אור ברסלב

אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין

סימן לב

סימן לא

בתשובת הרא"ש (כלל מה סי' כא) כתב וז"ל דע כי אין חשש בכתיבת שם הנהר, ואפילו לא נכתב שם העיר השליח מביאו ואומר נכתב ונתן לי באותו מקום, דלא פסלינן אלא שינה עירו אבל לא נכתב שם עירו ועירה כשר כו' אבל אם הוא ביד השליח ולא נפל ממנו אין לחוש כלל דלא גרע מההוא דיהיב ס"ת לדביתהו להתגרש בו דבעי גמרא לומר שהיא מגורשת בכריתות דכתיב ביה לולי שלא נכתב לשמה עכ"ל, ותמוה שמביא ראיה לסתור, דהא אדרבה קאמר הש"ס בגיטין (דף כ) בההוא גברא דעל לבי כנישתא שקל ס"ת יהיב לה לדביתהו א"ל הא גיטך א"ר יוסף למאי ליחוש לה אי משום מי מילין אין מי מילין ע"ג מי מילין אי משום כריתות דאית בה הא בעינא וכתב לה לשמה וליכא וכ"ת ליחוש דלמא אקדם ויהב ליה זוזי לספרא מעיקרא, בעינן שינה שמו ושמה שם עירו ועירה וליכא, ומבואר דכל הפסול הוי לפי שלא נכתב שמו ושמה כו', ולא משום שלא נכתב לשמה, דחיישי' דאקדים זוזי לספרא, וכדי ליישב זה י"ל דדייק הרא"ש מדלא קאמר הש"ס תיכף אי משום כריתות דאית בה הא בעינן שמו ושמה כו', ולמאי הוצרך לומר דבעינא וכתב לה לשמה, כיון דזה הטעם אינו מספיק, דיש לחוש דלמא יהב זוזי לספרא, ומדייק מלשון הש"ס דכשלא כתב שמו ושמה לא הוי אלא פסול מדרבנן, אלא דקאמר דממילא אין בגט ממש אף מה"ת, משום דתו ליכא למיחש דדלמא אקדים ויהב ליה זוזא לספרא, שאין לחוש לזה, דרוב סופרים בקיאין הן, ולא יעשה זה הסופר לכתוב זה לשם גט, כיון שיודע שהוא פסול בלא הזכרת שמו ושמה, ומש"ה קאמר הש"ס דבעינא וכתב לה לשמה וליכא, דזה עיקר הטעם שאין בגט ממש, וכן מבואר בחידושי הרמב"ן, ושפיר דייק הרא"ש דמוכח מהסוגיא דלא מיפסל מה"ת כשלא כתב שמו ושמה, והגם דקיי"ל שאם שינה שמו ושמה שם עירו ועירה שהולד ממזר, היינו דוקא בשינה דהוי כמויידף (דף סד) דביצים דייק דכשלא נכתב שם העיר כשר לרי, וגבי ישראל גלתה תורה אלא כששינה שם העיר [ודכיון דכשוב דביצים משקה הוא ומיחוי שיהא מוכח מתוכו, ממילא בשם העול דצף אסיר להו רחמנא רבנן לפסול], ומ"ש בעינן שינה שמו ושמה שם עירו זרי אצטריך אגב שמו ושמה וכמ"ש האו"ז, או שהיה לו גירסת התוס' דלא גנה לה, [וגם אי שינה שמו לא מיפסל אלא לכתחילה, ל"ח שהסופר יעשה זה, ובודאי לא נכתב לשם גט], אמנם גם להסוברין דכשלא נכתב שמו ושמה בטל הגט מה"ת לכ"ע אף לר"א, יש לישב הא דקאמר הש"ס דבעינא וכתב לה לשמה, דהיינו שהוצרך לומר זה כדי שלא יהא אף ריח הגט לפסול לכהונה, דכשלא נכתב שמו ושמה הוי ריח הגט ופוסל לכהונה, ודוקא כיון דממילא ל"ח דאקדים זוזא לספרא, שהסופר בודאי לא כוון לכתוב לשם גט, כיון שהוא גט פסול, ממילא הוי ס"ת בעלמא דאף ריח הגט ליכא, ובלא"ה מוכרחין לפרש דהא דקאמר למאי ליחוש לה, היינו דאף ריח הגט ליכא, דהא גם אי אקדם ויהב זוזי לספרא לכתוב אותה פרשה לשם גירושיה, כיון שלא היה הס"ת שלו, דאם היתה שלו, לא הו"ל למימר דאקדים ויהב ליה זוזי לספרא והו"ל לומר שצוה אותו לכתוב הפרשה לשם גירושיה, וכן לא משמע כלל שהיה הס"ת של הסופר או של האשה ושהקנו אותה להבעל, ומשמע שהיתה ס"ת של ביהכ"נ, וע' נדרים (דף מו) דבהכ"נ אין בו דין חלוקה, וע' יו"ד (סי' רכד), וגם כשיש לו חלק בס"ת אכתי אינו שלו, שיש לבעלים אחרים שותפות בס"ת, וגם למ"ד אומן קונה בשבח כלי, לא תהני מה דאקדם ויהב ליה זוזא לספרא, כיון דעצם הקלף הוי של שותפות, ואין לומר דסבר יש ברירה (וע' עירובין דף לז דאמר רב יוסף דמאן דסבר יש ברירה אפי' בדאורייתא יש ברירה) ועל דעת כן כתבוהו בשותפות שבשעה שישתמש בו כאו"א יהא שלו, ועמ"ש התוס' בסוכה (דף כז) ובאו"ח (סי' תרנ"ח סעי' ז) וביו"ד ה' ס"ת לענין כתיבת ס"ת בשותפות, אי מקיים בזה מ"ש כתבו לכם, שע"ד כן נשתתפו, שבשעה שיקרא בה תהא שלו, ועמ"ש בספרי אבן הראשה (סי' לח) בענין חזרה מעורכי המלחמה בבית של שותפין, דז"א, דגם אי נימא דהויא שלו בשעה שקורא בה שעומדת הס"ת לכך, אכתי פשיטא דלא הויא שלו בשעה שנותן הספר תורה לאשתו שתתגרש בה, שאין הספר תורה עומדת לכך, ולא הוברר הדבר שתהא שלו לאותה שעה (ודוקא במה שנותנת שכר הסופר תקנו רבנן משום עיגונא להקנות לבעל ולא שייך זה כאן], וא"כ קשה לכאורה דבלא"ה אינה מגורשת כיון שאין הס"ת שלו, ואנו מוכרחין לפרש דקאמר רב יוסף שאין לחוש אפי' לריח הגט וא"כ אי אפשר לפרש כמו שביארתי לעיל, דקאמר שאין לחוש דאקדים ויהב זוזי לספרא, משום שהסופר לא יעשה זה כיון שיודע שהוא גט פסול כשלא נכתב שם האיש והאשה, דא"כ דפשיטא לן שהסופר לא יכתוב גט לשמה מה שאינו בהכשר מדינא, יקשה דתיפוק לן דכיון שיודע הסופר שאין כל הס"ת שלו, ממילא לא יבא לכתוב אותה פרשה לשם גירושין, אך י"ל דבזה לא ידקדק הסופר אם בעצם יהא גט, ורק שיחסר מה שאינו שלו, ואפשר שלאחר זמן יקנה הס"ת מבעלים וחשוב להיות כולה שלו [ואפשר ג"כ שקנה אח"כ הס"ת], וממילא יש לחוש שיכתוב הסופר אותה פרשה לשם גירושיה, ודוקא משום שפסול כשלא נכתב שמו ושמה, הוא דלא חיישינן שיעשה זה הסופר, ויש מקום עוד ליישב ולבאר לשון הש"ס דקאמר בעינן שינה שמו ושמה כו', ופרש"י דתנן לקמן דפסול אלמא צריך לכתוב שמו ושמה, וקשה דהא שאני שינוי דגרע טפי דהוי כמזויף מתוכו, וגם אין הלשון מדוייק דהו"ל לומר בעינן שמו ושמה, ויש לפרש דקאמר דנהי דשינה שמו ושמה משמע במתני' דחשיב גט פסול ופוסל לכהונה, אכתי הכא דהוי ס"ת בעלמא ולא הוי כעין גט כלל אף ריח הגט אין בו, והיינו דקאמר דבעי' שינה שמו ושמה, דאז הוא דאיכא ריח הגט, אבל הכא דהוי ס"ת בעלמא אף רה"ג ליכא:

ובחדושי הרשב"א כתב וז"ל תימא לענין מה קאמר ר"י אי למגורשת ודאית אבל ספק מגורשת קא הויא, מאי דמי, אין דבריו מסיעין שם שע"ג מילין, תיפוק ליה דלא קראוהו ולא בשם, בן גזלן השם המורגל מגורשת ודאית ואע"ג דבדקיניה ופליט טעמא לא ניחא ליה הא דמייתי מכה מאי קאמר והא בעי' שמו ושמה רשע מכף מעול וחומץ שמואל דכל גיטין דמתניתין פסולין ופוסלין מן היטב דרשו. אפי' ראשון דהיינו גט שנכתב שלא לשם אשה, ותירצו בתוס' דשאני התם כו' אבל כריתות דס"ת דלא הוי כעין גט כלל אפי' ריח הגט אין בו, ולא ידענא מאי קושיא דהתם הא איפלגי בה כו' וק"ל כמ"ד דכלן אין פוסלין כו' וכיון שכן הכא איכא למימר דלפוסלה מן הכהונה ואפ"ה בעיא שמו ושמה עכ"ל, וקשה לתירוץ התוס', דהא קאמר בעינן שינה שמו כו', ומשום שחסר כתיבת השמות, ובזה איכא עכ"פ ריח הגט, וההכרח לומר דהתוס' מפרש כמ"ש דקאמר בעינן שינה כו' דכריתות דס"ת דלא הוי כעין גט, גרע משינה שמו כו', ואף רה"ג ליכא, אך גוף דברי הרשב"א מוקשין, דגם אי איכא ריח הגט לפסלה מן הכהונה, שפיר קאמר למאי ליחוש לה, דאי משום מי מילין ניחוש לבדוק אי פליט דאז הוי ספק גירושין (וכשיקדשנה אחר יחולו הקדושין מספק], הא אין מי מילין ע"ג מילין וא"כ ליכא שום ספק גירושין, ואי משום כריתות דאית בה הא בעינן כו' שמו ושמה, וא"כ בודאי אינה מגורשת והיא א"א בודאי [ולא תפסי בה קדושין], הגם שיש רה"ג לפסול לכהונה, וליכא למימר דדייק הרשב"א מדלא קאמר תיכף דהא בעינן שינה כו', וס"ל שיש בזה פסול מה"ת, ודמוכרח לומר דקאמר דממילא ל"ח דאקדים זוזא לספרא, ודממילא אף רה"ג ליכא, דז"א, דא"כ לא הו"ל להרשב"א להקשות מהא דלא הויא מגורשת ודאית אע"ג דבדקיניה ופליט כו', והו"ל להקשות מכח הדיוק דלא קאמר תיכף מטעם שלא כתב שמו ושמה:

וכדי ליישב דברי הרשב"א, ההכרח לומר דס"ל דכיון דגם אי בדקיניה ופליט לא הויא מגורשת ודאית, ממילא א"צ לבדוק אי פליט, כיון שגם אחר הבדיקה לא יתברר לגמרי, וכמ"ש הנ"ב (חלק יו"ד תשו' נז) שלא כתב הרשב"א דאפי' היכא דאיכא ס"ס צריך לברר בבדיקה, אלא היכא שיכול לברר בבדיקה לגמרי, ולא היכא שגם אחר הבירור לא יתברר רק ספק אחד והספק השני א"א לברר יע"ש, ומדהוצרך לומר דאין מי מילין ע"ג מי מילין, הא לאו הכי היינו חוששין להצריך בדיקה, ע"כ היינו לענין לפסלה מן הכהונה, דבזה אפשר לומר שצריך לחשוש ולבדוק, משום שבשעה שנולד הספק היא עומדת בחזקת איסור לכל אדם, וממילא גם אחר מיתה דאיכא ס"ס לענין להנשא לכהן, אכתי כיון שנולד הספק גירושין בשעה שהיתה בחזק"א, י"ל שיש לחוש לברר לכתחלה, משא"כ לענין שיתפסו קדושי אחר, דאדרבה חזקת א"א מסייע שלא יתפשו קדושי אחר, אין לחוש לברר לכתחלה שיש חשש תפיסת קדושין אם יקדשנה אחר, וכמ"ש הנו"ב שלא החמיר רשב"א לברר אנא באתיליד ריעותא מחיים שאז ליכא חזקת היתר, ואם נאמר כן, ההכרח לומר דהיכא שבשעה שנולד הספק עומדת בחזקת איסור, הגם שכל הספק אנו דנין על הזמן שימות ויופקע החזק"א, ע"מ צריך לברר כה"ג לכתחלה, הגם שלא יתברר הספק השני [וקודם דפליט משמע דאפי' רה"ג לא הוי ע' פרש"י ורשב"א], ודוחק לומר כן, ויותר י"ל בפשוט, דכיון שעדיין לא קידשה אחר, ואין אנו יודעין שיבא אחר ויקדשנה, אין לנו עתה תועלת וחשש שנצריך בדיקה, ודוקא אם הבעל הוא כהן, יש צורך בבדיקה דשמא אסורה לו שהיא ספק מגורשת, ושפיר מקשה הרשב"א דכיון דליכא למימר דקאמר נענין שנבדוק להתירה לעלמא, ושתהא ודאי מגורשת, דהא אפי' הוי על הנייר לא הויא מגורשת בודאי, מוכרחין לומר דקאמר שאין לחוש לבדוק ולברר שהיא ספק מגורשת, והיינו ע"כ כשהבעל כהן, מדיש צורך וחשש שנצריך עתה בדיקה, ושפיר מקשה דא"כ אסורה לו משום ריח הגט, ואין להקשות ע"ז דגם בבעל ישראל יש חשש שמא היא מגורשת ולא תוכל לדור עמו, דז"א, דהא במיוחדת לו ליכא איסורא וכמ"ש הרמב"ן שגם הרמב"ם מודה בזה, וכמ"ש הב"ש אה"ע (סי' כו ס"ק ב) ובמקנה שם, וע' גיטין (דף פח) רש"י ד"ה ואסרינן לה אגברא, דקאי באשת כהן שיצא קול שגירשה בעלה דחיישינן לקלא, ומשום דבאשת ישראל לא שייך לחוש לזה [וע' נב"ת אה"ע (ס' קלב) שהוכיח הגאון בן המחבר מהגירסא בדברי הרא"ש דפירוש אפי' הוא כהן, וביאר כוונתו דלא מיבעיא באשת ישראל חיישי' לקלא, כיון שאין בזה חומרא כל כך, שיש לה היתר לישב תחתיו אם יקדשנה שנית, (דלדעת הרא"ש יש איסור בזה, וז"א דהא כבר הביא הב"ש מ"ש הרא"ש בעצמו פ"ק דכתובות להדיא דליכא איסורא, וכן בת' הרא"ש כ' דוקא משום שבושה לטבול, גם דא"כ יקשה מאי פריך הש"ס מהא דא"ר אשי דכל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לה, דמאי קושיא דדלמא מתני' איירי באשת ישראל ואזלינן לחומרא כיון שיש לה תקנה בקדושין, ורב אשי הא דקאמר דוקא דלא חיישינן לקלא במקום דליכא תקנה שתותר לבעלה, דמש"ה קאמר דבתר אירוסין חיישינן ומגרש ראשון ונושא שני, ומנליה להכריח דמיירי מתני' אף בא"כ ולהקשות, אע"כ דבאשת ישראל לא שייך כלל חשש בזה, וכמ"ש בפרש"י להדיא], וגם אם יש בזה איסור מדרבנן, לא שייך לחוש, כיון שגם אחר הבדיקה דפליט לא יהא אלא ספיקא דרבנן, ומש"ה מכריח הרשב"א דמיירי כשהבעל כהן, וקצ"ע דלפ"ז מאי קאמר הש"ס ורב יוסף מאי קמ"ל, דהא קמ"ל שאין בזה אף לריח הגט, וכן להפירוש דלעיל קמ"ל דל"ח שמא כתב הסופר לשמה, כיון שלא יהא גט כשר, ומש"ה גם ספק ריח הגט ליכא), וע' או"ז (סי' תשמה) די"ל דכשלא כתב שמו ושמה מדרבנן הוא דפסול, תדע דהא פריך נמי מעירו ועירה והא ודאי מדרבנן הוא אם לא נאמר דכדי נסבה וע' מרדכי ר"פ כל הגט (ול"ל דאגב אורחא קמ"ל דדוקא כשרואין שצוה לסופר לכתוב ולא כתב שם עירו הוי גט, אבל כשמוצא נייר כזה ומגרש בזה, ל"ת דאקדם זוזא לספרא, שאם כתב לשם גירושין היה מדקדק לכתוב כהוגן, דלא מסתבר לומר כן):

ועמ"ש הנו"ב תנינא (אה"ע ת' קיג) שהקשה עמ"ש הרא"ש (כלל מה סי' כז) וז"ל המקדש או המגרש אשה טוב הוא להזכיר שם אביה כדי לברר הדבר אם יש שני יוסף בן שמעון בעיר, ואם לא הזכיר רק שמה מגורשת, שסותר לע"ש בכלל הנ"ל (סי' כה) וז"ל שאין לפסלו בשביל שלא כתב שם אביה אלא שם כינויו כההיא דתנן בגיטין (דף פז) כתב חניכתו וחניכתה כשר וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין ותנא בגמ' חניכת אבות בגיטין עד י' דורות פי' אם יש כנוי לאדם וכתבו אחד מזרעו בגט עד עשרה דורות ולא כתב שמו הגט כשר עכ"ל, ולא מכשר לה אלא לפי שכתב שם כינוי האב, והכריח מזה דבגט שהובא ע"י שליח, פסול כשלא הזכיר שם האב יע"ש, ולענ"ד יש ליישב, דגם כשהגט כשר כשלא הזכיר שם האב, הוצרך לאשמעינן שאין לפסלו כשכתב שם כינוי האב, דהיינו שבמקום שמו נכתב הכינוי, דסד"א דגרע טפי דהוי כשינה שם האב, שפעמים אינו ניכר שהוא כינוי, והרואה יטעה לחשוב שהוא שם האב, וע' תענית (דף כ) תוד"ה בחניכתו כגון ר"א אבן עזרא שכל בני משפחתו היו נקראין כך, והכינוי עזרא הוא שם ג"כ, ותוספת הסימן אבן היה רק בתושבי מדינות הערביים, שאבן הוא בן בלשון ערב, ופעמים נקראו בחניכה בלא הוספת שם אבן ובן בידוע, וא"כ משכחת שיבאו לטעות ולחשוב שהוא שם האב, ונהי דכשר כשלא הזכיר שם האב שהקורא ידע שלא נכתב שם האב [ולא יטעה לחשוב שהיא שתוקית דהוי מלתא דלא שכיחא] סד"א דהכא גרע טפי דהוי כשינה שם האב, וקמ"ל דאין זה שינוי כיון דמצינו במתני' דכתב חניכתו וחניכתה כשר, והדרך להזכיר לפעמים החניכה במקום השם, ועפ"ז יש מקום לחוש יותר כשלא נכתב שם הנהר, מהיכא שלא נכתב שם העיר, דכיון שנהגו לכתוב שם הנהר, יוכל הרואה לטעות ולחשוב שהיא עיר אחרת ששמה כשמה ושאין לה נהר, וצ"ע:

תוכן העניינים

אמרי שפר קלצקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה