אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן לג
ר"ח כסליו שנת תרמ"ח, כבוד ידידי הרב הג' החריף ושנון כו'
מו"ה יוסף אהרן נ"י ראבינאוויץ בעהמ"ח ס' פרי דור. קבלתי יקרת מכתבו, שכתב לחקור בענין תולעת שלא פירש, אי נימא דנהי דלא אסרתה התורה באיסורא דתולעת, יש בזה ענין אמ"ה שיאסר לב"נ, הדין פשוט שאין בזה משום אמה"ח, וע' כ"מ (פ"ט ממלכים הלכה י') דב"נ מותר באמ"ה דשרצים, כמ"ש בסנהדרין (דף נז), וגם בדרני דבשרא כתבו האחרוני' דכיון דיליף מקרא דואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרנים שבבהמה, ואי לא הוה הך ילפותא, הוי שרי גם לישראל ומשום שאינו כאבר ובשר מן החי, וליכא ילפותא לאסור אלא לישראל, וע' חולין (ד' סז) תד"ה לרבות, שלא הקשו דתיפוק דהוי אמה"ח, ולכאורה מצינו בפרש"י תמורה (דף לא) בהא דתניא מלא תרוד רמה הבאה מאדם חי ר"א מטמא, ופרש"י בחד לישנא דאפי' בחייו נמי מטמא ר"א דאבר מן החי מטמא במגע ובמשא ובאהל כאבר מן המת, הרי דחשיב לרמה כאמה"ח, אך כבר מסיק התם דע"כ לא פליג ר"א עלייהו דרבנן אלא ברמה דאקרי אדם מחיים רמה דכתיב ותקות אנוש רמה ובן אדם תולעה, וא"כ גבי בהמה דהוי פרשא בעלמא הבא מרקבון לא חשיב אמה"ח, וכן רבא שם קאמר דפליגי רבנן עליה דר"א, משום דרמה פרשא בעלמא היא:
וכן מבואר דרמה לא עדיף מרקב, ממ"ש התוס' שם ד"ה מלא תרוד רמה, דקשה דבמס' נזיר (דף נא) בעי הרקיב כשהוא חי ומת מהו, ומאי קמיבעיא ליה הא ר"א מטמא לפירוש ראשון [דרש"י] ולפירוש שני אפי' לא מת וכ"ש מת, והוכרחו לתרץ דבעי אליבא דרבנן דדלמא לא מטהרי אלא ברמה דהוי פרשא בעלמא ואינו מגוף האדם אלא בריה בפ"ע אבל רקב מודו, אבל לר"א שמטמא רמה כ"ש שמטמא רקב, יע"ש בלשונם, הרי דס"ל דליכא למימר דמש"ה מטמא ר"א רמה שנחשב כאמה"ח, וכתבו להדיא דגרע מרקב, ומה שלא תירצו התוס' דשאני רמה דאדם מחיים אקרי רמה, י"ל דהיינו משום דבנזיר (שם) רבא הוא דקא בעי לה, ורבא קאמר בתמורה שם, תניא דמסייע לך מלא תרוד רמה כו', ולא ס"ל כדחוי אביי דע"כ לא פליג ר"א אלא ברמה דאקרי אדם מחיים רמה, גם דכמו"כ לטעמא דאביי, כיון שיש לו רמה כ"ש שיש לו רקב, דכמו"כ אקרי אדם מחיים עפר, דכתיב כי עפר אתה. והנה התוס' בתמורה שם הקשו, דהכא תני מלא תרווד רמה, ובמשנה פ"ב דאהלות תנן כזית רמה בין חיה בין מתה מטמאה דברי ר"א כו', ואסקו בקושיא דגם כדמיירי כשפירש מאדם חי, אכתי שיעור תרוד מאי בעי הכא ע"ש, ולכאורה י"ל דר"א לטעמיה פ"ו דעדיות ובחולין (דף קכט) דתנן כזית בשר הפורש מאמה"ח ר"א מטמא ור' נחוניא בן הקנה ור"י מטהרין, וקאמר ר"א דמה המת כזית בשר הפורש ממנו טמא אף אמה"ח כזית בשר הפורש ממנו יהיה טמא, ובפרש"י בחולין שם, בד"ה מת האדם כתב וז"ל ובשר הפורש מן החי טהור וכר"י ורנב"ה מתוקמא דמטהרים לקמן בשר הפורש מאדם חי, וכן פרש"י שם (דף קכח) ד"ה איכא בינייהו וז"ל בשר הפורש מן החי לא מטמא אא"כ הוי אבר עם הגידים והעצמות וכ"ש בשר הפורש מן אמה"ח יע"ש, ודברי פרש"י צריכין ביאור, וכיון דלר"א אמה"ח [ובמה"ח[ דמי למת, בעי מלא תרוד רמה ורקב דומיא דמת, ור' יהושע לטעמיה קאמר בעדיות דתאמר בחי שאין לו רקב [ובתמורה שם הקשו התוס' למאי הוצרך לומר דאבל ביצה אימת גדלה לכי מסרחא כו', ולכאו' י"ל דלולי הך טעמא היתה אסורה דמגופה דתרנגולתא קא רביא, , ולולי טעמא דאקרי מחיים רמה היה דומה לביצת אפרוח, דגם רמה בא מסרחון, ולזה הוכרח לחלק דאדם אקרי מחיים רמה, וביצה אימת גדלה כו'], ועכ"פ כיון דרמה לא עדיף מרקב לא חשיבא אמה"ח, ועמ"ש הכו"פ (סי' פא) דגם להס"ד דאסור חלב משום אמה"ח לא מתסרא אלא לישראל דהוי בכלל צירן ורוטבן ע"ש, וה"נ לא נאסר לב"נ אלא אמה"ח ממש, ולא רמה שהוא בריה בפ"ע אלא שבא מן הבשר, וגם אי נימא דדרני דבשרא הוי אמה"ח בחיי התולע, הגם דאין אמ"ה בתולעים, משום דהנך דרני נחשבין כחלק הבהמה, וכיון שיש להם חיות לעצמן, אין שחיטת הבהמה מתירתן, ואחר מיתת הדרני הוי בכלל ואת נבלתם תשקצו, אכתי כיון שגם בחיי התולע אינו אמה"ח בעצם, רק שבא מאיסור אמה"ח, לא מיתסר לב"נ, דב"נ לא מיתסר אלא באמה"ח ממש, ולא בדרני שבאין מאיסור אמה"ח כדפרש"י ב)
וראיתי להגאון ח"ס חלק יו"ד (ת' יט) שיצא לדון דנראה לכאורה לאסור ביצים לב"נ, לפמ"ש התוס' בחולין (דף סד) דביצים חדוש הוא דאין לך דבר היוצא מהחי ושרי, וגבי ישראל גלתה תורה היתרא ולא לב"נ, וכתב וז"ל ואין להשיב דביצים משקה הוא ומיחוי וגמיעה בעלמא וממילא שריא, דאכילת אמה"ח אסיר להו רחמנא ולא שתיה, ודוקא בישראל דכתיב ריבוי לאסור צירן ורוטבן אצטריך שריותא בחלב ובביצים ולא בב"נ, דתינח ביצה חיה, אבל צלייה ונתבשלה הוי אוכל, ועוד דחיה נמי נראה דאוכל הוא ולא משקה, והביא מריש ביצה יע"ש [ולפלא שלא הביא הח"ס מהא דחשיב לה ביומא (ד' פ) לאוכל הבא מחמת אוכל, ומוכח שם שאינה מחוסרת בישול, וע' סנהדרין (דף ה) מי ביצים אין מכשירים, ובב"י יו"ד (סי' שכט) גבי עיסה שנלושה במי ביצים, והארכתי בזה במק"א]:
ולענ"ד פשיטא דביצים מוחרות לב"נ, שאינן בכלל אבר ובשר מן החי, דהא איסור אמ"ה לב"נ יליף בסנהדרין (ד' נו) מקרא דאכל תאכל, העומד לאכילה ולא אבר מן החי דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה, ופשיטא שאין בכלל זה ביצים וחלב שעומדין לאכילה, וכן למאן דיליף מקרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, לא הוו ביצים בכלל זה, וכמבואר בכריתות (דף כ"א) ע"ש ודוקא גבי ישראל, דסד"א שיאסור גם החלב, משום דליכא מידי דאתי מחי ושרי לישראל, וסד"א דהוי כרוטב דבר איסור, ובעי ילפותא להתיר, ממילא ה"נ ביצה חידוש הוא דשרייה רחמנא אע"ג דאתיא מחי, וכ"ז החידוש הוא גבי ישראל, דסד"א לאסור כל הבא מן החי אף שאינו אבר ובשר ממש, משא"כ לב"נ פשיטא דשרי, וכן מבואר מדברי התוס' בחולין (שם ד"ה שאם) דמדמו ביצים לחלב, אלא שאין שניהם באין מן החי בענין אחד, ולא כתבו דביצים הוי בשר מן החי ממש, ומוכרח מלשונם דלא חמירא מחלב, דגם להס"ד הוי מותר לב"נ כמ"ש הכו"פ, ובפרט דהכא הוי מן העוף דקילא טפי לכ"ע, ונתבאר דלב"נ לא נאסר פליטת אמה"ח, ואזדא מה שהעיר כ"ת בהא דחולין (דף ח) דקאמר אימת בלעה לכי חיימא אימת קא חיימא לכי גמרה שחיטה ההיא שעתא היתרא הוה, דנימא דבב"נ שיש איסור אמה"ח אחר שחיטה בעודה מפרכסת, יאסור להם לנחור בסכין שנחרו בו בהמה טמאה לנחור עוד בהסכין עכ"ד, ולפמ"ש גם לשיטת הסוברים דב"נ אסור בבשר מן החי, אכתי פליטת אמה"ח ובמה"ח מותר לב"נ, וע' בספרי אבן הראשה (סי' יב) מ"ש בזה:
ומה שהביאו לחקור, דכיון שהיתר הריאה לב"נ הוי מטעם מי איכא מידי, כמ"ש בחולין (דף לג), לא שייך ההיתר, כשיש בה מורנות שאסורין לישראל, ז"א דכבר מבואר בתב"ש (סי' כז) דדוקא כשנתנבלה בשחיטה דלא אהניא שחיטה כלל לישראל ל"מ להתיר לב"נ, והיכא דאהני שחיטה לישראל במקצת, מהני להתיר הריאה לב"נ, והכא שכל הבהמה כשרה, ורק מקום התולעים אסורין לישראל, פשיטא דאהני שחיטה להתיר הריאה לב"נ לגמרי, ובלא"ה שרי לב"נ גם כדנחשב כדמנחי בדקולא ושכבר פירשו מחיים, כיון דהוי כפירשא בעלמא:
ג) ומ"ש כ"ת ע"ד מה שחקרו האחרונים, אי מהני מה"ת נחירת ארמאי בעוף, למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת, לפמ"ש הרא"ש דשחיטת ארמאי נבלה משום דכתיב וזבחת ואכלת, אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו, והיינו דוקא בבהמה שצריך זביחה, והביאו מ"ש הרא"ש פ' יוה"כ ובתשו' הרא"ש (כלל כו סי' ה) שכתב וז"ל למה שוחטין ואוכלין ביו"ט והוא עשה ול"ת מוטב שיאכלו נבלה שאינה אלא בלאו, ועוד יאמר לארמאי לנחור עופות דליכא אלא איסורא דרבנן למ"ד אשל"ע מה"ת, , אלא ודאי כיון שהתורה התירה אוכל נפש ביו"ט הוי כמו בחול שמותר בו כל מלאכה, וכן בחולה נמי כו' עכ"ל, אלא דלרמב"ם דהטעם דשחיטת ארמאי נבלה הוי מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו, ממילא ה"ה נחירת ארמאי בעוף הוי נבלה:
לכאורה גם לשיטת הרמב"ם, ליכא למילף מוקרא לך ואכלת מזבחו, אלא במעשה שחיטה וזביחה, ולא בנחירה בסימנין למ"ד אשל"ע מה"ת, וכמ"ש התוס' בע"א (דף לב) ד"ה דלא כר"א, דלא אמרי' סתם מחשבת ארמאי לעבודת כוכבים אלא דרך שחיטה אבל דרך חניקה ונחירה לא והכא גבי בשר הנכנס דייק שפיר שאין דרכן להכניס בשר לעבודת כוכבים אלא מבהמה שחוטה עכ"ל, וע' (דף נא) גבי שחט לה חגב, דמ"ס אמרינן כעין זביחה ומ"ס כו' כעין פנים, וא"כ כשנותר עוף אינו בכלל ואכלת מזבחו, לא מיבעיא להב"י וב"ח בשיטת הרמב"ם דכשאין עובד כוכבים אין שחיטתו אסורה אלא מדרבנן, אלא גם להש"כ (סי' ב' ס"ק ב) אין נחירה בכלל זביחה:
ולכאורה קשה מדפריך בחולין (דף פד) על הא דדריש רב עינא דשוחט לחולה בשבת חייב לכסות, מהא דר' יוסי אומר מה מילה שודאה דוחה שבת אין ספיקה דוחה יו"ט כסוי שאין ודאה דוחה שבת אינו דין שאין ספיקו דוחה יו"ט כו' מאי ודאי דכסוי דלא דחי שבת לאו השוחט לחולה בשבת כו', ויקשה אמאי לא דחי הש"ס דלעולם השוחט לחולה שיש בו סכנה חייב לכסות, לפי שכבר ניתנה שבת לדחות אצל שחיטה זו נדחית לכל מצותה של שחיטה זו, וכדקאמר במנחות (דף עב) שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת וכיון שנדחית אצל שחיטה נדחית נמי אצל הקטרה, והא דקאמר דכיסוי אין דוחה שבת, מיירי כששחט ונחר ארמאי לצורך קטן חולה שאין בו סכנה, וגם סתם צרכי קטן כחולה שאב"ס דמי, וסבר אשל"ע מה"ת ונחירתו זו היא שחיטתו דממילא חייב לכסות כדקאמר לקמן. ולא מיבעיא להר"ן פ' יוה"כ דכל שהוא לצרכו של תינוק אע"פ שהגיע לחינוך מאכילין אותו אסור מדרבנן אפי' בידים, ועמ"ש הרשב"א יבמות (דף קיד), דגם האוסרין מודין שמותר להאכילו ע"י ארמאי, וע' פמ"ג או"ח (סי' שמג ס"ק ג וסי' שכח סעיף יז), ואין כיסויו דוחה שבת, כיון שלא ניתנה שבת לדחות אצל חולה שאין בו סכנה, ונימא דשייך בזה מצות כיסוי, הגם דכתיב ושפך וכסה מי ששפך יכסה וכשלא כסה וראהו אחר חייב לכסות, והיינו כשהשופך בר מצות כסוי, דהא כיון דחש"ו ששחטו ואחרים רואין אותן חייב לכסות, הגם דשוטה לאו בר חיובא ולאו סמיא בידן כמ"ש בגיטין (דף ע), ש"מ שיש מצות כסוי גם כשהשופך אינו בר מצוה, ועיין תב"ש סי' ב' דיש לחוש לחומרא לדעת הרמב"ם דשחיטת נכרי שאינו עובד כוכבים אינו אסור מה"ת ודחייב בכסוי, וא"כ יקשה גם אי נימא דיש הוכחה להש"ס דר' יוסי סבר ישל"ע מה"ת, מדקאמר בזבחים (דף סט) גבי נבלת העוף דיה כנבלת בהמה שחיטתה מטהרתה ולא מליקתה, דהא אכתי מצי לאוקי דמיירי כששחט נכרי שאינו ע"ג, לצורך חולה שאב"ס, וכה"ג הוא דאין כיסוי דוחה שבת, ולכאורה יש ליישב זה, דכיון דקאמר הש"ס ודלמא דעבר ושחט דומיא דמילה מה מילה ברשות אף כסוי נמי ברשות, ה"נ דדייק דומיא דמילה שמל ישראל, והגם דהכא לר' יוסי קיימינן, ואיהו קאמר בע"א (דף כז) וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה, ופליג שם על ר' יהודה דקאמר דכותי לא ימול מפני שמל לשם הר גריזים ע"ש, אכתי הכא דקאמר מה מילה שודאה דוחה שבת כו', מיירי כשהמל הוא ישראל, ודומיא דהכא מיירי כשהשוחט הוא ישראל, אך באמת אין בתירוץ זה ממש, דהא דמכריח הש"ס דמה מילה ברשות אף כסוי נמי ברשות, היינו דאי נימא דמיירי כשעבר ושחט לבריא באיסור, אזדא הקל וחומר, דמה שאין ודאו דוחה שבת, אינו מצד גריעות מצות כיסוי, דגם אי הוה חשיב כמצות מילה, אינו ראוי שידחה שבת, כיון שמה שעבר ושחט באיסור גרם למצות כסוי, והוי כעין מ"ש התוס' בעירובין (דף ק) דמש"ה לא אתי עשה ודחי לאו דבל תוסיף, משום שבא ע"י פשיעה שנתערבו הנתנין במתן אחת בהנתנין במתן ארבע, וה"נ בא העשה דכסוי, ע"י מה שפשע זה ושחט באיסור, וכיון דלא מוכח ממה שאין כיסוי דוחה שבת, דגרע מצות כסוי, ליכא לק"ו דאינו דין שאין ספיקו דוחה יו"ט, דהכא באה המצוה שלא ע"י פשיעה ואיסור, דהא דכוי אין שוחטין אותו ביו"ט היינו משום דאם שחטו אין מכסין את דמו, ואי נימא דספיקו דוחה, יו"ט ממילא הוי השחיטה שפיר בהיתר, [וע' בספרי אה"ר (סי' כ) דהומ"ל ששחט בעוד היום קודם בין השמשות דשבת וקודם שהספיק לכסות עבר ביה"ש וצריך לכסות בשבת, דהא קיימינן לר' יוסי דס"ל ביה"ש כהרף עין עמש"ש, וכשלא היה אפשר שישחוט קודם מעט, שיהא שהות לכסות בחול] וא"כ אכתי מצי אוקי ששחט נכרי שאינו ע"ג לחולה שאב"ס שלא באה המצוה ע"י פשיעה ואיסור, ואולי י"ל דכיון דכתיב בקרא ואיש איש מבני ישראל וגו' אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר, ליכא למצות כיסוי אלא בשחיטת ישראל (וחש"ו ג"כ בר שפיכה ואסיר בנבלה), ודברי התב"ש צ"ע, וממילא גם אי מצי ס"ל דאשל"ע מה"ת לא מצי מוקי בנחירת ארמאי:
ד) ולכאורה י"ל דהספק אי מהני נחירת ארמאי בעוף למ"ד אשל"ע מה"ת, תליא במחלוקת פרש"י והרא"ש בחולין (דף יז) בהא דבעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו, ופרש"י דדרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת ואע"פ שכבר עבר, והרא"ש כ' וז"ל ולא נהירא לי כו' לקבוע בעיא בש"ס בדבר שאין בו צורך לא אשכחן כו', ונראה לי דנ"מ בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן, אם מותר לאכול מה שנתותר בידו ע"ש ועמ"ש הנוב"ת חיו"ד (ת' סד) ובהגהות הגאון ר"ב פרענקיל שם, די"ל שלא נסתפק אלא גבי אברי בשר נחירה שיש סברא לומר דכיון דבשעת מתן תורה נאסר אכילת נבלה והועילה הנחירה שלא תהיה הבהמה כנבלה, כבר הוכשר הבשר בשעתו ע"י הכשר נחירה וכדקאמר הש"ס נחירתן זו היא שחיטתן, וע"כ איכא למימר שגם אחר כניסה לארץ נשאר בהיתר דהוי כמו שנשחטו, משא"כ בכל איסורי מאכלות שהיה להם מקודם מ"ת שבודאי אסורים היו מעת שנאמרה אזהרת התורה ע"ש, והשתא י"ל דהרא"ש שכתב דמהני נחירת ארמאי בעוף למ"ד אשל"ע מה"ת, לטעמיה שכתב דנ"מ בבעיא דר' ירמיה לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך כו', ומוכח דס"ל להרא"ש דהגם דקאמר נחירה שלהן זו היא שחיטתן, וקודם כניסתן לארץ לא הותר להם אלא בנחירה דוקא, מ"מ לא נחשב אז הנחירה מעשה המכשיר כמו שחיטה, אלא שמותרת בנחירה לפי שלא נתנבלה, ובלא נחירה הויא נבלה, ומש"ה אי אמרינן שהיו מותרין לאכול מה שנתותר בידם אברי בשר נחירה, נשמע מינה ג"כ לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין כו', כיון דלא ס"ל דשאני נחירה שנחשב אז מעשה המכשיר, ומש"ה להרא"ש לטעמיה, גם בעוף למ"ד אשל"ע מה"ת, הגם דבעי נחירה בסימנין, לא נחשב הנחירה מעשה המכשיר כמו שחיטה, וממילא שריא מה"ת בנחירת ארמאי, ואין קפידא בדבר מי נחרה כל שנחרה בסימנין ואינה נבלה, משא"כ לפרש"י שכתב דליכא נ"מ לדינא בבעית ר' ירמיה, ומשום דשאני בשר נחירה, דכיון שהיה זה אז להם במקום שחיטה, הוי כמו שנשחטו, דבאותה שעה היה הנחירה במקום שחיטה, ממילא י"ל דה"נ בעוף שצריך נחירה בסימנין, הוי נחירה בעוף מעשה המכשרת במקום שחיטה, וצריך שינחרו בר נחירה, ולא ארמאי שמותר גם בנבלה [וע' שע"ת (סי' תקנא סעי' ט) שהביא מכאן דהואיל ואשתרי כו' וע' יומא (דף יג) וחגיגה (ד' כו) הפותח את חביתו כו' ובביצה (דף לה) ומש"ש].
ומ"מ אין הכרח לחדש ולומר דפרש"י חולק על הרא"ש גם בזה, וע' פמ"ג בפתיחה שנסתפק אי שייך עשה דוזבחת גבי עוף, דלא לענין עשה הקישן רחמנא, ושחיטה בעוף הוא תיקון הלאו ע"ש, והגם דמוכח ממ"ש התוס' (דף לג ד"ה אחד) דשייך גם בעוף, אכתי היינו דוקא למ"ד יש של"ע מה"ת, וע' (דף לא) בהא זכינהו ר' נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וזבחת כתיב [ולרבנן י"ל דס"ל דגם קודם שנתחדש דין השחיטה הוצרך מעשה הנחירה ע"י אדם שלא תמות מאיליה, וכמ"ש התוס' דף צא) ד"ה כמ"ד, ומש"ה ליכא למילף מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים פסול מכלל דבחולין לא בעינן כוונה, רק דל"צ כוונת שחיטה, וצריך כוונת חתיכת סימנין כמקודם, וממילא גם נחירה וחתיכת סימנין הוי מעשה המתיר, או דס"ל לרבנן דהוי ענין זביחה בחתיכת סימנין וממילא הוי דוקא ע"י בר זביחה] ולפום דקיי"ל כר' נתן אין בחתיכת סימנין ונחירה שום מעשה זביחה, וכיון דהילפותא הוי מדכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו, לא שייך זה בעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, ולפמ"ש יש מקום לומר כן גם לשיטת הרמב"ם:
ה) ולכאורה לפמ"ש התוס' בחולין (דף צא) ד"ה כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח וז"ל וא"ת דלמא לא נאסר ואפ"ה היו מקיימין כמו שחיטה דקאמר ליה (יוסף לאשר על ביתו) פרע להם בית השחיטה, וי"ל כו' פרע להם בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה עכ"ל, גם בן נח הוי בר נחירה שמצווה ע"ז, וכמ"ש בהגהות הש"ס בשם הרמ"ע מפאנו דהיינו כמ"ש (ד' צב) דשלשים מצות קבלו עליהם ב"נ כו' שאין שוקלין בשר המת במקולין ופרש"י וז"ל ואני שמעתי בשר המת בשר בהמה שמתה מעצמה, אמנם בירושלמי פ"ב דע"א איתא בשם רב וישקלו את שכרי ל' כסף אלו ל' מצות שעתידין ב"נ לקבל עליהן, וכן הביאו בשם הספרי דדריש מכל רמש אשר הוא חי פרט שמתה מאיליה, ולא התירה להם התורה בשר נבלה אלא כשנתנבלה בשחיטה, ע"ש בדבריהם, אך ז"א דאס"ד דבן נח מוזהר שלא לאכול בשר בהמה שמתה מאיליה, יקשה ליחשבה גבי ז' מצות וכדפריך הש"ס בסנהדרין (דף נח) ע"ש, ולכאורה י"ל לפמ"ש התוס' בע"א (דף ה) גבי מחוסר אבר דקום ועשה לא קא חשיב דב"נ נודרין נדרים ונדבות ואומרין לו שמחויב להביא קרבן שלם, ועמ"ש המל"מ (ה' מלכים פ"י) להקשות דנהי שנודרין ונודבין מ"מ ליכא עלייהו חיובא דבל יחל דברו, והביא מ"ש בירושלמי פ' בתרא דנזיר שמוזהרין לקיים שבועתם, דהא השביע אברהם לאבימלך, ובירושלמי דלמה נקרא שמו כושן רשעתים שעשה שתי רשעיות אחת שחלל את השבועה כו', ודאיכא מ"ד שאין להם היתר חכם ע"ש, והשתא יש מקום לומר דהנך שלשים מצות קבלו עליהם בעצמן בתורת שבועה ונדר, וקבלו עליהם שלא לאכול בשר בהמה שמתה מעצמה, והא דלא קחשיב לה בהדי שבע מצות, היינו משום שלא נצטוו בזה, רק שהן בעצמן קבלו עליהן זה מרצונם בתורת שבועה ונדר, ואין עוברין באכילת בשר בהמה שמתה, אלא מה שבזה אין מקיימין שבועתן, [ועוברין על שעת השבועה ולא הוי עבירה בקו"ע כ"כ], אך אכתי יקשה דא"כ לא יחול, השבועה רק על הנשבעין, וכדקיי"ל ביו"ד (סי' רכ"ח סעי' לה) דאי אפשר להשביע הנולדים אחר זמן וע' בספרי אה"ר (סי' ז) ואיך יחול האיסור על בניהם אחריהם, וע' נו"ב יו"ד (ת' סז) , ומצד גזרת הצבור לא שייך בב"נ, וחל רק מצד קללת חכם וצבור וע' מכות (דף יא) ומו"ק (דף יז):
ו) ולכאורה יתכן לפרש כוונת דברי התוס' שכתבו דפרע להם בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה, דאין כוונתם לומר שבני נח נצטוו על הנחירה, דהנה בפרש"י ד"ה ופרע להן ביה"ש כתב וז"ל שלא יאמרו בשר הנחירה אני אוכל לפי שבני יעקב שומרי מצות היו דאע"פ שלא ניתנה תורה מקובלין היו מאבותיהם, ולכאו' קשה לפרש"י הא דקאמר בתר הכי טול ג"ה בפניהם כמ"ד גה"נ נאסר לב"נ, וביאר בספר לב אריה כוונת פרש"י שבני יעקב שמרו מצות, שאברהם קיים כל התורה כולה כמ"ש וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי, וממנו קבלו האבות אחריו (]כדכתיב באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו'] וקבלו ממנו מצות שחיטה, ואיסור גיד הנשה לא קבלו ממנו כיון שלא היה האיסור רק ע"י סיבה שקרה ליעקב כדכתיב ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה כי נגע בכף ירך יעקב ובימי אברהם שלא היה עדיין סיבה זו בטל המסובב, ומש"ה גבי גה"נ הוצרך לומר דאתי כמ"ד שג"ה נאסר לב"נ עכ"ד, ועפ"ז י"ל דגם התוס' ס"ל שקבלו השבטים מאאע"ה לשמור, התורה והמצות כמפורש ביומא (דף כח) ונרמז בקרא כי בניו אחריו ישמרו כל המצות שקבל עליו אאע"ה, אלא דקשיא להו להתוס' דלא שייך זה גבי מצות שחיטה, דהא קאמר ר"ע בחולין (דף יז) שלא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה שבתחלה הותר להן בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה כו', הרי שגם אחר מתן תורה לא נצטוו ע"ז קודם כניסתן לארץ, וס"ל שלא קבלו הם עליהם בתורת חיוב בהיותם במצרים, מה שישראל אחר מ"ת לא הוזהרו בזה קודם ביאתן בארץ , ואאע"ה שהפריש מעשר היה זה בא"י ועמ"ש הרמב"ן פ' תולדות וז"ל ושמר אותה כולה נמי שאינו מצווה ועושה ושמירתו אותה היה בארץ בלבד כו' ע"ש. [וגם שאני חלה ותרומה ועמ"ש התוס' קדושין ד' ל"ז, ובפרט מעשר כספים], וכיון שלא הוזהרו על שחיטה בקבלתם מאאע"ה, ואפ"ה קאמר פרע להם בית השחיטה דמ"מ קיימו זה בעצמן, הדר יקשה מנלן דהוי כמ"ד גה"נ נאסר לב"נ, דדלמא לא נאסר ואפ"ה היו מקיימין ותירצו התוס' דפרע להם בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה, שנצטוו וקבלו מאברהם שלא לאכול בשר נבלה, שעתיד להיות אסור לישראל תיכף אחר מתן תורה, ולא הקפידו על שחיטה שאינה עתידה ליאסר קודם כניסה לארץ, ומש"ה לא הקפידו על מה שהיה הטובח איש מצרי [שהם לא ידעו שהוא ישראל] דממילא הוכשר גם נחירת מצרי כמ"ש לעיל, ושפיר קאמר דהא דטול גיד הנשה בפניהם אתיא כמ"ד גה"נ נאסר לבני נח, ומשום דאיסור גה"נ לא קבלו מאאע"ה וכמבואר לעיל וא"ש, ועפ"ז מבואר שלא כתבו התוס' רק דבני יעקב נצטוו על הנחירה ולעולם בני נח לא נצטוו ע"ז, [וע' ב"מ ע' תד"ה תשיך).
ויתכן עוד ליישב דברי התוס', לפמ"ש בספר החינוך להרא"ה (מצוה תנב) בענין איסור אכילת אבר מן החי וז"ל משרשי המצוה כדי שלא נלמד נפשנו במדת האכזריות שהיא מדה מגונה ביותר ובאמת שאין אכזריות בעולם גדול ממי שיחתוך אבר או בשר מבעלי חיים בעודנו חי ויאכלנו עכ"ל, ובמצוה (תנא) כתב בטעם השחיטה מן הצואר כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי ע"ש והשתא י"ל שבכלל מה שהוזהר בן נח שלא לאכול אמה"ח שלא להתאכזר על הבעלי חיים, נכלל בזה ג"כ שלא להמית הבעלי חיים באכזריות, ואף שמותר לנחור בסימנין, הגם שבזה מצטער יותר הבע"ח, ובשחיטה בסכין בדוק, הצער קטן יותר, מ"מ גם הנחירה אינה מעשה אכזריות, ולפי שהיה דרך המצריים שלא להקפיד ע"ז, וע' ע"א (דף לב) שבימים הקדמונים היה דרך עובדי הכוכבים להוציא מחיים הלב של שור דרך קרע בעור, כדקאמר איזהו עור לבוב כו', אמר פרע להן בית השחיטה, להראות להן שלא המיתו הבהמה באכזריות, וטבחו או נחרו אותה בסימנין במקום הצואר, ודהיינו מ"ש התוס' שנצטוו על הנחירה, ולאו דוקא נחירה ממש, רק שלא להמיתה באכזריות יתרה במקלות וקופיץ ודקירה בבטן ולב, וי"ל עוד לפמ"ש במדרש בקרא דואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש להביא את החונק עצמו, דב"נ אסור לחבול בעצמו, ועמ"ש בספרי אה"ר (סי' טו) בההיא דכתובות (דף יא), ואין לו לאכול בשר, בהמה שמתה מאיליה שהוא דבר המזיק לבריאות וע' חולין (דף צד), והוי כחובל בעצמו, כשאינו מנקה הבשר בתרופות וסמים המועילים לארס ההוא (ארס הפטאמאין), והגם דקאמר בע"א (דף לא) דאיידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו ולא מזיק להו הארס, לא שייך זה בבני יעקב שלא אכלו שקצים ורמשים, וממילא נצטוו שלא לאכול בשר בהמה שמתה מאיליה המזיק לבריאות, וממילא משכחת היתר נבלה ממש לב"נ כשמנקים הבשר בסמי תרופה המסירים הארס, והנה מה שהקשו המפרשים מהא דמוכיח הש"ס בפסחים (דף כא) דבשר נבלה מותרת בהנאה לישראל אף בשר בהמה שמתה מאיליה, ומוכח דקרא דמכור לנכרי מיירי בנבלה ממש, אי מהא לא איריא, דגם אם היינו אומרין דלא שרי לב"נ רק כשנתנבלה בשחיטה, אכתי גבי ישראל אין חילוק ובין נבילה ממש ובין נתנבלה בשחיטה הוי בכלל לא תאכלו כל נבלה, וכיון שגלתה התורה היתר הנאה בנבלה, ממילא שמעינן שכל נבלה מותרת בהנאה, וכן מ"ש מדלא קאמר באוכל ג"ה של נבלה, דהוי איסור מוסיף, כדקאמר בקדושין (ד' עז) הואיל ושם זנות פוסלה, ג"כ יש לחלק], ונתבאר דלא מוכח לומר דב"נ מצווה על הנחירה, אך כבר כתבתי דלמ"ד אשל"ע מה"ת, שפיר אתי מ"ש הרא"ש דמה"ת אפשר בנחירת ארמאי, ושאין הכרח לומר ולחדש מחלוקת בזה:
ו) ומה שהעיר כת"ר, בהא דקאמר במנחות (דף מה) רבינא אמר כהנים אצטריכא ליה סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבלה וטרפה קמ"ל, דאיך סד"א לטעות בזה, דהא לפ"ז יקשה למה לי קרא דמקבלה ואילך מצות כהונה מלמד על שחיטה שכשרה בזר, דתיפוק ליה דלא משכחת שישחט כהן שאינו בר זביחה [ולדברי כבודו, עדיפא הו"ל לאתויי מקרא דושחט את פר החטאת אשר לו וע' מנחות (דף יט) ומוכח דהוי מן המותר לישראל ודהוי בר זביחה, וידוע מ"ש המפרשים בדברי המדרש פ' אחרי שהזהירן שיהו מביאין קרבנותיהן לכהן במדבר והכהן שוחט, דלר"ע שהותר נחירה במדבר ורק בקדשים היה שחיטה דוקא היה אז שחיטה עבודה דבכהן, וכן גבי צפרי מצורע לר"י בר יהודה דאשל"ע מה"ת בחולין יע"ש בדבריהם], לק"מ דשפיר הוי כהן בר זביחה כיון שאסור לו נבלה ובהמה שאינה זבוחה, וכמ"ש התוס' בחולין (דף כ) דהא דקאמר דסד"א הואיל ואשתרי מליקה תשתרי נמי נבלה נבלה לאו דוקא דנבלה לא הוי אלא כלומר טרפה וקרא נקט נבלה אגב טרפה, ואדרבה יתיישב בזה, מה דלא ניחא להו להתוס' לומר דסבר רבינא כמ"ד ישל"ע מה"ת והוי מליקה נבלה, דלפ"ז אא"ל כן מדהוי בר זביחה, וכן יתיישב קושיית הגאון ר"ח רפאפורט ז"ל דאי מותר להם נבלה לאו בשחיטה תליא להו מלתא ואסור להם בני מעיים והא נותנין להם הקיבה במתנות כהונה לאכילה, ולפמ"ש לק"מ, ובלא"ה לק"מ דדוקא ב"נ אין יודעין להבחין שבשחיטה אבד רגש החיים ואי אפשר גבייהו לעשות בזה הבדל וכל שהיא מפרכסת נחשב גבייהו אמה"ח, וכן מיושב לפום דפרש"י בשבת (דף יג) ד"ה ודרשן, דמשום דאשתרי מליקה בחטה"ע, גבייהו הוצרך להזהירם על מליקת חולין שהיא נבלה, ומבואר דנבלה בעלמא הוי אסור להו גם בלא קרא דיחזקאל, אמנם מלשון התוס' במנחות (שם) ד"ה הואיל שכתבו דאע"ג דלעיל פרכינן שכן מצותו בכך, אתא לאורויי לך דלא נטעי למילף מיניה, ולמאן דקאמר דאשל"ע מה"ת פירשתי בחולין, ומשמע מלשונם דאתי גם כמ"ד דישל"ע מה"ת ושהותר להם נבלה, וסד"א דבקדשים הוי גזה"כ כמ"ש ושחט את פר החטאת אשר לו, ודכיון דבקדשים כתיב לשון זביחה, הוי כהן בר זביחה גבייהו, שלא הותר להם אכילת הבשר בלא זביחה:
אמנם כבר הקשה הדורש לציון דרוש א', דמהיכא תיתי נימא דאשתרי להו נבלה מדאשתרי מליקה הרי אכילת קדשים עשה הוא וכל עשה דוחה ל"ת ומנ"ל דאשתרי להו נבלה, דדחיה הוא דדחי עשה דאכילה לאו דנבלה כמו כל עשה שדוחה ל"ת, וכתב שמוכרח שהותר להם ולא משום דחיה דאל"כ הא אפשר לקיים שניהם שיאכלו כהנים רבים עד שיגיע לכל אחד פחות מכשיעור, למ"ד דח"ש מותר מן התורה, ולפום דקיי"ל דח"ש אסור מה"ת ליכא מקום לטעות כלל ע"ש, וזה רבות בשנים כתבתי בזה במ"ש הדול"צ בדרוש (ח) דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דלא הוי מליקה נבלה אלא טרפה מצד, שנשברה שדרה ומפרקת קודם שהגיע לסימנין, א"כ לבני ר' חייא דסברי דמצות מליקה מחזיר סימנין אחורי העורף א"כ אפי' טרפה לא הוי אלא דמסקינן שם דאף מחזיר סימנין, והברירה ביד הכהן דאי בעי עביד לה בהכשר גמור, וא"כ ליכא למימר טעם היתר מליקה משום דעשה דוחה ל"ת שהרי היה יכול לקיים שתיהן ואעפ"כ אשתרי טרפה לגבייהו שהותר להם לאכול גם כשמלק בלא החזרת סימנין, ומש"ה סד"א דתשתרי להו נמי טרפה בכל מקום, והוצרך יחזקאל להזהיר דטרפה לא יאכלו הכהנים, משא"כ למ"ד דישל"ע מה"ת דלא סד"א לומר דהואיל ואשתרי מליקה לגבייהו כו' כיון דלא משכחת מליקה כשירה כלל ושייך לומר דמצותה בכך ולא הותר להם נבלה וטרפה, רק דעשה דאכילת קדשים דחי ללאו דנבלה כיון דלא אפשר לקיים שניהם עכ"ד, ולכאורה יש להקשות, דהא גם למ"ד דיש שחיטה לעוף מן התורה, אכתי סד"א דהואיל ואשתרי מליקה לגבייהו אשתרי להו נמי טרפה, דלא שייך למימר דמצותה בכך, דהא אי בעי מחזיר סימנין אחורי העורף שלא תהא אלא נבלה לחוד, ואי בעי מולק בלא החזרת סימנין דהוי טרפה מצד שנשברה השדרה ומפרקת ואח"כ כשמולק בצפורן הויא נבלה ג"כ דאיסור נבלה חל על איסור טרפה וכמ"ש התוס' (דף לב ד"ה ורמינהו) וז"ל וא"ת נהי דנבלה הויא מ"מ לא פקע מינה איסור טריפות וחייב אף משום טריפות, וא"כ לענין לאו דטרפה ליכא למימר מטעם דחייה ודמצותה בכך, דהא אפשר לקיים את שניהם, אך באמת מיושב שפיר, די"ל דגבי עוף כשמולק בלא החזרת סימנין, אין איסור נבלה חל על איסור טרפה, וכהא דקאמר בחולין (דף ק) שאין איסור נבלה חל על איסור עוף טמא, והגם שהנו"ב תנינא נסתפק בחלק או"ח (סי' קכא) דיש מקום לומר שאיסור נבלה חל על איסור יוה"כ בנתנבלה ביוה"כ הואיל וחל על איסור אינה זבוחה, ושאני עוף טמא דלא שייך בו איסור אינה זבוחה, דזביחה לא נצטוינו אלא בטהורים יע"ש, אכתי הכא פשיטא דלא שייך לומר שיחול איסור נבלה על איסור טרפה מתוך שחל על איסור אינה זבוחה, דהכא בעוף קדשים ליכא איסור דאינה זבוחה, שלא נצטוינו בזביחה אלא בעוף חולין ולא בעוף של קדשים שמצותה במליקה, וגם כבר הביא בנוד"ב שם בהגהות הגאון בן המחבר, מ"ש התוס' במכות (דף טז) ובמעילה (דף טז) ד"ה אמר רב וז"ל ולוי אמר לך אע"ג דבעלמא אין איסור חל על, איסור הכא מודה דאחע"א דגלי קרא בנבלה דכתיב וחלב נבלה אכול לא תאכלהו התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב וה"ה דחייל נמי איסור נבלה אטמאה כו' ע"ש, וכתב דדוקא בבהמה אמרי' כן דקרא מיירי בבהמה דהא חלב אינו נוהג אלא בבהמה, אבל בעוף דלא מיירי הך קרא דהא איסור חלב אין נוהג בעוף, הדרינן לכללא דאאחע"א יע"ש בדבריו, וא"כ פשיטא דבמליקת עוף אין איסור נבלה חל על איסור טרפה הקדום, כיון דבעוף לא גלי קרא שיבא איסור נבלה ויחול, וא"כ לא מיבעיא לפמ"ש הש"כ יו"ד סי' רלח ס"ק ה) בהא דאמר שבועה שלא אוכל נבלות וטריפות שאינו חייב משום שבועה, דנ"מ אף האידנא לענין חולה שמותר להאכילו נבלה וא"צ להתיר שבועתו, ומבואר דס"ל דהיכא דאאחע"א לא רביע עילויה האיסור השני כלל, והובא זה בפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת בשיטת טעם כעיקר, דא"כ בודאי י"ל דמש"ה הברירה בידו שלא להחזיר הסימנין אחורי העורף קודם מליקה, משום דליכא בזה גריעות כלל, דהשתא ליכא אלא איסור טריפה, וכשיחזיר הסימנין יהא איסור נבילה, וגם אי נימא דנהי דאאחע"א לענין חיוב, מ"מ רביע עילויה האיסור השני וע' ביבמות (דף לב), אכתי שאני מליקה שמוכרח לאוכלו נבלה, דממילא אין קפידא במה שאין מחזיר הסימנין קודם מליקה, ושפיר דחי עשה לל"ת דליכא ב' לאוין נבלה וטרפה כיון דאאחע"א, והגם דמצינו פלוגתא בזבחים (דף לב) אי אמרינן דהואיל והותר זה האיסור אשתרי גם איסור אחר וע' נזיר (דף מח) דקאמר ולר' ישמעאל כ"ג והוא נזיר מנליה כיון דשרא רחמנא חד לאו גבי מת מצוה מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין אחותו ל"ל ופירשו התוס' דבשלמא לר"ע כיון דצריך קרא להיכא דאית ביה קדושת כה"ג והוא נזיר ולא אמר מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין ה"נ אצטריך קרא מיותר דאחותו כו' ע"ש, אכתי גם אליבא דר"ע שאני התם שיש שני לאוין גמורין דכה"ג ונזיר שחלין זה על זה או בבת אחת, משא"כ הכא שאין איסור נבלה חל לענין חיוב ומלקות על איסור טריפה במליקת עוף, ורביע עלה רק איסור בעלמא, ממילא כיון שמצותה בכך שתהא נבלה שמולק בצפורן, אין קפידא במה שאינו מחזיר סימנין וכמ"ש:
וכן מוכת בהא דקאמר במנחות (דף ה) כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל אלא להוציא את הטריפה כו' מליקה תוכיח שכולה אסורה ואסורה להדיוט ומותרת לגבוה, מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה כו', ופירשו התוס' דהיינו שקדושתה גורמת לה להיות מליקה ואינה מותרת בשחיטה כשאר חולין יע"ש, ומדלא קאמר הש"ס שאין קדושתה גורם לה שתהא טרפה דהא יכול לחזור סימנין אחורי העורף שלא תהא טרפה, ומ"מ הברירה בידו למלוק בלא החזרת סימנין, וא"כ מצינו טריפה שמותרת לגבוה, ההכרח לומר כמ"ש דכיון דקיי"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת שקדושתה גורמת לה להיות נבלה במליקה, שוב ליכא נפקותא וגריעות במה שאינו מחזיר סימנין אחורי עורף ומשבר מקודם השדרה ומפרקת, והשתא מיושב שפיר דברי התוס' בחולין (דף כ) שכתבו דהא דקאמר גבי נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים דאצטריך סד"א הואיל ואשתרי מליקה גבייהו אשתרי נמי נבלה לאו דוקא דנבלה לא הוי אלא כלומר טרפה, והיינו משום דע"כ קאי אליבא דמ"ד אשל"ע מה"ת, דלמ"ד ישל"ע מה"ת לא שייך לומר דסד"א הואיל ואשתרי מליקה גבייהו כו', כיון דממילא לא משכחת מליקה כשרה והוי מצותה בכך, לפום דקיי"ל דח"ש מה"ת וגם לר"ל דח"ש שרי מה"ת, יש לחקור אי י"ל כמ"ש הדול"צ דאפשר לקיים שניהם שיאכל כל כהן פחות מכזית, ועמ"ש לעיל (סי' לא) בסוגיא דיומא (דף לט), ועמ"ש חותני הגאון ז"ל בברית יעקב (או"ח סי' ד) מהא דקאמר בזבחים (דף צז) אם פסולה היא תפסל כו', דמוכח דלא מקיים מצות, אכילת קדשים כשיאכל כאו"א פחות מכזית, וכן מוכח לענ"ד מהא דפריך בנזיר (דף כט לריש לקיש דאמר טעמא שהאיש מדיר את בנו בנזיר דהוי כדי לחנכו במצות, דהא כיון דמדאורייתא לא מחייב בנזירות קא אכיל כהן נבלה, ולא משני הש"ס דר"ל לטעמיה דח"ש מותר מן התורה, ואפשר שלא יאכלהו כהן אחד ושיאכלם כל כהן וכהן פחות מכזית, אע"כ דתמיד אוכל שיעור כזית כשיעור אכילת קדשים [ומש"ה לא אפשר נמי שיאכלנו בתערובת דבר מר דהוי שלכד"א] ואין מקום לדחות עפמ"ש הכו"פ (סי' קט ס"ק ד) דלכאורה מאי פריך דאכיל מליקה ונבלה דמאי קושיא דהא י"ל דכשמולק הכהן זה העוף היה מערב אותו עם שאר עופות וחד בתרי בטיל וחזר איסור להיות היתר ואין כאן איסור כלל, והכריח מזה הכו"פ דנהי דהן אמרו והן אמרו כדי לחנכו במצות, מ"מ לא אמרי' להתיר כדי לחנכו במצות לעבור על תרי איסורי דרבנן מה שאסור באכילה מדרבנן והא דאין מבטלין איסור לכתחילה יע"ש דממילא ה"נ י"ל קצת דלא ניחא ליה להש"ס לומר שיתקנו לעבור גם על איסור חצי שיעור דנבלה, שהוא עכ"פ אסור מדרבנן בכל עניני איסור אכילה, ושאני לפום דס"ל דאשל"ע מה"ת, דהכא לא תקנו להצריך שחיטה כיון דהוי מצותה מדרבנן במליקה, דז"א, שהוא נסתר מדברי התוס' בנזיר שם, [וגם אין דברי הכו"פ מוכרחין, לפ"מ שחקרו האחרונים אי מהני ענין הביטול שיקבל חשיבות דבר המבטל, וא"כ לא יוכלו לידע באיזה מקיים מצות אכילת קדשים מה"ת], ועכ"פ מיושב מ"ש התוס' בחולין (דף כ) כנתבאר, וכן כתבו במנחות דאע"ג דלעיל פרכינן שכן מצותו בכך מ"מ אתא יחזקאל לאורויי לך דלא נטעי למילף מיניה, ולמ"ד דאשל"ע מה"ת פרשתי בחולין, והיינו דלמ"ד אשל"ע מה"ת תו ליכא למיפרך שכן מצותו בכך ועכ"פ מבואר דבאמת לכ"ע לא היה מקום לטעות ולחשוב שהותר לכהנים איסור נבלה [או דסד"א דשאני מליקה בצפורן בסימנין] וא"כ פשיטא דהוה ידעינן דכהן הוי בר זביחה, ובלא"ה לק"מ כמ"ש למעלה:
יתברך בכל טוב מאדון הברכות כנפש ידידו הדוש"ת חפץ טובו והצלחתו אליהו באאמ"ו הרב הה"ג ר' נפתלי הירץ נ"י שליט"א קלאצקי.