אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן יט
התוס' בב"ב (דף קעה) ד"ה ד"ת ב"ח דינו בזבורית, כתבו וז"ל ומה שפירש רשב"ם גבי שעבוד דאורייתא הוי האי קנין דכתיב יוציא אליך את העבוט, וגבי לאו דאורייתא פי' והא דכתיב יוציא אליך העבוט במשכנו שלא בשעת הלואתו בב"מ (ד' קיד) משמע דבשעבוד דבמיניה פליגי ולא ידע רבי מאי קאמר וגם לא הבנתי מה שאומר למ"ד לאו דאורי תא דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו כ"ש דהוי דאורייתא דשלא בשעת הלואתו הוא גביה מחוב:
וליישב דברי הרשב"ם, יתכן לענ"ד לפרש לפמ"ש בב"מ (ד' קטו) וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקרא שלא תהא שביעית משמטתו ולא יעשה מטלטלין אצל בניו, ופרש"י דמדמשכניה קנייה וכי מהדר ליה הוה פקדון גביה, ולפ"ז למ"ד אין בע"ח קונה משכון יקשה מה תועלת במשכון כיון שצריך להחזיר לו, ומוכרח לומר דנהי דס"ל אינו קונה משכון מ"מ מהני מה שממשכנו דלא תהא שביעית משמטתו ולא יעשה מטלטלין אצל בניו, והיינו בתורת שעבוד דשעבודא דאורייתא לטרוף ממקרקע דיתמי, ואיכא לשעבודא על קרקע ולא על מטלטלי, משום דלא סמכא דעתיה דמלוה אלא לגבות ממקרקעי וכדפרש"י בב"מ (דף סז) ד"ה אין בע"ח גובה הימנה, אם מת המלוה ונפלה לפני בניו אין בע"ח של אביהם גובה הימנה דאין להם לאביהם בגופה של קרקע כלום ומטלטלי בעלמא נינהו כו' ואי ירתי קרקעות משתעבדי נכסיה מחיים ומחייב מדין ערב דנכסייהו דבר אינש אינון ערבין ביה דכי אוזפיה עלייהו סמך אבל מטלטלי אפי' דין ערב ליכא דלאו עלייהו סמיך מלוה הואיל ובידו להצניען ולאבדן, וע' כתובות (ד' סז) גמלים של ערביא אשה גובה פרנא מהם, וע"ש בפרש"י ד"ה אסמכתייהו עלייהו, וגביין מטלטלי כי הני שהן להן במקום קרקעות לפי שבעלי סחורה הם, ומש"ה מהני מה שממשכנו דתו סמכא דעתיה דמלוה לגבות מאותו העבוט, לפי שהיא אצלו תמיד כ"ז שאין הלוה צריך לו, וממילא דמי למקרקע וחל השעבוד על העבוט שלא יעשה מטלטלין אצל בניו, ושפיר מוכח מזה דשעבודא דאורייתא שטורף ממקרקע של יתומים ולקוחות, דאי לא מהני מה דסמכא דעתיה דמלוה על מקרקע שתהא משועבדת לו, ממילא ה"נ מה דסמכא דעתיה דמלוה לגבות מהעבוט ל"מ מידי, וא"כ יקשה מה תועלת במשכונו, והיינו דפי' רשב"ם ד"ה שעבודא דאו' יוציא אליך העבוט וה"ה למקרקעי, והיינו דכיון דמוכח דהא דיוציא אליך העבוט מהני שיחול ע"ז שעבוד שלא יעשה מטלטלין אצל בניו, ש"מ דגם מטלטלי דסמכא דעתא דמלוה לגבות מזה, הוי משועבד למלוה, ממילא נשמע למקרקעי שמשועבדת למלוה, כיון דפשיטא דכי אוזפיה עלייהו סמך, והיינו דפרשב"ם בד"ה לאו דאורייתא, וקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו, דהיינו דסבר שעבודא לאו דאורייתא, והא דמהני שלא יעשה מטלטלין אצל בניו, היינו משום דמשכון עדיף משעבוד בעלמא, דשלא בשעת הלואתו קונה משכון, ואינו בתורת שעבוד אלא בתורת קנין משום דלגוביינא שקליה, ואין להקשות דא"כ אפי' אי מיירי קרא במשכנו בשעת הלואתו, לא מוכח דהוי בתורת שעבוד דהא ממילא יהא קונה משכון גם בשעת הלואתו, דהא דקאמר בב"מ (ד' פב) ושבועות (ד' מד) אימור דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו, היינו משום דבהכי משתעי קרא דולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מניין, ואי הוה מיירי קרא בשעת הלואתו ממילא היה קונה משכון גם בשעת הלואתו, דלק"מ, לפום דפרש"י בב"מ שם ד"ה אימור, דהא קרא במשכון ע"י שליח ב"ד כתיב דכתיב לעיל מיניה בחוץ תעמוד ומוקמינן לה בשליח ב"ד וההוא ודאי קנייה דלגוביינא שקליה וליכא לדמוייה למשכנו בשעת הלואתו, וא"כ י"ל דס"ל דדוקא כדמוקי לקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו אמרי' דהוי בתורת קנין משום דלגוביינא שקליה, משא"כ אי מיירי במשכנו בשעת הלואתו, לא מסתבר ליה לומר שהוא בתורת קנין כיון דהאי שעתא אינו בתורת גבייה עדיין, והיינו מפרשין שנוטלו בתורת שעבוד בעלמא, והנה לפ"ז צ"ל דאליבא דעולא קאי קרא גם בשעת הלואתו והא דרבא אמר ה"ק המלוה את חבירו כו' אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו, היינו דוקא לפום דס"ל דקרא מיירי שלא בשעת הלואתו, (גם אי נימא דזה הוי לכ"ע ניחא דעולא ס"ל כמ"ד אין קונה משכון, ולמ"ד לאו דאור' דממילא צ"ל דקונה משכון ומשום דלגוביינא שקליה הוצרך לבאר דהיינו משום דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו], ועמ"ש בהקדמת ספרי אה"ר, בדברי התוס' דר"ה (יז) ובב"ק (ד' צג) דהוי בפלוגתא אי בע"ח קונה משכון, דקרא דושמעתי כי חנון אני, דקאי על מ"ש אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו, מיירי ג"כ במשכנו שלא בשעת הלואתו:
והרשב"א כתב בגיטין (דף נ) בהא דא"ר זוטרא כו' שט"ח היוצא על היתומים אע"פ שכתוב בו שבת אינו גובה אלא מן הזבורית אמר אביי תדע דבע"ח דיניה בבינונית ומיתמי בזיבורית א"ל רבא הכי השתא בע"ח דיניה מדאורייתא בזבורית כדעולא כו' ומ"ט אמרו בע"ח בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא אלא הכא כיון דדיני' מדאו' בעידית אפי' מיתמי נמי בעידית, וז"ל איכא למימר דרבא דאמר דהכא דינא בעידית מדאורייתא אית ליה שע"ד, ועוד נ"ל דכל ששעבדו בפירוש אפי' מ"ד בעלמא שעל"ד בשעבוד מפורש מודה ולא נחלקו אלא בשט"ח שאין בו מפורש כו', ותמה ע"ז הפני יהושע דא"כ מאי מקשה בסמוך מברייתא דאברם חוזאה והא נזקין מדאו' נמי בעידית, ומאי קושיא דבנזקין נהי דמדאו' בעידית היינו מיניה דידיה אבל מיתמי ולקוחות שעל"ד משא"כ בהא דאיירי רבא שפירש לו אחריות בשטר דשע"ד והביא מ"ש הש"כ (סי' ל"ט ס"ק ב), וכן הקשה היאך אפ"ל דרבא ס"ל שעל"ד יע"ש:
ולע"ד הרואה בלשון הרשב"א יראה שכתב בסוף דבריו וז"ל וכנ"ל ג"כ ממה שאמרו בקדושין (דף יג) קסבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, וכבר כתבתיה שם בארוכה בס"ד, ושם בקדושין כתב וז"ל ועוד דבפ' הנזקין משמע דרבא ס"ל שע"ד בשמעתא דשט"ח היוצא על היתומים אע"פ שכתוב בו שבח דקאמר דנזקין דינייהו מה"ת בעידית מיתמי ובע"ח דיניה בזבורית ואלו למ"ד שעל"ד מיתמי לא גבו כלל מדאורייתא, ובערכין (ד' כב) מפרש רבא טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום שובר אלמא דשעבודא דאורייתא וה"נ אסיקנא בשלהי גט פשוט דרבא שע"ד ס"ל מדאמר רבא יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה אותה מהם כו' ע"ש, הרי מפורש שהרשב"א בעצמו הוכיח מזה דס"ל שע"ד מדקאמר דנזקין דינייהו מה"ת בעידית מיתמי, ולא כתב הרשב"א להוכיח זה ממימרא הקודמת דאמר רבא דבע"ח דיניה מדאורייתא בזבורית, משום דהו"מ לומר דשאני התם שכתב שעבוד מפורש שכתוב בו שבח ושעבדו בפירוש, לזה הוצרך להוכיח מדקאמר בנזקין דמה"ת גבי מיתמי, דמוכח מזה דבכ"מ הוי שע"ד, וממילא נשמע דכוונת הרשב"א הכא, היינו לומר דאפי' מאן דס"ל בעלמא שעל"ד מודה הכא, ודפשיטא דרבא סבר בכ"מ שע"ד, ועפי"ז מוכח דגם אביי סבר בכ"מ דשע"ד, דאלת"ה מאי קאמר אביי תדע דבע"ח דיניה בבינונית ומיתמי בזבורית, דהא שאני בעלמא דשעבודא לאו דאורייתא, משא"כ הכא דדיניה מדאורייתא בעידית שהכל מודים בשעבוד מפורש, ואכתי יקשה עליו קושיית רבא, דאטו לית ליה דד"ת בע"ח בזיבורית:
ויתכן לומר לפום דפי' רשב"ם בהא דקאמר הש"ס וכ"ת איפוך דרבה לדעולא ודעולא לרבה והא אמר עולא ד"ת בע"ח דיניה בזבורית, ופי' רשב"ם דנפקא ליה מוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו' מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים אלמא שע"ד ותמהו התוס' דהיכי מוכח מהכא דשע"ד דדלמא היינו מיניה, ויתכן ליישב לפמ"ש הרשב"ם דלמאן דמוקי קרא במשכנו בשעת הלואתו מוכח דשע"ד, והיינו דכמו שחל השעבוד על העבוט לפי שסמך דעתו ע"ז בשעת הלואה, ה"נ הוי שע"ד בקרקע דאסמכתייהו עלייהו בשעת הלואה והוי כדין ערב, משא"כ לפום דמוקי לה במשכנו שלא בשעת הלואתו, דתו ל"ל דהוי בתורת שעבוד כדי שיסמוך דעתו לגבות מזה, דהא לא שייך לומר דכי אוזפיה עלה סמך, כיון שלא הלוהו ע"ד כן, דהא משכנו שלא בשעת הלואתו, ועכצ"ל שאין זה בתורת שעבוד וערבות אלא שקונה משכון, ואין מזה הוכחה לשעבוד קרקע מטעם ערבות דעלייהו סמך בשעת הלואתו, והיינו דפרשב"ם דמוכח דשע"ד מדאמר עולא דבע"ח דיניה מה"ת בזבורית מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט, דאס"ד דס"ל שעל"ד והא דיוציא אליך העבוט אינו בתורת שעבוד וגביה אלא רק למשכון, א"כ יקשה מנליה להוכיח דבע"ח גובה מזיבורית, דמה שייכה הוצאת העבוט למשכון, לענין גביית בע"ח כשבא לגבות ולהשתלם, דהא י"ל דמשכון מוציא פחות שבכלים, וכשבא לגבות גובה מבינונית, ודוקא כדס"ל שע"ד ושהוצאת העבוט הוי דעלה סמך דעתיה ללות וע"ז חל השעבוד לגבות ממנו אח"כ, ומה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים, שפיר מוכח מינה שחלות השעבוד הוי על זיבורית ועומד לגבות ממנה, והשתא לפי' התוס' בגיטין דאביי דקסבר מיתמי בזבורית קסבר דשעל"ד, יתיישב דלא תקשה על אביי הא דפריך רבא הכי השתא בע"ח דיניה מדאורייתא בזיבורית כדעולא כו', דלפי"ז לאביי דסבר שעבודא לאו דאו' לא מוכח כלל ההיא דעולא, ואכתי יקשה כיון דמודה בשעבוד מפורש, תו לא מוכח מהא דבע"ח מיתמי בזבורית, דשאני התם דמיתמי אין השעבוד מה"ת:
וראיתי בקצה"ח (סי' לט ס"ק א) שכתב דמה"ת אין חילוק לענין שעבוד בין קרקע למטלטלי אלא מטלטלי נמי משתעבדי מה"ת וכמ"ש הרשב"א בחדושיו סוף קדושין וז"ל היכא דלא גבי בע"ח ממטלטלי דיתמי אינו תורה דמדינא גבי אלא משום דלאו עיקר אסמכתייהו אמטלטלי, ועפ"ז הקשה בהא דאמר בשבועות (ד' לב) אמר ר"פ ה"מ בעד מיתה שהוא חייב ואמר עלה ש"מ משביע עדי קרקע חייב ופרש"י משום דעד מיתה עד קרקע הוא שהכתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע ושם קאמר דאין נוהגת אלא בראוי להעיד אמר ר"פ לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוה, וא"כ כיון דמה"ת עד מיתה ראוי למטלטלי דכתובה דאו' ומטלטלי דיתמי נמי משתעבדי מה"ת, הרי הוא חייב לר"פ יע"ש, ולענ"ד מעולם לא כתב הרשב"א כלל דמשתעבדי מטלטלי מה"ת, דהא כתב שם וז"ל אבל היכא דמית ליה לוה ונפלו מטלטלי קמי יתמי כיון דעיקר אסמכתיה דלוה ליתיה אמטלטלי לא גבי מינייהו וכדמשמע בירוש' כו', ומשני זו תורה וזו אינה תורה, מ"מ מהאי טעמא הוא משום דירדה תורה לסוף דעתן של בריות ומסתמא לאו עיקר אסמכתייהו אמטלטלי הרי מפורש דמה"ת לא משתעבדי לפי שירדה תורה לסוף דעתן של בריות שאין עיקר אסמכתייהו ע"ז, [וכמו שביארתי דמייתי דשע"ד מיוציא אליך את העבוט, דמהני מה שממשכנו שלא תהא מטלטלין אצל בניו, משום דהשתא כבר הוא סומך ע"ז, משא"כ כשאינו ממשכנו לא סמיך דעתיה אמטלטלין ולא משתעבדי גם מה"ת], ומ"ש הרשב"א בלשונו שם דודאי נ"מ להיכא דמית ונפלה קמי יתמי, והיכא דלא גבי בע"ח מטלטלי דיתמי אינה תורה דמדינא גבי אלא משום דלאו עיקר אסמכתיה אמטלטלי, והלכך כל שאינן ביד לוה ממש לא גבי מינייהו אלא דכל שהוא קיים וישנן תח"י גבי מינייהו משום דשעבוד נכסיו ואפי' שעבוד מטלטלין גורר אחר שעבוד גופו וכל היכא דאיהו משתעבד נכסיו נמי משתעבד וה"ה לפקדון שיש לו ביד אחרים כו', אבל היכא דמית ליה לוה כו' כיון דעיקר אסמכתיה דלוה ליתיה אמטלטלי כו', כוונת הרשב"א בזה לומר דכל מה שאין השעבוד חל על מטלטלין אינו אלא לפי שירדה תורה לסוף דעתן של בריות דלאו עיקר אסמכתייהו אמטלטלי, ואם היה סמיכת דעתו ע"ז אזי היה גובה, ומש"ה היכא דשעבד לו מטלטלי בפירוש גבי אפי' מיתמי, ומש"ה כשהוא קיים וישנן תח"י גבי מינייהו לפי שגובה גם ממטלטלי, ודוקא מיתמי ולקוחות אינו גובה ממטלטלי מה"ת משום דלא סמך דעתיה עלייהו, והדבר פשוט שלא כתב הרשב"א דמה"ת משתעבדי מטלטלי דיתמי, אלא שביאר טעם התורה ודשייכי בתורת גבייה ולא משתעבדי משום דלא סמיך דעתיה עלייהו:
ועמ"ש בנה"מ (סוף סימן פה) וז"ל והנה אין ללמוד מדברי התוס' בפסחים (ד' לא ד"ה משתעבדי) דאם המלוה השני יש לו מלוה ע"פ דאפי' גבו היתומים קרקע בחובת אביהם אין הבע"ח חוזר וגובה כיון דהלוה השני יכול להבריחם דהא אם מכרה אין המלוה טורף דהא מלוה ע"פ אינו טורף מן הלקוחות, דז"א דכוונת התוס' הוא רק במטלטלין דלאו בני שעבוד דאורייתא נינהו משא"כ במלוה ע"פ שייך שעבודא דר"נ כיון דמדאו' בני שעבוד הן דמע"פ טריף ממשעבדי מדאורייתא למ"ד שע"ד עכ"ל, וע"פ המבואר י"ל כן גם לשיטת הרשב"א, אמנם בלא"ה כבר הביא בתומים (שם ס"ק י) בשם ת' הרשב"א (סי' תתקיד) דהגם דאמרי' דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה מהן, ודדוקא כשגבו קרקע, מ"מ היכא דכתב בפירוש מטלטלין למלוה הראשון גובה אף מטלטלין מדר' נתן, ולא אתיא כסברת התוס' דלא חל שעבודא דר"נ לפי שיכול למוכרם, דא"כ הא גם בזו יכול למכור, אלא דס"ל להרשב"א הטעם דנהי דהוי כגבוי ביד מלוה שני אכתי הו"ל מטלטלי דיתמי, וא"כ בלא"ה שאני מטלטלי מהיכא שגבו קרקע גם במלוה ע"פ, ואולי מש"ה פרש"י בכתובות (ד' צב) ד"ה וזקפן עליו במלוה, שלא נתן לו שמעון דמי השדה אלא כתב לו שט"ח עליהם וע' בתוס' ומ"ש בקצה"ח, ועפ"ז י"ל כוונת פרש"י דאי זקפן במלוה בעלמא ולא כתב שט"ח עליהם, היה יכול לחזור ולגבות מהם אחר שיתן להם המעות, ומשום דלא הוי כמטלטלי דיתמי בעלמא, דהכא סמכא דעתיה על אותן המעות שנשארו ביד הלוקח באחריות, ודוקא כיון שכתב שט"ח על המעות, תו לא סמכה דעתיה על אותן המעות דהוי כמו שפרע לו, דשט"ח שנותן על עצמו הוי כפרעון כמ"ש בקדושין (ד' ט"ז) ובב"ב (דף יג), והדר הוי המעות כמטלטלי דעלמא: