אור ברסלב

אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין

סימן ו

סימן ה

ב"ה יום ג' כ"א אלול תרנ"ב להרה"ג מו"ה מרדכי נ"י

שאטץ בהרב הגאון ר' מאיר יונה ז"ל בסוויסלאץ. קבלתי מכתב כ"ת אשר שאל חות דעתי בדבר הלכה למעשה וקשה עלי להשיבו באשר שמעתי כי ריב ומדון בשער עירם ואולי יש ח"ו ענין מחלוקת בזה. ואין רצוני להתערב בעניני אך כאשר מאד הפציר בי כ"ת להשיבו הנני להשיבו למען הכבוד, ומי שהשלום שלו יתן בלב כל הצדדים לשבות מריבה ומדון ויהיה אך שלום וטוב לישראל סלה.

ע"ד שאלתו בבהמה שנשברה רגלה כקולמוס בשיפוע מלמעלה בשוק במקום צומת הגידין ולמטה במקום הערקום, והבשר למעלה בשוק במקום צוה"ג היה שלם ויפה רק היה שם נקב קטן אשר משם נפל עצם קטן שנפרך מעצם השבור בעת הפשטת העור אבל העור היה שלם ולא היה עליו שום רושם מבפנים בין למעלה בין למטה, וגם הגידין נבדקו ע"י מומחה ונמצאו שלמים, ותיכף שנשברה הרגל שחטוה, וההפסד מרובה בה עד מחצית דמיה והביא כ"ת ראיות להתיר, דגם לדעת הש"ך סוף סי' נ"ו שאם עדיין שבור כיון שיש ריעותא גדולה וגם צריך בדיקה לרוב הפוסקים, יש לאסור גם בבהמה, היינו דוקא כשהעצם שבור מכבר וחיישינן שמא לא נתרפא יפה, משא"כ בנ"ד ששחטה מיד שנשבר הרגל דבזמן קצר כזה אי אפשר להתרפא והוי רק הספק אם נפסק רוב אחד מצוה"ג ובזה ודאי בקיאין גם אנן בבהמה, והביא מ"ש היש"ש פ"ג דחולין סוף סי' ס"ב עמ"ש מהרי"ת וז"ל אי הכו אותה בג"ה כדי שתהא נופלת מאיליה והיו שוחטין אותה, אע"ג דאפי' אי לא היו שוחטין אותה היתה מתה מחמת ההכאה מ"מ מאחר דאי הוו בדרו לה סממנים הוה איתסי כשרה ומ"מ דוקא במקל אבל בחץ לא דאיכא למיחש לצומת הגידין. וכ' ביש"ש וז"ל ותימא הא עובדא דלקמן איירי בהכאת חץ דהא מסיק דבי יוסף רישבא פי' צייד מחו בגידא דנשיא וקטליה כו' דהיינו בחץ כדרך הציידין וכן פרש"י להדיא, וצ"ל דס"ל דנהי דמכשירין אפי' בכה"ג מ"מ צריך בדיקה בצה"ג והאידנא לא בקיאים בבדיקה, ותמה כבודו על היש"ש דהא בהג"א בשם מהרי"ח כתב דבחץ לא דאיכא למיחש לריסוק צוה"ג ולנקיבת הכוליא דלפירוש רש"י ניקבה הכוליא טריפה. ושיטת רש"י הוא דלא כבה"ג ופוסק שגם אנו בקיאין בבדיקה. לזה כתב כבודו דמהרי"ח מיירי בעוף דל"מ בדיקה אף לפרש"י או דמיירי כשנאבד וא"א לבדוק:

ואין בזה שום קושיא על היש"ש דאטו משום דמהרי"ח חושש לשיטת פרש"י דניקבה כוליא טריפה, הוא מוכרח לתפוש גם בזה כפרש"י דמהני בדיקה, וע"ש בהג"א מקודם דמפורש דס"ל שאין אנו בקיאין בבדיקה, וע"ש בהג"א שהקשה על זה וז"ל ותימא לי דרש"י פירש בריש פירקא גבי למעוטי דרכיש בר פפא דנקבה הכוליא כשירה, ויתכן ליישב דהא פרש"י ד' מ"ג בד"ה יפלח כליותי היינו לקותא וטריפה, והקשו התוס' דמנליה דהוי לקותא דהויא ביה טריפה יע"ש, ולפרש"י צ"ל דמפרש דכיון דבקרא דאיוב כתיב יסבו עלי רביו [יריה בחצים] יפלח כליותי ולא יחמול הוי לקותא כמו ע"י מכת חרב, ולקמן בהג"א דלפרש"י ה"ה ע"י מכת חרב כו' ומש"ה פרש"י הכא שיורדת למטה מן הכליות ושפיר כתב דלפרש"י יש לחוש בחץ לנקיבת הכוליא דע"י חץ הויא לקותא, וגוף קושיית היש"ש דהא עובדא דלקמן איירי בהכאת חץ, יש ליישב דההג"א מפרש כמ"ש האור זרוע סי' ת"כ דבי יוסף רישבא הוו מחו במקל אבל לא בחץ דאיכא למיחש לפיסוק הגידין כו' יע"ש, ואין מקום להוכיח מזה דס"ל שאין אנו בקיאין בבדיקת צה"ג, דהגם שאפשר לבדוק ולברר שלא נפסקו הגידין ולא ניקבה הכוליא מ"מ אסור לעשות כן לכתחלה לפום דפרש"י ריש מכלתין שאין מוסרין לכתחילה אפי' חולין לשוטה וקטן לשחוט אפי' אחרים רואין אותן וע"ש בתוד"ה שמא יקלקלו. וע"ש ברמב"ן ורשב"א דשיטת פרש"י הוי לפי שמועדין לקלקל תמיד ואיכא משום בל תשחית, וי"ל דפרש"י לטעמיה בע"ג (דף יא) ד"ה עיקור שיש בה טריפה דלפרש"י שם אסור לגרום טריפות לבהמה טהורה בידים והתוס' שם הקשו ע"ז יע"ש, וא"כ לכתחלה אין לירות בחץ דאיכא למיחש לצה"ג שיגרום עריפות בידים ונהי דאפשר אח"כ לבדוק מ"מ אסור לעשות כן כיון שעלול עי"ז לגרום טריפות:

והנה גם מהא דפרש"י דמחו בכולייתא מכין בחץ החיה בכוליתא, אין סתירה לדברי ההג"א דהא רש"י פירש דמחו לחיותא ודלא כהאו"ז דמפרש דהיינו כשהיו רוצין להפיל בהמה כדי לשחטה, וי"ל דמיירי בחיה טמאה האסורה לאכילה דמש"ה לא הקפידו להכותה בחצים או במקל, וע' פ"ז דשביעית משנה ד' וביו"ד סי' קי"ז גבי נזדמנו לו לצייד דברים טמאים ובב"ק ד' פ"ב וע' נוד"ב תנינא תשו' י' דמי שפרנסתו מצידה כזו מותר וליכא משום אכזריות יע"ש, וכיון שראו שמתה החיה כדמחו לה בגידא נשיא או בכולייתא גם כדמחו לה במקל וכן כדמחו לה בחץ, ובדקו וראו שלא נפסקו הגידין כו' וא"כ חזינן דקא מתה מזה, ומש"ה שאלו היאך הוי הדין כה"ג בבהמה כדמחו לה במקל בגידא נשיא או בכוליא אי כבר נטרפה בזה ותו לא מהני שחיטה, והשיב שאין להוסיף על הטריפות וגמירי דאי בדרו לה סמא חיי, [וגבי ההיא דמחו בכוליא הוצרך טפי לומר דגמירי דאי בדרו לה סמא חיי, משום דבזה סד"א טפי לומר דהוי גילוי מילתא שהוא בכלל הטריפות שמנו חכמים ושיש בזה ענין לקותא דכוליא, אבל כדמחו לה בגידא נשיא מספיק מ"ש שאין לך אלא מה שמנו חכמים ואין מקום לטעות בזה כלל], וההג"א מפרש כהאו"ז דמיירי בבהמה ודבודאי לא היה ע"י חץ לגרום לכתחלה בידים ענין טריפות ואיכא משום בל תשחית, ודבלא"ה אין לגרום לכתחלה שיהא דבר איסור:

ובגוף מ"ש הד"מ דמשמע מדברי הב"י שאם נשבר במקום צה"ג וחזר ונתרפא ל"מ בדיקה, מסיים הד"מ דדברי הטור אינן כדבריו ודע"י בדיקה בצומת הגידין יש להכשיר לכ"ע, וגם עמ"ש בדברי חמודות על הרא"ש פ"ד סי' ל"ח בכוונת דברי הב"י דלאו למימרא דלא מתכשרא כלל אפי' בבדיקה של צוה"ג דהא הטור כתב בהדיא בלשונו דיש אוסרין בלא בדיקה כו' דמשמע שאילו בדק ומצא צה"ג שלימין דמהניא, אלא ס"ל לתה"ד והב"י דאה"נ דבבדיקה יכול להיות שתהא כשירה ולא באו אלא לומר למה אינו מועיל כאן מה שנמצא נתרפאת יפה יפה כמו באידך דינא דמכשירין לגמרי יע"ש, ולכאו' בלא"ה יתכן לפרש דברי הב"י שכתב בלשונו בד"ה ואם נשבר העצם במקום צוה"ג ונקשר ונתרפא יפה יש אוסרין בלא בדיקה כו', וא"ת כיון שיש אוסרין וגם הרא"ש נוטה להחמיר היאך כתב רבינו דנשבר העצם במקום שעושה טריפה וחזר ונקשר כו' וי"ל דהכא דוקא הוא דאיכא מאן דאסר משום דכיון דנשבר במקום צה"ג איכא למימר שמא נפסק אחד מהגידין וכיון שנפסק שמא לא נתרפא יפה אבל התם הטריפות תלוי ביציאת העצם לאויר העולם ואם יצא אינו חוזר להתרפאות, וכ' הד"מ דאי ס"ל להב"י דמהני בדיקה מאי קשיא ליה מההוא דלעיל, דהכא דהוי במקום צה"ג צריך בדיקה שמא נפסק גיד אחד, ולכאו' י"ל דהב"י ס"ל דמהני בדיקה וכמ"ש הב"י סי' נ"ה בד"ה כתב האגור, דמה שחשש שמא השבר במקום צוה"ג הא בודקין הגידין יע"ש, ומה שהוצרך לסיים הב"י בדבריו דשמא לא נתרפא יפה, היינו משום דקשיא ליה דעת הסוברין בטור להתיר בלא בדיקה, דהא כיון שהוא דבר שאפשר לברר בנקל למה לא יברר ויבדוק לראות אם הצוה"ג שלימין והיכא דאיכא לברורי מבררינן וע' יו"ד סי' א' ואו"ח סי' תל"ז סעיף ב'. וכן מוקשה מ"ש הטור שאם יארע הדבר בערב שבת ביה"ש בענין שא"א להכין אחרת היה מתירו, דהא גם בע"ש ביה"ש יוכל לראות אם הגידין שלימין שהוא דבר הנראה לעין מיד, לזה סיים הב"י די"ל שמא נפסק א' מהגידין וכיון שנפסק שמא לא נתרפא יפה וצריך בדיקה לראות אם הן שלימין ממש או שנפסקו ונתרפאו ולא נתרפאו יפה, והוי דבר הצריך עיון היטב ובקושי הוא להכיר אם נתרפאו יפה, ואפשר לטעות לפי הנשקפה שנראה שהן שלימין, וכיון שצריך בזה בדיקה ע"י טורח ועיון היטב יש מקילין שא"צ בדיקה ושאם יארע הדבר בע"ש ביה"ש אין פנאי לעיין יפה, וגם הד"מ הא מסיים דע"י בדיקה בצה"ג כשר לכ"ע בבהמה, ועמ"ש המנחת יעקב על התו"ח כלל פ"ו פ"ז דין י' ס"ק י"ט דלטור ורא"ש מהני בדיקה ושהכל מודין בזה ודגם הב"י ס"ל הכי וכדברי הלחם חמודות יע"ש [וע' במנ"י כלל פ"ה ס"ק מ"ח ממ"ש הט"ז סי' פ"א דלא חמיר זה מטעם חסרון ידיעה והביא מ"ש הב"ח ונה"כ], ובטור לא הביא דברי בה"ג דאין בקיאין רק גבי דרוסה נפולה ושבורה ולא גבי צה"ג ומקור הדברים שאין אנו בקיאין גם בזה הוא מדברי האו"ה והאו"ה לטעמיה הובא בד"מ סי' ל"א ס"ק א' דהאו"ה מטריף בכל ענין לפי שאין אנו בקיאין לראות אם מקצתו מגולה ומאחר שפתחו המוח קודם שידעו הריעותא ראוי לטרפו ואין נוהגין כדבריו אלא אם גלוי וניכר שהמוח מקיפו מכשירין, ומש"ה ה"נ פוסק דבבהמה בקיאין בבדיקה. גם דהאו"ה לטעמיה ע' ש"ל סי' נ' ס"ק ג' בשם או"ה דכשנמצא אחר שחיטה ספק בצוה"ג יש להחמיר ולא נאמר נשחטה הותרה אלא במקום שיש לתלות בהיתר הנראה לעינים כגון זאב שנטל בני מעיין כו' ועמ"ש הש"כ דבהפ"מ יש לסמוך על סה"ת וסמ"ג דכשיש לתלות להיתר ולאיסור תלינן לקולא וע"ש דגם כשנולד ריעותא מחיים מקילין בהפ"מ כדלא שכיחא איסור טפי, וממילא לדידן גם לענין חסרון בקיאות הגם דהוי חסרון ידיעה יש להקל גבי בהמה כיון דהוי חשש רחוק מאד [וגם לפום דקיי"ל דל"מ בדיקה בדרוסה, הכא שהוא במקום אחד וניכר לעין פסקו דמהני וע' סנהדרין ד' ז' ובנדה ד' כ' אין לו לדיין כו', והתם צריך חכם בקי דוקא דכתיב בקרא בין דם לדם וע' סנהדרין ד' פ"ז דעיקר קרא בדבר שזדונו כרת כו' ועלה כתיב ובאת אל הכהנים וגו'] ובלשון האו"ז סי' תט"ז דמ"ש פרש"י שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לסמוך עליו דכתיב או אל השופט אשר יהיה בימים ההם לדורו כתב אבל עכשיו שנתמעטה התורה ואבדה החכמה משבת אני את העצלנים שלא יסמכו על חכמתם לבדוק ואל יורו לאחרים להקל ויקבלו שכר על הפרישה יותר מעל הדרישה, ומבואר בלשונו דכשסומך על בדיקתו לא עביד איסורא, וממילא במקום הפ"מ דאיכא איסורא להפסיד ממון ישראל בחנם כדפרש"י בחולין (ד' נ"ג) ד"ה אתריה דשמואל, דאי הוו פליגי בה לא הוה משדר קמיה להפסיד ממון ישראל דכ"מ שיש נדנוד חטא אין חולקין כבוד לרב, ועמ"ש בזה בספרי אה"ר סי' ט"ז, וע' או"ז באלפא ביתא סי' כ"ג ובילקוט מלאכי ועולה לא נמצא בשפתיו שלא טימא את הטהור ולא אסר את המותר וע' בילקוט תהלים קי"ט ובילקוט משלי תתקל"ח יע"ש, וגם יש משום בל תשחית להרמב"ן דלעיל, יכול לסמוך אבדיקה במקום הפ"מ לדעת האו"ז, ועכ"פ בנ"ד ששחטה מיד שנשבר הרגל דבזמן קצר כזה א"א להתרפא מסתבר כמ"ש כ"ת דבזה גם הש"כ מודה דמהני בדיקה (ובד"מ ס"ק ה' הק' ע"ד הב"י יע"ש ולפמ"ש בדברי הב"י א"ש]:

ב) גם דשיטת הרמב"ן הוא שאם נחתכו הגידין יחתוך כל הרגל למעלה מצוה"ג ותחזור להכשרה. וא"ת כבר התחילה מכה זו להכניס בה מיתה. מסוכנת היא ולא טריפה וכשירה. וכן מצינו טריפות נכשרות ריאה שניקבה ולא סביך בבישרא טריפה חזרה ונסבכה הוכשרה. וא"כ להרמב"ן לא אתילד כ"כ ריעותא מחיים לפי שבחיי הבהמה היה אפשר שתחזור להכשרה, וגם לפום דקיי"ל כהרא"ש דדעת רחוקה היא זו דטריפה תחזור להכשרה ביד"א אלא מיד כשנחתכה בצוה"ג מתה היא ושוב אין לה תקנה ולא דמי לריאה דנסבכה בבישרא שהוכשרה שמעצמה עומדת ומתחיל להסתבך, אכתי מבואר בדברי הב"י שכ' דכיון שנפסק שמא לא נתרפא יפה, דאם נתרפאו יפה חוזר להכשרו, [דל"ל דקאי על העצם דהא אין נ"מ בהעצם וכמ"ש בתה"ד והעצם נתרפא יפה], ועמ"ש הר"ן גבי סירכא כסדרן דכיון שאותו נקב יכול לבוא לידי היתר בסירכא אפי' אין שם סרכא אינו בדין שתהא טריפה דטריפה לא הויא אלא היכא שא"א שתהיה לה תקנה וכדאמר ד' ס"ח גבי בשר שיצא חוץ למחיצתו דכתיב ובשר בשדה טריפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה תקנה כו' וכל שאפשר בתקנה אינו טריפה וכהא דהיכא דאי מבדרו לה סמא וחיי, אע"ג דהשתא ליתנהו להני סמים מ"מ מכה זו אין בה כדי להמית כיון שהיתה יכולה לעלות ארוכה (וצ"ע הוכחת הר"ן מזה, דהא שאני הך דמחו בגידא דנשיא שאינה מכלל הטריפות שנאמרו הלמ"מ ופריך הש"ס דהא חזינן דמייתא מזה ושפיר קאמר דגמירי דאי מבדרו לה סמא חיי, משא"כ הכא דנקובת הריאה הלמ"מ, ולא מוכח רק מהא דקאמר ד' ס"ח, ויש ליישב] וכתב דאילו היינו בקיאין בכך שהוא מהנקבים שראוי שתעלה בו סירכא בכסדרן היינו מתירין אותה אפי' קודם שתעלה בה סירכא אלא מפני שאין אנו יודעין אם ראוי שתעלה בה סירכא אנו אוסרין כל נקב מחמת הספק במקום חיתוך, וכדברי הר"ן מוכח מהא דקאמר ד' מ"ח אר"נ ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה אמר רבינא והוא דסביך בבשרא א"ל רב יוסף לרבינא ואי לא סביך מאי טריפה אלמא אמרינן נקובה היא אי הכי כי סביך נמי דהא תניא ניקב פסול כו' וזהו פסול שחוזר להכשרו וזהו למעוטי מאי לאו כה"ג, לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום, ולכאו' מיותר הא דקאמר ואי לא סביך מאי כו', והו"ל להקשות תיכף מדקתני וזהו פסול שחוזר להכשרו כו', ועפמ"ש הר"ן י"ל דהו"מ לתרץ דז"א פסול שחוזר להכשרו משום דמעיקרא לא הויא טריפה לפי שמעצמה עומדת ומתחלת להסתבך, ולזה הוצרך להאריך בלשונו דמדקאמרת והוא דסביך בבשרא מוכח דאי לא סביך הויא טריפה דאמרי' נקובה היא משום דלא ידעינן בבירור שעומדת להסתבך ויש בזה ענין ספק טריפות, או דדייק דמשמע דהויא ודאי טריפה ול"א דמעיקרא עמדה להסתבך וא"כ הוי פסול שחוזר להכשרו, ואולי היינו דמשני לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום ואינו סתימה, משא"כ כשדופן סותמתה דהוי סתימה וי"ל דאגלאי למפרע דמעיקרא לא היה בה טריפות ופסול לפי שעמדה להסתבך בבשר, וכן מוכח מהא דמתקיף לה ר"ע בר חמא אילו אינקב בדופן להדיה מאי טריפה ליתני נקובת הדופן כו', ולכאו' תמוה מאי ס"ד להקשות מזה דהא הטריפות הוי מצד הנקב בריאה אלא שכשהדופן סותם נסתמה נקב הריאה, ולפמ"ש ניחא דכיון שכל שעמדה להסתם בדופן ולהסבך בבשר לא נטרפה בנקב הריאה גם קמי סתימה ובנקיבת הדופן הוא שנטרפה מש"ה פריך ליתני נקיבת הדופן, כיון שלא נטרפה מקודם הגם שלא נסתם עדיין נקב הריאה, ומשני דאכתי לאו מיניה קא מיטרפא, ואכתי הטריפות בא מחמת הריאה, ומש"ה מייתי הש"ס מברייתא דניקב פסול ולא מייתי מהברייתא דלקמן דכיון שנטרפה שוב אין לה היתר, משום דהכא הוי השקלא וטריא אי מעיקרא קודם סתימה הויא טריפה, וכשלא נסתמה ולא סבכה בבשרא יהא הטריפות מצד ספק דשמא אין הנקב עומד להסתבך, ומוכח מהסוגיא כדברי הר"ן הנ"ל, אמנם שיטת פרש"י ד' מ"ג ד"ה אינו קרום, ואם ניקב ונסתם אפי' עלתה בו סתימה עבה אינה מתקיימת כו' קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום. דכל נקובי דטריפות לא מהניא להו סתימה דסלקא בהו לאחר זמן ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותמתה ולסתימת כבד במרה כו' דההיא סתימה מעיקרא היא, ולכאו' יקשה לפ"ז מאי פריך הש"ס דהוי פסול שחוזר להכשרו, דהא הויא סתימה מעיקרא, וי"ל דמפרש לה כמ"ש הרשב"א במשמרת הבית דריאה שניקבה ודופן סותמתה אפי' לא סביך בבשרא כשירה אלא שאנו חוששין מן הספק שלעתים לא תסתום יפה ולפיכך אין אנו מתירין אא"כ סביך בבישרא ולא הוי פסול החוזר להכשרו דאפשר שגם מתחלה בשעת נקיבה לא היתה טריפה ממש שהדופן סותמתה, ורב יוסף הוה ס"ל דכיון שאין אנו מתירין עד שתסתבך פסול החוזר להכשרו קרינן ליה ומשני שאינו כן יע"ש, והיינו מ"ש פרש"י דגם מעיקרא היה דופן סותמתה ומ"מ היו מחמירין קמי דסביך בבישרא, ומ"מ לא הויא מקודם טריפה גמורה:

ג) וצריך ליישב שיטת הרמב"ן שאם נחתכו הגידין יחתוך כל הרגל למעלה מצוה"ג ותחזור להכשרה, דהא קאמר הש"ס דכיון שנטרפה שוב אין לה תקנה, ואולי מפרש דהש"ס דמייתי קרא דובשר בשדה טרפה ועיקר קרא מיירי בדרוסה כמ"ש הרמב"ם ובטור סי' כ"ט דאע"פ שכל הטריפות הלמ"מ אין לך בפירוש מה"ת אלא דרוסה ולכך החמירו בספיקה, וטריפות דדרוסה הארס שורף ושוב אין לה תקנה, ולעולם בטריפות דצוה"ג וכה"ג חוזרת להכשרה [ועפ"ז י"ל קצת דר' יוחנן דאמר לקמן ד' ס"ח דאבר עצמו מותר לטעמיה ד' ק"ב דקרא כולל גם בשר מן החי ודלא קאי ביחוד על דרוסה, וכן דעולא דסבר דל"ח לספק דרוסה לטעמיה דאמר משום ר"י דאבר עצמו מותר ואדרבה יליף מינה דטריפות יש להן תקנה וממילא לא אתרע כ"כ מחיים, ומש"ה חשיב עולא ניטל צה"ג בי"ח טריפות כמ"ש ד' מ"ג תוד"ה הנך, הגם שחוזר להכשרו, וע' ד' ע"ו דלעולא א"ר אושעיא צ"ל דחותכה מכאן כו' דלעולא לטעמיה הוו כל הטריפות כן ושפיר חשיב גם לצוה"ג]:

ולכאורה י"ל דהא דקאמר הש"ס מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר, היינו שאין לה היתר ותקנה בידי אדם כמ"ש בחידושי הרשב"א, , ויליף מינה דאבר עצמו אסור דאלת"ה הא יש לה היתר ותקנה ביד"א כשיחזיר האבר בידים, ודהא דנקובת . הריאה אי סביך בבשרא כשירה היינו שחוזר מעצמו להכשרו אבל

פסול שאינו חוזר ע"י עצמו ולא ע"י סממנין אלא בנטילת האבר טריפה לעולם, אבל היכא שאפשר לחזור ולהתרפא מעצמו חוזר להכשרו, והשתא י"ל שאם נחתכו צוה"ג אפשר שיתרפא ויחזור להכשרו וממילא לא הוי עדיין טריפה גמורה כיון דאפשר שיתרפא מאיליו, וממילא חוזרת להכשרה גם ע"י חיתוך הרגל בידי אדם למעלה מצוה"ג, משום דדוקא היכא שכבר נטרפה שאין לה תקנה שתחזור מאיליה להכשרה לא מהני תקנה בידי אדם, משא"כ כדאפשר שתחזור מאיליה להכשרה דלא הויא עדיין טריפה גמורה מחיים יש לה תקנה גם ביד"א, וממילא היכא שניטלו צוה"ג לגמרי שאין לה תקנה ברפואה מעצמה רק ע"י חתיכת הרגל למעלה מצוה"ג, הויא טריפה מיד ותו לא מהני מה שיחזור ויחתוך למעלה מצוה"ג בידי אדם, ומש"ה קתני במתני' וכן שניטל צוה"ג ולא קתני וכן שנחתכו משום דנחתכו יש לה רפואה ולא הויא טריפה גמורה מחיים ואפשר שתחזור להכשרה. ועפ"ז י"ל דגם התוס' ד' מ"ב ד"ה והא איכא, שהקשו דלא פריך מניטל צוה"ג, אתיא הכי ומשום דניטל שאין יכולה להתרפאות ל"מ תקנה גם בידי אדם, [ולהרמב"ם קתני ניטלו לומר דחסר מתולדה כשר, והרשב"א ד"ה ולענין חתוכת כתב שאילו נטלו צוה"ג עד השוק אינה מתה דלא פסלינן משום נטילת צוה"ג אלא שהוא מכאיבה כשצומת הגידין נחתכה בעודה צמותין בה, ולכאו' לפ"ז דהטריפות הוי מצד הכאב בשעת חתיכה לא תהני רפואה, ויש לבאר בזה], ועכ"פ כשנחתכו ונפסקו צוה"ג לא הוי כ"כ הריעותא מחיים כיון דאפשר שתחזור להכשרה, וגם להרא"ש אפשר שיש תקנה כשהוא במקום שיכול להתרפאות, וממילא קיל טפי לענין ספק כשנמצא אח"ש ספק בצוה"ג וע' ש"כ סי' נ' ס"ק ג', וגם אי נימא דטריפות דקלקל בצוה"ג הוי ככל הטריפות דאתיליד ריעותא מחיים, כבר נתבאר למעלה דבנ"ד ששחטה מיד שנשבר הרגל דמהני בדיקה לכ"ע במקום הפ"מ, וכשהגידין נבדקו ונמצאו שלמים כשירה:

ידידו אליהו באאמ"ו הרב רנ"ה שליט"א

תוכן העניינים

אמרי שפר קלצקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה