אור ברסלב

אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין

סימן לד

סימן לג

בענין איסור צער בעלי חיים, אם יש מקום היתר לצער בע"ח בשביל תועלת וריוח ממון, יש לבאר דברי הרמ"א באה"ע (סימן ה ס"ק יד שכתב בשם האו"ה הארוך (סימן נט) שכל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור עב"ח, ונראה שכוונתו להתיר דוקא במקום הכרח, וכמו שהצורך לרפואה הוא ענין הכרחי כן השאר דברים הם בדומה לזה, כשיש ענין הכרח, ואין כוונת הרמ"א להתיר בשביל תועלת וריוח ממון, ולפי שיש נתעין לחשוב שהותר זה האיסור לגמרי, כשהוא לתועלת וצורך האדם, ראיתי לבאר בראיות מהש"ס והפוסקים שאינו כן:

א) הנה בב"ב (דף כ) קאמר הש"ס והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ערקא ואזלא [ומאי טעמא דברייתא שממעטין בחלון], בקשורה, שחיט לה, בטמאה, מזבין לה לנכרי, בכחושה, פסיק שדי לה לכלבים, כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד, ולא הותר האיסור מפני הצורך להאכיל לכלבים שמזונותן עליו כדקאמר בשבת (דף קנה) שנותנין מזונות לפני כלב בשבת משום שמזונותן עליך, וע' ביצה (דף כא) מרבה אני את הכלבים שמזונותן עליך, ועמ"א (סי' שכד ס"ק ז) שנותנין מזונות בשבת אפי' לפני כלב שאינו מגדלו בביתו משום שמצוה ליתן לו מזונות, וכמבואר באו"ח (סי' שח סעיף כט), [וע' תשב"ץ (ח"ג סי' רצג) שהביא מהירושלמי ר"פ כל שעה שדברים האסורין בהנאה אין מאכילין אותן אפי' לכלב של הפקר, וע' בנין ציון (ת' קג), וכן הביאו להוכיח מדקאמר בביצה (דף כא) דידהו נמי חזי לתרנגולין דידהו, איסורי הנאה נינהו וחשיב זה הנאה משום שמצוה ליתן להם מזונות, הגם דליכא הנאה ש"פ בנתינה לכלב של הפקר כדקאמר בקדושין (דף ח) תנהו לכלב אינה מקודשת], הרי מבואר דלא פסיק שדי האבר המדולדל לכלבים משום צעב"ח, הגם שיש בזה ריוח שלא יפסד ממון, במה שיצטרך להאכיל לכלביו מזון אחר, ואין לדחות ולומר דשאני הכא שכל מה שמזונות הכלב עליו הוי משום ענין חמלה ואיסור צעב"ח ומש"ה קאמר ריה"ג בביצה (שם) דלכם ולא לכלבים, דלטעמיה דאמר בב"מ (דף לב) דצעב"ח לאו דאורייתא, ומש"ה גם לפום דקיי"ל דצעב"ח דאורייתא, אין לצער בע"ח בשביל תועלת בע"ח אחר. דז"א דהא אכתי בזה שלא יתן להם הבשר המדולדל, יפסיד במה שיהא מוכרח להאכילם מזון אחר, גם דאי נימא דמה שמזונותיו עליו הוי משום צעב"ח, ממילא חזינן שמחוייב להפסיד הפסד מועט בשביל זה:, ומכ"ש שלא לעבור על צעב"ח בקום ועשה בשביל ריוח ממון, ואי נימא דשאני התם דאיכא טעמא שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה וכדפרש"י בפסחים (דף כב) ד"ה אותו אתה משליך, ממילא הדר מוכח מהא דב"ב (שם), דהגם שיצטרך להפסיד ממון כדי להאכילם, עכ"ז לא נדחה בשביל זה האיסור צעב"ח, והגם שכבר האבר מדולדל ואין בפסיקת האבר צער מרובה, אפ"ה אסור:

ויותר מזה מצינו בשיטה מקובצת שם בשם רבינו יוסף הלוי אבן מיגש שכתב וז"ל וליכא למימר דשחיט לה ופסיק לה לההוא אבר ושדי לכלבים כו', דכיון דלאו בת שחיטה היא שחיטתה נמי צער בע"ח דהא הריגה היא ולא שחיטה, ואם תשאל אמאי קתני האבר והבשר כו' ולא קתני הבהמה שיש בה בחלון, יש להשיב משום דסתם חלון גבוה מן הקרקע כו' ע"ש, ואין להקשות לשיטת הר"י מיגש, מהא דקאמר בביצה (דף כא) שיכול לשחוט טריפה ביו"ט משום דחזי לאכילת כלבים, דלק"מ דהתם יוכל להאכיל העגל גם לכותים, ונהי דלא הותר לעשות מלאכה ביום טוב לצרכם, אכתי תו ליכא משום צער בעלי חיים שהתירה תורה השחיטה כל שראוי למאכל אדם [וגם קודם מתן תורה ניתן רשות לב"נ], גם דהתם בביצה (שם) הא קאי למ"ד דמרבה אני את הכלבים שמזונותן עליך שמותר ביו"ט לשחוט בשבילם, וממילא גם משום צעב"ח ליכא כשראוי לכלבים, והר"י מיגש מוקי סוגיא דב"ב כמ"ד דלכם ולא לכלבים, [וע' בתוס' דקיי"ל כן], ומש"ה כדלא חזי לאכילת אדם, הוי שחיטתה נמי צעב"ח, וכן אין להקשות מדקאמר בחולין (דף כח וד' פה) שהותר נחירת חיה כדבעי לדמיה ללכא, וע' ט"ז יו"ד (סי' קיז ס"ק ד), דהתם מאכיל הבשר לנכרי, וצריך הבשר לאכילת אדם, והותר נחירה הגם דשחיטה הוי מיתה קלה יותר, ואסור דוקא לצערה בחייה, וכן להמיתה באכזריות, וכדלא חזי הבשר למאכל אדם, לא הותר אף לשוחטה להאכיל בשרה לכלבים, וגם להתוס' בב"ב דלא סברי בזה כשיטת הר"י אבן מיגש, אכתי מוכח מהסוגיא שאסור לצער בהמה בחייה בשביל ריוח ממון:

ב) וראיתי בשו"ת בנין ציון (סי' קח) בשם הגאון דווירצבורג שכתב שאין להתיר לגרום עשיית מום בספק בכור, לפי שיש בזה איסור צעב"ח דקיי"ל דהוה דאורייתא, ומ"ש הרמ"א באה"ע (שם) בשם או"ה הארוך להתיר במקום צורך, באו"ה שם לא התיר רק לצורך רפואה אפי' לחולה שאין בו סכנה, אבל משום ריוח ממון לא מצאנו שהתיר, וגם הגאון המחבר שצדד להקל בזה די"ל דבעשיית מום שאין בו צער גדול ויש בזה תועלת מוחלט שעי"ז יותר הבהמה לאכילה אין בזה משום צעב"ח, ג"כ מודה דאין שום היתר בצער גדול, וכן הח"ס יו"ד (ת' שיד) שכתב להתיר לגרום ע"י נכרי להטיל בו מום, כתב דדוקא באופן שלא יהא צעב"ח בכך, הרי שלא התיר צעב"ח בשביל ריוח ממון, והבנין ציון שם כתב להוכיח מדקאמר בבכורות (דף לו) דהכל נאמנין על מומי מעשר משום דאי בעי שדי מומא בכולי עדרא, כדי שיצא המעשר בעל מום, דמותר כשאין בו צער גדול ויש בזה תועלת מוחלט, דאין לומר דה"ק הש"ס דנאמן שלא עשה איסור להטיל מום בעצמו, שאם היה רוצה לעשות איסור היה יכול לשדות מומא בכולי עדרא, דז"א דמה מיגו הוא זה, דדלמא בבהמה אחת עביד איסורא אבל לא בבהמות הרבה, בפרט דמתני' מיירי בספק מעשר, דעשיית מום הוי ספק איסור וצער בע"ח הוא ודאי, וגם הלשון אי בעי משמע דברצונו לבד הדבר תלוי, ודוחק לאוקי סתם משנה כריה"ג דס"ל צעב"ח דרבנן דלא כהלכתא עכ"ד, ולפלא שלא הביא מ"ש הנמ"י והובא בד"מ חו"מ (סי' רעב) דדוקא צער גדול הוי מה"ת, וא"כ הכא דאפשר בצער קטן (כמ"ש הב"צ) הוי האיסור לכ"ע מדרבנן, ומש"ה אצטריך קרא לאסור הטלת מום בקדשים שאסור גם צער קטן, ואף ע"י גרמא, ובימי הש"ס שהיו מומחין בודאי הוה סגי במום כל דהו בצרימת האזן כל דהו וכן בדוקין שבעין, ועמ"ש הב"ח (סי' שט) דגם האידנא יש להתיר בצרימת אזן כשהוא כדי חגירת צפורן הגם שאין הצרימה ניכר יותר, ובספק בכור יש לשחוט אף בזה"ז במום שאינו ניכר כ"כ, דעדיף גם מספק ספיקא, ודוקא בודאי בכור מחמירין להצריך מום מובהק וניכר, וגם יוכל לעשות זה ע"י ארמאי קטן וע' שבת (דף קלט):

וגם לא מוכח כלל מהש"ס דבכורות (שם), די"ל דאי בעי שדי מומא ע"י גרמא כהא דקאמר בביצה (דף כז) דהוה שדיין שערי בהך גיסא דהוצא והוה איהו באידך גיסא, בהדי דבעי למיכל עייל רישיה ופרטיה הוצא לשפותיה א"ל דלמא את גרמת ליה (מדעת נתת השעורים שם) א"ל לא ומנא תימרא דגרמא אסור כו', ושפיר קאמר הש"ס דלא שביק היתרא שיוכל לעשות בהיתר, דגרם בעלמא בצער קטן שרי במקום צורך והפסד, ולא עביד איסורא להטיל מום בקדשים דגרמא ג"כ אסור [ולהספרי אסור לאוכלו על מום זה משום לא תאכל כל תועבה, ועמ"ש הגרע"א (סי' סד) דכיון דגרמא במום דאו', י"ל דגם ע"י ארמאי לא קילא מגרמא ועמ"ש מהרא"ש פ"ז דב"מ, ובמק"א הארכתי בזה], וגם שאני התם דהוי לצורך שלא יפסיד מה שיצטרך להקריב, דהא כל הטלאים שלו קודם שמעשרם, משא"כ בספק בכור שמטיל מום כדי שיהא מותר לשחטו ולאכלו, דהיינו כדי להרויח, ומצינו איסורין שהתירו בשביל הפסד ממונו ולא בשביל מניעת הריוח, כמו לענין דבר האבד באבל ומועד, וקודם הטלת המום אינו ממון בעלים עדיין, ובלא"ה לא מוכח מהא דקאמר דאי בעי שדי מומא, דקאמר שאין לחשוד אותו שעשה שני איסורין הטלת מום במעשר ואיסור צער בע"ח, שאם היה עושה כן, היה יכול לשדות מומא בכולי עדרא דליכא רק משום צעב"ח לחוד, וע' מנחות (דף סג) מוטב שירבה במלאכה אחת בהרקדה, ואל ירבה במלאכות הרבה, וגם לפמ"ש הר"ן פ' בתרא דיומא דלענין חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שחיטה בשבת, שאם יאכל נבלה הוא עובר על כל זית וזית כדאמרי' גבי נזיר שהיה שותה יין כו' חייב על כאו"א, כבר ביארתי במק"א ליישב קושיית המל"מ מהא דאמר ביומא (דף פג) דמ"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה, הגם דכשיאכל טבל בלא הפרשה יאכל כמה זיתים באיסור עמש"ש, והתם דוקא כתב הר"ן משום שיש חיוב מלקות על כל זית, [והארכתי בזה בד' הרשב"א במי שנשבע שלא לשחוק ואומר שמתירא שמא יתקפנו יצרו כו' ובדברי השעה"מ פ"ו משבועות עמש"ש], ועכ"פ לא מוכח דשרי להטיל מום בידים בספק בכור, וגם אין ההיתר ברור לומר לא"י שיטיל בו מום, אם הוא בענין שמצער הבע"ח, בפרט אם עושה בשכר דידו כיד בעה"ב ע' נה"מ סי' קפח):

ועמ"ש לעיל (סי' לג) בביאור דברי התוס' בחולין (דף צא) דמה שאמר יוסף טבוח טבח והכן, פרע להן בית השחיטה, היינו נחירה שנצטוו על הנחירה, ותמהו המפרשים דהיכן נצטוו ב"נ על זה. וביארתי די"ל לפמ"ש הרא"ה בספר החינוך (מצוה תנב) בטעם איסור אכילת אבר מן החי, שהוא כדי שלא נלמד נפשנו במדת האכזריות לחתוך אבר או בשר מבע"ח בעודנו חי ויאכלנו ע"ש, דהשתא י"ל שבכלל מה שהוזהר בן נח שלא לאכול אמה"ח שלא להתאכזר על בע"ח, נכלל בזה ג"כ שלא להמית הבע"ח באכזריות, וזה שאמר פרע להן בית השחיטה להראות להן שלא המיתו הבהמה באכזריות, וטבחו או נחרו אותה בסימנין במקום הצואר, והי נו מ"ש התוס' שנצטוו על הנחירה ולאו דוקא בנחירה ממש, רק שלא להמיתה באכזריות במקלות ודקירה בבטן וכדומה, וא"כ אפשר שגם ב"נ מוזהר שלא לצער ב"ח, וממילא אסור לבקש ממנו שיעשה זה, לפי שנותן לו מכשול, וע' ע"א (דף נה), רק שיכול לומר לו שיעשה דבר הגורם שיהא בו מום, שיעשה גרם בעלמא ולא יגרום רק צער מועט, דזה שרי במקום צורך ובפרט ע"י א"י קטן, ועכ"פ בצער גדול גם הבנין ציון מודה שאסור, ואין שום היתר בשביל ריוח ממון:

ג) וכן מבואר בספר החינוך להרא"ה שכתב במצוה (רצד) בטעם איסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד, שהוא לקבוע בנפשנו מדת החמלה ולהרחיק ממנו מדת האכזריות, ואע"פ שהותר לנו מיני בעלי חיים למחיתנו, נצטוינו לבל לשחוט או"ב ביחד, ובמצוה (תקנ) כתב כי מטעמי מצוה איסור חרישה בשור וחמור יחדו, הוא ענין צער בע"ח שאסור מן התורה, וידוע שים למיני בהמה ועופות דאגה גדולה לשכון עם שאינן מינן וכ"ש לעשות עמהן מלאכה כו' [ובבעל הטורים ובעלי התוספות כתב הטעם לפי שהחמור מצטער כשהשור מעלה גרה ויהיה סבור שהוא אוכל], ובמצוה (קפו) כתב בטעם איסור שחוטי חוץ, שלא הותר לבנ"א בשר בע"ח רק לכפרה או למזון ורפואה, אבל להמיתם מבלי שום תועלת, יש בדבר השחתה ונקרא שופך דם, ובמצוה ותנא) כתב בטעם שחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו ליזון מהם לכל צרכיו ולא לצערם חנם, וכן כתב במצוה (קמח) שבאכילת הדם מלבד רוע מזגו יש ענין אכזריות שיבלע האדם מבע"ח כמותו בגוף אותו דבר שהחיות ממש תלוי עליו, ובמצוה (קפז) כתב דלפי שהנפש תלויה בדם ראוי לנו לכסות דם חיה ועוף טרם נאכל הבשר, כי גם בה נקנה קצת אכזריות בנפשנו לאכול הבשר והדם נשפך לפנינו, ובבהמות לא נצטוינו כן כו' יע"ש, הרי מבואר שלא הותר איסור צעב"ח במקום ריוח ממון, וכמו שלא הותר איסור חרישה בשור וחמור, בשביל תועלת וריוח ממון:

ואין להקשות לדברי החינוך מהא דקאמר בברכות (דף לג) ובמגילה (דף כה) שהאומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ואיכא מ"ד בגמרא דהיינו מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רתמים ואינן אלא גזירות, שכבר כתב החינוך במצוה (תקמה) לבאר דברי הגמרא, שאין הענין לומר שאין הקב"ה מרחם חלילה שהרי הוא נקרא רחום, ואמרו ז"ל בשבת (דף קלג) מה הקב"ה רחום אף אתה היה מרחם, אבל כוונתם לומר שאין מדת הרחמנות בו חלילה כמו בבנ"א, שהרחמנות בהם מוכרח בטבעם ששם בהם הבורא, אבל הרחמנות אצלו מחפצו הפשוט שחייבה חכמתו לרחם מפני שהיא מדה טובה כו', והביא מ"ש הרמב"ן לפרש דהא דקאמר שאינן אלא גזירות, הוא לומר שלא חס הי"ת על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו כו' שא"כ היה אוסר השחיטה אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כי ידוע בטבחים שוחטי השוורים שהם אנשי דמים אכזריים מאד ומפני זה אמרו סוף קדושין דטוב שבטבחים שותפו של עמלק, והמצות האלה בבהמה ובעוף אינם רחמים עליהם אבל גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות יע"ש:

ודברי החינוך צריכין ביאור, שכיון שיש הכרח שלא חס הי"ת על קן צפור, שאם כן היה אוסר השחיטה, כמו כן יקשה כיון שטעם המניעה הוא ללמד אותנו מדת הרחמנות שלא נתאכזר, למה הותר השחיטה שמסובב מדת אכזריות בהטבח, וההכרח לומר שאף שהותרו למחיית האדם, נאסר שחיטת או"ב ביום אחד שהוא אכזריות יותר, וכן נאסר לקיחת אם על הבנים, וכיון שיש סברא וטעם לחלק, אין הכרח שלא חס הי"ת על קן צפור, ממה שלא נאסר השחיטה, ויתכן לבאר דברי החינוך ע"פ המבואר ביומא (דף סט) למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמיה ואמר עובדי כוכבים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר עובדי כוכבים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור, אתו אינהו ואמרי אדרבה זו היא גבורתו שנותן ארך אפים לרשעים כו', ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה א"ר אלעזר מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כזבו בו, ולכאורה הוא דבר זר ומפליא לחשוב שירמיה ודניאל טעו לחשוב ח"ו, שהי"ת אינו לא גבור ולא נורא, ויתכן לבאר זה לפי מה שביארו רבותינו הראשונים ז"ל, כי כל עניני התארים בהי"ת אינן תארים עצמיים, כאשר הוא נשגב ונעלה מכל רעיון ומושג, ואיך נתארו בתארים המושגים לנו, ורק נתארו מצד פעולותיו, ונתארו בתאר חכם, היינו שפעל ויצר בחכמה, כמ"ש מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית, שבפעולת היצירה נראה חכמה עצומה, והשמים מספרים כבוד אל, ובמדרש שהלוכם היא קלוסם, שבהלוך ותנועת הכוכבים נראה חכמת היצירה,. ואין לנו רשות לתאר הי"ת רק בהתארים הנראים לנו בפעולותיו, וזה שאמר דניאל עובדי כוכבים משתעבדים בבניו איה גבורותיו, ולא נראה בעינינו את מפעלות גבורותיו ונוראותיו, ואם יתארהו בשם גבור ונורא, לא יהיה זה תואר הפעולה, כאשר אנחנו לא נחזה מפעלות גבורותיו, ולזאת לא אמר גבור, כאשר חלילה לתאר הי"ת בתואר עצמי, כאשר הוא נשגב ונעלה מכל רעיון ותואר, ואנשי כנה"ג החזירו עטרה ליושנה שאמרו שמה שמאריך אפו לרשעים הוא מפעולת גבורותיו, וכיון שנראה בפעולת היצירה עזוז גבורותיו, גם מה שמאריך אף, הוא מגבורת מפעליו, ותארי הי"ת הם בלא גבול וקצבה כאשר הוא בלתי בעל תכלית ואין קצבה ותכלית לחכמתו וגבורותיו, ולזה האומר אתה חסת על קן צפור משתקין אותו, שהוא גרעון בשבח הי"ת, וכאלו מדת חמלתו הוא בגבול וקצבה שחס על קן צפור ולא על הבהמה הנשחטת, ולזאת אין לתלות זה ברחמי ה', רק בגזרותיו שצוה לנו לחמול ולרחם ושלא נתאכזר, ולנו נתן התורה והמצוה במדה וקצב וגבול, ואף שהתיר לנו השחיטה, בכ"ז נאסר לנו להתאכזר לשחוט או"ב ביום אחד וכן ליקח אם על הבנים, ונצטוינו לדבוק במדותיו של הקב"ה מה הוא רחום כו', ובכ"ז נצטוינו ע"ז בגבול וקצבה לפי כח האדם שהוא בעל גבול ותכלית:

והתוס' במגילה (דף כה) הקשו על מה שיסד הקליר בקדושתא שאומרים ביום ב' של פסח, צדקו או"ב לא תשחטו ביום אחד דמשמע שר"ל שהקב"ה חס על אותו ואת בנו ואינו אלא גזירה, ובברכי יוסף יו"ד (סי' טו) והובא בשו"ת ע"ד הפיוטים מהגאון ר"א פלעקלם, פירש כוונת הקליר עפמ"ש התוס' בחולין (דף עח) דאצטריך קרא דאותו ואת בנו נוהג במוקדשין, משום דסד"א שאם צריך לפסח ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או בנו, דאתי עשה דפסח ודחי לאו דאו"ב קמ"ל קרא ע"ש, וזה כוונת הקליר שיסד צאן לפסח משכו ושחטו, צדקו או"ב ביום אחד בל תשחטו, כלומר דהגם אשר אנכי מצוה לשחוט קרבן פסח, צדקו ושמרו או"ב לא תשחטו, ולא תסברו דמ"ע דפסח היכא דאי אפשר דחי ללאו דאו"ב עכ"ד, ולענ"ד בודאי לא נעלם מהתוס' זה, אלא דאכתי מפורש בדברי הקליר דהוי זה מצד מדת רחמים וחמלה, דאטו הקליר בא להשמיענו פרטי דיני קרבן פסח, דהא לא הזכיר שם שום דין מהקרבת ק"פ ולמה הזכיר הדין הזה שאינו מצוי, אלא שכוונתו מבוארת באמרו שם, מה אילו פלאי נסיך, מתנוסם נס את מנוסיך, נאור רחמיך על כל מעשיך, נפלאים יתר את עמוסיך, סוך מסך רעל ללודים מסכת, שיח נואקיך עת שם הסכית כו' צאן לפסח משכו ושחטו כו' מחשבותיך לרחמנו מפעלותיך לרוממנו, ונמשך להקדום שרחמי ה' הוא על כל מעשיו, ואשר מסכת מסך רעל ללודים ונענשו המצריים, הוא ג"כ מצד מדת הרחמים כאשר שיח נואקים הסכית, ונענשו ביד פשעם על רדפם באף וחמה את ישראל, כמ"ש והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, ועמ"ש התוס' בר"ה (דף טז) ובהקדמת ספרי אבן הראשה ע"ש, וע' סנהדרין (דף לט) שאמר מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרין שירה, וקאמר שם שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, וכדאמר בברכות (דף ז) שאין לקלל גם הרשעים דכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב וכתיב ורחמיו על כל מעשיו, ובזה יש לבאר מה שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם, וביארו רז"ל בסוטה (דף יא) שאמרו יועצי פרעה בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם והם אין יודעין כו' הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכו וכן הוא אומר ומצרים נסים לקראתו, והיינו דאר"א מאי דכתיב כי בדבר אשר זדו עליהם, בקדירה שבשלו בה נתבשלו ולכאורה מוקשה איזה שבח ויתרון יש בזה שנתבשלו בקדירה שבשלו בה, ובסנהדרין (דף צד) אמר גנאי הוא למשה וששים רבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה', ומרע"ה חשב שאין ראוי לומר ברוך לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, וע' ברכות (דף מ) רי"א כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו, וע' ירושלמי רפ"ג דעירובין גבי בכל מערבין חוץ מן המים ומן המלח ע"ש, וי"ל שיתרו אמר עתה ידעתי כי גדול ה' וגו', שהכל פעל במדת הרחמים, וגם להמצריים לא עשה רע בפועל, רק שקריעת הים בדרך נס לא נעשה רק לישראל ולא להמצרים שלא היו ראויין לנס, ושב הים לאיתנו כדרך הטבע, ונטבעו כשרדפו אחריהם בתוך הים ובקדירה שבשלו בה נתבשלו, ופשעו בעצמן מה שרדפו תוך הים, ולא היה בזה מדת עונש בפועל, רק ע"י שלילת הנס, ופעל הי"ת דרך נס לטובה ולא לרעה ולזה אמר יתרו ברוך ה' כיון שהיה הנס רק לטובה, וכתיב ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים, ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, ששמח על הטובה ולא על פורענות המצרים, וכמ"ש בסנהדרין שם שנעשה חדודים כל בשרו דאמרי אינשי גיורא כו', והצטער ע"ז, ואינו סותר לפשט הכתוב שהוא מלשון חדוה ושמחה, שמבואר בלשון הכתוב ששמח רק על הטוב שעשה ה' לישראל והצטער על פורעניות המצרים, ואמר ברוך ה', לפי שהיה באותו עצה וידע שלא נענשו בפועל והם פשעו בעצמן, ויש לבאר מ"ש וינער ה' את מצרים כו' וביארתי זה במק"א, וז"ש הקליר כי מה שמסכת מסך רעל ללודים הוא ג"כ במדת החמלה והרחמים, וז"ש צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, אשר צוה הי"ת ע"ז ברחמיו, וגם מצות שחיטת הפסח נדחית מפני זה, כי גם אשר פסח ה' על בתי בנ"י והכה בכורי מצרים, היה במדת החמלה, וכאשר התאכזרו להעביד בפרך ולהמית ילדי בנ"י נענשו הרודפים כי שמע ה' את צעקת העשוקים, והנה כן ראינו בעונשי התורה שגם לעוברי רצונו לא צוה להעניש דרך נקמה, ואין החייב מיתה או מלקות נענש רק אם התרו בו עדים למיתה או מלקות (ע' תמורה ד' ז' תד"ה אלא) וקבלי עליו התראה אשר פרץ גדר ביד רמה להפר תורה, כי אז אם לא יענש ביד פשעו, יפירו תורה וחוק בפרהסיא וכמ"ש למען ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, ואינו נענש אם לא קיבל עליו התראה הגם שיש עדים שהזיד, ורק הורג נפש גם שלא בהתראה ובעדות מיוחדת מכניסין אותו לכיפה כדי שלא ימלא העולם רצח, כמ"ש הרמב"ם בטעם הדבר, וכאשר מוכרח שזה הוא כוונת הקליר, הקשו ע"ז התוס' שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים כו', אמנם יתיישב דברי הקליר לפמ"ש החינוך שכוונת הש"ס הוא שאין מדת הרחמנות אצלו כמו בבנ"א שהרחמנות מוכרח בטבעם, וכן יתישב לפמ"ש הרמב"ן שהם גזירותיו שצוה לנו לחמול ולרחם ושלא נתאכזר, וז"ש הקליר מחשבותיך לרחמינו מפעלותיך לרוממנו, שנתרומם ברוחנו בזה שנטבע בנו מדת החמלה והרחמים, ובל"ז מיושב דברי הקליר דהא פליגי תרי אמוראי ח"א מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וח"א מפני שעושה מדותיו כו', ואפשר שיסד כמ"ד מפני שמטיל כו', ועמ"ש החינוך בשם הרמב"ם שאל תשיב ממאמר האומר על קן צפור כו' כי הוא סברת מי שיראה שאין טעם למצות, ואנו מחזיקין בסברא השנית שיש בכל המצות טעם:

ד) ולדברי הרמב"ם משמע שהדבר תלוי בפלוגתא דר"ש ורבנן בב"מ (דף קטו) אי דרשינן טעמא דקראי ופסק כר"ש וע' לח"מ פ"ג ממלוה, אמנם דעת הרמב"ן והחינוך דגם מ"ד מפני שעושה מדותיו כו', מודה שטעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות, ושאין שום פלוגתא בזה, וגם מאן דלא דריש טעמא דקראי מודה בזה, כדמוכח בהא דקאמר בב"מ (דף צ) היתה אוכלת ומתרזת מהו, משום דמעלי לה הוא והא לא מעלי לה, או דלמא משום דחזיא ומצטערא והא חזיא ומצטערא, א"ל רב ששת תניתוה רשב"י אומר מביא כרשינין ותולה לה שהכרשינין יפות לה מן הכל ש"מ משום דמעלי לה הוא ש"מ, וע"ש בתוס' דרבנן לא פליגי עליה במאי דמפרש טעמא משום דמעלי לה, ולכאורה קשה מאי מוכיח מרשב"י, דהא ר"ש לטעמיה דדריש טעמא דקראי, וצ"ל כמ"ש הש"מ בשם הרא"ש דאף למאן דלא דריש טעמא דקרא לקמן בפ' המקבל היינו גבי לא תחבול בגד אלמנה דפשטא דקרא משמע בין ענייה בין עשירה, אבל הכא פשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובתה של בהמה אי משום דמעלי לה אי משום דלא תצטער ע"ש, והיינו משום דהתם נהי דפשיטא דרחמנא אזהר לטובת האלמנה, קדריש ר"ש טעמא שאתה משיאה שם רע בשכנותיה, דלא שייכה אלא בעניה, [ולטעמיה דקאמר ביבמות (דף עז) דרכו של איש לקדם, ושאין דרכה לצאת מביתה לזאת אתה משיאה ש"ר כו'] וחכמים ס"ל דטעם התורה לרחם על האלמנה בין עניה בין עשירה, והא דקאמר הש"ס דלא דרשי טעמא דקראי, היינו שאין דורשין טעם העוקר פשטות הכתובים, ותופסין לעיקר הטעם דהוי כפשטא דקרא ממש, ומש"ה לר"י בודאי אין ממשכנין לעשירה, ולא חשיב ליה כספק איסור, דדלמא טעמא מפני שמשיאה ש"ר בשכנותיה, אלא דס"ל דהוי ודאי איסור לאו כפשטא דקרא. ומ"מ מודה דהוי טעמא לטובת האלמנה, וכן מפורש בחינוך (מצוה תקצא) שפסק כחכמים דאלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, וכתב שמשרשי המצוה שחס הש"י על בריותיו וצוה לזכותנו לקנות בנפשנו מדת החמלה וצונו שנרחם על האלמנה שלבבה שבור ודואג שלא למשכנה, הרי להדיא דיהיב טעמא גם לחכמים דלא דרשי טד"ק, וכן הא דקאמר דלר"י אי לא הוי קרא מפרש טעמא דמ"ט לא ירבה לו נשים משום דלא יסיר לבבו, לא הוה ידעינן דהיינו טעמא דקרא, וסד"א דטעמא שבעצם מגונה לו מה שירבה לו נשים, [וגם יגיע מזה היזק לעבדיו), וכן הא דקאמר ביבמות (דף כג) וקדושין (דף סח) דלרבנן דלא דרשי טד"ק אצטריך קרא לפרושי טעמא כי יסיר את בנך גבי שבעה אומות כנעני ופרזי למעוטי שאר אומות שאינן אדוקין בעבודת כוכבים כמותן, ובלא פירושא סד"א דיש טעם לאסור גם באותן שאינן מז' אומות, וע' סוטה (דף יד) שמביא מנחת סוטה בתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידיה כדי ליגעה כדי שתחזור בה אם ככה חסה תורה על עוברי רצונו כו', וכתבו התוס' דאתי ככ"ע דלא שייך לומר דדריש טד"ק אלא היכא דקרא סתמא כתיב וכולל הכל ואנו דורשין הטעם לומר דדוקא היכא ששייך זה הטעם קאי קרא, וע' ב"ק (דף סז) אר"ע מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' מפני שנשתרש בחטא, ובב"ק (דף עט) מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן כו', ועמ"ש הרא"ש ריש ב"ק דמה שכתב הרי"ף דשן ורגל פטורין בר"ה דאורחיה הוא, בא לפרש טעם הפסוק למה פטרתו תורה בר"ה לפי שדרכו לילך ברה"ר ואי אפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד, ונ"מ מטעם זה שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברה"י ודרסה עליו ברה"ר ושברה ברה"י כלים כיון שדרכה לילך ולדרוס עליו פטורין, הרי דאזיל בתר טעמא ויליף מינה לדינא, משום שאינו היפוך פשטות דקרא דכתיב ובער בשדה אחר ולא ברה"ר, דשפיר י"ל דנתמעט גם זה, בפרט דדיני משפטי התורה בדיני ממונות, שאינו חוקה בעלמא, בודאי הוי תשלומין מצד טעם וסברא, ומש"ה אזיל רב ששת בתר טעמא גבי לאו דחסימה, דהיכא דלא מעלי לה יכול למונעה שלא תאכל, הגם דרב ששת ס"ל כרבנן דלא דרשי טעמא דקרא כמבואר בבכורות (דף ז) גבי מ"ר דחמור דשתו אינשי ומעלי לירוקנא, דקאמר היוצא מן הטמא טמא, דרב ששת אמר כר' יעקב דדובשא רחמנא שרייה, ודטעמא דדבש לאו משום שאין ממצות אותו מגופן אלא דרחמנא שרייה בהדיא וגזה"כ הוא ע"ש בפרש"י, וכיון דהיוצא מן הטמא טמא אלא דמצינו גזה"כ בדבש, אינו דורש טעם הכולל היתר מ"ר של חמור ג"כ, ותופס לעיקר טעם אחר וחילוק בדבש שנשתנה יותר לגמרי, [ועמ"ש הר"ן ע"א (דף לט) בטעם דלא חיישי' למה שמערבין בדבש דבר איסור ונימוח ונהפך לדבש, ועמ"א א"ח (סי' רטז ס"ק ג) ובבאה"ג שם, ובל"ז מיושב קושיית המ"א, דגבי דבש ליכא למיזל בתר מעיקרא, שכל דבש דבורים יוצא מן הטמא, והותרה כשנהפך מעז למתוק, ועיין שופטים (יד) ובמדרש בקרא דמעז יצא מתוק], וגבי חסימה פשיטא דהוי טעמא לטובת הבהמה וכמ"ש הש"מ, וע' סנהדרין (דף עא) בן סורר ומורה נידון ע"ש סופו, וכן קאמר מ"ט דמחתרת כו' ע"ש, והא דאמר ר"ש בדין שתהא בת ראויה להיות כבן סו"מ אלא גזה"כ בן ולא בת, הא אמר לה ר"ש דדריש טעמא דקרא אלא דהכא גזה"כ, וגם לטעמיה שאמר וכי מפני זה שאכל חרטימר בשר כו' אלא לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, וכיון שאינו הלכה למעשה, אין צורך ונפקותא בידיעת הטעם, ועמ"ש התוס' בע"א (דף לה) ד"ה מ"ש, בשם הירושלמי שבשעה שתלמידיך קטנים כבוש לפניהם ד"ת הגדילו גלה להם רזי תורה, ושזהו טעם תלמוד שלנו דקאמר בסמוך כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלי טעמא כו', ושזהו מה שיסד הקליר בפ' פרה אדומה אין להרהר על מה נחקקה שכולם נתנו בנשיקה לשון משיקין עליהם את הפה עכ"ל, ומבואר שגם פ' פרה אדומה שהיא חקה יש לה טעם אלא שאין מגלין רזי תורה וע' מד"ר חוקת, וע' סנהדרין (דף כא) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי ב' מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם כו', וע' נדה (דף לא) שהיה ר"מ אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל בה וקץ בה כו' ועמ"ש בתורת השלמים יו"ד (סי' קפג ס"ק ד) דמה שמבואר בריב"ש וש"ע שאין חילוק בין פנויה לנשואה היינו משום דלא דרשי' טעמא דקרא, וע' בריב"ש (סי' תכה) שהוכיח ממשנה דכריתות (דף יד) ומכות (דף יד) וכתובות (דף כט) ויבמות (לג) וע' יבמות (דף נד) אטו נדה ואשת אח בחיי אוסרן הוא דאין להן היתר כו' ובפרש"י ד"ה ביומי, והגם דלא מוכח מזה האיסור רק בשעת נדתה וקודם שטבלה ולא שטמאה שבעה, אכתי לא משמע לומר דלמאן דדריש טד"ק ס"ל לחלק בין נשואה, ולזה צ"ל כמ"ש הכו"פ שם דשאלת הש"ס לא הוי אלא בנשואה שיש ביטול פו"ר ע"ש, וא"כ אתיא שפיר גם אי דרשינן טעמא דקראי, וע' כתובות (ד' לג) תד"ה ממאי דאין לומר דטעמא כו' אבל לא ניחא ליה להכות את חבירו ע"מ שילקהו כו' י"ל דגזה"כ הוא. אך קיי"ל דהוי מותרה לדבר הקל, ועמ"ש התוס' בב"ב (ד' סא) ד"ה ש"מ, להקשות על מה שפירש רשב"ם דלא שייך בקרקע הודעת דמים משום דאין אונאה בקרקעות, דז"א בשביל ששוה יותר אלא גזה"כ כהקדשות ועבדים, וי"ל לרשב"ם דהקדש גזה"כ (מטעם אחר) וקרקע ועבדים משום שאין דמיהן קצוב כ"כ, בפרט שזה ענין דיני ממונות שי"ל בזה טעם וסברא, ומ"ש התוס' בכתובות (ד' יח) ד"ה מפני מה, דאפי' לרבנן דלא דרשי טעמא דקרא בעי רבה אמאי לא מהימן בלא שבועה במיגו כו'. היינו משום דלולי הך קושיא לא הוה יליף מהטעם לחדש דין דשאני בבנו דמעיז, דשמא יש טעם אחר המחייבו שבועה. וע' ב"ק (יא) ד"ה בכור יע"ש, וכן מפורש כמ"ש דהיכא שהטעם מבורר כ"ע מודו דאזלינן בתר טעמא מדאיתא בתמורה (ד' ז) אמר רבא השתא דאמור טעמא דבעל מום דלקי משום דבזיא מלתייהו אפי' למקדיש ליה לדמי נסכים נמי לקי, דכתיב הקריבהו נא לפחתך וגו' ודמי למ"ש הש"מ גבי חסימה:

ועמ"ש התוס' בב"ק (ד' ד) ד"ה ועדים זוממין, דר"י מפרש דגבי ממון עונשין מן הדין, וריש ב"ק תד"ה ולא זה, וע' ד' כ"ה אני אדין קרן מרגל כו'. ולכאורה משמע דר"ש דסבר בסנהדרין (ד' עד) דעונשין מן הדין דמה פגם הדיוט היה ניתן להצילה בנפשו פגם גבוה לא כל שכן, לטעמיה דדריש טעמא דקראי דהוי משום פגמא וממילא כשיותר גדול הפגם פשיטא ששייך העונש, ורבנן לטעמייהו דלא אזלי בתר טעמא, ומש"ה בעניני תשלומי ממון שיש לילך אחר הטעם והסברא עונשין מן הדין, וי"ל דר"ש לטעמיה בקדושין (ד' לח) דקאמר רשב"י מה חדש שאין איסורו איסור עולם כו' נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ כלאים שאיסורן איסור עולם כו' אין דין שינהג בין בארץ בין בח"ל, וס"ל דשדך למעוטי הרכבת אילן בח"ל הוא דאתא, וביאר השאגת אריה בדיני חדש, דלרשב"י ע"כ אתקש למחצה שדך לבהמתך, והתנא דמס' ערלה אע"ג דס"ל דחדש בח"ל דאורייתא אפ"ה כלאי הכרם מד"ס, וס"ל דהרכבת אילן נוהג בח"ל מה"ת מהקישא דשדך לבהמתך דלכלהו מילתא איתקש, ומשום דכיון דע"כ שדך אתי למעוטי חו"ל וי"ל דממעט כלאי הכרם דלא נילף מק"ו מחדש, וכן י"ל דממעט הרכבת אילן דלא תקיש להרבעת בהמה שנוהג בח"ל, וקמ"ל קרא דהאי הקישא למחצה הוא דאתקש, ר"ש סבר דק"ו עדיף מהיקשא ומוטב שנאמר דהאי שדך אפיק מהיקשא דנהוי למחצה, משנאמר דאפיק מקו"ח, ותנא דמס' ערלה ס"ל דהקישא עדיף מק"ו ומוטב שנאמר דהאי, שדך אפיק מקו"ח והיקשא לכולהו מילתא איתקש יעו"ש, והשתא י"ל דר"ש לטעמיה דסבר ק"ו עדיף מהיקשא משום דדריש טעמא דקרא, ודממילא כשיש חומר בהאיסור יש ללמוד מקל וחומר שנוהג גם בחו"ל, וכדאלים לדידיה ענין קל וחומר, לענוש מן הדין. וכן לטעמיה במנחות (ד' יט) דקאמר היינו טעמא דר"ש והביאה וי"ו מוסיף על ענין ראשון כו' שחיטה ה"נ בזר תהא פסולה שאני התם דא"ק וסמך ושחט מה סמיכה בזרים כו' אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים, ההוא לא מצית אמרת קו"ח ומה זריקה כו', והיינו ג"כ משום דלר"ש ק"ו עדיף מהיקשא, וע' נוב"ת חלק יו"ד (ת' יד) דהא דיליף בחולין (ד' קטז) מגז"ש דבב"ח מותר בהנאה, היינו משום דלדידיה עיקר איסור בב"ח אתי מהך גז"ש לכך הך גז"ש עדיף מק"ו יע"ש, ועמ"ש התוס' בב"מ (דף קיד) ד"ה ואידך, וע' ספרי פ' ראה ומה בשר וחלב שמותר לבני נח אסור לישראל אמה"ח שאסור לב"נ אינו דין שיהא אסור לישראל, יפ"ת וכל הדומה לה תוכיח כו', וסותר למ"ש בסנהדרין (ד' נט) דליכא מדעם דלישראל שרי כו', ודשאני יפ"ת משום דלאו בני כיבוש נינהו, וצריך ליישב דספרי קאמר דלולי קרא היינו טועין לדחות דיפ"ת תוכיח, ולפום דגלי קרא דאמה"ח אסור לישראל הדר אמרינן דליכא מדעם כו', ודשאני יפ"ת וכדחיית הש"ס דהכי קיימא למסקנא, וממילא הדר איכא ג"כ ק"ו וממילא לר"ש דעונשין מן הדין יש ללמוד לחייב על אמה"ח בכל שהו, דלב"נ לא נתנו שיעורין ודוקא לענין חומר העונש גזה"כ דבמלקות, וסתם ספרי ר"ש, ומש"ה ס"ל כ"ש למכות, דיליף מינה לכל האיסורין, וס"ל טעמא דדוקא בעיניה דאחשביה, וע' חולין (ד' לג) תד"ה אחד והארכתי בזה במק"א, וע' חולין (ד' ה) מן הבהמה להביא ב"א שדומין לבהמה כו'. כדי שיחזרו בהן בתשובה, וכתבו התוס' דלאו טד"ק קדריש אלא דנותן טעם לדבר דרבינן כו', וי"ל דר"ש לטעמיה דקאמר שהשב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, דכיון ששב מידיעתו הוא בדם מקבלין ממנו קרבן, דלטעמיה דדריש טעמא כדי שיחזרו בתשובה, ודכיון ששב מידיעתו בקל יחזור בתשובה ולהכי מקבלין ממנו, רבנן לטעמייהו דלא דרשי טד"ק, וע' יבמות (ד' עז) דר"ש דריש טעמא עמוני ולא עמונית משום שאין דרכה של אשה לקדם, ודלא כר"י דהוי גזה"כ בעלמא, וע' שבת (ד' כג) מנא תימרא דחיישינן לחשד דתניא אר"ש בשביל ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו כו' ומפני החשד כו'. ולטעמיה אמר בסוכה (דף ל) טעם לולב הגזול משום דהוי מצה"ב, ואמר במנחות (ד' קג) שאמרה תורה הבא מנחה שיכולה להבלל כו' יע"ש. ובשבועות (ד' לט) אר"ש אם הוא חטא כו'. ובסנהדרין (ד' קיב) אר"ש מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו. מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם, ואולי לטעמיה קאמר דבהמתה ולא בהמת בכור ומעשר, דבהמת בכור דהוי של שמים לא גרם שידור בה, ולטעמיה בירושלמי פ"ז דנזיר, דר"ש אומר שרץ מטמא בכעדשה שתחלת ברייתו בכעדשה, ופריך שם יטמא מת פחות מכזית, ואולי אזיל לטעמיה בנדה (ד' כז) שאינו מחשיבו לולד שיטמא, ודלא חשיב ברייתו כשאין בו כזית, ולטעמיה אמר בערכין (ד' כח) שהכהנים אין מחרימין שהחרמין שלהן והלוים מחרימין שאין החרמין שלהן, דלטעמיה דדריש טעמא דקרא, משא"כ לר"י דהוי גזה"כ בעלמא יע"ש, וע' ב"ק (ד' כד) איזהו מועד כו' ר"ש אומר כל שהעידו בו ג"פ, דדריש טעמא שיועד, ואין הדבר תלוי בימים, וע' פ"ב דשביעית מ"א אר"ש נתת תורת כאו"א בידו כו' ע"ש. ולטעמיה בסוטה (ד' לד) שאמר שתקנו תפלה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה [ועי' יומא (פו) ופרש"י חולין (ד' מא) ע"ש], דדריש טד"ק, ולטעמיה אמר בכריתות (ד' כז) דמפני מה לא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה שמא יוזלו טלאים ואין להם תקנה כו'. ולטעמיה קאמר בפסחים (ד' כח) דטמא ושהיה בדרך רחוקה לא אצטריך קרא דלא גרע מערל כו'. דכיון שערל אוכל מצה כל שכן שטמא ישנו באכילת מצה, ומשום דאזיל בתר טעמא (ודלא הוי גזה"כ בעלמא), וע' חולין (ד' פה) דקאמר ור"ש עוף טמא מאי טעמא דלאו בר אכילה הוא טרפה נמי לאו בר אכילה הוא יע"ש [ושמא נטרפה מבטן ולא היה לה שעה"כ וכיון שעתה היא טרפה וגם קודם שחיטה היתה בחזק"א שאינה זבוחה, וע' בכורות (ד' י') הוי כעין חזקה דהשתא], ועי' ריש נדה דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר, כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע בין בר"ה בין ברה"י טמאות, ר"ש אומר בר"ה טהורות ברה"י תולין כו', גמר סוף טומאה מתחלת טומאה מה תחלת טומאה ספק נגע ספק לא נגע בר"ה טהור, אף סוף טומאה ספק טבל ספק לא טבל בר"ה טהור, ורבנן הכי השתא התם גברא בחזקת טהרה קאי כו', ובסוטה (ד' כח) תד"ה מכאן הקשו התוס' דלמאי אצטריך הלכתא דספק טומאה בר"ה טהור, נימא שהעמד טהור על חזקתו, ותרצו דאי לאו הלכתא גמרינן דבר"ה טהור, הוה אמינא דסתירה דנקט קרא לא דיבר הכתוב אלא בהוה, וה"ה לכל ספק טומאה ע"ש, והשתא י"ל דר"ש לטעמיה דדרש טעמא דקרא, דממילא הוה ידעינן דשאני סתירה דאתרע חזקתה, ודבכל ספק טומאה העמד טהור על חזקתו, וממילא מוכח מדאצטריך הלכתא לומר דספק טומאה ברה"ר טהור, דאתי הלכתא לומר דטהור בכל גונא ברה"ר, ואף בסוף טומאה הוי כן, ורבנן לטעמייהו דלא דרשי טד"ק, דממילא י"ל כמ"ש התוס' דסד"א דהוי גזה"כ בכל ספק טומאה, וכן ללישנא קמא דקאמר אליבא דר"ש דהכי השתא התם יש רגל"ד שהרי קינא לה ונסתרה, ג"כ ר"ש לטעמיה דדריש טעמא דקרא, ולטעמיה איתא בילקוט בשם ר"ש דדריש טעמא דעצרת יום אחד לפי שהוא בעת מלאכה שלא לבטל ממלאכתן, משא"כ פסח וסוכות שאינו זמן מלאכה יע"ש, וכן אר"ש שם דשעיר הנעשה בחוץ להביא על טומאה שאירעה בין זל"ז ושראויין ישראל להביא קרבנות בכל שעה אלא שחס על ממונן וע' ר"ה (ד' כו), וכבר נתבאר למעלה דגם רבנן דלא דרשי טד"ק, היינו שאין דורשין טעם העוקר פשטות הכתובים, ותופשין לעיקר הטעם דהוי כפשטא דקרא, וכמו שהוכחתי מכמה סוגיות, ודשפיר מיוש מה שכתב החינוך דיהב טעמא גבי או"ב וחסימה וכו', דהוי הכל מטעם צעב"ח, הגם שפסק כחכמים דר"ש דלא דרשי טעמא דקרא, וכמו שנתבאר:

ה) ובמד"ר סדר תצא איתא, ולמה התינוק נימול לשמונת ימים שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו, וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם כך רחמיו על הבהמה, מנין, שנאמר מיום השמיני וגו', ולא עוד אלא שאמר הקב"ה או"ב לא תשחטו ביום אחד, וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות מנין שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך וע' סדר אמור פכ"ז, והוא דלא כדקאמר בנדה (ד' לא) דמילה לשמונה שלא יהו כלם שמחים ואביו ואמו עצבים, ולפרש"י שם יקשה דהא כשיולדת בזוב אסורה בתשמיש, וקשה דלא מפרש כדקאמר בשבת (ד' קכט) שבעה, אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, וכיון שהיא מסוכנת עד יום השמיני, היינו דקאמר דקמי שמונה יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, ואולי ס"ל לפי' רש"י דהנך ז' ימים בעי מעת לעת וע' תוס' ב"ק (ד' פ'), וא"כ זימנין שנימול קודם שעברו ז' מעל"ע משעת לידה,, אבל לפום דקיי"ל באו"ח (סי' תריז סעי' ד) דימים אלו אין מונין אותם מעל"ע וכמ"ש התוס' בגיטין (ד' ח) וכיון שנכנס יום שמיני ללידתה יצתה מכלל סכנה, שפיר יש לפרש כן דברי הש"ס, וקיי"ל בשבת (דף קלה) דנימול לשמונה גם כשאין אמו טמאה לידה, ולכאורה קשה אמאי לא בעי הש"ס לומר כטעם המדרש שנימול לשמונה ימים להמתין לו עד שיהא בו כחו, בפרט דקיי"ל דגם חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו, הרי שאינו מבריא ומתחזק כחותיו שיוכלו למולו עד שיעברו עליו שבעה ימים, ויתכן לומר דלא ניחא להש"ס לומר הכי משום דא"כ היה צריך להמתין מלמולו עד שיעברו ז' ימים מעל"ע משעת לידתו, דהא בחלצתו חמה וכה"ג, קיימא לן דממתינין לו מעת שנתרפא מחליו ז' ימים מעת לעת ואז מלין אותו, וכדקיי"ל ביבמות (ד' עא), ולא משמע שיצריך להמתין עד שיעברו ז' ימים מעל"ע מרגע לידתו, והמדרש סבר כהאיבעיא בשבת (ד' קלז) דגם בחלצתו חמה מיבעי ליה, ולפמ"ש הרא"ש לא איפשטא האיבעיא אלא דספק נפשות להקל, א"נ דס"ל דעדיף יום הבראתו מיום הולדו כדקאמר הש"ס, ודכשלא נחלה מתחזק בתחלת יום השמיני [וצ"ע הא דפסחים (ד' ד) רש"י ד"ה נבדוק מצפרא, דלא קאמר דשאני מילה שא"א להקדים טפי, וע' סי' רס"ה בפ"ת ס"ק ט' בשם ס' ברית אברהם שלא מצא סברא להקדים למול התינוק שנולד מקודם, ועפמ"ש יש סברא להקדים התינוק שכבר עברו עליו ז"י מעל"ע ויש להאריך ואכ"מ], ובמדרש שכשם שרחמיו כו' כך רחמיו. על הבהמה שנאמר מיום השמיני והלאה וגו' והתם א"צ מעל"ע כמ"ש הנ"ב מדברי התוס' בערכין (דף יח) ומשמע ג"כ דאז מתחזק בכחו (הגם דהתם ששוחטין אותה אין לה תועלת בזה), ועיין שם בנדה דרבי שמעון אומר טעמא דיולדת מביאה קרבן משום שקופצת ונשבעת כו'. ולטעמיה בשבועות (ד' ח) ע"ש, ולטעמיה בכריתות (ד' ז) ונדה (ד' מ) שמחייב יוצא דופן בקרבן וכמ"ש בספרי אבן הראשה (סי' טו) דלר"ש לטעמיה ליכא למימר כרבנן דאצטריך קרא לענין חד עיבורא עמש"ש [וגם ביוצא דופן שייך טעמא דר"ש, וגם למ"ש הכו"פ (סי' קצד) בדברי הרמב"ם בפה"מ פ"ח דבכורות שאינה מולדת, דממילא לא יהא שייך להבא סכנת וצער לידה, אכתי בשעה שכרעה לילד לא ידעה שיצא דרך דופן, ונשבעה לשוא שמשועבדת לו], וע' סוטה (ד' טו) דאר"ש במנחת חוטא שאינה טעונה שמן ולבונה שלא יהא קרבנו מהודר, וקאמר אבל חטאתו של מצורע כו' התם מנגעיה הוא דאיכפר ליה כו', וע' ערכין (ד' יז) וכריתות (ד' ט) ונדה (ד' ע) דר"ש סבר דבר המתכפר מאי ניהו חטאת וע' פרש"י כריתות שמכפר חטאו דעל ז' דברים נגעים באין [וצ"ע דהא מנגעיה איכפר ליה וקרבן מייתי לאשתרויי בקדשים, ויש ליישב], ועכ"פ מפורש בש"ס ומדרש כדברי החינוך דטעם איסור או"ב וכה"ג הוי משום שכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם כו', וע' סנהדרין (ד' נה) בבעלי חיים קאמרינן דחס רחמנא עלייהו כו'.

וכן מצינו בהרבה מקומות בש"ס דדריש טעמא דקרא ומכריע הדין ע"פ הטעם, וכהא דקאמר בסנהדרין (ד' מו) איבעיא להו קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא, למאי נ"מ דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא כו' הא אמר לא בעינא כפרה וליכא למימר משום דקאי התם לר"ש דיליף רמז לקבורה מה"ת, דמשמע דקאמר לה סוגיית הש"ס לפום דינא ודברי הל"מ פי"ב מאבל צ"ע, והוא כמ"ש הרא"ש דהיכא שהטעם מבורר, לכ"ע אזלינן בתר טעמא, ועמ"ש הרא"ש ה' ס"ת וז"ל אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבכ"נ לקרות בו ברבים, מ"ע על כל איש מישראל לכתוב לו חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיה להגות בהן הוא ובניו, כי מצית כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, וע"י הגמרא והפירושים ידע פי' המצות והדינים על בורים כו יע"ש, וע' בח"ס חיו"ד (ת' רנד) שלא אמר הרא"ש כן אלא למ"ד דדרשינן טד"ק, ולענ"ד שפיר אתיא דברי הרא"ש ככ"ע, וכמ"ש הרא"ש גבי חסימה דכיון דפשיטא דרחמנא אזהר לטובתה של בהמה, לא שייך זה היכא דלא מעלי לה, וה"נ הטעם ברור שמצות כתיבת התורה היא ללמוד בה, ואפשר דחשיב לה מפורש טעמא, בהא דכתיב ולמדה את בנ"י שימה בפיהם, וא"כ לית מאן דפליג בזה, ועמ"ש הריב"ש (תשו' קפה) וז"ל ואע"פ שנתנה תורה זמן לבעל בשתיקה אותו היום, גזה"כ הוא משום שלום הבית ואין הדין הזה נוהג באחר כו' יע"ש וע' ח"ס יו"ד (ת' שמג) דלר"ש דדריש טעמא דקרא מסתמא ניתן זמן להבעל להתישב בדבר ומסתמא תמיד הוי מעל"ע, ואצטריך מיום ליום לאפוקי זה יע"ש. ולסברת הריב"ש אין זה מוכרת ויש להאריך, וע' סנהדרין (ד' לט) מאי טעמא דשביעתא כו'. ושם (ד' נד) אם אדם חטא בהמה מה חטאת, אלא לפי שבא לאדם תקלה על ידה, וע"ש בסוגיא (ד' נה) דבעי אי דוקא בצירוף שני הטעמים תקלה וקלון כו'. ומכריע הדין לפי הטעם [ועמ"ש הנו"ב אה"ע תשו' פ אות ח], ועמ"ש הב"י יו"ד (סי' קפא) ליישב מ"ש הרמב"ם טעם איסור הקפת הראש והשחתת הזקן לפי שהיו עושין כן כומרי עובדי כוכבים, דלפי שכתוב בתורה זה האיסור בהדי קראי דלא תאכלו על הדם ולא תנחשו ולא תעוננו, ואחריהם כתיב ושרט לנפש וכתבת קעקע, הרי זה כמפורש בתורה שהקפת הראש והשחתת הזקן נאסרו מפני שהיו עושין כן כמרי העובדי כוכבים, ועמ"ש הרמב"ן קדושים בטעם השעטנז, ומ"ש רמב"ן על הכתוב דאת חקתי תשמרו, שגם החוקים יש להן טעם אלא שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים יע"ש, והגם דאמר בחולין (ד' קט) כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן כו' חזיר, מוחא דשיבוטא, וביאר בשל"ה ז"ל דכיון שארז"ל שלא יאמר אי אפשר בבשר חזיר, אלא אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, וע"י היתר אכילת מותא דשיבוטא הדומה בטעמו לזה, לא יאמר אי אפשי כו' עכ"ד, היינו שעל האדם מוטל למנוע מן האיסור מצד גזירת הי"ת, וכן לקיים מ"ע לעשות רצונו ית', ולא מצד מה שהשכל מחייב זה, הגם שיש לכל המצות טעמים גלויים ונסתרים ומ"ש בקידושין (ד' כ) וסוטה (ד' ח) וגיטין (ד' מט) וסנהדרין (ד' טז) וריש מנחות, דפליגי רבנן על ר"ש בענין דרש טד"ק, הוי כמו שנתבאר למעלה דחכמים תופסין לעיקר הטעם דהוי כפשטא דקרא, ולא דרשי טעם העוקר פשטות הכתוב, היכא דלא מוכת בכתוב מה הוא הטעם, ושפיר ניחא מ"ש החינוך בטעם כל המצות שהובא למעלה, שהוא מצד החמלה והרחמים ולקבוע בנפשנו מדת החמלה, ודהוי טעמא משום צעב"ח, ועי' שבת (ד' קכח) רש"י ד"ה צעב"ח:

ו) וכן מבואר בש"מ ב"מ (ד' לב) בשם הראב"ד וז"ל מכלל דת"ק סבר זקוק לו מ"ט לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא כו', ואפשר דנפקא לן מחסימה, וריה"ג סבר דהתם משום דתורא מדישיה קאכיל והואיל ומהנה יהנה כו' יע"ש. וע' יבמות (ד' ד) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה [אין סותמין טענותיה לכופה להתייבם לו] שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדו, וביאור דברי רז"ל הוא עפמ"ש בספר חסידים (סי' שעט) וז"ל כתיב אל תחלל את בתך להזנותה שלא תשאנם לזקן או למי שנמאס בעיניה וכן לא תחסום שור בדישו שלא תכוף יבמה לקחת מוכה שחין כו' [וע"ש מ"ש בההיא דאי בעי מסר למנוול כו', דדוקא כשצריכה שמירה, וע' כתובות (ד' מ) גבי מפותה, וגם אונס, פרצה קוראה לגנב כמ"ש בספרי] ע"ש, והיינו דדריש סמוכין דכתיב לא תחסום שור בדישו, שיש לחוס ולחמול גם על הבעלי חיים שלא לצערן, שמצטער כשאינו אוכל בשעת דישה [ולפום דמסיק משום דמעלי לה, היינו שלא לבד שלא לצערה, אלא שיש ליתן מה דמעלי לה] ומכל שכן שיש לחוס ולרחם על האדם שיש לו רגש דעת, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, שרגש הצער חזק אצלו יותר, ואין לכוף היבמה להתיבם למוכה שחין, שתסבול מזה צער וכאב תמידי [וע' ב"ק ד' קיא ומש"ש], והיינו דיליף שאין חוסמין אותה, לכופה להתייבם לו, ועכ"פ מבואר מדברי החינוך והראב"ד שלא הותר איסור צעב"ח במקום תועלת וריוח ממון, דהא אדרבה מחויב להפסיד ממונו, להאכיל הבהמה מדישתה [וכן איסור חרישה בשור וחמור יחדו, שכתב החינוך שהוא ענין צעב"ח, אלא דשם אינו מטעם צעב"ח לחוד], וכן יתר המצות שכתב דהוי מטעם צעב"ח, לא הותר אחד מהן בשביל תועלת וריוח ממון, ובלא"ה גם אי נימא שהדבר תלוי בפלוגתא דר"ש ורבנן אי דרשי טעמא דקראי, ונימא דקיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, כבר כתב הח"ס יו"ד (ת' רנד) דפשוט שיש לחוש לטעמא להחמיר אפי' לרבנן דר"ש, ודוקא להקל ע"י דרש הטעם, לא דרשי טעמא, וא"כ כיון דחזינן טעמא דקראי, דמשום צעב"ת אין היתר בשביל שום תועלת וריוח ממון, ממילא לכ"ע א"א להקל בזה:

ו) והנה במ"ש למעלה ליישב קושיית התוס' במגילה (ד' כה) על מה שיסד הקליר, לכאורה י"ל עוד לפמ"ש בחגיגה (ד' יג) תד"ה ורגל. וברא"ש פ' אין עומדין (סי' כא) דיש אומרין שהקליר הוא ראב"ש, וכיון דראב"ש סובר כאבוה דעמה"ד כמ"ש בסנהדרין (ד' עד) מבואר דסבר כאבוה דדריש טד"ק, כנתבאר למעלה דהא דסבר עמה"ד היינו משום דדריש טד"ק, ומש"ה יסד הקליר צדקו או"ב כו', אמנם מלשון התוס' בעירובין (ד' כא) ד"ה אחד, שתמהו על ר"א הקליר בסלוק לפרשת שקלים, וכתבו בלשונם אך תימא כי לפי חשבונו כו' והוא עושה העולם זרת על אמה וזה מנין לו, וע' מנחות (ד' לה) תד"ה וכמה, מבואר מלשון התוס' דר"א הקליר היה בזמן מאוחר אחר תתימת הש"ס, ולשון התוס' בחגיגה צ"ע, שמתחלה כתבו שהיה דרך הקליר להניח שיטת הש"ס שלנו כדי לאחוז שיטת הש"ס ירושלמי, הרי שהיה אחר זמן חתימת ש"ס בבלי וירושלמי, ואח"כ כתבו שהוא ראב"ש דקרי עליה בפסיקתא מכל אבקת רוכל תנא קרא קרובן ופייטן כו', וסותר לדבריהם הקודמים, ואולי כוונתם שהקליר יסד דבריו על הקרובץ של ראב"ש, ועמ"ש התוס' בחולין (ד' קט) דר"א הקליר יסד הכל ע"פ הירושלמי, וכן מבואר, בדברי הראב"ע קהלת ה', שהקליר היה מהפייטנים בדורות המאוחרים, וע' ערוך ערך קליר שנקרא ר"א הקליר שאכל כו' ונתפקח ע"ש, ובודאי לא קאי זה על ראב"ש, ע' ב"מ (ד' פד) ומדרש שה"ש פסוק ידיו גלילי זהב [וקצת י"ל גם בכוונת הרא"ש והגהות מיימוני פ"ו מתפלה, דראב"ש תיקן רק קרובץ בג' ראשונות וע' מעדני יו"ט דהא יסד פיוטים ביום ב' של פסח, וצ"ל שהוא יסדו ליום א', ולהתוס' א"ש בפשוט], וע' יומא (ד' סז) פרש"י ד"ה ז' ומחצה, ובהקדמת המחזורים נדפס שו"ת הגאון ר"א פלעקלש בספרו שו"ת תשובה מאהבה, והביא מ"ש בשו"ת הגאון זכרון יוסף שהיה ר"א הקליר אחד מן הגאונים, בערך בקירוב לזמן רבינו סעדיה גאון, והרוו"ה הביא מ"ש הרב ר' משה בוטריל בפירושו לספר יצירה, והביא מ"ש ר"א הקליר בספרו הנקרא כבוד ה', בשם רבינו האי גאון לבאר דברי הספר יצירה, הרי לך שהקליר היה אחר רב האי גאון ז"ל, ולזה יסד בקרובות לט"ב אאנין תשע מאות שנה ועוד, ועמ"ש הנוב"ת חלק או"ח ת' קי"ג, ומלשון התוס' בעירובין (ד' כא) ובחולין (ד' קט) מוכח דדעת התוס' כמ"ש הגאון זכרון יוסף שהיה הקליר בימי הגאונים) וכבר הביאו שחתם עצמו אליעזר בריבי קליר מקרית ספר שהוא שם דביר לפנים, ע' יהושע ט"ו ט"ו, ויש אומרים שנקרא קליר על שם עירו, העיר קאללירהאע מפאת מזרחית צפונית לים המלח על נחל יבוק, ונודעת במעינותיה החמים, או ע"ש קאליארי בירת אי סארדיניא, ובשו"ת הרא"ש (כלל יח סי' יג) וז"ל שבהיותי בקוקא עכשיו עם דון גואן כו' ואח"כ כשהלכנו לקוליאר כו'. אך כיון שחתם עצמו בתפלת גשם וטל מקרית ספר, משמע שאין קליר שם העיר, וקצת יש לומר לפי מה שחתם בתפלת גשם מקרית שפר בשי"ן (והגם שחתם בשי"ן שמאלית, פעמים שהן מתחלפים), שהוא שם העיר קליר בלה"ק כידוע שנקראת קאללירהאע שהוא שטף נאה בלשון יון, ופ' ערוך ערך קאלוס מהא דשבת (ד' קח) אמר ליה קאלוס פירוש יפה וכן בלשון יון עכ"ל, וכן הביא ממ"ש בב"ר פ' פ"ה, ובערך קלנדא דמ"ש בריש ע"א קלנדא הוא בל"ר שם כללי לראש חרש (קאלענדי) ובירושלמי דקלנדס קלון דאס פי' קלון בל"י טוב דיאס בל"ר יום עכ"ל. ונראה שצ"ל דבל"י יפה (וטוב הוא מלשון יון אגאטהאס) וכן מ"ש המעריך ערך קלוניפי הנזכר בילקוט שיר השירים דלשון יוני הוא ופי' כלה טובה עכ"ל, ג"כ צ"ל כן (וע' מדרש שה"ש ד"ה נפת תטפנה, כלה ננפי וע' ר"ה ד' כו), וכן בימינו נקרא אומנת יופי הכתב בשם קאללי גראפיא, כאשר בל"י "קאלי" הוראתו יופי והדר ושפר, וידוע שהונח שם העיר קאללירהאע על שם היופי בלשון יון [וסופרי דה"י עוד יצרפו לקריאת שם העיר ענינים מהבלי המיטהאלאגיא של היונים], וכאשר ידוע שהרב ר' שלמה ממונטפליר (מאנפאליע) רבו של רבינו יונה נקרא בספרי הראשונים בשם ר' שלמה מן ההר, כאשר מונט בלשון רומי וצרפת, הוראתו הר בלה"ק, וכן נקרא ירחי ע"ש עיר לוניל, אפשר לומר קצת שחתם עצמו מקרית שפר, כאשר שם העיר קליר, הוא ע"ש יופי ושפר, וכ"ז כתבתי לדעת, האומרים שנקרא קליר על שם עירו. אמנם הערוך לא כתב כן, וא"כ י"ל שעירו נקראת קרית ספר וכדאיתא בדפוסי הרא"ש שבידינו. והנה כבר כתבו התוס' שבכל מקום היה דרך הקליר לאחוז שיטת הש"ס ירושלמי, והנה מבואר בירושלמי פ' אין עומדין במתני' דהאומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, וכן בירושלמי דמגילה, ר' יצחק בשם ר"ס כקורא תגר על מדותיו של הקב"ה כו' ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך. ר' יוסי בשם ר"ס כנותן קצבה למדותיו של הקב"ה עד קן צפור הגיעו רחמיך כו', ואלין דמתרגמין עמא בני ישראל כמה דאנא רחמן בשמיא כן תהוון רחמן בארעא, תורתא או רחילא יתה וית ברה לא תכסון תרויהון ביומא חד, לא עבדין טבאות, שהן עושין מדותיו של הקב"ה רחמים יע"ש. וצ"ל דהקליר יסד כמ"ד כקורא תגר על מדותיו כו', ויותר י"ל כמ"ש למעלה מדברי החינוך, דדוקא כשתולה זה ברחמי הקב"ה, השבח הזה הוא ענין גריעות שנותן קצבה למדותיו של הקב"ה שחס על קן צפור ולא על הבהמה השחוטה, והגם שרחום הוא משמותיו של הקב"ה כמבואר בשבועות (ד' לה) ודליכא מידי אחרינא דאיקרי רחום, מדת רחמנותו הוא בלי קצבה וגבול שאין קצבה ותכלית לתארי, השי"ת שהוא נעלה ונשגב מכל רעיון ומושג, וכשאומר כמה דאנא רחמן בשמיא כן תהוון כו', הוא ענין גריעות וכאילו משוה ח"ו למדת רחמי האדם שהוא בגבול וקצבה, וכמ"ש בירושלמי שהוא כנותן קצבה כו'. ואינו סותר למה שיסד הקליר בטעם המצוה. שנצטוינו לחמול ולרחם ולהטביע בנו מדת החמלה, כמו שביארתי לעיל (אות ג):

ח) ובספר חסידים (סי' תרסו) וז"ל כל מעשה גרמות שאדם גורם צער לחבירו נענש ואף אם יעשה צער על חנם לבהמה כגון שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת ואינה יכולה ללכת ומכה אותה, עתיד ליתן את הדין שהרי צעב"ח דאורייתא כתיב בענין בלעם על מה הכית את אתונך, וכנגד שאמר לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך לכן נהרג בחרב כו', לאדם שלא התיר לו בשר תאוה נתנה לו רדייה אבל לב"נ שהתיר להם בשר תאוה לא נתן להם רדייה כו', אין לרדות בעבדים ובהמות כשאינה פושעין ואין להטריחם על חנם כו', הרי הוא אומר ונתן לך רחמים ורחמך כו', כ"ז שאתה רחמן ירחם עליך כו', אדם שא"צ לאכול בשר והוא יודע שתסרח אם ישחוט ולא יצטרך כלל לא ישחוט כו', יודע צדיק נפש בהמתו חולה שלא להטריחה וכן אם כבר הגיע זמנה ללדת לא יטריחנה וכ"ש שפחתו כו', ורחמי רשעים אכזרי רחמים שעושה האכזר עם בהמתו שנותן מדה גדולה של מספוא לבהמה לאכול ולמחר מריצה הרים גבעות ופעמים שאינה יכולה לרוץ כרצונו מכה אותה באכזריות. נמצא שרחמים שרחם עליה באכילה נהפך לאכזריות כו', כלב שאינו נושך כו' יגרשוהו בשבט קטן ולא במקל גדול, ולכאו' האמר בשבת (דף קנה) משח אודניה וחוטרא אבתריה וע"ש בפרש"י וע' ב"ק (דף לא) חוטרא דסמיותא. וצ"ל דחוטרא להפחידו, וע' בס"ח (סי' מד) שדרשו חכמים ביום הזה אכה כל סוס בשגעון ורוכבו בעורון, עתיד הקב"ה להפרע עלבון סוסים מרוכביהם על שהכו אותן במגפיים שקורין ספורני בלעז עכ"ל, והוא הברזל תחת למנעלים שמעוררין בו הסוס לרוץ, הנודע בשם שפארן (ובלשון צרפית עפעראן] וע' שבת (דף סב) מגפיים פזמקי ופרש"י אנפלאות של ברזל במלחמה וכן פי' הרמב"ם והר"ש פי"א דכלים משנה ח'. וי"ל דהיינו השפארן שמגפין ומכין בו את הסוס, וחשיב ליה לכלי מלחמה שלא הותר זה אלא בשעת מלחמה, שאז הרוכב מוכרח לזה, וע' פסחים (דף קי"ג) דלפעמים מבקש להרוג בעליו במלחמה וע' ע"א (דף טו), וע' ס"ח (סי' תקלא) שהבהמה, קודמת לאדם לענין אכילה דכתיב ויתן תבן ומספוא לגמלים ואח"כ ויושט לפניו לאכול, וגמ' ברכות (דף מ) שאסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, ומבואר מדברי הס"ת דגם בהמה טמאה קודמת לאכילה, ואין לדחות דשאני התם דהוי קודם מ"ת שלא הובדל עדיין טמאה מטהורה, ודי"ל שגם ב"נ הוזהרו שלא לצער בע"ח כמ"ש אות ב', דז"א, דבענין קדימת האכילה דליכא משום צעב"ח ממש, מה"ת, לא יתכן לומר שהחמיר בזה יותר מהדין אחר מ"ת וע' יומא (דף כח) דאליעזר היה דולה ומשקה מתורתו של רבו, ויליף מינה הגם דהוי קודם מ"ת, וכדיליף בירושל' הובא במו"ק (דף ח' תד"ה לפי) שאין מערבין שמחה בשמחה מדכתיב מלא שבוע זאת [ומ"ש בירושלמי הובא במו"ק (דף כ' תד"ה מה) דמויעש לאביו אבל ז' ימים ליכא למילף, שאין למדין מקודם מ"ת, ובירושלמי (פ"ה דסוטה ה"ה) שאין ללמוד מאיוב דיני אבל וקריעה אם היה קודם מ"ת, היינו משום דב"נ הרבו יותר באבל על המת בקריחה וגדידה וכה"ג, וצותה תורה למעט האבל כמ"ש בנים אתם לה' לא תתגדדו וגו' כאשר אביכם שבשמים קיים לעד ועושה הכל לטובתכם, ולזאת אין ללמוד חומרא באבילות ממה שנהגו קודם מ"ת, בפרט למ"ש הרא"ש דיוסף חשב שיש להם דין ב"נ לענין איסור מפרכסת אחר שחיטה], וע' בס"ח (סי' תקפט), וע' מד"ר שמות פ"ב אף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן כו' אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא עיף אתה הרכיבו על כתפו והיה מהלך אמר הקדוש ב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל כו', ובילקוט תהלים (לז) שאמר אברהם ומה אלו אלולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין ובזכות שעשו צדקה עמהם יצאו מן התיבה, אני אם אעשה בבני אדם שהם בצלמו של הקב"ה על אחת כמה וכמה, ובאו"ח (ס"ס רכ"ג) שאין לומר תבלה ותחדש ללובש בגד הנעשה מעור בהמה אפי' טמאה, שיצטרכו להמית בהמה אחרת שיחדש ממנו בגד אחר, וכתיב ורחמיו על כל מעשיו, וע' תענית (דף טז) אסרי הבהמות לחוד כו' ובפי' המפרש ד"ה אם אין אתה מרחם, וע' ב"ב (דף ח) רש"י ד"ה ככלב, וע' יבמות (דף קיד) תד"ה שבת, שהתירו מפרק כלאחר יד ביו"ט, משום צערא דבהמה בריבוי החלב בדדיה [ומ"ש פסחים (דף יא) אי שביק ליה צערא בעלמא כו', אין הצער מרובה כ"כ], וע"ש הנב"ת יו"ד (ת' יג) עמ"ש הרמ"א יו"ד (סי' נז סעיף יח) דאין למוכרו חי לא"י אלא ימיתנו קודם שמא יחזור וימכרנו לישראל, דאלה"ק שיעשה בה טרפות הנראה לעינים דאפשר שאינו מוסיף איסור בסחורה, דאולי כבר היא טרפה, משא"כ כשימיתנו שחוזר ומוסיף איסור נבלה, די"ל שאסור לעשות מעשה המטריפה דאיכא איסור צעב"ח דהוי מה"ת, אבל להמיתה ליכא בזה משום צעב"ח וכמ"ש בחולין (דף ז), ועמ"ש בגליון רש"א דכוונת הרמ"א שימיתנו הא"י בפניו, ומ"ש הנ"ב דדוקא אם הא"י מזומן לפניו עדיף שימיתנו הא"י, אבל כשאין א"י מזומן לפניו איכא למיחש לתקלה ולכן ימיתנו ושוב ליכא תקלה וכשיזדמן א"י ימכרנו, לענ"ד מוקשה דהא מבואר שם דלא חיישינן לתקלה דזמן מועט כמו כ"א יום, ודוקא כשצריך להשהותו י"ב חדש חיישינן לתקלה, וא"כ ליכא חשש תקלה כשימתין עד שימצא א"י למוכרו, דבודאי לא יצטרך להמתין כמה חדשים, דא"כ יתקלקל ולא יהא ראוי לאכילה, וא"כ יוכל להמתין למכור וימיתנו הא"י בפניו, ועכ"פ מבואר כדברי הס"ח שאין להתיר איסור צעב"ח בשביל תועלת וריוח ממון:

ט) וכן מבואר מדברי התוס' בע"א (דף יג) ד"ה אמר אביי, שהקשו למ"ד צעב"ח דאורייתא מאי ראיה מייתי מיהושע דלמא שאני התם דע"פ הדיבור היה אבל הכא בקנס דרבנן אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת ותירצו שיש כח ביד חכמים לעקור כדמוכח ביבמות (דף פט) ועמ"ש התוס' בב"מ (דף לב) ובע"א (דף יא) ד"ה עוקרין, שהקשו אמאי לא פריך והאיכא צעב"ח, דבשלמא משום בל תשחית ליכא כיון דלכבודו של מלך עושין כן, אלא צעב"ח איך הותר ותירצו דשאני כבוד המלך דדחי צעב"ח, ומוכח מדבריהם שלא הותר איסור צעב"ח במקום תועלת וריוח, דאס"ד שהותר בשביל ריוח ממון, לא היה מקום לקושיית התוס' כלל, דכיון שהותר בשביל תועלת וריוח, כ"ש שהותר לצורך קיום מצוה, וכן במקום קנס דרבנן שהוא הכרח גמור, דלפ"ז קיל הך איסורא מכל איסורי התורה, אע"כ כמ"ש, ועמ"ש המרדכי פ"ק דע"א וז"ל נועל דלת בפניה כו' וצעב"ח דרבנן הוא ואתי דרבנן דאמרי אין מקדשין משום דחשו לתקלה ודחי צעב"ח דרבנן ומכאן הוכיח ר"א ממיץ דמותר לעשות כן לבכור בזה"ז כדי שלא יבא לידי תקלה, ור"י אוסר בבכור כו', וע' דף יג ד"ה נועל וע' סנהדרין (דף פ) תד"ה בשור וז"ל אמאי כונסין אותן לכיפה ועביד צעב"ח כו', וע' נ"ב חיו"ד (דף פב), ומבואר דלמ"ד צעב"ח דאורייתא לא הותר משום חשש תקלה גם לנעול דלת בפניה כו' דהוי רק גרמא בעלמא ואינו מצערה בידים וע' סנהדרין (דף עז) רש"י ד"ה כפתו ומת ברעב פטור, וגם לפום דמשמע מדברי התוס' דאתי גם לפום הלכתא דצעב"ח דאורייתא, היינו כמ"ש התוס' שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת היכא דנראה טעם לזה, ובפרט דהכא הוי בשוא"ת ואינו מצערה בידים, וגם י"ל דהכא לא יוגרם ע"י תקנת חכמים ענין צעב"ח כלל, דכיון שאמרו אין מקדישין ואין מחרימין בזה"ז ואם הקדיש והחרים בהמה תיעקר כו' ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה, ממילא לא יעשה כן שום אדם להקדיש בזה"ז, כיון שיודע שיקנסהו ותיעקר הבהמה, ויש בזה התקנה תיקון שלא יבאו לידי תקלה, ודבר רחוק שיבא ע"י התקנה ענין צעב"ח, דמי שדעתו שפויה לא יקדיש כדי שיעקרוה, ודנוסף מה שעובר על תק"ח שאין מקדישין יעבור ג"כ שיגרום בדיבורו ענין צעב"ח, ומ"ש בע"א (דף יא) דדוקא לבהמה טהורה אסור לגרום טרפות היינו משום דכיון שהוא מוכרת לעוקרה, אין בזה רק משום טרפות ולא משום צעב"ח, וקשה לפמ"ש הריטב"א שם דהוי צער בע"ח טפי כשעוקרה במקום שעושה אותה טרפה, דא"כ מאי פריך הש"ס ובהמה טהורה לא והתניא עיקור שיש בה טרפה אסור כו', דדלמא מיירי בסוס שרכב עליו, ואסור לעוקרה במקום שעושה אותה טרפה שיש בזה טפי צעב"ח, וגם להראב"ד דיליף צעב"ח מלאו דחסימה, מוכח מסוגיית הש"ס דב"מ שגם בבהמה טמאה יש איסור צעב"ח מה"ת, ומש"ה כיון שאין הכבוד גדול יותר לעוקרה במקום שעושה טרפות יש איסור צעב"ח, ואולי משמע ליה לישנא דתני שיש בה טרפה, דהיינו בטהורה דשייך טרפות, ובשו"ת בנין ציון (סי' קח) הביא מהמשנה בע"א (דף יג) מותר למכור לו תרנגול לבן בין התרנגולין ובזמן שהוא בפ"ע קוטע את אצבעו ומוכרו לו לפי שאין מקריבין חסר לעבודת כוכבים, ודצ"ל דאתי כמ"ד צעב"ח דרבנן, ולענ"ד י"ל שע"י האיסור למכור לו תרנגול לבן שלם, לא יסתובב צעב"ח ואדרבה עי"ז ימנע הצער מהבע"ח, שהם היו מקריבין לעבודת כוכבים במעשה אכזריות כמפורש לקמן (דף כט) שהיו קורעין העור כנגד הלב והיו מוציאין את הלב מחיים דרך הנקב, וכדומה לזה עשו עניני אכזריות בהמיתה להקרבה לעבודת כוכבים וע' סוף סוטה, וכיון שהיה הישראל מוכרח למכור לו התרנגול לבן, משום איבת העובד כוכבים, דדוקא כשלקח בפירוש לצורך הקרבה היה ביד הישראל למנוע מזה ולא היה לו איבה עליו, שידע שאסור למכור לו לצורך הקרבה, אבל כשאמר שקונה לעצמו לצורך אכילה, יש חשש איבה כשלא ימכור לו הישראל שיחשוב העובד כוכבים שאינו רוצה למכור לו עניני מאכל, וא"כ הוא מוכרח למכור לו, וקרוב הדבר לודאי שיקריבנו לעבודת כוכבים שהיה מיוחד לזה הקרבת תרנגול לבן, ונוסף להאיסור החמור, עוד ימיתנה באכזריות, לזאת בזמן שהוא בפני עצמו שלוקח רק תרנגול לבן, קוטע את אצבעו ומוכרו לו, שאין מקריבים חסר לעכו"ם, ובזה הצער הקטן יומנע הצער המרובה והאכזריות שיעשה בהקרבה לעבודת כוכבים, ועי"ז שהוא קוטע את אצבעו, לא יבאו ליקח מישראל תרנגול לבן שהיה מיוחד בימיהם להקרבה, ע' רמב"ם פ"ט ה"ו, כיון שאין מקריבין חסר. וא"כ גם זה הצער הקטן לא יזדמן רק על צד הריחוק מאוד, והנה אין להקשות מהא דקאמר בגיטין (דף כא) בשלמא יד דעבד לא אפשר למקצייה אלא קרן של פרה ליקצייה וליתביה לה, דהאיכא צער ב"ח בקציצה, דלק"מ שבקציצת קצת הקרנים אין כ"כ צער ויחסר בם עצבי ההרגשה, ויש בע"ח שמחליפים קרניהם לעת זקנותם, ובלא"ה עדיפא קאמר דיצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה, דממילא גם בדיעבד אינו גט [וכן אין להקשות ממ"ש בחולין (דף ל) בדיק גירא ושחט בו עופא בהדי דפרת, דבזה ליכא צער, ששוחט כהרף עין והגירי נבדק מפגימה]:

ויש להקשות מהא דקאמר בחולין (דף נד) דבי יוסף רישבא (צייד) מחו לחיותא בגידא דנשיא וקטלי ופרש"י דמחו בחצים או במקל והיתה מתה בכך, וכן קאמר דמחו בכוליא וקטלי ופרש"י שמכין בחץ החיה בכוליתא מלמעלה כו', ומוכח שם שלא היתה מתה תיכף כרגע, ודאי בדרי לה סמא חייא, ויקשה דהא איכא משום צעב"ח, וגם אי לא משו זה בעצמן רק ע"י משרתיהם א"י, אכתי יש איסורא בדבר, לשיטת הרא"ש דאיפשטא בעיא דב"מ (דף צ) שאסור לומר לא"י חסום פרתי ודוש בה, וסוף סוף גורם צער הבע"ח, ותינח להראב"ד דבעיא דחסימה לא איפשטא ואזלינן לקולא, ולשיטת הראב"ד דאיסור צעב"ח אפשר דנפקא לן מחסימה, ממילא נשמע דב"נ אינו מוזהר פ"ז מדלא מיתסר משום לפ"ע, [ולא משמע לומר דמיירי היכא שבלא"ה ידוש הא"י בחסימה פרה שלו], ויקשה לשיטת הרא"ש והטור חו"מ (סי' שלח), אע"כ שהותר איסור צעב"ח במקום ריוח ממון, ויש ליישב דבי יוסף ור"פ כד אבא רישבא ס"ל כרב פפא דקאמר דבני מערבא ס"ל כר' חידקא ודשרי לומר לא"י חסום פרתי כו' [וע' ב"מ (דף צא) דאר"פ הני מילי בעו מינאי דבי ר"פ בר אבא, וגם אם אינו ר"פ בר אבא י"ל דס"ל כר"פ], וגם שאני רישבא שכל פרנסתו מצידה וכל מחיתו מזה, וכמ"ש הנוב"ת חיו"ד (ת' י') שאסור להכניס עצמו בסכנה במקום חיות לצודם, שהתורה אמרה ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ומי שהוא עני ועושה זה למחיתו, לזה התירה תורה כמו כל סוחרי ימים והולכי מדבריות, וכמ"ש רז"ל בקרא דואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה כאילן ומסר עצמו למיתה, לא על שכרו, יע"ש, וכמו שביארתי למעלה (סימן כט) שהותר לו לצורך מחיתו ופרנסתו, דהוי זה צורך מצוה, והותר מפני זה גם להכניס עצמו בסכנה דחמירא סכנתא מאיסורא כמ"ש בחולין (דף י). ומש"ה הותר נמי לדבי יוסף רישבא הא דמחו לחיותא כו', כיון שהיתה כל מחיתם מזה, ואפשר שעשו זה ע"י משרתיהם א"י, וע' א"ז ה' שבת במס' שבת (דף נא) כל בעלי השיר יוצאין בשיר, והביא הא דקאמר בע"א (דף יח) ובדרך חטאים לא עמד בקניניון שלהן ופרש"י צידת חיות ע"י כלבים (והוא מהשם קאנים בלשון רומית וכן בל"י וע' ערוך ערך קינוקוס עמ"ש בירוש' פ"ז דגיטין יע"ש, אמנם ע' ערך קנגיון ובמעריך שכולל בל"י צידת חיות), ועמ"ש לעיל (סי' ו):

י) והנה בתרומת הדשן בפסקים וכתבים (סי' קה) וז"ל אם למרוט נוצות לאווזות חיים אי דומה לגיזת כבשים או אי הוי צער בע"ח כו' נראין הדברים דאין אסור משום צעב"ח אם הוא עושה לצרכיו ולתשמישיו דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם כדאיתא פ' בתרא דקדושין, ותדע דפ"ב דב"מ חשיב פריקה צעב"ח וא"כ היאך מותר לתת משא כבד על בהמתו להוליכה ממקום למקום הא איכא צעב"ח וכ"ת אין הכי נמי האמרי' התם דרבנן דריה"ג סברי דאפילו תחת משאו שאין יכול לעמוד בו חייב לפרוק וכי ברשיעי עסקינן, ואמרינן נמי פ' ח' שרצים, הרוצה שיסתרס תרנגולתו יטול לכרבלתו, והשתא תיפוק ליה דאסור משום צעב"ח, ואמרינן נמי פ' אין דורשין מהו לסרוסי כלבא משמע הלשון, דלכתחילה קבעי, ואל תשיבני מהא דאמרינן פ"ק דחולין עקרנא להו איכא צעב"ח, דהתם לא קעביד לתשמישו וליפותו אלא כדי שלא יזיקו והאי היזקא לא שכיחא דמסתמא רבינו הקדוש לא גידל מזיק תוך ביתו אלא דרפב"י מתוך רוב חסידותו הוה קפיד, ומתוך הלין ראיות היה נראה קצת דליכא איסור בכה"ג אלא שהעולם נזהרים ונמנעים ואפשר הטעם שיראים כו' דלמא יקבלו עונש על ככה כדאשכחן פ' הפועלים בההוא עגלא דתלא לרישיה בכנפיה דרבי אמר זיל לכך נוצרת ואע"ג דהיתר גמור הוא לשחוט העגל לאכילתו אפ"ה נענש וקבל יסורין על ככה כו' עכ"ל, והנה התה"ד בעצמו מסיק שיש ענין עונש ע"ז, וכתב בלשון שהיה נראה קצת, ושאין בזה הוכחה מספקת, ולענ"ד מוקשה הוכחת התה"ד מהא דסברי דאפי' תחת משאו שא"י לעמוד בו חייב לפרוק, דהא י"ל דריה"ג דקאמר אם היה עליו יתר על משאו אין זקוק לו, לא שיירי ברשיעי דאיהו סבר דצב"ח דרבנן ושאין איסור כשהוא לצורך תשמיש האדם, ורבנן לא מיירי בזה, אלא דנשמע מדיוקא דמכלל דת"ק סברי דזקוק לו, הגם דהך עשה שלא כדין, ולא עסקי רבנן ברשיעי, דהא ריה"ג הוא דקא"ל, ומדרבנן לא נשמע אלא מדיוקא, וגם אטו כשבעל הבהמה עשה איסור ומעשה רשע, א"צ להשמיענו הדין שחייב לפרוק, וגם י"ל דמיירי כשהבהמה יכולה לעמוד זמן קצר במשאה ואין יכולה לעמוד זמן רב במשאוי כזה, וס"ל לריה"ג דאין זקוק לו אלא כשהיה החמור יכול לעמוד גם עתה במשאו, ונזדמן שנחלש שרבץ תחת משאו, ולא היכא שלפי כובד המשאוי אין יכול לעמוד בו זמן רב, ולא עבד איסורא, משום דבתחלה לא היה בזה צער להבהמה והיה בדעתו לפרוק אח"כ המשוי, בעזרת אנשים מסייעים [ואפשר שעתה אין בעל החמור שמה] ועכ"פ כיון שלא היה צער בשעת טעינה לא פשע בעל החמור, ועכ"פ לא הוי רק גרמא בעלמא וכמו שעובר בשוא"ת, וכשהוא עני וטען משאו לצורך מחיתו, לא נחשב בזה עבריין, וא"כ י"ל דגם לריה"ג אסור לכתחלה להעמיס על הבהמה משאוי רב יותר מיכלתה, ומ"ש התה"ד מדאיתא סוף קדושין שלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם, ג"כ מוקשה לענ"ד, דהא אדרבה קאמר שם ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער והלא לא נבראו אלא. לשמשני ואני, נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער כו', ואם ניתן רשות לצער הבע"ח לצורך תשמיש האדם, הלא יתפרנסו בצער גדול בעבודתם להאדם בעליהם המפרנסן, [וגם לא מיירי התם מהבע"ת המשמשין האדם, דקאמר שם לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל כו'], ולא נבראו אלא לשמש האדם שלא דרך צער, והותר לחרוש ולעבוד בם, דלא עדיפא מהאדם בעליה דכתיב אדם לעמל יולד, ובזעת אפך תאכל לחם, ומתרפה במלאכתו אח הוא לאיש משחית, ולזאת גם הבהמה שמאכילה ומשקה אותה, בדין שתעמול בעבורו, וכמו שמותר להשתעבד בפועל ועבד, ואסור לצערו ולהתעמר בו בשעבוד יותר מדאי, ומ"ש הרוצה שיסרס כו' י"ל דהוי לצורך ענין רפואה, וגם לאדם פעמים יעשו כן לרפואה, ולא יחושו על הצער הקטן כרגע, כשיצא מזה תועלת, וגם תמיד טוב לבריאת הבע"ח וע' רש"י ב"מ (דף צ) שמסרסו כדי שיהא יפה לחרישה, ויש מהטבעיים שכתבו שעי"ז מוסיף באריכות ימים, (וע' חולין (דף נז) רש"י ד"ה במידי דמטרפה) וכיון שהוא תועלת הבע"ח ליכא משום צעב"ח, וגם אפשר נטילת הכרבל בלא צער, ע"י משיחה ורחיצה בסמים המפילים תרדמה לפי שעה, על עצבי ההרגשה שבאבר ההוא [אנאסטהעזיא לאקאליש], ומ"ש דבההיא דפ' הפועלים נענש ר' וקבל יסורין על מה שאמר זיל לכך נוצרת, אע"ג דהיתר גמור הוא לשחוט העגל לאכילתו, לע"ד י"ל עפמ"ש העקרים (מאמר ג פט"ו) שיש בהריגת הבע"ח אכזריות חמה ושטף אף ולמוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חנם כו' וכשנתנה תורה לישראל אסר להם קצת הבע"ח המולידים עובי ועכירות בנפש, ואפי' מה שהתיר להם לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כמו שהתיר להם יפ"ת ע"ז הדרך, וכן ארז"ל כי תאוה נפשך לאכול בשר, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון (חולין דף פד) הנה גלו בפירוש שאכילת הבשר לא היתה אלא על צד ההכרח יע"ש, וע"ש בחולין דקאמר אבא ממשפחת בריאים הוה אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה בתוך ביתו יריצנה לחנוני, והוי לצורך בריאת האדם וע' שבת (דף קכט) רב אמר בשר נפשא חלף נפשא וע' ב"ק (דף עב), וע' פסחים (דף מט) כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר כו', לפי שהוא מעלה וחשיבות להבע"ח כאשר נהפכת לדם ובשר האדם, ובכח האכילה, עוסק האדם בתורה ומושכלות נפשיות, וכן כשהוא לשם מצוה ועונג יו"ט, ולהאיש השקוע בדברים חומריים בהמיים, לא הותר אכילת הבשר רק מפני ההכרח, ומה שמוכרח לבריאותו ולזה נענש רבינו הקדוש שאמר זיל לכך נוצרת, וכאילו נוצרה רק לאכילת האדם ככל חפצו ולא לתועלת הבע"ח, ובפרט שהיה עגל שאינו עומד עדיין לשחיטה אלא לחרישה ולולדות [וע' חולין (דף יד) וב"ק (דף מו) ובע"א (דף טו)], ופ' ירושלמי פ"ט דכלאים ומד"ר נח (פ' לג), ולפי שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה ע' יבמות (דף קכא) לזה נענש על כך, וא"כ כיון שהתה"ד בעצמו מסיק שיראים העולם לצער בע"ח אף במקום צורך דדלמא יקבלו עונש על ככה, ההכרח לומר שיש איסור בזה מדינא, שאם היה הדבר מותר, לא היה ענין חשש עונש, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וכמו שנתבאר מדברי התוס' והחינוך, שאיסור צעב"ח הוא ככל איסורי תורה שלא הותרו במקום צורך בעלמא, וע"ש בתה"ד בפסקים (סי' קח) וז"ל לפי טעם סמ"ג מכח שני עדים מי שמתו אחיו מחמת מילה יניח תפילין בשבת, נראה דאין לחלק בשביל טעם זה דמפרש סמ"ג דרך אגדה כי הא דאמרינן דמילה שמינה שלא יהיו אביו ואמו עצבים, וכי ס"ד שאם ילדה בזוב יהא הבן נימול לארבעה עשר ע"ש, ואכתי לא כתב כן אלא בטעם שהוא דרך אגדה וע' נוב"ת יו"ד (פ' קסא) ממ"ש הרשב"א במגילה (דף מי), וגם כבר נתבאר לעיל דיש לפרש שעצבים מפני הכנת החולי בז"י הראשונים, ואולי גם כוונת פרש"י הוא לפום דקאמר בשבת (דף קכט) לא אמרן אלא שאין בעלה עמה כו' ואצטניאת ואמטוי לערסא בתריה כו' ע"ש וכדאיכא תרתי שמסוכנת ואסורה לו עצבים, ומש"ה גם יולדת בזוב נימול לח' כיון שיצאה האם והולד מכלל סכנה, וגם שאני התם דהוי לענין קולא להשהותו שלא למולו, וגם בהנחת תפילין בשבת יש פוסקין דהוי איסור גמור, והכא כ"ע מודו שיש לחוש לטעמא דקרא להחמיר, כמ"ש באות (ו') ודמוכח שאין מקום היתר גם כשהוא לתועלת וריוח ממון [ובשחיטה אינו מצערה בחיי' וע' כתובות (לג) מלקות חמורה ממיתה כו' וב"ב (ח) רעב קשה מחרב האי קא מצטער כו']:

יא) ולכאורה מצינו להנמ"י שכתב פ' אלו מציאות וז"ל ואי תימא כיון דצער בע"ח דאורייתא, זקן ואינו לפי כבודו למה אינו פורק, ותירץ הרמב"ן ז"ל דעשה דכבוד תורה עדיף, וזה לא מחוור בעיני הרנב"ר ז"ל דזקן לאו דוקא קנה חכמה לבד קא אמרינן דה"ה למכובד דאמרינן כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי אלא הכא כיון דצער בע"ח הותר לתשמישן של בני אדם כל שכן לכבודם בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות עכ"ל, והובא זה בקצרה בד"מ חו"מ סי' ער"ב, הרי מפורש שהותר כל שהוא לצורך ותשמיש של בנ"א, אמנם לא יתכן לפרש דברי הנמ"י שהותר צעב"ח כל שהוא לצורך והנאת האדם, דהא הנמ"י כתב בד"ה לפרוק בחנם, איכא מ"ד דדוקא כשאינו בטל מן הסלע אבל היה בטל נותן לו כפועל דלא עדיף מאבידה כו' ואינו מחוור בעיני הרנב"ר דכיון דאיכא בפריקה צעב"ח אפילו בטל מן הסלע חייב בחנם כו' והא דאמרינן לקמן בפריקה דכי לא עביד מרה בהדיה בשכר, משום קנס הוא דנוטל שכר ממרה כיון דלא מסייע בפריקת בהמתו עכ"ל, הרי שמחוייב להפסיד ממונו ולבטל מן הסלע משום מצות פריקה מטעם צעב"ח, והגם שאם לא יפרוק יהא רק בשוא"ת ומכ"ש שאסור לצער בע"ח בקום ועשה בשביל ריוח ממון, וא"כ יהיו דברי הנמ"י סותרין זא"ז, וגם יקשה מנליה שהותר לתשמישן של בנ"א צער מרובה [דהא כתב דצער דפריקה הוי צער גדול דמש"ה הוי מה"ת], והב"ח ס"ק ח' כתב שבדברי הנמ"י מתישב דלא קשה לרבינו שפסק דבעוסק במלאכה רשאי ליטול שכר של בטלתו אפילו בפריקה ואינו מחוייב לפחות משכרו ולפרוק אע"ג דצעב"ח דאו' אלא ודאי דלהנאתו הותר צעב"ח והיא דעת הרא"ש ודלא כמ"ש בנ"י ע"ש הר"ן, ולענ"ד מוקשה דהא הנ"י בעצמו ס"ל להיפוך, וגם הרא"ש שכתב וז"ל אם הוא עסוק במלאכה והניח מלאכתו שמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו ויניח מלאכתו ולטרוח בהשבת אבידה זו ובפריקה כו' והיינו אם עושה מעצמו אבל אין מחויב להניח מלאכתו להשיב אבידה ולפרוק ולפחות משכרו כו', י"ל דכוונתו דלעולם הוא מחוייב לפרוק רק שאינו מחוייב לפחות משכרו ויוכל לתבוע שכרו משלם, ויהא בטוח שיוציא אח"כ ממנו שכרו בב"ד (או שיתפוס דבר מהמשאוי) וכמו שלא יתבטל מהשבה בשביל השכר, שבטוח שיגבה ממנו, כיון שהאבידה בידו, ואם הבעלים שם ולא התנה עמהן ופרק לא יטול אלא כפועל בטל דכיון שיכול להתנות ולא התנה הפסיד, והוא אין מחוייב לפחות ויכול להתנות שיתבע שכרו בשלימות (ומ"ש ברא"ש שכשא"ל הנח מלאכתך כו' אף אם פסק לו יותר מן הראוי, כבר פי' בדו"פ דהיינו מן הראוי לפי שכר פועל בטל יע"ש], וא"כ לא יבא מזה לענין צעב"ח כיון שלעולם מחוייב לפרוק, ומה בכך שיטול ממנו שכרו בשלמות, ועמ"ש הרא"ש והטור דכשבעל הבהמה הלך וישב וא"ל פרוק שפטור מצד פריקה חייב משום צעב"ח ונ"מ שאם ירצה ליתן לו שכר שרשאי לקבלו, ולכאורה למה לא יוכל לתבוע שכרו בב"ד, ופי' בדו"פ דכתבו האי לישנא להשמיענו שאם אינו רוצה ליתן לו שכר חייב לעשות בחנם משום צב"ח, וקצת י"ל דלרא"ש דדוקא כשפנוי ממלאכה פריקה בחנם, ממילא גם כשפטור מצד פריקה א"י לתבוע השכר משא"כ להנמ"י דאפילו בטל מן הסלע חייב בחנם, מש"ה כדלא עבד מרה בהדיה שפטור לפרוק, תובע ממנו אח"כ שכרו בב"ד כיון שהיה לו הפסד שהיה עסוק במלאכה, והב"ח כתב דמלשון הגמ' והסמ"ג משמע דלא כהרא"ש והטור, אלא דאי לא בעי למיהב ליה שכר לא מחייב לפרוק, ולענ"ד מוקשה דאדרבה בלשון הש"ס מבואר כדברי הרא"ש והטור וכל הראשונים, ואס"ד שאינו חייב לפרוק כשאינו רוצה ליתן לו שכר, מנלן להש"ס להוכיח דריה"ג סבר צעב"ח דרבנן, מדקאמר דאם היה עליו יתר על משאו אין זקוק לו, דדלמא לעולם ס"ל צעב"ח דאורייתא אלא דס"ל שאם היה יתר על משאו פטור מצד מצות פריקה וממילא אין זקוק לפרוק כשאין רוצה ליתן שכר, ועכצ"ל דאי צעב"ח דאורייתא לעולם זקוק לפרוק אלא שנוטל ממנו שכרו אח"כ בב"ד ועמ"ש התוס' ד"ה אמאי, וא"ת ולישני בחנם אבל בשכר חייב ולעולם צעב"ח דאורייתא וי"ל דוחדלת משמע לגמרי, והיינו ג"כ משום שזקוק לפרוק לעולם, וכן הסמ"ג שכתב וז"ל פטור בהלך וישב בד"א בחנם אבל בשכר שיקח שכרו לעזוב חייב משום צעב"ח, ג"כ כוונתו שזקוק לפרוק ויקח שכרו ומ"ש הרמב"ם שאם היה בעל הבהמה שם וא"ל אם רצית לפרוק לבדך פרוק ה"ז פטור שנאמר עמו, היינו דוקא כשאומר הואיל ועליך מצוה כו' ומסלק א"ע לגמרי, אבל כשנותן לו שכרו חייב, וא"כ לא יבא לצעב"ח שבודאי יחפוץ בעל הבהמה ליתן לו שכרו, וכן א"ש מ"ש רמב"ם דבהמת מצרי והמשא של ישראל אם המצרי מחמר אחר בהמתו אין זקוק לו, ומ"ש הב"ח ליישב שלא יהא ממונו כו', מוקשה דהא הש"ס קאמר דאי צעב"ח דאורייתא מה לי כו', וי"ל כמ"ש הש"מ שאין זקוק בחנם, וכיון דממצרי לא יוכל לתבוע אח"כ בב"ד, אין זקוק כשאין נותן לו שכרו מקודם, וס"ל שלא יבא מזה לצעב"ח שבודאי יתן המצרי שכרו, כשלא ירצה לפרוק בחנם, וליכא איבה כשהמשוי של ישראל, ובבהמה ומשאוי של מצרי חייב להטפל בחנם משום איבה, ומ"ש שאם אין המצרי מחמר אחר בהמתו חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל, היינו דמש"ה חייב גם בטעינה, והא דקאמר הש"ס אא"ב צעב"ח דאורייתא מש"ה מטפל בה כבהמת ישראל כו', היינו דאי לאו דאורייתא, א"צ לטפל בה אפילו בשכר, או דסד"א דכדהוי דאורייתא, מטפל בה בחנם, כדי שלא יבא לפעמים לענין צעב"ח, ולפום דדחי דהתם משום איבה, ממילא י"ל דגם כדהוי דאורייתא מ"מ מה שמטפל בחנם הוי רק משום איבה, והכ"מ הל' י"ד הקשה דהיאך כתב דהשונא שנאמר בתורה לא מהכנענים הוא אלא מישראל שראהו לבדו שעבר כו', דהא כיון דצעב"ח דאורייתא, כולל קרא בכל גווני, וכתב דהיינו משום דבפסחים (דף קיג) מוקי לה בשונא ישראל, ודישראל בחנם כנעני בשכר ע"ש, ולכאורה י"ל דסוגיא דפסחים אינה סותרת לההיא דב"מ, דגם אי קרא כולל גם לשונא כנעני וכמ"ש בספרי, אכתי מוכיח דהרואה יחידי דבר ערוה בחבירו מותר לשנאתו [ומדקתני ברייתא אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, וכיון דלאו ברשיעי עסקינן עכצ"ל שראה בו דבר ערוה, ודשייך כפיית יצר כמ"ש התוס' משום שגם חבירו שונא אותו דכתיב כמים הפנים לפנים ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה, וביארתי דבריהם באבן הראשה (דרוש ו) יע"ש, ולא שייך זה היכא דאיכא סהדי דעביד איסורא בדבר ערוה דכ"ע נמי מיסני סני ליה שכשרואה שהוא שנאוי לכל בעד רוע מעלליו לא ישא עליהם חטא וקצף, וידע ויבין כי אם ישוב ללכת בדרכי הטוב ישובו לאהבה אותו, וא"כ לא יבאו לידי שנאה גמורה, ודוקא כשאין מעלליו גלוים, ויראה רק מזה היחיד עניני משטמה. ישנאהו גם הוא, ויבאו לעניני שנאה עצמיית שלא לשם שמים, וכיון דההיא דאוהב לפרוק ושונא לטעון כו' ע"כ מיירי בשונא ישראל שפיר מובח ההיא דרב, כיון דע"כ מיירי שראה בו דבר ערוה יחידי, דאז הוא דשייך כפיית יצר כו'], ודייק שפיר מלשון הכתוב גופיה, דנהי דשונא דקרא כולל בכל ענין, מ"מ א"א לומר דלא מיירי כלל משונא ישראל, דכיון דתניא דשונא שאמרו לענין טעינה מיירי בישראל, ממילא הכתוב שכולל גם טעינה ע"כ מיירי גם בשל ישראל, ויש להאריך בביאור שיטת הרמב"ם, ועכ"פ לדעת הנמ"י בעצמו מבואר שמחוייב גם להפסיד ממונו בשביל צער בע"ח, והא דזקן ואינו לפי כבודו אינו פורק, ההכרח לומר כמ"ש הש"מ בשם הרדב"ז וז"ל שלא היתה כוונת הרמב"ן במ"ש דעשה דכבוד תורה עדיף דוקא בזקן שקנה חכמה, אלא אפי' זקן מכובד ומשום דגדול, כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, כ"ש שידחה איסור צעב"ח אפי' שהוא מן התורה, שהרי אין בו לאו ולא עשה עכ"ל, וע' שבועות (דף ל) תד"ה אבל, דדוקא כשהגנאי גדול דוחה לית שבתורה, וי"ל דגם הכא חשיב גנאי גדול, ושאני לילך להעיד לפני ב"ד דליכא גנאי כל כך, ועמ"ש המ"א (סי' יג ס"ק ח), ובתומים (סי' כח ס"ק יב) בשיטת הרמב"ם פ"י מכלאים, ויש מפרשים דהרמב"ם חשיב לה התם לאיסור קום ועשה, ועדיין יקשה מ"ש הנמ"י שצב"ח הותר לתשמישן של בנ"א כו', למאי הוצרך לומר זה, כיון דכל האיסורין הותרו כהאי גוונא בשוא"ת, ואי ס"ל שלא הותר בשביל כבוד הבריות בעלמא, וחשיב לה לגנאי קטן, כיון שהכל יודעין שהוא פורק בשביל המצוה, ומצינו שאמר דוד המע"ה, ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה (שמואל ב ו), וכן אמר בברכות (דף ד) ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר כו' וזה היה כבודו, כיון שעשה בזה מצות הי"ת שחלק מכבודו ליראיו, ודוקא משום דצעב"ח הותר לתשמישן של בנ"א, נדחה זה מפני כבודם, הדר יקשה דהא צעב"ח גדול כפריקה לא הותר לתשמיש בנ"א, ואדרבה דטת הנמ"י שמחויב להפסיד ממונו משום מצות פריקה מטעם צעב"ח:

תוכן העניינים

אמרי שפר קלצקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה