אור ברסלב

אמרי שפר (לנדא)· רבי נפתלי הירץ לנדא מז'לחוב

חשן משפט

חלק אבן עזר

שאלה א

שאלה אם מותר לגבות עד אחד שלא בפני בעל דין לפי מאי דקיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וא"כ כוון דלא קם עד אחד אלא לשבועה לא חשבינן היזיקא דממונא לבע"ד ומותר או לא:

תשובה לכאורה אין נפ"מ בשאלה הנ"ל, דממ"נפ לכתחילה, חיישינן להערמה אם יגבה עד אחד שלא בפני בע"ד ילך אח"כ לב"ד אחר ויגבה עוד ע"א. [וי"ל שיודע. ע"י שיכתבו ב"ד בפירוש הוגבה שלא בפני הצדדים] ובדיעבד שמודה, בע"ד שאין לו אלא עד זה אם מותר לחזור לשנות עדותו בפניו אין נ"מ דהא פסק רמ"א בח"מ סי' כ"ח אף בשני עדים בדיעבד דיש חולקים דכשר ואין יכולין לשנות להגיד בענין אחר, מיהו משכחת כשידוע לב"ד שלא הי' אצל מעשה זה שזה רוצה לגבות כי אם עד אחד אי שרי כה"ג לגבות לכתחילה שלא בפני בע"ד או לא. ונלע"ד להביא ראי' דשרי ואציע מה דקשיא לי על מ"ש הטור סי' ע"ה וז"ל טענו בספק עפ"י העד כגון פלוני אמר לי שנטלת משלי מנה והוא כופר והביא את העד בהא איכא פלוגתא הר"י מיגא"ש כתב שעפ"י העד אין נשבעין אלא בטענת ברי וכ"כ הר"ר אפרים כו' וקשה לי עליהם מסוגיא דשבועות דף ל"ב בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור מתני' דלא כי האי תנא דתניא משביע עד אחד פטור ור"א בר"ש מחייב לימא בהא קמפלגי כו' מ"ס עד אחד לממונא אתא ותסברא כו' אלא כ"ע לשבועה קאתי ובהא קא מפלגי מ"ס דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ס לאו כממון דמי ע"ש פירש"י. וקשה אמאי מוקי מתני' דלא כראב"ע הא י"ל מתני' דידן מיירי שהבעלים גופיהו לא ידעו וטענו בספק אלא שמשביע העדים שבודאי ידעו להעיד שהיו באותו הפעם וראו המעשה של הגזילה מי גזל והתובע מרגיש בגזל ואינו יודע מי הוא ונשבעו ואח"כ הודו שיודעים זכותו אז בזא"ז האחרון פטור כיון שכבר הכחיש ראשון אין נ"מ בעדות השני כלל כיון שטענו בספק ע"פ העד אינו זוקק אף לשבועה וברייתא מיירי שיודע ברי התביעה ורוצה שיעידו לו כידוע לו בבירור ומש"ה לראב"ש השני חייב דזוקק לשבועה ד"ת ודבר הגורם לממון כממון דמי.

ונ"ל לישב עפ"י דאיתא בטור סי' ל"ד כתב ה"ר יקר הנשבע להכחיש העד העד ואותו שנשבע לו מצטרפין להעיד עליו לפוסלו דלא חשיב כנוגע בדבר שכבר נשבע לו ונפטר ממנו וכתב הב"י דמשמע שצריך לחזור ולהעיד עליו וכמ"ש הרא"ש בשו"ת שנשאל לו אי הוה נפסל מיד ממילא או עד שיעידו עליו בב"ד ופסק שצריכים לחזור ולהעיד אבל המרדכי כתב בשם הריב"א הנשבע להכחיש העד אע"פ שפוטר עצמו מיהו לאלתר נפסל מכאן ולהבא וכתב הב"ח דמשמעותי' כפשטי' דלאלתר נפסל. ולפי"ז י"ל דהר"י מיגא"ש ס"ל כריב"א ומוכח דר"א בר"ש לא ס"ל דטוענו בספק ע"פ העד אין זוקק לשבועה דא"כ קרא דלא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' אבל לשבועה קם במאי מיירי אי בטוען ברי קם עד אחד עמו ג"כ לפוסלו לעדות ולשבועה ואם התרו בו לוקה לדעת ריב"א שמיד נפסל וגזירת הכתוב הוא שיועיל שבועתו לפטור מממון אבל הם נאמנים ששקר נשבע לפוסלו ולהלקותו והאיך כתיב לא יקום ע"א גו' לכל חטאת למכות ועונשים אינו קם ואי מיירי בטוענו ספק עפ"י עד אחד גם לשבועה אינו קם. בשלמא אליבא דהילכתא דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי משכחת שהעיד עד אחד שלא בפני בע"ד שמותר להעיד וכה"ג לא קם אלא לשבועה (אבל ב' עדים גרע טפי כיון שבטלה עדותן לענין ממון בטלה כולה וגם לשבועה אין זוקקים הנתבע שלא בפניו) אבל אין נפסל זה הנשבע כיון דלפוסלו כ"ע מודים שצריכים להעיד בפני בע"ד כמ"ש הכנסת הגדולה סי' כ"ח סעיף ס"ח דאפי' לדעת ראב"ן ורא"בי' שמכשירים בדיעבד הגביות עדות שלא בפני בע"ד דוקא לענין ממון אבל לא לפסול איש מחזקת כשרותו, ומה שחוזרים אח"כ ומעידים בפניו לפוסלו זה מיקרי ע"פ שנים כיון דכבר קיים הפסק דין ונשבע ואין זה נוגעים אבל לר"א בר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי ואף בדיעבד פסול העדות של ע"א שהעיד שלא בפני בע"ד ואין זוקק אף לשבועה וע"כ לא משכחת קרא דלא יקום ע"א גו' אלא בטוענו ספק ע"פ עד אחד וקאמר שפיר מתני' דלא כר"א בר"ש. ולפ"ז שהוכחנו דהר"י מיגא"ש ס"ל כריב"א מוכח לדידן מותר לגבות ע"א שלא בפני בע"ד דאל"כ קשה להר"י מיגא"ש דס"ל ע"א עפ"י ספק אין זוקק לשבועה קרא דלא יקום עד אחד במאי מיירי כנ"ל דא"ל במלוה שאין נפסל וכ"ש שאין לוקה מטעם דאמרינן חייב הי' לו מצד אחר דהא כה"ג גם בשני עדים לא נפסל וכמ"ש הב"י וב"ח שם לדעת ריב"א שמחלק בין מלוה לפקדון ועי' בס' כנסה"ג ודו"ק.

ולכאורה היה נ"ל ליישב קושית דידי הנ"ל על הר"י מיגא"ש דמודה אם מרגיש בחסרונו אך אינו יודע מי הוא הגזלן מיקרי תובע דעיקר הראי' של הר"י מיגא"ש כ' הרא"ש פרק שבועות הדיינים מדאמרינן במס' ב"מ הצד השוה שבהם ע"י טענה וכפירה הם באים ע"ש וזה מיקרי טענה שמכיר בחסרונו וכן משמעות לשון הרא"ש שם אבל לא בטענת שמא כגון שאמר לו עד אחד אמר לי שנטלת משלי מנה פטור משבועה וכו' וש"מ לדיוקא אתא אם מכיר בחסרונו בלא העד מיקרי טענה. אבל ז"א די"ל ממעט האופן שכתב הרמב"ם בפ"ד מה"ל גזילה סעיף י"ג אם מכיר כלי שלו ביד חבירו ואינו יודע באיזה אופן בא לידו ועד אחד מעיד שגזל אז מודה הר"י מיגא"ש דהוה טענה זולת העד וכמ"ש הלח"מ בפ"ג מה"ל טוען ונטען סעיף ו' דמה"ט מסתפק הרב המגיד אם הרמב"ם סובר כרבו הר"י מיגא"ש או לא ולדעת הכ"מ שם דגם במכיר כלי שלו ביד אחר כנ"ל הוה טענת ספק עפ"י העד וא"כ כ"ש באינו יודע כלל תחת יד מי כליו רק שמכיר בחסרונו דמקרי ספק ואלים קושיתי.

אבל תמהני במ"ש הלח"מ שם בשם הכ"מ דנתבאר במ"ש פ"ד מה"ל גזילה במ"ש וכן אם הי' שם ע"א כו' ובכ"מ לא מזכיר כלל מהיה שם עד אחד אלא ממ"ש סעיף י"ז נכנס לביתו של חבירו שלא בפניו ונטל משם כלים בפני עד אחד כו' וכמ"ש הרב המגיד שם נכנס לבית חבירו כו' דעת הרב שנשבעים בעד אחד בטענת שמא ולא על מודה במקצת כו' ולפ"ז מדכתב הרב המגיד פ"ג מה"ל טוען ונטען שלא נתבאר בדברי הרמב"ם אם ע"א מחייב בטענת שמא ש"מ דמחלק בין אם התובע מכיר בחסרונו כמשמעות טענת בעל הבית שם עשרים כלים היו בביתי משמע בלא עד אחד מכיר בחסרונו. ולפ"ז מיושב קושיתי לדעת הרב המגיד ואפשר הוכחתו מכח קושייתי אבל על הכ"מ קשה ודו"ק.

והנה קושייתי הנ"ל לדעת הריב"א האיך מתוקמא קרא דלא יקום עד אחד באיש וגו' אם נאמר דטענו בספק עפ"י ע"א אין זוקק לשבועה נ"ל ליישב ע"פ מ"ש הב"ח בח"מ סי' שס"ד דטעם הרב המגיד הנ"ל שנסתפק בדעת הרמב"ם מאי דעתו בטוען בספק עפ"י עד אחד אע"ג דהרמב"ם פסק בפ"ד מה"ל גזילה סעיף י"ז נכנס לביתו של חבירו שלא בפניו ונטל משם כלים בפני ע"א ואין העד יודע כמה נטל בעה"ב אומר כ' והגזלן אומר עשרה והם שלו חייב להחזיר עשרה משום שהוא מחויב שבועה ואיל"מ ואין נשבע על השאר אפי' היסת מפני שאין יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי ופי' הרב המגיד בעצמו כנ"ל דדעת הרב שנשבעים בעד אחד בטענת שמא ולא על מודה במקצת כו' מיישב הב"ח דאף אם הרמב"ם ס"ל כר"י מיגא"ש ור' אפרים הנ"ל מודה כה"ג דשאני התם כיון דכופר בכל אינו יודע מי אומר אמת אם שעד או בע"ד אבל כאן שבע"ד מודה לדברי העד במקצת שהרי אומר נטלתי עשרה זהובים והן שלי א"כ באותן עשרה הו"ל טענתו של תובע טענת ברי שהרי הוא יודע שהם שלו מש"ה בזו הו"ל משואיל"מ עכ"ל ולפי"ז שפיר מתוקמא קרא דלא יקום גו' אבל לשבועה קם אם בע"ד מודה במקצת אך טוען שהם שלו דכה"ג מודה הר"י מיגא"ש ור' אפרים וזוקק לשבועה על המותר שמכחיש להעד. לולא דמסתפינא הייתי אומר זה טעם פלוגתת רמב"ם וראב"ד שמשיג סעיף י"ז הנ"ל וז"ל א"א אם טענת בעה"ב אין טענת ודאי האיך זה מחויב שבועה ולמה ישלם עשרה כו' ולפמ"ש י"ל כל חד לשיטתי' אזיל דהרמב"ם סבירא לי' כדעת ר"י מיגא"ש הנ"ל כמ"ש הטור סי' צ"ו וא"כ לדעת ריב"א הנ"ל לא מתוקמא קרא דלא יקום אלא במודה במקצת וטוען שלא נטל כולם אלא מקצת וע"א מכחישו שנטל יותר ויוכל להיות שגם הבעלים יודעים ודאי שנחסר להם יותר אבל אינם יודעין שזה נטל אלא עפ"י העד ומיירי מה שמודה טוען שלו היה כנ"ל דאז חייב שבועה על מקצת שמכחיש העד לסברת הב"ח הנ"ל וש"מ דלענין מודה במקצת לא מחשב עפ"י ע"א טענת ודאי כסברת הרמב"ם כמ"ש הרב המגיד דאל"כ ל"ל קרא דלא יקום כו' דתיפוק לי' משום מודה במקצת חייב שבועה נגד העד כמו נגד בע"ד מטעם הש"ס בכולי' בעי דלודי לי' כו' אבל הראב"ד לשיטתי' אזיל דפסק טענת ספק עפ"י ע"א לעולם זוקק לשבועה כמ"ש הטור בשמו סי' ע"ה ונסתר הוכחה הנ"ל. אבל משמעות הפוסקים דהרמב"ם לא פסק כרבינו יקר הנ"ל שלא נזכר בחבורו הגדול דין של ר' יקר כלל ודו"ק:

אבל קשה לסברת הב"ח הנ"ל מלשון הטור סי' ע"ה וז"ל וכ"כ הרי"ף שנשבע ע"פ ע"א בעסק חד גברא דאמר לחברי' אית לי חד סהדא דאתית לביתי שלא באנפאי ושקלה חד טעינא דכתנא ואמר אין שקלי ודידי שקלי דהוה משואיל"מ וכן כתב הרא"ש דמוכח מזה דהרי"ף פליג על הר"י מיגא"ש הנ"ל וקשה דלמא שאני התם כיון דמודה הבע"ד שנטל הו"ל טענת ברי וקצת כ"ש הוא ממודה במקצת אע"ג דהבעלים יודעים שנחסר להם יותר מיחשב כטענת ודאי להב"ח כ"ש כאן שמודה לגמרי ואף אם לא היה מרגיש בחסרונו אלא ע"פ העד מיחשב כודאי כיון שמודה שנטל אבל בכופר מודה הרי"ף כיון שאינו יודע מי אומר אמת העד או הבע"ד הוה ספק. וגם הב"י כתב שהרמב"ן והר"ן הכריעו כדברי הרי"ף שחולק על דעת ר"י מיגא"ש ור' אפרים וקשה מנ"ל לפי סברת הב"ח בכוונת הרב המגיד אין הכרח שיהי' מחלוקת ביניהם ובזה א"ש כוונת הר"י מיגא"ש כגון שאמר לו ע"א כו' דוקא כהנ"ל וצ"ע:

שאלה ב

שאלה ראובן שהשכיר ביתו לשמעון משך שלשה שנים ותוך הזמן השכירו עוד לשלש שנים וקיבל מקצת שכרו וגם עשה האנדשלאג וטרם הגיע קין ג' שנים ראשונים רוצה שמעון לחזור אם מצי למיהדר ביה או לא:

תשובה לכאורה הי' נ"ל דלא קנה לגמרי אף אם לא חזר בו שמעון עד אחר זמן כלות ג' שנים ראשונים דדמיא להא דאמר ר' אושעיא בקידושין דף מ"ב ע"ב הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך אינה מקודשת דנהי דבידו לגרשה אין בידו לקדשה תפשוט דבעי ר' אושעיא הנותן ב' פרוטות לאשה באחת אמר לה התקדשי לי היום ובאחת אמר לה התקדשי לי לאחר שאגרשך תפשוט דלא הוה קדושין ומשני דלמא כי היכי דתפסי קידושין השתא תפסי נמי לאחר זמן פירש"י בד"ה דלא כו' מגו דאי בעי לקדושי השתא מקדשי כו' אבל המקדש אשתו לא חזיא השתא למיתפס קידושין שהרי מקודשת ועומדת עכ"ל והכי נמי בנידן דידן כיון שאין ביד ראובן להקנות ביתו בשכירות עכשיו לשמעון שכבר מושכר לו בטל השכירות גם אחר זמן. אבל הא ליתא דהא בחידושי הרשב"א הקשה שם וז"ל ניהי דבידו לגרשה בידו לקדשה תמי' לי והלא שניהם מרוצים עכשיו בכך ואעפ"י שאין בידו לקדשה בע"כ מדעתה יכול הוא לקדשה וכל שביד שניהם אמאי מחוסר מעשה וי"ל כו' שמא תהי' אחר גירושין בדעת אחרת וכיון שאינה ראוי' לקבל קידושין ולאחר גירושין תהי' בדעת אחרת אין בדבריהם כלום עכ"ל ולפ"ז בשכירות אף דהוה כדבר שלא בא לעולם כיון דמצי לחייב נפשי' בב"ד (או בשבועה ובזה עדיף דבר שאינו ברשותו מן דבר שלא בא לעולם ודו"ק) כדאית' בחו"מ סי' ס' ואהני במעכשיו בק"ג שיהי' מושכר אח"ז לשמעון וכל שביד שניהם לא מעשה כסברת הרשב"א הנ"ל. ולפע"ד נ"ל הוה מחוסר מעשה משא"כ באומר את מקודשת לי לאחר שאגרשך כיון דלא מצי לחייב נפשי' אף בשבועה שישבעו שניהם שלא למיהדר בהו דהא צריך גט כריתות ובשעה שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם ע"כ חזר בו מכל ענייני קידושין דאל"כ לא הוה גט ומצי למיהדר בי' אח"כ משו"ה בטלו קידושין לגמרי משא"כ בשכירות קיים עכ"פ לאח"ז. וראי' לזה ממ"ש הש"ך בחו"מ סי' שי"ב ס"ק ג' דהמשכיר יכול להשכיר לאחר תוך זמנו של ראשון לכשיגיע הזמן. ואף לדעת תשובת בית יעקב סי' ב' שחולק על הש"ך וכתב שם ראי' ממ"ש המרדכי על הא דאמר ר' יוחנן האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר שלשים יום דקנה משום דבידו להקנות לו מיד אלמא אף היכי דדינא דקנה לאחר ל' יום כגון שאמר מעכשיו לא קנה אלא דוקא היכי דבידו להקנות מיד. שאני התם דתליא בדעת השוכר ראשון עכשיו והוה כמחוסר מעשה משא"כ במשכיר לשוכר ראשון ששניהם מרוצים עכשיו לא הוה מחוסר להביא ראי' כדעת הש"ך ודלא כשו"ת בית יעקב מלשון הרמב"ם פ"ז מה"ל שכירות כל שממכרו בנכסיו ממכר שכירתו שכירות וכל שאין לו למכור כך אין לו לשכור אלא א"כ יש לו פירות בלבד באותו קרקע הרי זה שוכר ואינו מוכר עכ"ל ש"מ מדכייל כלא שיכול למכור שכירתו שכירות דה"ה תוך זמנו של שוכר ראשין יכול להשכיר דאל"כ משכחת שיכול למכור תוך זמנו של שוכר אבל לא להשכיר דהמכר חל מיד לבנות ולהרוס בדבר שאין מזיק לשוכר משא"כ שכירות דלא הוה בגוף הבית ולא חל מיד ובטל גם אח"ז א"ו מתוך שיכול למכור תוך זמנו יכול להשכיר ודמיא להא דר' אושעי' בנותן ב' פרוטות לאשה באחת קדשה מיד ובאחת אמר לאחר שאגרשך דפסק הרמב"ם לכשיגרשנה הרי זו מקודשת עד שיגרשנה פעם ב' מקדושי פרוטה שני' והביאו הטור אע"ז סי' מ' וכתב הב"י שם כיון ששניהם רוצים בכך ובידם הוא שתתקדש מעכשיו אפי' קידושין דלאחר גירושין מהני וכ"ש הכא שבידו למכור ובכלל מאתים מנה משא"כ בקידושין דבשעת קידושין ראשונים א"א שיחולו קידושי שני' דבבת אחת נותן לה ב' פרוטות הללו ואפ"ה ס"ל לרמב"ם מגו דאי בעי לקדושי השתא מקדש תפסין קדושין:

ותו נ"ל דבשכירות מיד נקנה אע"ג דבקידושין כתב שם הב"י בשם הרשב"א דמסתברא דקידושי בתראי לא עדיפא מאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום יכולין לחזור בהם תוך שלשים יום בלא אמר מעכשיו והכא אפילו אמר מעכשיו ולאחר שאגרשך אי אפשר לחול מעכשיו שכבר היא אשתו מחמת קידושין ראשונים שאני בשכירות מתוך שיכול למכור ומיד יכול להשכיר דשכירות שם מכירה עלה לזמן קצוב בלשון הרמב"ם ריש פ"ז מה"ל שכירות וא"ל כיון דשכירות ממכר הוא לזמן גם למכור לאחרים תוך הזמן דשכירות לא יהי' בכוחו של משכיר למכור הא ליתא דמ"מ ביתו מיקרי כמ"ש הלח"מ שם הן לקנות לבעה"ב זבל הבא מעלמא לחצר והן להכניס ע"ז לתוכו אם משכיר לנכרי עובר על לאו דלא תביא תועבה אל ביתך. ותו נ"ל כיון שבידו להשכיר עכשיו בהוספת זכות בדבר הפקר דס"ל להרמב"ם דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים כדאי' בש"ע סי' שי"ג ומצי עכשיו להשכיר לו החצר בהוספת זכות שיקנה השוכר ההפקר חל השכירות בלא"ה ג"כ עכשיו דכל שבידו לא הוה מחוסר מעשה וזה מוכח ג"כ מלשון רמב"ם הנ"ל כל שממכרו בנכסיו ממכר שכירתו שכירות קשה הא משכחת בדבר שמושכר לאחרים דתוך זמן השכירות יכול למכור בחליפין או חזקה מעכשיו כיון דגוף הבית דידי' ואין שכירתו מושכר בחליפין אף באמר מעכשיו כיון שמושכר לאחרים ואף לזה שכבר מושכר לו לא אהני מעכשיו כיון שכבר שלו וממילא גם בהגיע הזמן כבר הדר סודר למרי' ובטל החליפין וכן החזקה בטל כיון שהי' בשעה שאין ראוי להחזיק וכמ"ש המרדכי הביאו סמ"ע סי' שט"ו ולא א"ש כללא דרמב"ם הנ"ל א"ו מתוך שיכול למכור יכול להשכיר ומה"ט קנה מיד או מטעם שיכול להשכיר בהוספת זכות לזה שדר בו כבר כנ"ל ודמיא למ"ש רמ"א סי' ר"ט סעיף ד' מי מקנה לחבירו דשלב"ל עם דבר שבא לעולם דאהני. ואע"ג דאין אדם מקנה דבר שאין בו ממש כגון אכילת פירות דקל או אויר חצרו עד שיקנה לו גוף אילן לאכול פירותיו וגוף חצירו להכניס בו זיזין וא"כ לא אהני הקנאת דבר הפקר כנ"ל י"ל ה"מ כשמקנה האויר לבד אבל אם כוונתו להשכיר גוף החצר ג"כ אלא שא"א מחמת שמושכר לו כבר אהני כה"ג ותו דהא מצי להוסיף זכותו בהוצאת זיזין ג"כ לצורך השוכר. ותו הא יש כח ביד המשכיר להקדיש ולהפקיע השכירות כמ"ש רמב"ם פ"ו מה"ל ערוכין המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו הרי זה קודש ופקע השכירות עכ"ל אלמא נדחה השוכר מן הבית וה"נ אלים כחו להשכיר מיד לענין דלא מצי למיהדר אח"כ עכ"פ אף שאין יכול לדחות השוכר תוך זמנו אכתי נגמר מיד השכירות כמו ממכר והקדש מיהו כתבו התוס' במס' ערוכין דף כ"א בשם התוספתא המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו הר"ז מוקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו דבריו בטלין וה"נ אם קיבל כל השכירו' אין בכחו להקדיש אבל יוכל למוכרה כמ"ש תוס' שם בשם תוספתא וא"כ אהני מתוך שיוכל למוכרה כנ"ל בכל ענין. ולפ"ז מי שאין לו גוף הקרקע רק הפירות לא שייך מתוך כו' ולא נמכר מיד ויכולין למיהדר בהו עד קץ ג' שנים הראשונים:

אמנם נ"ל ראי' אחרת דמחוסר זמן לא הוה כמחוסר מעשה דזמן ממילא קאתי וקנה מיד דהא כתב הטור ח"מ סי' רי"א אין אדם מקנה דבר שלא בא ברשותו כגון מה שאירש מאבא מכור לך כו' ופי' ר"ת דוקא בסתם אבל אם פירש ואמר שדה זו שאירש מאבא מכור לך קנה, וכתב ב"י שם דמייתי ר"ת ראי' מדאמרינן בשלהי פרק מי שמת בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת ואח"כ מת אביו בנו מוציא מיד הלקוחות משום דמכח אבי אביו קאתי וקשה דתיפוק לי' בלא"ה נמי אין המכר קיים כלל דהוה כדבר שלא בא לעולם א"ו שדה זו שבירר המכר עדיף טפי וקשה אכתי כיון דאין המכר נגמר עד אחר מיתת אביו וכיון שמת קודם אביו אין קנין לאחר מיתה וכקושית התוס' במס' ב"ב דף קנ"ט ע"א בד"ה ולימרו לי' אביך זבין כו' ומה שתירצו שם דלענין חזרת מעות איירי ע"כ לא סבירא לי' לר"ת דא"כ ראייתו בטלה כמ"ש הב"י שם וא"ל דחל למפרע משעת מכירה דהא אפי' פירש מעכשיו אין בכחו מעכשיו למכור דבר שאין שלו אלא של אביו א"ו בשדה זו שבירר המכר אמרינן ירושה ממילא קאתי והוה כדידיה לענין זה שחל המקח עכשיו וא"כ הרי הוא לגמרי כדידי' דלא מצי למיהדר מיד אחר המכירה. ולא דמיא לדר' אושעיא בנתן ב"פ שכתבתי לעיל בשם רשב"א דיכולין למיהדר בהו תוך ל' יום אפי' אמר מעכשיו משום שכבר היא אשתו דשאני התם דמחוסר גירושין דמסתמא לאו לגירושין קיימא משא"כ ירושה דממילא אתי וכ"ש מחוסר זמן דאמרינן דנקנה מיד וכיון דרמ"א פסק כר"ת בסי' רי"א ש"ע דנקנה מיד כנ"ל ולא דמיא למ"ש המשנה למלך בפ"ד מהל' אישות דעבד שקיבל גט שחרור לזמן דיכול לקדש תוך הזמן שיחול לאח"ז משום דאין מחוסר מעשה דזמן ממילא אתי משמע דלא חל מיד דשאני התם דאכתי לאו בר קדושין הוא כלל קודם זמן שחרור וא"א לחול מעכשיו. או י"ל כוונתו ג"כ דלא מצי למיהדר אבל גוף קידושין אין חלין עכשיו דאכתי עבד הוא דהא מדמה שם לאומר שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדש דקדשה ומשמע מיד אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ותו לא מצי למיהדר ביה וה"נ עבד שקידש אשה מיד נגמרו לענין דלא מצו למיהדר בהו כיון דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי דממילא אתי. וזה מוכח מסוגיא דכתובות באומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדש דקדשה דמשמע אף דכל השדה ממושכן למלוה אפ"ה קדשה ומיד כיון דבידו לפדותו מיד לענין דלא מצי למיהדר בי' וה"נ בממושכן לעשר שנים דנקט סתם תקדש ג"כ פשוט דמיד קדשה כיון דגוף השדה הדרא לבעליה בלי כסף וה"נ בלי זמן כיון דבחד לישנא כיילינהו וכ"ש במחוסר זמן בממושכר לאחר דממילא אתי וחל השכירות מיד:

ותמהני על שו"ת בית יעקב שמפריז על המדה לבטל השכירות לגמרי האיך נעלם ממנו הגהת רמ"א סי' רי"א בשם ר"ת הנ"ל וכל ראיות הנ"ל ואין ראי' ממ"ש המרדכי באשה ששכרה מראובן מפסח ועד עצרת ועשתה חזקה קודם לכן דלא אהני דשם לא לרצון המשכיר היה כמ"ש שהכניסה במידת חסד כו' וגם לא דמי לאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום דקנה מטעם, דבידו להקנותו מיד דוקא ואע"ג דאמר מעכשיו שאני במפרש שלא תקנה עד ל' גרע ותו דוקא בחזקה ומשיכה בטלים בא"א להקנות מיד כמו חליפין דהדרא סודר למרי' כדאיתא סי' קצ"ה אבל בכסף עדיף ודלא כשו"ת בית יעקב הנ"ל דמחלק מסברא דנפשי' בכסף בין אפשר להקנותו בין אי אפשר כנלפע"ד להלכה וניהו דהאנד שלאג דומה לחליפין וחזקה וגם כמה דיעות דבקרקע לא קנה האנד שלאג מ"מ הכסף קונה ודו"ק:

תוכן העניינים

אמרי שפר (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה