אור ברסלב

אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין

סימן ז

סימן ו

יום ד' ה' מ"ח תרנ"ג להרב הנ"ל

קיבלתי עתה מכתבו, אשר הקשה כ"ת על מה שהשבתי לו מכבר דגם כדאפשר אח"כ לבדוק, מ"מ שפיר כתב בהג"א דלכתחלה אין לירות בחץ לפי שעלול עי"ז לגרום טריפות בידים כמו פיסוק צוה"ג, והקשה כבודו ממ"ש בחולין (דף ל) רבא הוה בדיק להו גירי לר"י בר תחליפא ושחט בה עופא בהדי דפרח ודלמא עבד חלדה חזינן גידפי דמפרמי, ולא חייש לבל תשחית לפי שהיה מומחה והיה בטוח שלא יקלקל, וה"נ רב פפא בר אבא רישבא היה מומחה ויודע לכוון שלא יקלקל. הנני להשיבו דלק"מ דשאני התם דהוי דרך שחיטה סמוך ונראה מיד לעין ויכול להזהר, משא"כ הכא דרך יריה בחץ שגם למומחה הוא דבר קשה לכוון, ואינו דבר הנראה לעין מיד, כיון שצריך אח"כ בדיקה בצוה"ג. ועמ"ש הריטב"א בע"ג (ד' י"א) ד"ה עיקור שיש בה טריפה אסור, הוי טעמא זא משום דהוי טפי צער בע"ח כשעוקרה במקום שעושה אותה טריפה, וא"כ בלא"ה יש להחמיר טפי כשגורם טריפות ע"י חץ קודם שחיטה דאיכא משום צער בע"ח, משא"כ בשעת שחיטת העוף דליכא חשש צער בע"ח גם כדניחוש שתטרף מחמת חלדה, שלא יהא עי"ז צער השחיטה יותר, וכן לסברת התוס' בחולין (דף ג') ד"ה בודק סכין דמש"ה צריך לכתחלה לבדוק הסכין ולא שיבדקנו אח"כ, משום דחיישינן דלמא משתלי ואכיל בלא בדיקה וע' סי' י"א בט"ז ס"ק א', ג"כ יש לחוש טפי כשצריך בדיקת צוה"ג אחר שחיטה משום דדלמא משתלי בין כך וכך, משא"כ התם דחזינן גידפי דמפרמי שהוא ברגע השחיטה ע"י הגירי והוא דבר הנראה לעין מיד ואין בזה חשש טעות ושכחה (ותכ"ד אין שכחה מצויה ע' תוס' מכות ד' כ' וכמה דוכתי), וע' שבת (דף קכ"ח) מאן דשחיט תרנגולא ליכבשינהו לכרעיה בארעא כו' והובא בש"ע, הגם שיוכל לבדוק אח"כ ולראות אם נעקרו הסימנין, וכן לפמ"ש הרמב"ן ורשב"א דלפרש"י חש"ו שמועדין לקלקל אין להניחן לשחוט לכתחילה דאיכא משום בל תשחית ג"כ שאני דרך ירייה וכמ"ש לעיל, והגם דלצורך מותר לגרום טריפות כמ"ש הט"ז ביו"ד (סימן קי"ז ס"ק ד) כדקאמר בחולין (ד' כח) השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד הוא עושה נוחרו או עוקרו, וכן איסור ב"ת ליכא כשהוא לצורך ע' ב"ק ד' צ"א שבת ד' ק"מ קדושין ד' ל"ב, (וכן איסור צעב"ח ליכא במקום צורך כמ"ש בשו"ע אה"ע סס"י ה', ומ"ש בחולין (ד' ז) עקרנא להו איכא צעב"ח קטילנא להו איכא בל תשחית היינו כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' ק"ה דרבי לא גדל מזיק תוך ביתו ורפב"י החמיר מרוב חסידותו וכיון דשרי מדינא לא היה העיקור לצורך, וע' בשו"ת בנין ציון סי' ק"ח גבי גרם עשיית מום בספק בכור דל"ח לצעב"ח במקום צורך מדקאמר בבכורות (דף לא) דאי בעי שדי מומא בכולי עדרא יע"ש], מ"מ מתישב מ"ש ההג"א דבי יוסף רישבא מחו בגידא נשיא במקל ולא בחץ שלא יגרום טריפות בידים דאיכא משום בל תשחית, הגם דהוי מקום צורך כדי להפילה ולשוחטה. דאכתי כיון דאפשר להפילה ע"י מקל שלא יגרום טריפות אין לירות בחץ שיש חשש גרם טריפות דהוי ענין בל תשחית, ולסברת הריטב"א שהבאתי יש בזה גם משום צעב"ח טפי, וכדאסר שם בע"ג (ד' יא) עיקור שיש בה טריפה, הגם דכל דהוי לכבוד המלך אין לחוש להשחתה וצעב"ח כמ"ש התוספות שם, מ"מ כיון דאפשר לעשות עיקור שאין בה טריפה ואין הכבוד גדול יותר כשעושין בה טריפות מהיכא שעושין עיקור שאין בה טריפות, מש"ה אסור משום בל תשחית, ולדעת הריטב"א משום צעב"ח, וה"נ כיון דאפשר במקל אין לכתחלה לעשות בחץ אלא במקל, ועכ"פ לא מוכח מידי מדברי ההג"א וכמ"ש בתשובתי הקודמת:

והתוס' שם בע"ג הקשו על פרש"י דאי טעמא דעיקור שיש בה טריפה אסור הוי משום בל תשחית היכי מוכיח הש"ס מזה דמיירי בבהמה טהורה, דאפי' בבהמה טמאה נמי שייך איסור בל תשחית, ויש ליישב לפרש"י דדוקא בבהמה טהורה דחזיא לאכילה כשגורם לה טריפות מפסידה מיד מדמיה שבמה שנטרפה נפחתה מדמיה, והגם דפליגי בב"ק (ד' מו) אי לרדיא עומדת ועמ"ש התו' בע"ג (ד' טו) ובחולין (ד' יד) ובירו' דשביעית וע' בכורות (ד' כא) אכתי כיון דחזיא לאכילה נפחתה מדמיה משא"כ בהמה טמאה דלא חזיא לאכילה ליכא כ"כ השחתה במה שגורם לה טריפות לא מיבעיא למ"ד טריפה חיה [ולר"א בר יעקב טריפה יולדת ומשבחת] אלא גם למ"ד טריפה אינה חיה אכתי כיון דליכא השחתה מיד אלא לאחר זמן אחר י"ב חדש ליכא משום בל תשחית, וגם לפמ"ש התוספות בב"ק (דף קטז) להוכיח דגם בבהמה טמאה איכא משום ב"ת היינו דווקא התם גבי מים מגולין וסכנת ארס נחש דאפשר שתמות עי"ז הבהמה בזמן קרוב ובא תיכף ההשחתה משא"כ במעשה טריפות בעלמא, ובפרט דפרש"י לטעמיה שפירש שם הא דקתני ולא ישקה מהן לבהמתו דהיינו משום סכנת נפשות שמא ישחטנה אח"כ, ודמיירי דוקא בבהמה טהורה, ובלא"ה מיושב כיון דפרש"י ד"ה עוקרין, בהמה הגידין לבד שעל פרסותיה עוקר וחותך, וא"כ פשיטא דליכא משום בל תשחית כיון שאם יחזור ויחתוך הרגל למעלה מצוה"ג יש לה תקנה, ונהי דקיי"ל דכיון שנטרפה שוב אין לה היתר וכמ"ש הרא"ש ואסורה באכילה לעולם, שייך זה דוקא בבהמה טהורה, אבל בטמאה דליכא נ"מ לענין היתר אכילה אלא שמשחיתה במה שמטריפה שתחלוש ותמות עי"ז, הא יש לה תקנה ע"י חתך הרגל למעלה וכן ע"י סמים דאי בדרו לה סמא חיי, ודוקא לענין איסור אכילה גזה"כ שאין לה היתר:

והתוס' בב"ק שם הקשו על פרש"י דמוכח דאפי' לבהמה טמאה לא ישקה משום בל תשחית כדמשמע בע"ג (ד'

ל) דפריך דידיה נמי כחיש, וכתבו בעצמן די"ל דאטו בשופטני עסקינן שמשקין לבהמה דבר שמתה ע"י, וביותר יתכן ליישב דשפיר פריך הש"ס דידיה נמי כחיש, דמלשון הברייתא אבל משקהו לבהמת עצמו מוכח שאין בזה שום הפסד וכחש, דאי אתא לומר דליכא איסורא להשקות בהמת עצמו, הא ממילא נשמע לה מהא דתני לא ישקה בהמת חבירו דמפורש מזה דהא בהמת עצמו שרי, ומיותר הא דקתני אבל משקהו לבהמת עצמו, אי"נ שבא לומר דבדידיה אין שום כחש וריעותא וע' שבת (ד' ק.ח) מים מגולין מפני שהן ראויין לחתול וקמ"ל דליכא שום כחש ע' כתובות (ד' קג) לשון חכמים עושר כו', והר"ן בע"ג שם פירש דלא ישקה מהן בהמתו בראויה לאכילה לפי שהאוכל ממנו ניזוק, ולא בהמת חבירו אפי' בשאינה ראויה לאכילה משום דמכחש לה, ולכאו' מוקשה דא"כ בהמתו ג"כ מיירי אף בטמאה משום דמכחש לה וכדקאמר הש"ס דידיה נמי כחיש דדוקא שונרא הדר בריא, ומוכח דס"ל להר"ן דבבהמה טמאה דלא חזיא לאכילה לא חיישי' להא דמכחש לה, ודהא דפריך דידיה נמי כחיש היינו משום דמוכח מלשון הברייתא דבבהמת עצמו אין שום כחש כמ"ש, ויתכן לומר שבא הר"ן ליישב דיוק הלשון דלא בהמתו ולא בהמת חבירו, והתוס' כתבו אין לדקדק השתא בהמתו אמרת בהמת חבירו מיבעיא דזו ואצ"ל זו קתני. ובעלמא אין זה דרך הש"ס כמ"ש התוס' בפסחים (ד' לט) ד"ה לא שלוקין דל"ל דקתני זה ואצ"ל זה וע' פסחים (ד' פה) ובכמה דוכתי, לזה מפרש דבהמתו היינו בראויה לאכילה וקמ"ל דבהמת חבירו אסור גם כשאינה ראויה לאכילה, דכיון דלא ישקה בהמתו ידעי' בהמת חבירו במכ"ש ומיתורא נשמע דבהמת חבירו אף כשא"ר לאכילה [ולכאו' יל"פ לפרש"י סוכה ד' ל"ח דבהמת חבירו כולל גם של ע"ה המגדל בהמה טמאה, ובהמת עצמו המדקדק לעשות כדין מגדל בהמה טהורה, אך ז"א דסוסים וחמורים רשאי לגדל וע' תוס' ב"ק ד' פ"ב וגם כלב מזונותיו עליך כמ"ש בשבת ד' קנ"ה וע' קדושין ד' ח' ובב"מ ד' ע"א וע' פסחים ד' כ"ב ביצה ד' כ"א ברכות ד' מ' ובס"ח סי' תקל"א דלשתות יתנו לאדם תחלה ובאכילה בהמה קודמת דכתיב ויתן תבן ומספוא לגמלים וגו' ועמ"א סי' קס"ז ס"ק י"ח, הרי דגם בהמה טמאה קודמת לאכילה].

ודבר מה שנתבאר למעלה דבמקום צורך מותר לגרום טריפות, ע' שע"ת או"ח סי' תקנ"א שהביא מדפרש"י בשבת (ד' עה) דשחיטה לא מצינו במלאכת המשכן דאי משום עורות אילים מאדמים למה להו שחיטה בחניקה נמי סגי, אך מהתם יש לדחות די"ל דכל האיסור הוי רק מדרבנן, ובפרט בשעת מלאכת המשכן שלא נצטוו עדיין ע"ז, וע' חולין ד' י"ז רש"י ד"ה ושחט שנצטוו ע"ז באהל מועד אחר מלאכת המשכן, וגם להמפרשין דברי התוס' בחולין (ד' צא) דגם ב"נ נצטוו על הנחירה עמש"ש, אכתי בהאי שעתא לא הוזהרו עדיין שלא לגרום טריפות לבהמה טהורה, והותר להם לחנוק לצורך העורות, ובהמה טמאה לא הוכשרה למלאכת המשכן ע' שבת (ד' כ"ח) לפי שעתידה להיות דבר גנאי כמ"ש שבת (ד' קח), וכבר העירו בזה ממ"ש הבאה"ט או"ח (סי' ל"ב ס"ק ט"ז) דעדיף לכתחלה למלאכת שמים משחוטה, וי"ל דהאי שעתא שלא הוזהרו עדיין לא היה קפידא בזה והיה אפשר בחניקה, (או דכיון דמצד העור אפשר בחניקה לא הוי שחיטה ממלאכת המשכן), אך בלא"ה הדבר פשוט דשרי כמ"ש הט"ז מההיא דחולין (ד' כ"ח וד' פ"ה):

תוכן העניינים

אמרי שפר קלצקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה