אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן ה
ב"ה סיון תרנ"ב כבוד ידידי הרב הגדול כו'
מו"ה יעקב יוסף הכהן נ"י בלובלין. מה שכתב כבודו להעיר על מ"ש בספרי אבן הראשה (סימן כ) בענין מצות קצירת העומר שקיים גם מצות קצירה ביום שלפניו. והקשה ע"ז דמדקרי לה בלשון נקצר שלא כמצותו מבואר מזה דעיקר מצותו הוא בלילה, מדלא אמרינן דאדרבה זריזין מקדימין לקצור ביום. כבר ביארתי בספרי שם דנהי דלכתחלה מצותו בלילה כדיליף מקרא דקצירה וספירה בלילה. מ"מ כשקוצר ביום שלפניו ולאחריו קיים מצות קצירה אלא שלא עשה מצוה מן המובחר לכתחלה. וכשקוצר כמה ימים מקודם ובא מן העליה קיים מצות הבאה ולא מצות קצירה. ועמ"ש התוס' ד"ה אף דלילה וז"ל דא"כ מאי קשה לימא מתני' דלמא נקצר ביום כשר היינו ביום שלפניו כהקטרת חלבים וי"ל דלענין קצירה ל"ש לחלק בין יום שלפניו ליום שלאחריו, והגם שאינו כהקטרת חלבים ממש דאדרבה מצותן ביום והכא מצותן לכתחלה בלילה. מ"מ יש להם דמיון לענין עדיפות ביום שלפניו שקיים מצות קצירה שנחשב כקוצר באותו יום. וכן מבואר בירושלמי פ"ב דמגילה הלכה ז' וז"ל מקצירת היום מה את עביד לה כקצירת הלילה או כבא מן העליה אין תימר כקצירת הלילה אשכחת אמר חדא פלגי בין ראב"ש ורבנן דרבנן אמרין קצירת היום כקצירת הלילה וראב"ש אמר אין קצירת היום כקצירת הלילה. אין תימר כבא מן העליה אשכחת אמר תרתין פלגון בין ראב"ש ורבנן דרבנן אמרי קצירת היום כקצירת הלילה וראב"ש אמר אין קצירת היום כקצירת הלילה ורבנן אמרי הבא מן העליה כשר וראב"ש אמר הבא מן העליה פסול. ומפורש דלרבנן קצירת היום כקצירת הלילה ועדיף מהבא מן העליה דכשר ולא קיים מצות קצירה ובקצירת היום קיים מצות קצירה. וכיון דלראב"ש לא גרע יום שלפניו מיום שלאחריו. מדמוכיח שאינו מביא אחרת ביום שלאחריו מדדוחה שבת ולא אמרי' נקצריה מע"ש, ע"כ דלדידיה אי נקצר שלא כמצותו כשר היו מקיימין מצות קצירה בע"ש והוי עדיף מהיכא שבא מן העליה, והיינו מ"ש במשנה מצותו לבא מן הלח לא מצא יביא יבש מצותו לקצור בלילה נקצר ביום כשר. והגם דכבר תני דיביא יבש דהוי שלא כמצותו קמ"ל דנקצר ביום כשר ויש עדיפות בזה שקיים גם מצות קצירה, וכן מפורש בפי' רבינו גרשום ד"ה שכל עומר שנקצר שלא כמצותו פסול כלומר מוטב שיביא בטומאה משיקצור אחר ביום, הרי דאם אי אפשר להביא אף בטומאה קוצר ביום וכשר להקרבה וע"כ צ"ל דהא דקאמר פסול היינו שלא קיים מצות קצירה. וא"כ הא דקאמר הש"ס דאס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת. היינו אי נימא שקיים גם מצות קצירה:
ולשון הירושלמי תמוה לכאורה מ"ש אין תאמר כבא מן העליה תרתין פלגין רבנן אמרין קצירת היום כקצירת הלילה. דהא לפ"ז גם לרבנן הוי רק כבא מן העליה. וגם מנליה דפליגי בתרתי ודפליגי גם כשבא מן העליה. ואולי ס"ל להירושלמי שיש מצד הסברא עדיפות ביום שלאחריו משום דהוי ביום הבאה. ודפשיטא דרבנן ס"ל דקצירת יום שלאחריו הוי כקצירת הלילה. מדקאמר דהיה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת אם יש אחרת אומר לו הבא אחרת תחתיה. ומספקא ליה להירושלמי אם מקצירת היום שלפניו הוי ג"כ כן. ודייק הירושלמי מלשון ראב"ש דקאמר בין כך וכך א"ל הוי פקח ושתוק שכל העומר שנקצר שלא כמצותו פסול ואי מ"ש פסול היינו רק שלא קיים מצות קצירה. הא גם לרבנן כשבא מן העליה לא קיים המצוה. אלא דס"ל דקצירת יום כקצירת לילה וחשיב כנקצר כמצותו. וא"כ מאי קמ"ל ראב"ש שנקצר שלא כמצותו פסול דהא בזה ליכא פלוגתא. אע"כ דקמ"ל בלשונו שפסול לגמרי ושבא מן העליה פסול. והיינו דדייק הירושלמי מלשון ראב"ש דפליגי בתרתי דלרבנן קצירת היום כקצירת הלילה וכאלו נקצר כמצותו אלא שאינו מצותו לכתחלה. וכן הבא מן העליה דהוי נקצר שלא כמצותו ג"כ כשר עכ"פ להבאה וכמפורש במשנה. וראב"ש ס"ל דקצירת יום אינו כקצירת לילה. ועוד קמ"ל דכשבא מן העליה פסול להבאה [או דלהירושלמי אינו דוחה שבת בשביל מצות קצירה לחוד ודלא כהש"ס בבלי.] וכ"ז הוי אי ביום שלפניו ג"כ לרבנן חשיב כבא מן העליה. וא"כ עכ"פ מכ"ש דליכא עדיפות ביום שלפניו. תו ממילא נשמע מיתור לישנא דראב"ש כמ"ש. אבל אי קצירת יום שלפניו חשיב לרבנן כקצירת הלילה. תו י"ל דאדרבה סד"א שיש עדיפות ביום שלפניו וכמ"ש התוס' הנ"ל. וממילא י"ל דגם ראב"ש לא פליג בבא מן העליה ומודה שכשר להבאה. ומה שאמר בלשונו שכל העומר שנקצר שלא כמצותו פסול דייק להשמיענו דגם נקצר ביום שלפניו פסול דג"כ לא הוי כקצירת הלילה. ודלא תימא דדוקא הכא שנקצר ביום שלאחריו פסול. וא"כ אין הכרח לומר דפליגי רבנן וראב"ש בתרתי. ודוקא אי ס"ל לרבנן דיום שלפניו הוי כבא מן העליה. תו ליכא למימר דראב"ש קמ"ל דלא נימא שיש עדיפות ביום שלפניו. דהא לא מצינו מחלוקת בסברות הפוכות ועמ"ש בספרי (סימן ל"ב) ממ"ש התוס' בברכות (דף לט) וכמה דוכתי וכיון דלפ"ז מוכח דלרבנן גרע יום שלפניו מיום שלאחריו. ממילא נהי דלראב"ש אין גריעות ביום שלפניו. מ"מ לא יתכן לומר דס"ל שיש סברת עדיפות ביום שלפניו. והדר מיותר סיום דבריו דהא מעצמנו נדע דס"ל שלא קיים מצות קצירה מדא"ל הוי פקח ושתוק אע"כ דקמ"ל שפסול לגמרי ודפליגי בתרתי ויש עוד אופנים ליישב דברי הירושלמי. ועכ"פ גם אם נפרש כן דברי הירוש', דלפ"ז מוכח דלרבנן יש סברא דגרע יום שלפניו מיום שלאחריו, אכתי לראב"ש מוכרח דס"ל שאין גריעות ביום שלפניו מיום שלאחריו. דאלת"ה נסתר הוכחתו מדדחי שבת דשאני התם דא"א לקצור ביום שלפניו משא"כ הכא שיביא אחרת ביום שלאחריו [ואפשר דתליא בפלוגתא דתנאי דלמאן דיליף מקרא דמהתל חרמש בקמה לא שייך לחלק בין יום שלפניו ושלאחריו מה שא"כ לאינך מ"ד] וא"כ שפיר קאמר דאס"ד נקצר שלא כמצותו כשר. היינו אס"ד כרבנן שקיים בזה מצות קצירה דמש"ה יביא אחרת. ממילא ניקצריה מע"ש שיקיים גם מצות קצירה ועדיף מהבא מן העליה וממילא יתיישב שפיר דעת הרמב"ם דכיון שפסק דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט. אין קושיא שידחה יום שלפניו דהוי יו"ט כמו שביארתי בספרי. ואם יקצור קודם יו"ט לא יקיים מצות קצירה. דשאני יום שלפניו הדומה ושוה ליום שלאחריו בריחוק הזמן מזמן קצירה לכתחלה וכן כסברת התוס' שדומה להקטרת חלבים ומשו"ה דוחה את השבת. ועפמ"ש מדוייק לשון הירושלמי מקצירת היום היינו מקציר הקדום ועל יום שלאחריו נקט בלשון קצירת היום. וניחא מ"ש בירושלמי שם ופ"א דר"ה דכשר בשנקצר ביום ודוחה את השבת. וקצת היה מקום לומר דלהירושלמי לא דחי השבת בשביל מצות קצירה לחוד. ומשו"ה מוכיח שבא מהעליה פסול לגמרי לראב"ש ודי"ל דגם רבנן ס"ל כן ושאני קצירת היום דהוי כקצירת הלילה. וממילא אי נימא דנקצר יום שלפניו הוי כבא מן העליה מוכח דלמ"ד שאין קצירה דוחה שבת. כשר גם כשבא מהעליה. אך מלבד דקשה לומר שחולק על הבבלי וס"ל שאין דוחה בשביל מצות קצירה לחוד. יקשה לפ"ז מנלן דרבנן דראב"ש ס"ל שאין דוחה השבת. וההכרח לפרש כמו שנתבאר מקודם. ב)
אמנם לכאורה עדיין יקשה לתירוצי זה. דא"כ מאי פריך הש"ס ורבי לאו תלמידי' דר"ש הוא והתניא אמר רבי כשהיינו למדין תורה אצל ר"ש ופי' רבינו גרשום דרבי אמאי מכשיר. דקאמר אם יש אחרת א"ל הבא אחרת תחתיה. דהא הוא תלמיד ר"ש דס"ל כר' ישמעאל וכר"ע דדחי שבת ואי שלא כמצותו כשר אמאי דוחה את השבת. ולפ"ז יקשה אמאי לא קאמר דר' סבר דנו"נ א"ק ביו"ט וא"א לקצור ביום שלפניו דהוי יו"ט. בפרט דמוכת מסוגיין דרבי סבר דנו"נ א"ק ביו"ט. דהנה לקמן במנחות (דף צה) תני במשנה אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואין דוחות את השבת. ופריך הש"ס ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסלה בלינה. אמר רבה הקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל ומנו רב ששת א"ר אשי מאי קושיא דילמא מאי בפנים במקום זריזין ופירש"י ולא בעזרה ממש אלא מבחוץ יאפוהו כהנים זריזים שלא יחמיץ וכבר הביא הנוד"ב קמא או"ח תשו' ט"ו תמיהת הגאון אור חדש ז"ל. דתינח לחה"פ אבל שתי הלחם למה להו מקום זריזין דהא חמץ תאפנה כתיב. וכתב שהיא קושיא חמורה מאד. והגאון ח"ס ז"ל חלק או"ח תשו' קכ"ה כתב ליישב דמלשון פרש"י מבואר דקושיית הש"ס ס לא קאי אלא על לחה"פ. דכן פרש"י ד"ה איפסלו בלינה דכיון דאיקדש מאתמול בתנור איפסלו בלינה קודם שיסדרנו על השלחן והא דלא פריך על שתי הלחם היינו כמ"ש התוס' במנחות (דף נא) ד"ה אפי לה שהקשו דהיכי מוכח דאי אפי לה מאתמול איפסלה בלינה הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן והעלו לבסוף לשיטת רש"י דאה"נ אין התנור מקדש אלא הדפוסים שנותנין לתוכו אחר רדייתן מהתנור ושוהה שם כל הלילה ולילה אינו מחוסר זמן ומיפסלי בלינה ע"ש ובשתי הלחם דלא שייך זה הו"ל עיו"ט מחוסר זמן ולא מיפסלי בלינה. ועוד מבואר ס"פ ר' ישמעאל דלרבי אין התנור מקדש שתי הלחם אלא בשחיטת הזבח וכמ"ש במנחות (דף טז) ובפסחים (דף יג) רש"י ד"ה כשרות. ומש"ה לא פריך הש"ס דאיפסלי בלינה אלא על לחה"פ ושפיר מתרץ דלחה"פ בפנים במקום זריזין שלא יחמיץ. ומ"ש במשנה אפייתן בפנים היינו שתי הלחם בפנים במקום קדש ממש ולחה"פ במקום זריזין עכ"ד. ולכאורה דברי הגאון ח"ס ז"ל מוקשין דהא בסוגיין ס"פ ר' ישמעאל איתא להיפוך דקאמר במסקנא דהא דאמר ר' מניין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמהן ת"ל וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד לכולן ושדוחה שבת היינו עומר להקרבה ושתי הלחם לאפייה. וסבר רבי תנור מקדש והתניא כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כו' לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן אמר רנב"י הוקבעו ולא הוקבעו קא אמר [שיוכל לשנותן לזבח אחר אבל קדשו בתנור] וקאמר שם להדיא דשתי הלחם לאפייה ודקסבר רבי תנור מקדש אי אפי לה מאתמול איפסלה לה בלינה יע"ש:
וכדי ליישב פרש"י יתכן לענ"ד. דהנה התוס' כתבו שם וז"ל ותימא היכי מוכח דאי אפי מאתמול איפסלה בלינה הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן כו' מיהו קשיא לקמן גבי שתי הלחם דהא לא כתיב תנור בקרא והיכי מוכח דאפייתה דוחה שבת וי"ל כיון דלא דחו שבת א"כ מאתמול נמי הוי זמנן. והשתא י"ל דלפרש"י הויא בפלוגתא אי נדרים ונדבות קריבין ביו"ט. דלמ"ד נו"נ קריבין ביו"ט ולכם אפי' לגבוה. ממילא תמיד זמן אפייתן הוא ביו"ט זמן אכילתן. ממילא י"ל דכשאינו דוחה את השבת. כשחל בשבת הוא אופה מאתמול ולא מיפסלי בלינה משום דכ"ש אין מקדשין שלא בזמנן לפי שזמנן התמידי הוא ביו"ט גופיה ביום אכילתן. ולא חשיב השתא זמנן כשאופה בעיו"ט כשאירע שחל בשבת, כיון שאינו זמן הקבוע תמיד, והגם שהתוס' לא חילקו בזה. י"ל דלפרש"י הוי כן. משא"כ למ"ד דנו"נ אין קריבין ביו"ט, דממילא אי לא נילף מקרא דבמועדו שדוחה שבת גם יו"ט אינה דוחה משום דלכם ולא לגבוה וכדקיי"ל במשנה לקמן ד' ק' שאין אפייתן דוחה את השבת ולא את יו"ט. וא"כ יהא קביעות זמן אפייתן בעיו"ט ולא ביו"ט זמן אכילתן. וכיון דלא נקבע זמן אפייתן ביו"ט הדר הוי עיו"ט זמן אפייתן בתמידות [וגם כשחל יו"ט אחר השבת שנאפה מקודם ג"כ יהא זמנן כיון שלא נקבע הזמן ביו"ט] וממילא יפסלו בלינה כיון שקידשו בתנור ונאפו בזמנן ושפיר קאמר הש"ס דקסבר ר' תנור מקדש אי אפי לה מאתמול איפסלי לה בלינה משום די"ל דסבר נו"נ א"ק ביו"ט ודממילא אם לא יהיה ריבוי מקרא דבמועדו מהיכא תיתי שידחה את יו"ט. והדר יפסלו בלינה [גם דלפי מ"ש בזבחים דף ל"ב דמה לי חד דחויא ומה לי ב' דחיות. ממילא הכא דס"ל דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אין דוחה את השבת והוי רק בתורת דיחוי ולא בתורת היתר גמור. ממילא כיון דמוכח שדוחה את יו"ט מוכח דאיתרבי שדוחה גם את השבת]. והא דפריך הש"ס (ד' צה) דוקא על לחה"פ ולא על שתי הלחם. היינו משום דמתני' מצי אתיא כמ"ד נו"נ קריבין ביו"ט דממילא הוי זמנן תמיד ביו"ט יום אכילתן וממילא כשחל בשבת שפיר הוא אופה מאתמול בעיו"ט ולא מפסלי בלינה משום דכלי שרת אין מקדשין שלא בזמנן כיון דזמנם התמידי הוא ביו"ט ביום אכילתן. ומש"ה פריך הש"ס דוקא מלחה"פ שתמיד הוי זמן אפייתה בע"ש ותו חשיב זה זמנה הקבוע ותפסול בלינה, ועל לחה"פ שפיר מתרץ דהוי מבחוץ במקום זריזין שלא יחמיץ. וא"ש הסוגיא ופרש"י:
ועכ"פ מבואר לפ"ז דר' ס"ל דנו"נ אין קריבין ביו"ט מדקאמר דאי אפי לה מאתמול איפסלה בלינה. וא"כ יקשה מאי פריך הש"ס על רבי. דהא י"ל דס"ל דמש"ה קצירת העומר דוחה שבת כיון שלא יוכל לקיים מצות קצירה אלא ביום שלפניו דהיינו יו"ט. וכיון דנו"נ א"ק ביו"ט אין לעבור על איסור מלאכה ביו"ט כיון דעיקר זמנה הוי בשבת. והגם דיו"ט קיל משבת הכא שבת עיקר זמנה לכתחלה ועמש"ש בספרי שם:
ג) ויתכן ליישב זה. וכן מה שהעיר כבודו ממ"ש התוס' בד"ה מנין. דלר"ע לא יתכן שדוחה את השבת. דאע"ג דמצותו בלילה כיון דבדיעבד ביום כשר. אין דוחה את השבת, הגם דר"ע סבר דנו"נ אין קריבין ביו"ט, דיש לומר דדוקא לשיטת הרמב"ם שפסק פ"ג משמיטה ויובל דעבודת הארץ ל' יום סמוכה לשביעית אסירה הלמ"מ ודבר זה בזמן שבהמ"ק קיים הוא שנאסר מפי השמועה. ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה, והיינו כר' ישמעאל דהוי הלמ"מ וע' ריש מו"ק. ולדידיה אתי קרא דבחריש ובקציר תשבות לומר דמה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ויש מקרא מפורש לומר שבהכרח הוא דוחה שבת. וקאמר הש"ס דראב"ש דסבר ג"כ כר' ישמעאל דמה חריש רשות כו'. יש לו הכרח דנקצר שלא כמצותו פסול דראב"ש לטעמיה דסבר נו"נ קריבין ביו"ט. ולהרמב"ם דנו"נ אין קריבין ביו"ט אין הכרח לחדש ולומר שיפסול הקצירה ביום שלפניו. כיון דהוי יום אחד ממש. והא דגלי קרא שדוחה את השבת י"ל דהינו טעמא משום דבע"ש דהיינו יו"ט יש ג"כ איסור. והגם דשבת דהוי בסקילה חמירא טפי מ"מ גזה"כ שדוחה את השבת משום דהוי עיקר זמן מצותה. משא"כ לר"ע דמוקי קרא דבחריש ובקציר תשבות לחריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וליכא מקרא מפורש לומר שדוחה את השבת. ממילא דוקא אי היה סובר דאפי' בדאפשר לעשות מע"ש דוחה את השבת. היינו אומרים דכיון דיליף מקרא דתקריב אפי' בשבת ה"ה דקצירה בכלל. ושפיר כתבו התוס' דלפום דסבר ר"ע דמלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אין דוחה את השבת צ"ל דדוחה את השבת לאו אקצירה קאי משום דלר"ע ליכא קרא מפורש. ומלשון תקריב אין הכרח דקאי נמי על קצירה . ומש"ה נהי דס"ל דנו"נ א"ק ביו"ט מ"מ מנלן לחדש שדוחה את השבת. דהא לא הוי דומיא דתמיד ממש. ואפשר שיקצר בע"ש דקיל טפי [וכן אין לו הכרח לחדש דכל שנקצר שלא כמצותו פסול]. ודוקא לשיטת הרמב"ם שיש גזה"כ שדוחה השבת מהני הא דס"ל דנו"נ א"ק ביו"ט דממילא י"ל דהיינו טעמא דקרא שדוחה את השבת ושאין לחדש שיפסול קצירה ביום שלפניו. כיון דבלא הכרח הדבר פשוט שכשר ביום שלפניו. וכיון דנו"נ א"ק ביו"ט אין הכרח לחדש. אבל לר"ע דליכא גזה"כ והדבר בספק אי דוחה. דמלשון הכתוב לא מוכת אי קאי נמי על קצירה ממילא מה שנו"נ א"ק ביו"ט אינו מכריח לומר שדוחה:
ובלא"ה לק"מ מדברי התוס'. דמדברי ר"ע בשבת (ד' קיד) לא נשמע אלא דנו"נ עולות שאינן של יו"ט א"ק ביו"ט. דמש"ה אצטריך קרא דעולת שבת בשבתו לומר דחלבי שבת קריבין ביו"ט. ומ"מ שלמים שיש בהן אכילת אדם י"ל דקריבין ביו"ט כדאיכא למ"ד בביצה שם. ומש"ה התוס' בפסחים (דף ה) ד"ה וכתיב כל מלאכה לא תעשו. כתבו דכיון דמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אסור כמו נו"נ שאין קריבין ביו"ט אע"פ שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף. וסיימו בדבריהם דמאן דשרי שרי מלה'. והוצרכו לסיים זה בדבריהם. הגם דקיימי אליבא דר"ע. ומשום דלא מצינו מפורש לר"ע אלא בעולות. ומש"ה הכא גבי עומר דשיריה נאכלין לכהנים, דוקא להרמב"ם דס"ל דגם נו"נ שלמים א"ק ביו"ט. א"א לקצור בע"ש דהיינו ביו"ט. ובלא"ה אין שום קושיא וסתירה מדברי התוס' על מה שכתבתי ליישב שיטת הרמב"ם:
והשתא שפיר פריך הש"ס ורבי לאו תלמידיה דר"ש הוא והתניא כו'. דהא הס"ד דפשיטא ליה דלר' קצירת העומר דוחה את השבת. היינו דמפרש ברייתא דר' אומר וידבר משה את מועדי ה' וגו' מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמהן ת"ל וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד לכולן. דהיינו גבי עומר לקצירה. וא"כ גם להס"ד לא ס"ל לרבי ילפותא דמה חריש רשות כו' יצא קציר העומר שהוא מצוה. אלא מהא דהכתוב קבע מועד לכולן. וכיון דליכא מקרא מפורש שדוחה את השבת. אין הכרח לרבות אלא כדהוי דומיא דתמיד כמ"ש התוס' דדומיא דתמיד בעינן. משא"כ לפום דס"ל דנקצר שלא כמצותו כשר. נהי דס"ל דנו"נ א"ק ביו"ט. אכתי כיון דאפשר שיקצר בע"ש דקיל האיסור טפי. לא הוי דומיא דתמיד ממש ומנליה להכריח שהכתוב מרבה גם לקצירת העומר שדוחה את השבת. ודוקא לראב"ש דיליף מקרא מפורש. הוא דתליא אי נו"נ קריבין ביו"ט. וא"ש:
וע"פ המבואר למעלה יתיישב מ"ש התוס' בפסחים (דף מו) ד"ה הואיל וז"ל ועוי"ל הואיל ואי בעי מיתשל עלה לא שכיח לא אמר להתיר כדמוכח לקמן גבי לחה"פ ושתי הלחם דאין אפייתן דוחה יו"ט אע"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק ליה שאין התנור מקדשה שאם היה מקדשה א"כ יפסלו בלינה כיון דאופין אותן קודם יו"ט וכן במנחות דמ"ד אין אפייתן דוחה יו"ט קסבר דאין התנור מקדשן. וכבר תמה המהרש"א דהא גם למ"ד דוחה יו"ט מוכח דאין תנור מקדשן כיון שאינו דוחה את השבת. ועפמ"ש ניחא דלמ"ד שדוחה יו"ט ועיקר זמן אפייה תמיד הוא ביו"ט. לא חשיב עיו"ט זמנן כדאקלע במקרה שחל בשבת, וממילא גם אי תנור מקדש לא יפסל בלינה דאין כ"ש מקדשין שלא בזמנן וגם לחה"פ יש ליישב. ודוקא כיון שאין אפייתן דוחה יו"ט מוכח דאין תנור מקדשן:
דו ועפמ"ש מיושב הא דפרש"י ריש ברכות בהא דא"כ למה אמרו חכמים עד חצות דהיינו בק"ש ובאכילת קדשים. והקטר חלבים ואברים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה. וה"נ תנן בפ"ב דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים. ותמה השאג"א (סי' ד) דא"כ הו"ל למיתני נמי קצירת העומר שנוהג כל הלילה. דליכא למימר דס"ל לר"ג שאם נקצר ביום הבאת העומר נמי שיכעצין מ"ד נקצר ביום כשר ל"ל דר' ישמעאל דדריש לקרא דבחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות כו', כדקאמר דאס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת, וע"כ דריש לקרא כר"ע לענין חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית כו', והרי מסיק פ"ק דמו"ק דר"ג ובית דינו שנמנו על ב' פרקים של תוספת שביעית ובטלום לית להו דר"ע אלא דריש לקרא דבחריש ובקציר כר' ישמעאל דדוחה את השבת וא"כ מוכח דס"ל דנקצר שלא כמצותו פסול, ויקשה לפרש"י אמאי לא חשיב ר"ג במתני' לקצירת העומר דמצותו ג"כ עד שיעלה עה"ש יע"ש, ועפמ"ש מיושב פרש"י, די"ל דר"ג סבר דנו"נ אין קריבין ביו"ט וממילא לא מוכח מדגלי קרא שדוחה השבת, דנקצר שלא כמצותו פסול, ושפיר י"ל דקיים מצות קצירה ביום שלפניו, גם י"ל דר"ג סבר דיום שלפניו גרע טפי, וכמ"ש בדברי הירושלמי די"ל דביום שלפניו הוי כבא מן העליה, ומ"מ ביום שלאחריו מקיים ונוהג מצות קצירה:
וגוף דברי הרמב"ם יש ליישב עוד, דהא דקאמר הש"ס דא"א שידחה את השבת כיון דנקצר ביום כשר היינו משום דדייק הש"ס מלשון המשנה שקיים מצות קצירה ביום, מדקתני מצות העומר לבא, מן הקמה לא מצא יביא מן העמרים מצותו לבא מן הלח לא מצא יביא יבש מצותו לקצור בלילה נקצר ביום כשר ומוכח דקמ"ל דקיים ביום גם מצות קצירה, דאלת"ה יקשה מאי קמ"ל דהא כבר תני שיביא גם מן העמרים ומן היבש [ולא משמע לומר דסד"א דביום שלאחריו גרע אף מן העמרים], אבל הרמב"ם דייק בלשונו וכתב שלא כלשון המשנה, וכתב מתחלה אם קצרוהו ביום כשר ואח"כ כתב שלא מצא מן הקמה יביא מן העומרים, וא"כ י"ל דכוונתו לומר שהעומר כשר להבאה ולעולם לא קיים בזה מצות קצירה, ואח"כ מוסיף לומר שיביא גם מן העמרים, וכן הדרך לשנות בלזא"ז ועמ"ש התוס' בפסחים (ד' לט) ד"ה לא שלוקין ובפסחים (ד' פה) וכמה דוכתי
ובברכ"י או"ח (סי' תפט) בשם הגאון או"ת דמוכח כמ"ש הר"ן בנדרים (ד' כב) דעבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר, דלא כפרש"י סנהדרין (ד' יא) ומנחות (ד' פג), מדקאמר בר"ה (ד' יג] עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו כו' ולא קאמר שהקריבו מחיטין שזרעו בעה"י, וכתב דלפרש"י צ"ל דס"ל דנקצר ביום פסול וע' סוטה (ד' לו) שהלכו בו ביום יותר מס' מיל, ולענ"ד ז"א דנהי דפסול ולא קיים מצות קצירה מ"מ יכול להביא עומר ממה שנקצר מקודם ולקיים מצות הבאה, וכל הכרח הש"ס הוי מדכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממתרת הפסח דמעיקרא לא אכול דאקריב עומר והדר אכול, והא י"ל שהקריבו ממה שזרעו בעה"י, ולא משמע לומר דאתי הסוגיא שלא כהלכתא ודס"ל שפסול גם להבאה, לזה צ"ל דכיון שלא חנו זמן רב במקום אחד לא הספיק לזרוע ולקצור במקום אחד, שיתבשל ויגמור:
ה) ועפמ"ש בספרי אה"ר שם, ליישב פירש"י ר"פ אין צדין דס"ל דגלי קרא דמלאכות שקודם לישה הוי כמכשירי אוכ"נ ושרי כדא"א לעשות מעיו"ט, יתיישב הא דפרש"י בפסחים (דף מז) בהא דקאמר הש"ס ואי אמרת צרכי שבת נעשין ביו"ט השתא דשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מיבעיא, דאי נמי לא חזו השתא הא חזו לבו ביום ומי גרעי מצרכי שבת של מחר דלכל האי יומא לא חזי ליה דהא סעד כבר אלא לאו ש"מ אין מותר ביו"ט מה"ת אלא דבר הראוי לו אותה שעה וצרכי שבת טעמייהו משום הואיל דאורחין, ובהני ל"ל הואיל משום דהאי שעתא לא חזו עד שישחטו כבשים ויזרקו דמן וכיון דהוה אפשר למעבד מאתמול לא דחי ליה ליו"ט מידי דלא חזי ליה, והקשו התוס' לפרש"י דכיון דהש"ס לא ס"ד לחלק בין גבוה להדיוט, וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אע"פ שיהא ראוי לבו ביום יהא אסור הלא כשאופה העיסה לאורחין אינה ראויה עד שתיאפה ושלמי חגיגה שמותר לשחטן אע"פ שאסורין עד שיזרק דמן ושחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראויה אלא כיון שמותר אח"ז לבו ביום לאו חסרון הוא וא"כ לרבה, ועפמ"ש יש ליישב פרש"י לטעמיה דכיון דלא חזי עד שישחטו כבשים ה"ל כמפשירי אוכ"נ וכמלאכות שקודם לישה דאסור כדאפשר למעבד מאתמול ושחיטה חייש למכמר בישרא פן יתחמם ויסריח וחשיב לה א"א לעשותו מעיו"ט כדפרש"י שם, ואפיה הוי מלאכת אוכ"נ עצמה דגלי קרא דאחר לישה לא חשיב לה מכשירין והכנה אלא מלאכת אוכ"נ עצמה, וס"ל דאפיה ודאי אפשר למיעבד מאתמול, והגם דהתוס' בביצה כתבו בשם פרש"י גם באפיה דא"א מעיו"ט דיותר טוב פת חמה, וכן בשבת (ד' קלד) דקאמר מ"ש מלישה א"ל התם לא אפשר, דפת חמה מעליא טפי, ובאו"ז סי' ר"נ שאופין מצת מצוה בליל שני כדי שיהיו מצות חמות ויבטלו קפא של מרור דקפא דכולהו חמימי, מ"מ בפרש"י ביצה לא כתב הא דאפיה א"א מעיו"ט, ובפרט גבי לחה"פ דקאמר בסוף חגיגה וביומא (ד' כא) שנעשה נס וכסידורו כך סילוקו שנא' לשום לחם חם ביום הלקחו, וכן ב' הלחם לא יתקלקל, במקדש כשנאפה מאתמול (כמו שאם חל בשבת נאפה מאתמול) ומש"ה כדלא חזו עד שישחטו כבשים כו' וצריך הכנה מרובה הו"ל כמלאכות שקודם לישה ולא דחי ליו"ט כיון דאפשר למיעבד מאתמול, ולא קשה משחיטה דתייש למכמר בישרא, וחייש לזה גם בקדשים כמ"ש בשבת (ד' קטז) מאי למענהו איכא רב יוסף אמר שלא יסריח כו'. ולא קשה מאפית עיסה לאורחין, דהיכא שא"צ הכנה אחרת מקודם, חשיב מלאכות שאחר לישה מלאכת אוכ"נ עצמה דשרי גם כדאפשר מעיו"ט [בפרט דלצורך הדיוט פת חמה מעליא]:
וגוף הא דפרש"י דההיא שעתא לא חזי עד שישחטו כבשים עליהן ויזרק דמן, הוי בפלוגתא, דלרבא שתי הלחם הבאות בפ"ע לאכילה אתיין והא דיונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה הוי רק משום גזירה שמא יזדמנו להן כבשים לשנה הבאה ויאמרו אשתקד לא אכלנו לחם בלא כבשים כו', וי"ל דאכתי הנך שתי הלחם הבאין עם הכבשים דאיכא כבשים וכבשים הוא דשרי להו, גם מה"ת לא הותרו מקודם, גם דכיון שיש איסור עכ"פ מדרבנן ל"ל הואיל כיון דעכ"פ לא חזו השתא ויש דבר מעכב שאין ראויין לאכילה ומה בכך שהמניעה הוא משום איסור דרבנן, וכן מוכח מדקאמר בביצה (ד' כה) והאנן תנן מתני' כדר"ה דתנן רע"א אפי' כזית חי מבית טביחתה מאי לאו מבית טביחתה ממש, ולא מתרץ די"ד שלא יאכל בשר קודם הפשט כו' ולימדה תורה ד"א, וכן רמי בר קמ"ל דמדרבנן איכא איסורא משום שאפשר לברר ע' ירוש' אלו דברים וט"ז או"ח סי' ח', והא דשוחט מסוכנת ביו"ט כשיש שהות ביום לאכול מבית טביחתה, היינו משום דמה"ת יכול לאכול ממנה מיד, ומש"ה התירו משום הפסד ממונו, אע"כ דגם כשיש מניעה מצד איסור דרבנן סוף סוף לא חזיא לאכילה והוי שחיטה שלא לצורך והארכתי בזה במק"א, יתברך בכל טוב מאדון הברכות כנפש ידידו הדו"ש אלי' באאמ"ו הרב רנ"ה שליט"א קלאצקי: