהני טהרה במקוה ממ"נ, דאי נדון לה ככלי זכוכית הא בכלי זכוכית ליכא דין חזרה דטומאה ישנה, ופירוש המ"נ מוקשה לענ"ד דבלשון הר"ש שכתב דל"א כיון דנקבו טהרו ותו לא מקבל טומאה כו', מבואר דמיירי לענין קבלת טומאה אח"כ ולא לענין טומאה ישנה, גם יקשה דכיון דמהני טבילה בתורת ממ"נ, הא כמו"כ על הטומאה שקיבל אח"כ, שייך סברת ממ"נ דכשמקבל טומאה ככלי מתכות יש לו טהרה במקוה, וכן יקשה מה שמתרץ דהתם לר"מ דל"ל הך סברא כו', דהא אכתי רוב הכלי הוא כלי זכוכית וליכא דין טומאה ישנה:
ולענ"ד יתכן ליישב דברי הר"ש, דכוונתו להקשות קושיית התוס' דמנלן להש"ס דר"מ סבר הכל הולך אחר המעמיד, דדלמא מטמא ר"מ משום דחשיב סתימה מעליתא ומטמא מדין כלי זכוכית מדרבנן ולא תהא לה טהרה במקוה שנחמיר כחומרי שניהם], ועכצ"ל דפשיטא להש"ס דלכ"ע הוי סתימה מעליתא, וגם חכמים מודו דטמא מדרבנן, וממילא שפיר מוכיח דר"מ מטמא מה"ת מדין כלי מתכות ודסבר שהכל הולך אחר המעמיד [וממילא יש לו טהרה במקוה], והיינו דקשיא ליה להר"ש, דלפום דקאמר שכ"ח שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם, וא"כ י"ל דרבנן מטהרי לגמרי, הדר יקשה מנלן להש"ס דר"מ מדמה לגמרי לכלי מתכות, דדלמא לא מטמא ר"מ אלא מדרבנן וס"ל שיש לתפוס גם חומרת כלי מתכות, ולעולם ל"מ טהרה במקוה כחומרי שניהם, וע"ז מתרץ הר"ש, דהתם לר"מ דלית ליה הך סברא דפליג בתוספתא כו', ושפיר מוכיח הש"ס דר"מ מטמא מה"ת ודחשיב לה ככלי מתכות לגמרי, דאס"ד שמטמא רק מדרבנן, יקשה למאי אשמעינן הכא ר"מ להך דינא בכלי זכוכית שניקבו והעיף לתוכן אבר, כיון דלר"מ גם בכלי חרס שנקבו וסתמו בעלמא מטמא מדרבנן, ומדקאמר לה בכלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר, מוכח שמטמא מה"ת דהוי ככלי מתכות לגמרי וממילא יש לה טהרה במקוה [ולא מפרש הר"ש כהתוס' שכ' די"ל דר"מ אזיל לטעמיה כו'], ומש"ה לא מייתי הש"ס מר' יוסי דמתני' דאמר שבבעץ טמא, דשם בתוספתא איתא דר' יוסי אומר טמא משום כלי זכוכית, ואינו מדמה לה לכלי מתכות לגמרי, ומטמא מדרבנן לחומרא, והדר לא תהני טהרה במקוה:
ומה שהקשה עוד הגרע"א שם עמ"ש הר"ש סוף כלים דלא גזרו מדרס בכלי זכוכית אף דיש לו טהרה במקוה, דקשה מדקאמר דעבדו בה רבנן היכרא דלא נשרוף עלה תרומה וקדשים, דהא בלא"ה הוי היכר במה דאינו מטמא מדרס, אפשר ליישב לפום דפרש"י בבכורות (דף לח) ד"ה אין מדרס בכ"ח, שישבר אם אדם יושב עליו, וכן פרש"י בעירובין (דף קד) ד"ה לא. ולכאורה קשה מדקאמר בשבת (דף פד) דיליף דמדרס כ"ח טהור מקרא דוכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו הא יש צ"פ עליו טהור הוא מי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה כו' ע"ש דמוכח דטהור ממדרס גם כשיחדו לישיבה, והגרע"א בגליון הש"ס שבת שם רמז לזה דצ"ע, ואולי י"ל דהתם בבכורות דמיירי לענין טומאה מדרבנן ע"ש בפרש"י ד"ה א"ה בכ"ח נמי נגזור טומאה באין לו תוך בהנך דחזי למדרסית טמא מדרבנן כשמיוחד לישיבה, וכיון דקתני בתוספתא דכלי זכוכית אף ספסל ומטה שמיוחד לישיבה טהור גם מדרבנן וקילא מכלי חרס, תו ליכא בזה היכרא דלא לשרוף עלה תו"ק, דכיון ששורפין תו"ק על מה שמטמא תוכן מתורת כ"ח, הגם שלא עשו בה תורת כ"ח לטמא מדרס כשמיוחד לישיבה מדרבנן, ה"נ אפשר ששורפין על מה שמטמא מתורת כלי מתכות, וליכא היכרא דלא לשרוף עלה תו"ק אלא במה שטהור פשוטיהן דז"א טמא אלא בכלי מתכות והוי הכירא שלא עשאוה ככלי מתכות ממש [וע' תוס' שיש עוד טומאה דרבנן ששורפין עליה, דלטעמייהו דשורפין על טומאת תוכן בכלי זכוכית, אבל לפי' רש"י י"ל דאין שורפין רק על ו' ספיקות, ולרמב"ם כלי זכוכית ככ"ח ל"מ טהרה במקוה וכיון שניקבו טהרו, ופשוטיהן טמא מדרס כשמיוחד לישיבה, משום שמיוחד יותר לישיבה ושכיבה מכלי חרס, הגם שנוחין להשבר וע' חגיגה (דף טז), מ"מ כיון שיש להם תקנה כשישברו, אינו חושש לשכב עליהן וע' פ"א דמקואות]: