אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן יח
הש"כ סי' ר"א ס"ק א) וז"ל בב"ח פסק דדוקא בקנין מטלטלין איכא קנין סטומתא אבל לא בקרקעות ודקדק כן מלשון הטור ע"ש וצ"ע לדינא כו', ויש להוכיח בזה ממ"ש הש"מ בב"ב (דף נה) ד"ה אריסותא דפרסאי עד מ' שנין וז"ל ולפום לישנא דקאמר התם בפ"ק דגיטין טעמא דמתני' משום דד"מ, פירושו שאין המוכר יכול לחזור בו עוד שכבר הופקעה ממנו השדה בדד"מ וכשיחזיק בה הלה יזכה בה ולא בשטר עצמו זוכה בה וכמו שאתה אומר בשטרי מכר בזוזי קני, א"נ אפשר שקונין בשטר כדאמרי' האי סטומתא קניא באתרא דנהיגי למקניא בה, ודד"מ נמי כמנהגא הוי, עכ"ל בשם העליות, הרי מפורש דמהני גם בקרקע:
וכן מפורש במדרש רות על הכתוב וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקים כל דבר בראשונה היו קונין במנעל ובסנדל שנא' שלף איש נעלו, חזרו להיות קונין בקצצה ומהו דין קצצה כל מי שהוא מוכר שדהו לכנעני היו קרוביו מביאין חביות מלאות קליות ואגוזים והתינוקות מלקטין ואומרין נקצץ פלוני מאחוזתו [ולגי' הירוש' ספ"ב דכתובות גם כשמוכר לישראל ג"כ היו מביאין חבית כו', ולא הוי דוקא דומיא דנושא אשה שאינה הוגנת לו] חזרו להיות קונין במנעל ובסנדל שלף איש נעלו ונתן לרעהו, חזרו להיות קונים בכסף ובשטר ובחזקה, ודברי המדרש צריכין ביאור, דהא גם עתה קונין במנעל ובסנדל ולא שייך לומר חזרו להיות קונין בקצצה, דקציצה אינו שום קנין אלא שהוא סימן להודיע שנקצץ מאחוזתו, וקנין סודר הוא קנין קבוע תמיד בישראל, וצ"ל דכוונת המדרש היא שהיו נוהגין לקנות קרקע בקציצה והיה זה אצלם מנהג קבוע דהוי קנין אסטומתא שקונה גם בקרקע, ואח"כ חזרו להיות קונין תמיד במנעל וסנדל וכן מ"ש חזרו להיות קונים כו' היינו שהי' אצלם מנהג קבוע לקנות בזה, ויתיישב בזה מ"ש וזאת לפנים בישראל, הגם דהאידנא ג"כ קונין בחליפין היינו דהשתא הוי רק מצד קנין וגזירת התורה, ומלפנים בישראל היה בזה גם קנין אסטומתא, ומש"ה היו קונין בזה כל דבר כמ"ש לקיים כל דבר, ואף מידי דלא מיקני בחליפין, ומשמע מזה כדעת מהרש"ל דאסטומתא מהני אף בדשלב"ל, ויתיישב מה שהקשו המפרשים לשיטת ר"ת ריש קדושין דקנין חליפין מהני בכנעני, דהא כתיב וזאת לפנים בישראל ודנוהג בישראל דוקא, ועפמ"ש י"ל דקאמר וזאת לפנים בישראל, שבישראל היה אז בחליפין גם קנין אסטומתא דמהני לקנות גם מה שאינו נקנה בחליפין:
ומה שהוצרך הכתוב לומר דהי' אז בחליפין גם קנין אסטומתא, יתכן לומר דכיון שאמר עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי, וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו עדים אתם היום, ויחד עדים כשרים גם על מה שקנה וקדש רות לאשה, וע' בכתובות (ד' ז') מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו, ואמר שכבר קנה אותה לו לאשה בשליפת נעל, ולכאורה הא לא קנה בחליפין אלא את השדה ולא את רות לאשה, ול"ל, שהיא היתה בתורת שפחה מקודם כשניסת למחלון בגיותה, דז"א, דהא קאמר ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות, המואביה, ואין לומר דהוי זה בתורת סילוק בעלמא שסילק הגואל עצמה מנישואיה, ושבימיהם נהגו שיועיל שליפת נעל גם על דבר כזה שאין בו ממש, דז"א דהכתיב קניתי לי לאשה ומשמע שכבר קנה אותה בזה, ולכאורה היה מקום לומר לפרש"י קדושין (דף ג) בהא דקאמר מנינא דרישא למעוטי מאי כו' למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל, ואימא ה"נ. חליפין איתנהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה. ופרש"י ד"ה מה שדה מקניא בחליפין דכתיב וישלוף נעלו והתם שדה הואי, וממילא בימיהם שהיה בזה קנין מצד המנהג ואסטומתא, והמנהג היה בשליפת נעל ודבר שיש בו ש"פ, לא היה גנאי לה, וגם שהיה מנהג לקנות בזה כל דבר, וממילא לא היה גנאי לאשה בכך, ומש"ה קאמר וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל, דכיון דלפנים בישראל נהגו לקנות בזה כל דבר, מש"ה אמר אתם עדים גם על קניית רות לו לאשה, וסיים וזאת התעודה בישראל, לומר דגם השתא דליכא בזה מצד אסטומתא ומנהג, יש בזה משום קנין ותעודה בישראל, ומש"ה יליף מינה הש"ס לקנין חליפין גם האידנא, ולפ"ז הדר מדוייק מלשון וזאת התעודה בישראל דהיינו דוקא בישראל:
אמנם באמת לא יתכן לומר כן בכוונת פרש"י, דהא כבר הקשו התוס' שם על פרש"י דכיון דס"ד השתא למגמר קניני אשה מקניני שדה, א"כ אשה נמי תקני בחזקה כמו שדה, ועוד דלקמן בעי בשטר מנלן, ומאי בעי, ליגמר משדה, ולזאת פי' ר"ת דלא פריך מחליפין אלא משום דהוי כעין כסף דקרא שיש בהם ש"פ, ודנימא ה"נ שתקנה אשה בחליפין כשיש באותם חליפין ש"פ כעין כסף דקרא טפי משטר שיש בו ש"פ דא"צ שישוה השטר פרוטה אבל חליפין דשוה פרוטה דומין לכסף ומשני חליפין איתנהו בפחות מש"פ וא"כ אינם מטעם כסף אלא קנין אחר הוא, וא"כ אי נימא דמועיל בזה קנין אסטומתא, הדר יקשה קושיית התוס' גם יקשה דהא בב"מ (ד' מז) קאמר ר"ש דקונין בפירי דכתיב לקיים כל דבר, לר"נ נמי הכתיב לקיים כל דבר ההוא לקיים כל דבר דקונין במנעל, הרי מפורש שגם לפנים בישראל שהיה בזה קנין אסתומתא, לא נהגו לקנות אלא במה שנקנה בחליפין גם האידנא, דאל"כ אין הוכחה השתא אחר שבטל המנהג ונשאר קנין חליפין רק מגזה"כ וזאת התעודה בישראל:
וכדי ליישב שיטת פרש"י, יתכן לומר לענ"ד. דגם לפרש"י ל גמרי' קיחה קיחה משדה עפרון, לעשות קנין אשה ככל קניני שדה, ולא גמרי' משדה אלא לכסף דכתיב ביה קיחה, אלא דסד"א דאשה מקניא בחליפין, משום שדומין לכסף, ובחליפין יש סברא לומר שתקנה בכלי אע"פ שאין בו ש"פ, וככל חליפין דעלמא, וגם כשאין בו ש"פ יש סברא לומר דהוי מצד קבלת הנאה כעין כסף, ומשום דקיי"ל דהמחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפי' מחט בשריון אין לו אונאה שזה רוצה במחט יותר מהשריון וע' ברמב"ם וטוש"ע (סי' רכ"ז סעי' כ). ומש"ה סד"א דהגם דבקבלת כסף אינה מתקדשת בפחות מש"פ, וכן בקבלת שוה כסף פחות מש"פ, מ"מ כשמתקדשת דרך חליפין מהני גם כשאין ש"פ, דבזה ליכא אונאה ומקבלת זה ההנאה להנאת ש"פ, ודוקא כשבא ליקח אותה במחיר צריך שיהא ש"פ, משא"כ בתורת חליפין שאין אונאה לחליפין, ולזה הוצרך לאשמועי' דלא מקניא בחליפין משום דחליפין איתנהו בפחות מש"פ, ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה, ופרש"י דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקדושין ואפי בכלי שיש בו ש"פ אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קדושין, והיינו דהגם דבעלמא כשהוא בתורת חליפין, יש גם בפחות מש"פ ענין קבלת הנאה ותורת כסף, לפי שאין אונאה בחליפין, מ"מ גנאי הוא לה לאשה להתקדש בכלי שאין בו ש"פ גם כשהוא בתורת חליפין, וממילא בטיל לה לתורת חליפין בקדושין. דכשיש ש"פ הא היינו מתורת כסף, וגם דממילא אף כשהוא ש"פ לא מהני אלא אם קיץ דמיה וכדקאמר לקמן (ד' ח) שוה כסף הרי הוא ככסף מה כסף דקיץ אף ש"כ נמי דקיץ, וע"ש דלמ"ד גבי עבד עברי דה"ק בתורת כסף הוא נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין, בלא"ה פשיטא דלא מקניא בחליפין דיליף מע"ע, דכל מה דש"כ ככסף בקדושין יליף מע"ע כמ"ש התוס', ודוקא אי יש בחליפין עדיפות דמהני גם כשאין ש"פ לפי שאין אונאה לחליפין, ממילא אפשר דא"צ שומא, משא"כ השתא דל"מ אלא כדשוה פרוטה ככסף ממילא הדר בעי' דקיץ דמיו, וא"כ אינו יכול ליתן בתורת חליפין אלא בקציצת דמים ותורת כסף, ועפ"ז יתכן לומר, דלפנים בישראל שהיה המנהג קבוע לקנות בזה כל דבר לא היה כ"כ גנאי לאשה לקנות עצמה בחליפין שאין בו ש"פ [או שנהגו לקנות בנעל ש"פ] דדוקא השתא שאין בזה מנהג קבוע, דממילא מה דקני בפחות מש"פ, הוי משום שאין אונאה לחליפין, דקנין חליפין הגם דהוי גזה"כ, מ"מ מבואר דהיינו מצד קבלת הנאה וכמ"ש הש"ס בההיא הנאה דקא מקבל מיניה גמר ואקני ליה, מש"ה הוה גנאי לה, משא"כ כשנהגו לקנות בזה כל דבר, וממילא הדר איכא בזה נמי משום תורת קני כסף, וכיון דקיי"ל (ד' ז) תן מנה לפלוני ואקדש לך מקודשת מדין ערב, ואע"ג דלא מטי הנאה לידה קא משעבדא ומקניא נפשה, ממילא אי אמרה לו תן הנעל להגואל ואקדש אני לך מקודשת ולזה אמר שהם עדים שקנה בזה את רות לו לאשה, [ובש"ע דלאו דוקא מנה וה"ה פרוטה, ולכאו' שאני מנה, דהט"ה מזה שוה פרוטה] והגם דהוי מתנה ע"מ להחזיר הא במכר קני ול"ק באשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין, ואי הוי נקנית בחליפין הוה מהני גם מתנה ע"מ להחזיר, וגם עמ"ש התוס' דהוי רק מדרבנן דכעין חליפין דמי, וגם דחליפין גופייהו אמר דאי תפיס לה מתפסי' והיינו דקאמר לפנים בישראל, דדוקא לפי שהיה אז מנהג קבוע לקנות בחליפין כל דבר, ממילא הגם דבאשה ל"מ קנין אסתומתא מ"מ כיון שהיה בזה תורת כסף, נתקדשה בזה כתן מנה לפלוני, ואפשר שבימיהם היה המנהג דוקא בשליפת נעל ונתן לרעהו, ולא בנתינת הנעל לבד, וא"כ לא היה מצד הנאה וקבלת הנעל לבד אלא מצד המנהג לקנין, וממילא לא היה גנאי בזה, שאין הגנאי אלא כשמקנית עצמה בפחות מש"פ, ולא כשעושה בזה דבר לסימן, וממילא הוה מהני בחליפין משום תורת כסף בפרט כשש"פ, דלא משכחת שתהא לה גנאי ובזיון בזה, שהרואין לא יחשבו שמקנית עצמה במחיר קל, אלא מצד מנהג וסימן, משא"כ השתא דליתא בזה למנהג, ונשאר רק מ"ש וזאת התעודה בישראל קנין התורה והיא בנתינה בלבד, והוא מצד ההנאה של נתינת החפץ, הדר הוי גנאי לה אם תתקדש בחליפין שאינו ש"פ, שניכר לרואין שמקנית עצמה בעד חליפי פחות מש"פ, וממילא גם בש"פ צריך לקוץ דמיה, וממילא הדר אינו בשם חליפין אלא בתורת כסף:
וראיתי להגאון רמ"ל מלבי"ם זצ"ל שביאר מ"ש וזאת לפנים בישראל, דהיינו דכיון דשדה יוצאת ביובל הוי כמתנה ע"מ להחזיר דלא מקניא בחליפין ע' תוס' ערכין (ד' ל) ודוקא לפנים בישראל ביובל ראשון דאכתי לא סמכו דעתייהו נהגו לקנות בזה. ודהכא הוי יבום שא"י ביובל בכורות (ד' נ"ב), ולענ"ד ז"א, וכמ"ש בספרי אה"ר (סי' כ"א) דמוכר שדהו בשנת היובל הוי מכירה גמורה ויוצאת ביובל משום אפקעתא דמלכא, ועמש"ש בדברי הירוש', ודיכול הלוקח לחפור בה בורות שיחין ומערות, וכ"כ הקצה"ח (סי' קי"ז ס"ק ב') מהא דקאמר בב"ב (ד' קי"ב) פנחס דזבין מזבן לא מצית אמרת דנמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו ועמ"ש סי קצ"ה ס"ק ח') בהא דגוף חליפין ילפי' מגואל ובועז, הגם דסופו לחזור ביובל, והביא מ"ש בקדושין (ד' ח):
ובאבני מלואים (סי' צ' סעי' ט"ז) הקשה לפמ"ש התוס' בב"ב (דף מט) ובב"ק (דף פט) אי לר"א כשיש לאחד קנין הגוף ולאחד ק"פ אפי' מכרו שניהם ל"מ, דקשה מהמפורש בתורה שיכול להקדיש שדה מקנה בזמן שהיובל נוהג, וכל שאינו במכירה אינו בהקדש קדה"ב, ועפמ"ש לבאר דקונה שדה בזמן היובל עדיף מק"פ בעלמא, שיכול לחפור בה בורות שיחין ומערות, וקרי לה ק"פ לפי שאינו קנין עולם, א"ש בפשוט, ועכ"פ פשיטא שיקנה בחליפין, דמ"ש התוס' בערכין, בהא דמקשין העולם בהא דר"ג וזקנים שהיו באין בספינה אמר מעשר שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו, ונתקבלו שכר זה מזה, וליתביה האי אתרא במתנה ע"מ להחזיר וליקני בחליפין דסודר, די"ל דכל דבר החוזר לבעלים כגון מתנה ע"מ להחזיר לא מיקני בחליפין, דהוי כמו ט"ה שאינו ממון לקנות בחליפין, היינו דוקא כשחוזר מיד לבעלים דר"י לא רצה לקבל במתנה על זמן רב ושונא מתנות יחיה, אלא שיחזיר מיד לבעלים, ואין בזה שיווי עמון, משא"כ קנין שדה עד שנת היובל פשיטא דחשיב ממון ושוה הרבה, ומש"ה בעי קרא למעט קנין חליפין בע"ע, שגם הע"ע קונין אותו על משך השנים ולא דמי לט"ה בעלמא, ומ"ש דהכא הוי יבום, ג"כ ז"א, דהכא לא היה בתורת יבום של תורה דהוי כירושה, אלא שהיה מנהג לגאול בקרובים והוי רק כעין יבום בעלמא:
ועמ"ש האחרונים אי מהני קנין אסתומתא בכנעני, ויש להעיר מהא דקאמר בע"ג (ד' עא) משיכה דארמאי קונה תדע דהני פרסאי משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו, וע' בתוס' דמה שמביא ראיה מפרדשני דפרסאי אין זה כ"א אמתלא בעלמא שהוא מנהג אבותיהם מן הפרסיים שאין חוזרין אחר המשיכה ש"מ שכך הדין, ולענ"ד יש מקום לומר דהוי הוכחה גמורה שנהגו לקנות בזה דלא הדרי בהו, וממילא הוי קנין אסתומתא דמהני גם בארמאי, ודחי רב אשי, דהאי דלא הדרי בהו, רמות רוחא הוא דנקיטא להו, ואינם חושבין זה לקנין גמור:
וכבר פרש"י בבכורות (דף יג) ד"ה ואימא מיד ארמאי כלל כלל לא, עד שתבא לרשותו של ישראל לא קני, וביאר הח"ס יו"ד (תשו' ש"י) שאם לקח הדבר הנקנה לביתו ממש פשיטא שהוא שלו, דגם אי לא חדשה תורה שום קנין היה בנוהג שבעולם לקנות מחבירו במעות שהיה פורע לו ואח"כ היה לוקח מקחו תוך ביתו ובזה היה נגמר הקנין, והתורה חדשה קנין כסף בלי שיקח הדבר הנקנה לידו, וכן קנין משיכה אפי' בם בסמטא כשמושכו או הגביה קנה, ובמהרי"ט אלגזי ביאר דכשיבא ברשות ישראל קני מדין חצר, והקשה דא"כ מה משני הש"ס אמרי לא ס"ד ק"ו אם גופו קונה ממונו לא כ"ש, והשתא מאי ק"ו איכא, הא אף דבאלו הקנינים לא קני הא קני ממונו מדין חצר וכל דאיכא מציאות לקנות ממונו ליכא ק"ו, דהא הק"ו אינו ללמוד דקונה בכסף מק"ו דגופו, דקונה ליה ישראל בכסף, דהא אמרי' דאין זה ק"ו דאיכא למיפרך ישראל מישראל יוכיח דגופיה קני ליה בכסף ממונו במשיכה, אלא עיקר הק"ו דא"א שלא יהא מציאות לקנות ממונו של ארמאי מק"ו דגופו, ועפ"ז יתכן ליישב, דלעולם לא קני בחצרו דמדין יד אתרבאי, אלא שאם לקח לתוך ביתו ממש פשיטא שהוא שלו, וא"צ בזה לקנינים שחדשה תורה, ושפיר קאמר אם גופו קונה בקנין כסף שחדשה תורה, ממונו לא כ"ש שקונה בקנין התורה, ול"ל דליכא בזה שום קנין של תורה אלא כשתבא לרשותו לגמרי, דהיינו מה שהיה קונה מעצמו בלא מה שחידשה תורה דרכי הקנין, ועמ"ש באה"ר (סי' מ) ועפ"ז י"ל דגם קנין אסתומתא מה שנהגו לקנות הסוחרים, שנגמר הקנין לפי שהיה נוהג שבעולם כן, נוהג גם בארמאי, והתוס' בע"ג דלא מפרשי הכי מוכח דלא ס"ל דמועיל אסתומתא בכנעני, א"נ דמשמע להו דומיא הא דלקמן דמשיכה קונה מדינא, והנה הסוברים דכסף לא קני בכנעני, הגם דאמר ב"ב (ד' נד) דמכי מטא זוזי לידי' מסתלק, צ"ל דמ"מ אין בדעתו להקנות לו בכסף וליכא מנהג ואסתימתא שיהא זה קנין אלא דמסלק נפשיה, וא"כ גם האידנא כשנהגו ארמאים להקנות בכסף, י"ל דהיינו שמסלק עצמו ולא בדרך קנין, ודוקא במשיכה בלא כסף שלא סילק עצמו ע"כ דהוי בתורת קנין, משא"כ כשמקבל כסף דתו לא איכפת לא"י המוכר, ומש"ה אמר שם דהוי כהפקר, שישראל המוכר כשנוטל מעות בדעתו להקנות ללוקח, אבל כנעני לא איכפת ליה כל שנוטל הכסף מסלק עצמו ואינו מקפיד מי יזכה בהקרקע, וא"כ ליכא שום קנין ובכסף לא קנה בלא שטר, (ובנה"מ בשם רמב"ן דהשתא שאני דדרך א"י להקנות בכסף, וצ"ע דהא י"ל שאינו דרך הקנאה רק שמסלק עצמו, דאלת"ה הא הוי כן גם בימי הש"ס], ולפי מה שחקר הח"ס אי קנין אסתומתא הוי מה"ת, יקשה דא"כ לא משכחת קנין מדרבנן, כיון דהשתא הדרך לקנות בזה, וצ"ל דדוקא כשדרך הסוחרים לקנות בזה תמיד, אבל מה שהוא רק לפעמים מצד שעשו חכמים זה לקנין, וע"פ רוב אין קונין בזה, לא חשיב זה קנין:
והחינוך מצוה תקנ"ב כתב וז"ל בפחות מש"פ אין מקדשין שכך אמרו ז"ל דבפחות מיכן לא מיקניא נפשה כלומר שלא תחשוב מעשה קטן כזה לכלום ואע"פ שהיא נקנית בשטר ואע"פ שאין בו ש"פ, שטר מעשה חשוב הוא בעיני' שכן רוב קניות העולם הוא בשטר, ומזה הטעם אין חליפין קונין בה לפי שהחליפין הן בכלי ואע"פ שאין בו ש"פ עכ"ל, הרי להדיא כמ"ש דבזמן שהי' בחליפין נהוג לקנות הכל והיה בזה גם אסתומתא היה נחשב מעשה חשוב בעיני' כמו בשטר ונהי דבאסתומתא לא מקניא מ"מ חליפין שיש בזה ענין קנין כסף כמ"ש, וכל החסרון הוי מה שאינו מעשה חשוב בעיני', ממילא בזמן שנהגו לקנות הכל בחליפין הי' זה מעשה חשוב בטיני' והיתה נקנית בזה: