אור ברסלב
אמרי שפר (לנדא) חשן משפט › שאלה א

אמרי שפר (לנדא)· רבי נפתלי הירץ לנדא מז'לחוב

חשן משפט · שאלה א

חשן משפט

שאלה אם מותר לגבות עד אחד שלא בפני בעל דין לפי מאי דקיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וא"כ כוון דלא קם עד אחד אלא לשבועה לא חשבינן היזיקא דממונא לבע"ד ומותר או לא:

תשובה לכאורה אין נפ"מ בשאלה הנ"ל, דממ"נפ לכתחילה, חיישינן להערמה אם יגבה עד אחד שלא בפני בע"ד ילך אח"כ לב"ד אחר ויגבה עוד ע"א. [וי"ל שיודע. ע"י שיכתבו ב"ד בפירוש הוגבה שלא בפני הצדדים] ובדיעבד שמודה, בע"ד שאין לו אלא עד זה אם מותר לחזור לשנות עדותו בפניו אין נ"מ דהא פסק רמ"א בח"מ סי' כ"ח אף בשני עדים בדיעבד דיש חולקים דכשר ואין יכולין לשנות להגיד בענין אחר, מיהו משכחת כשידוע לב"ד שלא הי' אצל מעשה זה שזה רוצה לגבות כי אם עד אחד אי שרי כה"ג לגבות לכתחילה שלא בפני בע"ד או לא. ונלע"ד להביא ראי' דשרי ואציע מה דקשיא לי על מ"ש הטור סי' ע"ה וז"ל טענו בספק עפ"י העד כגון פלוני אמר לי שנטלת משלי מנה והוא כופר והביא את העד בהא איכא פלוגתא הר"י מיגא"ש כתב שעפ"י העד אין נשבעין אלא בטענת ברי וכ"כ הר"ר אפרים כו' וקשה לי עליהם מסוגיא דשבועות דף ל"ב בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור מתני' דלא כי האי תנא דתניא משביע עד אחד פטור ור"א בר"ש מחייב לימא בהא קמפלגי כו' מ"ס עד אחד לממונא אתא ותסברא כו' אלא כ"ע לשבועה קאתי ובהא קא מפלגי מ"ס דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ס לאו כממון דמי ע"ש פירש"י. וקשה אמאי מוקי מתני' דלא כראב"ע הא י"ל מתני' דידן מיירי שהבעלים גופיהו לא ידעו וטענו בספק אלא שמשביע העדים שבודאי ידעו להעיד שהיו באותו הפעם וראו המעשה של הגזילה מי גזל והתובע מרגיש בגזל ואינו יודע מי הוא ונשבעו ואח"כ הודו שיודעים זכותו אז בזא"ז האחרון פטור כיון שכבר הכחיש ראשון אין נ"מ בעדות השני כלל כיון שטענו בספק ע"פ העד אינו זוקק אף לשבועה וברייתא מיירי שיודע ברי התביעה ורוצה שיעידו לו כידוע לו בבירור ומש"ה לראב"ש השני חייב דזוקק לשבועה ד"ת ודבר הגורם לממון כממון דמי.

ונ"ל לישב עפ"י דאיתא בטור סי' ל"ד כתב ה"ר יקר הנשבע להכחיש העד העד ואותו שנשבע לו מצטרפין להעיד עליו לפוסלו דלא חשיב כנוגע בדבר שכבר נשבע לו ונפטר ממנו וכתב הב"י דמשמע שצריך לחזור ולהעיד עליו וכמ"ש הרא"ש בשו"ת שנשאל לו אי הוה נפסל מיד ממילא או עד שיעידו עליו בב"ד ופסק שצריכים לחזור ולהעיד אבל המרדכי כתב בשם הריב"א הנשבע להכחיש העד אע"פ שפוטר עצמו מיהו לאלתר נפסל מכאן ולהבא וכתב הב"ח דמשמעותי' כפשטי' דלאלתר נפסל. ולפי"ז י"ל דהר"י מיגא"ש ס"ל כריב"א ומוכח דר"א בר"ש לא ס"ל דטוענו בספק ע"פ העד אין זוקק לשבועה דא"כ קרא דלא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' אבל לשבועה קם במאי מיירי אי בטוען ברי קם עד אחד עמו ג"כ לפוסלו לעדות ולשבועה ואם התרו בו לוקה לדעת ריב"א שמיד נפסל וגזירת הכתוב הוא שיועיל שבועתו לפטור מממון אבל הם נאמנים ששקר נשבע לפוסלו ולהלקותו והאיך כתיב לא יקום ע"א גו' לכל חטאת למכות ועונשים אינו קם ואי מיירי בטוענו ספק עפ"י עד אחד גם לשבועה אינו קם. בשלמא אליבא דהילכתא דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי משכחת שהעיד עד אחד שלא בפני בע"ד שמותר להעיד וכה"ג לא קם אלא לשבועה (אבל ב' עדים גרע טפי כיון שבטלה עדותן לענין ממון בטלה כולה וגם לשבועה אין זוקקים הנתבע שלא בפניו) אבל אין נפסל זה הנשבע כיון דלפוסלו כ"ע מודים שצריכים להעיד בפני בע"ד כמ"ש הכנסת הגדולה סי' כ"ח סעיף ס"ח דאפי' לדעת ראב"ן ורא"בי' שמכשירים בדיעבד הגביות עדות שלא בפני בע"ד דוקא לענין ממון אבל לא לפסול איש מחזקת כשרותו, ומה שחוזרים אח"כ ומעידים בפניו לפוסלו זה מיקרי ע"פ שנים כיון דכבר קיים הפסק דין ונשבע ואין זה נוגעים אבל לר"א בר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי ואף בדיעבד פסול העדות של ע"א שהעיד שלא בפני בע"ד ואין זוקק אף לשבועה וע"כ לא משכחת קרא דלא יקום ע"א גו' אלא בטוענו ספק ע"פ עד אחד וקאמר שפיר מתני' דלא כר"א בר"ש. ולפ"ז שהוכחנו דהר"י מיגא"ש ס"ל כריב"א מוכח לדידן מותר לגבות ע"א שלא בפני בע"ד דאל"כ קשה להר"י מיגא"ש דס"ל ע"א עפ"י ספק אין זוקק לשבועה קרא דלא יקום עד אחד במאי מיירי כנ"ל דא"ל במלוה שאין נפסל וכ"ש שאין לוקה מטעם דאמרינן חייב הי' לו מצד אחר דהא כה"ג גם בשני עדים לא נפסל וכמ"ש הב"י וב"ח שם לדעת ריב"א שמחלק בין מלוה לפקדון ועי' בס' כנסה"ג ודו"ק.

ולכאורה היה נ"ל ליישב קושית דידי הנ"ל על הר"י מיגא"ש דמודה אם מרגיש בחסרונו אך אינו יודע מי הוא הגזלן מיקרי תובע דעיקר הראי' של הר"י מיגא"ש כ' הרא"ש פרק שבועות הדיינים מדאמרינן במס' ב"מ הצד השוה שבהם ע"י טענה וכפירה הם באים ע"ש וזה מיקרי טענה שמכיר בחסרונו וכן משמעות לשון הרא"ש שם אבל לא בטענת שמא כגון שאמר לו עד אחד אמר לי שנטלת משלי מנה פטור משבועה וכו' וש"מ לדיוקא אתא אם מכיר בחסרונו בלא העד מיקרי טענה. אבל ז"א די"ל ממעט האופן שכתב הרמב"ם בפ"ד מה"ל גזילה סעיף י"ג אם מכיר כלי שלו ביד חבירו ואינו יודע באיזה אופן בא לידו ועד אחד מעיד שגזל אז מודה הר"י מיגא"ש דהוה טענה זולת העד וכמ"ש הלח"מ בפ"ג מה"ל טוען ונטען סעיף ו' דמה"ט מסתפק הרב המגיד אם הרמב"ם סובר כרבו הר"י מיגא"ש או לא ולדעת הכ"מ שם דגם במכיר כלי שלו ביד אחר כנ"ל הוה טענת ספק עפ"י העד וא"כ כ"ש באינו יודע כלל תחת יד מי כליו רק שמכיר בחסרונו דמקרי ספק ואלים קושיתי.

אבל תמהני במ"ש הלח"מ שם בשם הכ"מ דנתבאר במ"ש פ"ד מה"ל גזילה במ"ש וכן אם הי' שם ע"א כו' ובכ"מ לא מזכיר כלל מהיה שם עד אחד אלא ממ"ש סעיף י"ז נכנס לביתו של חבירו שלא בפניו ונטל משם כלים בפני עד אחד כו' וכמ"ש הרב המגיד שם נכנס לבית חבירו כו' דעת הרב שנשבעים בעד אחד בטענת שמא ולא על מודה במקצת כו' ולפ"ז מדכתב הרב המגיד פ"ג מה"ל טוען ונטען שלא נתבאר בדברי הרמב"ם אם ע"א מחייב בטענת שמא ש"מ דמחלק בין אם התובע מכיר בחסרונו כמשמעות טענת בעל הבית שם עשרים כלים היו בביתי משמע בלא עד אחד מכיר בחסרונו. ולפ"ז מיושב קושיתי לדעת הרב המגיד ואפשר הוכחתו מכח קושייתי אבל על הכ"מ קשה ודו"ק.

והנה קושייתי הנ"ל לדעת הריב"א האיך מתוקמא קרא דלא יקום עד אחד באיש וגו' אם נאמר דטענו בספק עפ"י ע"א אין זוקק לשבועה נ"ל ליישב ע"פ מ"ש הב"ח בח"מ סי' שס"ד דטעם הרב המגיד הנ"ל שנסתפק בדעת הרמב"ם מאי דעתו בטוען בספק עפ"י עד אחד אע"ג דהרמב"ם פסק בפ"ד מה"ל גזילה סעיף י"ז נכנס לביתו של חבירו שלא בפניו ונטל משם כלים בפני ע"א ואין העד יודע כמה נטל בעה"ב אומר כ' והגזלן אומר עשרה והם שלו חייב להחזיר עשרה משום שהוא מחויב שבועה ואיל"מ ואין נשבע על השאר אפי' היסת מפני שאין יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי ופי' הרב המגיד בעצמו כנ"ל דדעת הרב שנשבעים בעד אחד בטענת שמא ולא על מודה במקצת כו' מיישב הב"ח דאף אם הרמב"ם ס"ל כר"י מיגא"ש ור' אפרים הנ"ל מודה כה"ג דשאני התם כיון דכופר בכל אינו יודע מי אומר אמת אם שעד או בע"ד אבל כאן שבע"ד מודה לדברי העד במקצת שהרי אומר נטלתי עשרה זהובים והן שלי א"כ באותן עשרה הו"ל טענתו של תובע טענת ברי שהרי הוא יודע שהם שלו מש"ה בזו הו"ל משואיל"מ עכ"ל ולפי"ז שפיר מתוקמא קרא דלא יקום גו' אבל לשבועה קם אם בע"ד מודה במקצת אך טוען שהם שלו דכה"ג מודה הר"י מיגא"ש ור' אפרים וזוקק לשבועה על המותר שמכחיש להעד. לולא דמסתפינא הייתי אומר זה טעם פלוגתת רמב"ם וראב"ד שמשיג סעיף י"ז הנ"ל וז"ל א"א אם טענת בעה"ב אין טענת ודאי האיך זה מחויב שבועה ולמה ישלם עשרה כו' ולפמ"ש י"ל כל חד לשיטתי' אזיל דהרמב"ם סבירא לי' כדעת ר"י מיגא"ש הנ"ל כמ"ש הטור סי' צ"ו וא"כ לדעת ריב"א הנ"ל לא מתוקמא קרא דלא יקום אלא במודה במקצת וטוען שלא נטל כולם אלא מקצת וע"א מכחישו שנטל יותר ויוכל להיות שגם הבעלים יודעים ודאי שנחסר להם יותר אבל אינם יודעין שזה נטל אלא עפ"י העד ומיירי מה שמודה טוען שלו היה כנ"ל דאז חייב שבועה על מקצת שמכחיש העד לסברת הב"ח הנ"ל וש"מ דלענין מודה במקצת לא מחשב עפ"י ע"א טענת ודאי כסברת הרמב"ם כמ"ש הרב המגיד דאל"כ ל"ל קרא דלא יקום כו' דתיפוק לי' משום מודה במקצת חייב שבועה נגד העד כמו נגד בע"ד מטעם הש"ס בכולי' בעי דלודי לי' כו' אבל הראב"ד לשיטתי' אזיל דפסק טענת ספק עפ"י ע"א לעולם זוקק לשבועה כמ"ש הטור בשמו סי' ע"ה ונסתר הוכחה הנ"ל. אבל משמעות הפוסקים דהרמב"ם לא פסק כרבינו יקר הנ"ל שלא נזכר בחבורו הגדול דין של ר' יקר כלל ודו"ק:

אבל קשה לסברת הב"ח הנ"ל מלשון הטור סי' ע"ה וז"ל וכ"כ הרי"ף שנשבע ע"פ ע"א בעסק חד גברא דאמר לחברי' אית לי חד סהדא דאתית לביתי שלא באנפאי ושקלה חד טעינא דכתנא ואמר אין שקלי ודידי שקלי דהוה משואיל"מ וכן כתב הרא"ש דמוכח מזה דהרי"ף פליג על הר"י מיגא"ש הנ"ל וקשה דלמא שאני התם כיון דמודה הבע"ד שנטל הו"ל טענת ברי וקצת כ"ש הוא ממודה במקצת אע"ג דהבעלים יודעים שנחסר להם יותר מיחשב כטענת ודאי להב"ח כ"ש כאן שמודה לגמרי ואף אם לא היה מרגיש בחסרונו אלא ע"פ העד מיחשב כודאי כיון שמודה שנטל אבל בכופר מודה הרי"ף כיון שאינו יודע מי אומר אמת העד או הבע"ד הוה ספק. וגם הב"י כתב שהרמב"ן והר"ן הכריעו כדברי הרי"ף שחולק על דעת ר"י מיגא"ש ור' אפרים וקשה מנ"ל לפי סברת הב"ח בכוונת הרב המגיד אין הכרח שיהי' מחלוקת ביניהם ובזה א"ש כוונת הר"י מיגא"ש כגון שאמר לו ע"א כו' דוקא כהנ"ל וצ"ע:

תוכן העניינים

אמרי שפר (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה