אור ברסלב
אמרי שפר (לנדא) העתק מהגהות וחידושין שנכתבו על גליוני הש"ע יורה דעה בכ"י הרב הגאון המפורסם המלוה מוה' נפתלי הירץ זללה"ה האבד"ק זעליחוב מק"ק ווישניצא יע"א. › סימן שעח

אמרי שפר (לנדא)· רבי נפתלי הירץ לנדא מז'לחוב

העתק מהגהות וחידושין שנכתבו על גליוני הש"ע יורה דעה בכ"י הרב הגאון המפורסם המלוה מוה' נפתלי הירץ זללה"ה האבד"ק זעליחוב מק"ק ווישניצא יע"א. · סימן שעח

סימן שעא

ש"ך ס"ק י"ד. שהתפללו ערבית וגם הוא. נ"ב ונ"ל בערב שבת אחר שהתפללו הקהל ערבית אע"פ שהוא לא התפלל בתר צבורא גריר ואסור במלאכה א"כ אין היום עולה לו וה"ה דאין מפסיק כה"ג אבלות. ועיי' באע"ז ה' גיטין ס"ס קס"ג כשהתפללו הקהל ערבית אסור ליתן הגטין אע"פ שהוא עדיין לא התפלל:

למען

תוה"ק ולכבוד הגאון המחבר זצ"ל נציגה למופת דרוש אחד מחיבורי דגדול אשר אתנו בכ"י על התורה, ה' יחננו להוציאו לאורה, והוא בכתובים למ' וזאת הברכה, והמעיינים הלנים בעמק הלכה בטח יתנו לנו תודה על ככה, בי יטעמו ויראו יתבוננו ויתפלאו על טעם דרכי המחבר ויד גבורתו לקשר ולשלב שמועות וענינים נפרדים בדברים ישרים וחמודים, ואגידתם על הקדמות נאמנות מיוסדים, והדברים שמחים ומתוקים וכראי מוצק חזקים ועתיקים. המוציאים לאור.

מאמר תמוה במס' סנהדרין פרק חלק (דף צ' ע"ב) תניא אמר ר' אליעזר בר' יוסי בדבר זה זייפתי ספרי צדוקים שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום שאתם אומרים אין תחיית המתים מן התורה הרי הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה הכרת תכרת בעולם הזה עונה בה לאימת לאו לעולם הבא ע"כ. הפליאה נראה לעין כל חדא שאמר להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום דמשמע בשביל זה שאמרו אין תחיית המתים מן התורה מזויף כל התורה שלהם במה שהמה מחולקין עם רבותינו ומה ענין זה לזה ותו אמאי לא השיב בקיצור אמרתי להם כתיב הכרת תכרת כו' ותו קשה הא ר' ישמעאל ור"ע דרשי מדכתיב עונה בה לכדתניא יכול אפילו עשה תשובה ת"ל עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה וא"כ מה התפאר עצמו ר"א בר' יוסי שהי' מנצח את הצדוקים מדכתיב עונה בה הלא יש להם לסמוך על משענת ברזל לדרוש כר"י ור"ע. ונלע"ד ליישב את כל זה בטוב טעם והסיגנון יהי' כך דעיקר הנצחון של ר"א בר' יוסי שאמר להם זייפתם תורתכם ר"ל שאתם אומרים אין תחיית המתים מן התורה ממילא כל הדינים שאתם מחולקים עם החכמים נסתר מחמתו וממילא יהי' מיושב כל הקושיות ודקדוקים הנ"ל ומקודם אציע כל המחלוקות של הצדוקים על רבותינו חז"ל הנזכר בש"ס ובמס' מגילת תענית שמצאתי:

א הצדוקים אומרים פרה אדומה במעורבי שמש היתה נעשית כדאית' בפרה פ"ג מ"ז ומובא בריש מס' יומא:

ב הצדוקים אומרים תירש בת עם בת הבן מק"ו כו' כדאי' במס' ב"ב פרק יש נוחלין (דף קט"ו ב'):

ג הצדוקים אומרים עצרת אחר השבת דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת כו' כדאית' במנחות פ' ר"י (דף ס"ה א')

ד הצדוקים אומרים אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון כדאי' במכות פ"א (דף ה' ב'):

ה הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד דכתיב הכבש האחד תעשה כדאית' במס' מנחות (דף ס"ה א'):

ו הצדוקים אומרים אין ניסוך המים בחג מן התורה כדאי' במס' סוכה (דף מ"ח ב'):

ז הצדוקים אומרים הכ"ג ביוה"כ מעלה עשן הקטורת מבחוץ ומכניס בפנים כדאית' ביומא פ"ה (דף נ"ג א'):

ח הצדוקים אומרים שאוכלים מנחת בהמה כדאי' במס' מגילת תענית פרק ח':

ט הצדוקים אומרים מנין אתם יודעין שזה חייב סקילה וזה חייב שריפה כו' (שם פרק ד'):

י הצדוקים אומרים עין תחת עין שן תחת שן ממש הפיל שינו של חבירו יפיל שינו כו'. (מגילת תענית שם):

יא הצדוקים אומרים ופרשו השמלה לפני זקני העיר הדברים ככתבן כו'. (שם):

יב הצדוקים אומרים וירקה בפניו שתהא היבמה רוקקת בפניו ממש כו'. (שם):

ואחרי שהבאתי את דבריהם אבאר שע"י זה שאינם מודים בתחיית המתים ממילא נסתר כל דבריהם ואציע את דברי על ראשון ראשון כו' ומקודם אביא ראי' על תחיית המתים שלא נזכר בש"ס דאית' בספרי פ' חקת הנוגע במת טמא ואין המת עצמו טמא וכתב בס' ז"ר ב' נפקותא אם המת עצמו אין טמא חדא אם הכניס ע"י זריקה מת למקדש אינו חייב קרבן ושנית כשיחיו המתים אינן צריכין הזאה ולפ"ז ממ"נ מוכח דתחיית המתים מן התורה דאי' במס' עירובין (דף ק"ד ב') מזכר עד נקבה תשלחו אמר שמואל המכניס טמא שרץ במקדש חייב חטאת שרץ עצמו פטור מ"ט א"ק מזכר עד נקבה מי שיש לו טהרה במקוה יצא זה שאין לו טהרה במקוה וקשה לפ"ז ל"ל הנוגע במת למעט מת עצמו תיפוק לי' מדכתיב מזכר עד נקבה דמי שאין לו טהרה במקוה אין לו טומאה וא"כ כיון שהמת עצמו נא שייך בו טהרה דומיא דשרץ אין לו טומאה א"ו דתחיית המתים מן התורה ושייך בהם טהרה לעתיד וה"א שצריכים הזאה או אם הכניס ע"י זריקה למקדש חייב חטאת לכך כתיב הנוגע כו' ולהנפקותא שני' של הז"ר מוכח כפשוטו דתחיית המתים מן התורה. אמנם אית' בפ' נשא לימוד אחר מזכר ועד נקבה תשלחו לרבות טבול יום שצריך שילוח וא"כ נסתר הוכחה הנ"ל אבל הצדוקים ע"כ ס"ל כשמואל ומקדם אבאר טעם הצדוקים דס"ל פרה במעורבי השמש היתה נעשית עפ"י דאיתא בריש יומא ז' ימים קודם יוה"כ מפרישין כ"ג מביתו וכן קודם שריפת הפרה מנה"מ אמר ר' יוחנן א"ק כאשר עשה ביום ההוא צוה ה' לעשות לכפר עליכם לעשות אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה יוה"כ ע"ש פירש"י ולפ"ז הצדוקים ס"ל דעיקר הפרישה כדי להזות ג' ו"ז וא"כ מוכח מדכתיב לעשות חיוב פרישה שבעה ימים קודם שריפת הפרה ש"מ דטבול יום פסול בפרה דאל"כ סגי ששה ימים וביום ז' יטבול אבל רבותינו ס"ל דטעם פרישה לאו משום חשש טומאה אלא מטעם קדושת יוה"כ וקדושת הפרה כמו במילואים שלא הי' פרישתו אלא מטעם קדושת יום הקמת המשכן והא ראי' דר"ל יליף מסיני דהפרישה תהא רק ששה ימים אלא חכמים הוסיפו יום אחד לפרוש מביתו וא"כ גם לר' יוחנן הוא גזירת הכתוב הפרישה וחכמים תקנו שיהיו מזין עליו מספיקא ומש"ה הי' סגי ששה ימים ולפ"ז לצדוקי' ממילא יש הוכחה דטבול יום צריך שלוח ממחנה שכינה דכתיב לכפר שיהא צריך קודם יוה"כ פרישה ז' ימים משום טומאה ואי ס"ד טבול יום אין צריך שלוח היה סגי ששה ימים וא"כ למה לי מזכר ועד נקבה א"ו כדשמואל למעט שרץ וממילא ה"ה מת עצמו וקשה ל"ל הנוגע במת א"ו דתחיית המתים מן התורה וזה הי' כוונת ר"א בר"י זייפתם תורתכם שאתם ס"ל טבול יום פסול בפרה ומוכח ממ"נ מקרא דהנוגע במת דתחיית המתים מן התורה ואם ס"ל דאין תח"מ מדאורייתא מוכח להיפך דטבול יום כשר בפרה ומזוייף הדין שלכם ואתם אוחזים חבל בשני ראשין ודוק היטב:

ומעתה אבאר שנסתר דין ב' שלהם שאומרים תירש בת עם בת הבן בהקדם גמרא דב"ב פרק יש נוחלין (דף קט"ו ע"א) ת"ר ובן אין לו אין לי אלא בן בן הבן ובת הבן ובן בת הבן מניין ת"ל אין לו עיין עליו והקשו תוס' דלמא אין לו אצטריך לרבות ממזר וה"ה ביבום דרשינן במס' יבמות אין לו כו' זרע פסול מניין ביבום דפוטר בן הבן מיבום וי"ל דשקולים הם כו' ותמוה. ונלע"ד דהא בהא תליא בהקדם דאיתא ביבמות (דף מ"ט ע"א) מתני' איזה ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר"ע ר' שמעון התמני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו וקשה על שמעון התמני קושיא עצומה הא איתא בריש מס' יבמות בתוס' ד"ה אשת אחיו כו' דיעות מחולקין בין רש"י וריב"א דרש"י ס"ל כל כרת שבעולם הוא וזרעו נכרת והיינו דאיכא בין כרת למיתה בידי שמים וריב"א חולק שם וזה ידוע דעונש ערירי יש לו בנים קוברן אין לו בנים הולך ערירי דאפי' ילדו להם לאחר מעשה ימותו בחייהם ולפ"ז קשה ל"ל אין לו עיין עליו לרבות ממזר שפוטר א"א מן היבום הא מעולם אי אתה משכחת שיהי' ממזר מחייבי כריתות חי לאחר מיתת אביו לשיטת רש"י וא"ל שבא על הערוה בשוגג ז"א דהא איתא בשו"ת חכם צבי סי' כ"א בשם גאון אחד דבאמת אין הולד ממזר מביאת שוגג כיון דליכא כרת והביא ראי' מיבש ביבש להתיר אם נתבשל ביחד לאחר שנודע התערובות אע"פ שידעינן בודאי שאוכל איסור גמור בכא"פ שחייב מדאורייתא אף עפ"כ מותר ורוצה להתיר הולד שנולד מאשת איש שנשאת ע"י טביעת בעלה בחושבה שמת ע"ש. וגם אין לומר כגון שעשה תשובה וכמ"ד דתשובה מהני אפי' בא על ערוה והוליד ממזר כדאית' ביבמות ז"א דא"כ קשה ל"ל עונה בה בע"ז (ובמיפר ברית) לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה תיפוק לי' מק"ו מבא על הערוה והוליד ממזר דמהני תשובה אע"ג דקיי"ל כמ"ד דאין לו תקנה דהוה מעוות אשר לא יוכל לתקן וכ"ש בע"ז אמנם י"ל ע"פ דאיתא ביבמות (דף מ"ד ע"ב) א"ר יוחנן נכרי הבא על בת ישראל הכל מודים דהוולד ממזר מאן הכל מודים שמעון התמני כו' ולפ"ז משכחת ממזר מישראל שבא על נכרית דליכא כרת ואעפ"כ הולד ממזר אבל זה טעות הוא דהא מסקינן ביבמות בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין הנולד מנכרית בנך אלא בנה ונכרים גמורים הם ע"ש ואם כן אין פוטר מן היבום. אמנם משכחת שיהי' ממזר פוטר מן היבום בבן בת הבן כגון שבת בנו בא עליה נכרי והוליד ממנה ממזר ושפיר קרינן בי' בנך כיון שנולד מן ישראלית ומקרי ממזר גם לשמעון התמני ולפ"ז מיושב קושיות התוס' הנ"ל שהקשה הרשב"א מנ"ל ביבום דיוצאי יריכו של בן פוטר מן היבום כיון דאין לו איצטריך לרבות ממזר ולפמ"ש לק"מ דהא בהא תליא דאי לאו דיוצאי יריכו של בן פוטר מן היבום לא משכחת לה ממזר לאחר מיתת אביו כלל לשמעון התמני לשיטת רש"י כנ"ל. ואין להקשות דלמא להיפך דאין לו אתי לרבות בת ויוצאי יריכו דפוטר מן היבום ומנ"ל דממזר פוטר כיון דכתיב אחוה אחוה וכמו שהקשו התוס' במס' יבמות דף כ"ב ע"ב ד"ה בן אין לו כו'. ז"א דאי ס"ד דאין לו אתא לרבות בת ויוצאי יריכו לכתוב רחמנא וזרע אן לו דמשמע בן ובת ויוצאי יריכו ול"ל יו"ד יתירה גבי אין לו לרבות בת כו' א"ו דמעיין עליו נפקא לן לרבות ממזר וא"כ אי הוה כתיב וזרע אין לו בלא יו"ד ה"א דוקא זרע כשר דאיתא בקידושין כ"מ שנא' זרע משמע כשר דוקא. וא"ל דקושית התוס' ביבמות דדלמא לכך לא כתיב וזרע אן לו לאורויי דוקא בן או בת לבד ולא יוצאי יריכם ואי הוי כתיב וזרע ה"א אפי' יוצאי יריכם ז"א דא"כ ל"ל יו"ד יתירה לרבות בת דהא בן ובת שניהם שקולים הם ביבום כמ"ש התוס'. ובזה נבוא אל הביאור דקשה לצדוקי' אין לו למאי אתא א"ל לבן הבן דזה שמעינן מדכתיב אלה בני שעיר החורי וגו' כמו שהשיב ריב"ז לצדוקי וע"כ אין לו אתא לבת הבן וא"ל לרבות ממזר א"כ ממילא נשמע דה"ה בת הבן כנ"ל וצ"ל דהצדוקי' ס"ל דמשכחת שעשה תשובה ולפ"ז קשה ל"ל עונה בה וצ"ל לעולם הבא וא"כ אם ס"ל דאין שום עונש ושכר לעוה"ב הדק"ל וא"כ ממ"נ דבריהם סותרים זא"ז וזה הי' כוונת ר"א בר"י זייפתם תורתכם בזה דס"ל אין תחיית המתים מן התורה ע"כ עונה בה אתא לאורויי לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה ולפ"ז קשה ל"ל קרא תיפוק לי' עקרא דאין לו לרבות ממזר מחייבי כריתות ולא משכחת כי אם בעשה תשו' וצ"ל דמשכחת בן בת הבן וא"כ ממילא מוכח דבת הבן כבן וקודם לבת ודו"ק. ועיין בתוס' ב"ב דף קט"ו ע"ב ד"ה מלמד שבא ענה על אמו כו' ודו"ק:

ומעתה אבאר שנסתר דין ג' שלהם שאומרים עצרת אחר השבת בהקדם גמרא דיבמות (דף ו' ב') ותהא רציחה דוחה שבת מק"ו מעבודה שהיא חמורה שדוחה השבת רציחה דוחה אותה דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות ושבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם וילפינן מושבות גז"ש דאפי' ב"ד לא תבערו ובתוס' שם הקשה הר"י מאורלינש נימא דיו מה רציחה אינו דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה שבת נמי לא תדחה אלא בשב ואל תעשה וי"ל דהכי דיינינן ק"ו מה עבודה דקילא דוחה שבת רציחה דחמירא לא כ"ש ובמאי היא חמירה דעבודה נדחית מפניה עכ"ל וק"ל לסברת התוס' מה לעבודה דקרבנות הקבועים. להן זמן בדין הוא שידחה שבת שא"א לדחותם משא"כ רציחה דאפשר להמית הרוצח אח"כ בשלמא אי ילפינן ק"ו מרציחה שדוחה עבודה לק"מ דגם התם אפשר להמתין עד שיגמור העבודה דהא אין עבודתו מחולל אפ"ה ממיתין אותו ה"ה שיהי' מיתת ב"ד דוחה שבת אבל לפי' התוס' קשה:

ולכאורה הי' נ"ל לומר דגם במיתת ב"ד משכחת שא"א להמתין בבן סורר ומורה דכל ימיו הוא ג' חדשים עד שיקיף זקן התחתון ומשכחת שסוף ג' חדשים היה בשבת. והוכרח לגמור דינו בשבת אבל ז"א דהא בן סורר הוא בסקילה וכאן כתיב לא תבערו וצ"ל דמשכחת בעדים זוממין או זקן ממרא דכתיב בהו כל העם ישמעו וגו' ואיתא בסנהדרין (ד' פ"ט א') דמעלין אותם לב"ד הגדול שבירושלים ומשמרי' אותן עד הרגל וממיתין אותן ברגל דמשכחת לה ברגל שחל להיות בשבת והוכרח לשרוף עדים זוממים בשבת דכתיב ופנית בבקר והלכת לאוהלך ולא יהי' מיתתו למחר במעמד כל ישראל וה"א לקיים העשה תיכף ברגל ראשון. אמנם קשה לשיטת תוס' במס' ר"ה דס"ל ופנית בבקר פי' אחר יו"ט עדיין שהות לדונם בחוה"מ וצ"ל בשבועות קאי קרא דלא תבערו ואי ס"ד דעצרת לעולם אחר השבת הדק"ל ממ"נ בשבועות דליכא חוה"מ הא לעולם בחול הוא ומדוע לא ידונם ובפסח וסוכות מה"ת ידונם דהא אפשר לדונם בחוה"מ א"ו דאין עצרת אחר השבת. אמנם יש ליישב קושיא זו בהקדם גמרא דשבת (דף ק"ו ע"א) כל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר ומקשה הא אנן תנן כל המקלקלין פטורים ומשני הא ברייתא ר"ש ומתני' ר"י מ"ט דר"ש מדאצטריך קרא למשרי מילה ש"מ חובל בעלמא אסור ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן בשבת ש"מ מבעיר בעלמא חייב ור"י התם מתקן הוא כדר' אשי מה לי לתקן מילה מה לי תיקון כלי מה לי לבשל פתילה מה לי בישול סממנים ופירש"י שאין מקלקל האבר בבישול אלא מתקן וצורף וא"כ ממ"נ לק"מ דלר"ש הסברא החיצונה דמותר הבערה בבת כהן בשבת דתיקון מצוה לאו תיקון הוא והוה מקלקל וא"כ איצטריך מושבותיכם ולר"י דס"ל מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנים י"ל דלכך כתיב מושבותיכם לאורויי דוקא הפתילה אסור להדליק בשבת דבישול זה מתקן הוא האבר כפירש"י הנ"ל אבל אם תיקן הפתילה מאתמול מותר להמית בת כהן בשבת דמקלקל הוא ואי לאו קרא ה"א דאסור להמית בת כהן בשבת כיון דיש לה כפרה במיתתה הוה מתקן קמ"ל דלאו תיקון הוא. ולפ"ז ממילא מוכח דיש תחיית המתים מן התורה דאל"כ הדק"ל לר"י דס"ל בישול פתילה תיקון הוא וא"כ מה"ת שיהי' מותר לבשל הפתילה בשבת ואם תיקן הפתילה מאתמול מה"ת יהי' אסור לצדוקי' דס"ל אין תחיית המתים מן התורה וכופרים בשכר עוה"ב לא הוה מתקן כלל. ולפ"ז ב' דינים הללו סותרים זא"ז אם עצרת אחר השבת ע"כ תחיית המתים דאורייתא. והדברים ברורים למבין ודו"ק ועיין בתוס' שם בד"ה מה לי לבשל פתילה כו' והבן:

ומעתה אנקוט נפשאי לבאר סתירה מזה על דין ד' שאומרים הצדוקין אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון בהקדים מתני' (דף פ"א א') בסנהדרין מי שנתחייב ב' מיתות ב"ד נידון בחמורה פשיטא אטו אתגורי איתגור אמר רבא הב"ע כגון שנגמר דינו על עבירה קלה וחזר ועבר עבירה חמורה סד"א דגברא קטיל' הוא קמ"ל ובתוס' שם תימא אמאי נידון בחמורה הא הוה לי' עדות שאי חתה יכול להזימה כו' וי"ל כיון דאי מתזמי קמאי מהני סהדותא דבתראי עדות שאתה יכול להזימה קרינא בי'. ולולא מסתפינא הייתי אומר דזה כוונת הש"ס סד"א גברא קטילא הוא והוה עדות שאי אתה יכול להזימה כמ"ש התוס' שם ודוק. שם בגמרא מה"מ דאמרו רבנן מי שנתחייב ב' מיתות ב"ד נידון בחמורה ואיכא למידק דקאמר שפת יתר דאמרו רבנן ונלע"ד הכוונה דלכאורה יש להביא ראי' מדכתיב יומת המת ש"מ דאע"ג דגברא קטילא הוא אעפ"כ יומת המת ר"ל שנגמר דינו על עבירה קלה אעפ"כ יומת במיתה חמורה אמנם איתא בפ' היו בודקין דף נ"א התיר עצמו למיתה מנ"ל אמר רבא ואי תימא חזקיה אמר קרא יומת המת עד שיתיר את עצמו למיתה וכתבו התוס' שם לר"י בר' יהודה דס"ל חבר אין צריך התראה ע"כ לא סבירא לי' עד שיתיר עצמו למיתה ולפ"ז לר"י בר"י ע"כ סבירא לי' דיומת המת אתי לידון במיתה חמורה וז"כ הש"ס הכא מנה"מ דאמרו רבנן דייקא ר"ל דס"ל חבר צריך התראה וא"כ י"ל דיומת המת אתא שיתיר עצמו כו' וא"כ אין ראי' שיהי' נידון בחמורה אמנם אכתי קשה מנ"ל לחכמים דיומת המת אתא שיתיר עצמו כו' דלמא לידון במיתה החמורה דאין ראי' מן התורה ע"ז אלא כי אם מיחזקאל. ונלע"ד ליישב עפ"י דאיתא בתוס' ריש מכות ד"ה זוממי בת כהן כו' וא"ת ל"ל היא ולא בועלה ולא זוממי' תיפוק לי' מלאחיו וי"ל דאי מלאחיו ה"א ה"מ כשהבועל הי' נידון קרינן בי' לאחיו אבל אם לא הי' נידון הבועל ע"פ עדותן כגון שהי' קטן וכדומה לא קרינן בי' לאחיו קמ"ל היא ולא זוממין עכ"ל וא"כ אי ס"ד דקרא דיומת המת אתי למי שנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה כנ"ל א"כ היא מיותר דבלא"ה ידעינן דגזירת הכתוב הוא דבכל ענין אין העדים נידונין במיתת בת כהן דאל"כ קשה כיון שעל העדים זוממין ב' מיתות שריפה וחנק א"כ הדין נותן שיהי' נידונין בחמורה בשריפה א"ו דאפי' כשהיא לבדה נידונית ג"כ אין העדים זוממים בשריפה ולעולם אין עליהם אלא מיתת חנק וא"כ למה לי היא אלא ודאי דיומת המת אתי שיתיר עצמו וכו' וא"כ איצטרך היא ובזה נבא אל הביאור בהקדים דאיתא בחלק ילפינן תחיית המתים מדכתיב אז ישיר משה ובני ישראל שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה לעתיד. וכתב מהרש"א בח"א אין להקשות הא כתיב כמה פסוקים בלשון עתיד ככה יעשה איוב ע"פ ה' יחנו גו' י"ל לפי שהם דבר ההוה תמיד ונופל בהם לשון עתיד ולכאורה קשה הא כתיב בפסוק פ' משפטים וכי יזיד איש על רעהו וגו' אמנם י"ל כדאיתא במס' סנהדרין (דף מ' ע"ב) מנין להתראה מן התורה אמר חזקי' כתיב וכי יזיד איש גו' שהתרה בו ועדיין הוא מזיד ופירש"י בל"א הזיד לא נאמר אלא יזיד משמע תמיד הוא בזדונו וכתבו התוס' שם ד"ה מניין להתראה בחבר קמיבעי לי' למ"ד חבר צריך התראה דאי בשאינו חבר א"צ קרא דהא לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ולפ"ז ר"י בר' יהודה דס"ל חבר א"צ התראה ע"כ ס"ל שכן דרך הכתוב לדבר בלשון עתיד וא"כ מאז ישיר אין ראי' לתחיית המתים. ובזה יובן דהצדוקי' דס"ל אין תחיית המתים מן התורה ע"כ ס"ל כר"י בר"י וא"כ ע"כ יומת המת לא אתי לאורויי עד שיתיר עצמו למיתה וכמ"ש התוס' וא"כ ע"כ אתא לאורויי שיהי' נידון בחמורה ואע"ג שכבר נגמר דינו לקלה כנ"ל ולפ"ז הדק"ל ל"ל היא ולא זוממי' תיפוק לי' מלאחיו כנ"ל. אמנם י"ל כדאי' במתני' במס' מכות (דף ה' ע"ב) אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמור הדין שהרי הצדוקין אומרים עד שיהרג דכתיב נפש תחת נפש אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים וא"כ אין ראי' מלאחיו ולא לאחותו ולהכי איצטרך היא ולפ"ז קשה הא הצדוקי' ס"ל עד שיהרג וע"כ ס"ל לאחיו אתא ולא לאחותו הק"ל וע"כ יומת המת אתי שיתיר עצמו כו' וא"כ ע"כ חבר צריך התראה וא"כ הראי' של קרא דאז ישיר נצב כמו נד דתחיית המתים מן התורה וז"כ של ר"א בר"י זייפתם תורתכם שעי"ז דס"ל אין תחיית המתים מדאוריתא מוכח דבעינן כאשר זמם מדכתיב לאחיו שיהי' אחיו קיים ודוק:

ועתה אבאר סתירה על דין ה' שלהם שאומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד בהקדם גמרא חגיגה (דף ו' ע"ב) עולת תמיד העשוי' בהר סיני ר"א אומר מעשיה נאמרה בסיני והיא עצמה לא קרבה רע"א קרבו ושוב לא פסקו אלא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הם הקריבו תמיד משלהם וכ' בס' קרבן אהרן דפלוגתתם תליא אם שבט אחד מקרי קהל או לא דלמ"ד שבט א' מיקרי קהל שפיר הקריבו שבט לוי והכי ס"ל לר"ע אבל ר"א ס"ל שבט אחד לא מיקרי קהל והם כיחידים ותמיד בא משל ציבור דוקא עכ"ל. ואיתא בהוריות (דף ו' ע"ב) א"ר אחא בר יעקב שבט לוי לא מיקרי קהל דכתיב הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם כל שיש לו אחוזה מקרי קהל וכהנים ולוים אין להם אחוזה לא איקרי קהל ולפ"ז אפי' למ"ד שבט א' מקרי קהל מודה דשבט לוי לא מקרי קהל ולפ"ז הי' הוכחה דיחיד מתנדב ומביא תמיד משבט לוי שהקריב תמיד במדבר. אמנם קשיא לי הא איתא במס' ב"ב (דף קכ"ב ע"א) עתידה א"י שתתחלק לי"ג חלקים ומקשה מה ניהו אותו חלק דטפי דאי משום שבט לוי דעתיד ליטול חלק כשאר שבטים כדכתיב ביחזקאל שער לוי אחד הא כתיב נמי שער יוסף אחד וא"כ מנשה ואפרים נמי לא יטלו אלא חלק א' ומסיק חלק י"ג לנשיא. ולפ"ז מנ"ל לר' אחא דשבט לוי לא מיקרי קהל דלמא הא דאמר הקב"ה ונתתי את הארץ לזרעך אחריך אחוזת עולם קאי על חלוקת הקב"ה לעתיד שיהי' אחוזת עולם ואזי יטול שבט לוי ג"כ חלק ומיקרי נמי קהל. אמנם י"ל דהא החלוקה שיחלק הקב"ה יהי' לאחר תחיית המתים וא"כ הוה לי' למימר ונתתי לך ולזרעך גו' דאז יהי' יעקב עמהם א"ו דקאי על חלוקה הראשונה דלא יהי' יעקב עמהם:

וא"כ מוכח שפיר דשבט לוי לא מקרי קהל כיון שלא נטלו חלק בארץ אז. ולפ"ז יובן דהא הצדוקים אין מודים בתחיית המתים וא"כ גם החלוקה לעתיד ג"כ לא יהי' יעקב עמהם לדבריהם וא"כ אין ראי' דשבט לוי לא מיקרי קהל די"ל דקאי על החלוקה שיהי' לעתיד ע"י הקב"ה שיטול לוי ג"כ חלק ולפ"ז מנ"ל דיחיד מתנדב ומביא תמיד וז"ב ר"א בר"י דאמר זייפתם תורתכם ודוק:

ומעתה חל עלי מצות ביאור סתירה על דין ששי של הצדיקים שאומרים אין ניסוך המים בחג מן התורה איך נסתר מכח זה שאומרים אין תחיית המתים מן התורה בהקדם גמרא דתענית (דף ג' ע"א) מנין לניסוך המים בחג מן התורה תניא ר' נתך אומר בקודש הסך נסך בשני ניסוכים הכתוב מדבר אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין כו' ובספרי זוטא פ' פנחס איתא הסך נסך לפי שהעיד בן גודגדא הכבש כשר עד ד' שעות יכול אם עברו ארבעה לא יהי' כשר ת"ל הסך נסך. ועל יסוד זה יהי' נבנה מגדל גבוה ותלול בהקדים ספרא פרשת מצורע ויצא הכהן אל מחוץ למחנה מת"ל וראה הכהן שיכול אין לי מטהר מצורע אלא כהן שהי' לפנים מן המחנה היה בימים ובנהרות ובמדבריות מנין ת"ל וראה הכהן א"כ למה נאמר ויצא הכהן אלא כהן שאפשר לו ליכנס לפנים מן המחנה מטהר את המצורע ואין כהן מצורע מטהר את המצורע ולכאורה קשה למ"ד במס' מנחות בשעה שהוגלל הפרוכת הותרו זבים ומצורעים ליכנס לשם, א"כ מנ"ל לת"כ דאין מצורע מטהר מצורע דלמא הא דכתיב והובא אל הכהן מיירי בשעה שהוגלל הפרוכת והא דכתיב ויצא הכהן גו' מיירי בשעה שהיו חונים על דגלם שהיו כל ג' מחנות קיימים אז היה צריך לצאת חוץ ג' מחנות לראות הנגע ולא קשה קראי אהדדי. וכדי ליישב קושיא זו נקדים גמ' מנחות (דף צ"ה ע"א) בשעת סילוק מסעות קדשים נפסלים ביוצא אמר אביי ש"מ יש סילוק מסעות בלילה דאי ס"ד אין סילוק מסעות בלילה מאי ארי' משום יוצא תפוק לי' שנפסלה בלינה פשיטא ללכת יומם ולילה כתיב מ"ד ה"מ היכא דעקרי ביממא אבל היכא דלא עקרי ביום לא מצי עקרי בלילה קמ"ל. והקשו תוס' תימה דלמא נ"מ היכי דנסעו באמצע יום דקדשים שנשחטו ביום בפסלי' משום יוצא ולא משום לינה וי"ל דבשום פעם לא היו נוסעים אלא או בתחלת היום או בתחלת הלילה אבל אי הוי מוקמי האוהל ביממא מחמת איזה דבר תו לא הוי עקרי ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל בטוב טעם בהקדם מתני' במס' נגעים (פ"ב) אימתי רואים הנגעים בשלש בארבע ובחמש כו' דברי ר"ע ר' יהודה אומר בארבע בחמש כו' אבל קודם לכן אין רואין לפי שכהה נראית עזה ולפ"ז לר"י דס"ל אסור לראות בג' שעות ראשונות ולר"ע דס"ל במס' חגיגה הקריבו תמידין במדבר וא"כ ע"כ לא הקריבו תמיד ש"ש תיכף בשעת ונץ החמה והיו נוסעים אח"כ דהא לעולם לא היו נוסעים באמצע יום כנ"ל ולפ"ז לא משכחת שהכהן יהא באפשרי לראות הנגע בשעה שהוגלל הפרוכת בתוך המחנה דהא בסוף ד' שעות היו צריכין להעמיד המשכן להקרבת התמיד כל יום ותו לא הוה מפרקי וממילא לא הי' נסיעתם אלא בד' שעות ראשונות על היום וא"כ בג' שעות ראשונות אסור לראות הנגע ובשעה ד' ג"כ הי' א"א דהא מחנה לוי' הי' באמצע המחנה וזה ידוע דמחנה ישראל הי' ג' פרסאות ולפ"ז הי' צריך הכהן להמתין שלא להקים המשכן להקרבת תמיד עד שיצא המצורע חוץ לג' מחנות וא"כ יהי' אי אפשר להקריב תמיד במועדו קודם סוף שעה ד' על היום דמהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות וא"כ מגיע לשעה מהלך ג' מילין ושליש מיל וכיון שהי' מן מחנה לויה ששה מילין עד חוץ למחנה ישראל וא"כ הי' זמן הליכת המצורע קרוב לשתי שעות והי' עובר זמן הקרבת התמיד וא"כ קשה ל"ל הסך נסך לאורויי דכשר התמיד בדיעבד אף אחר ד' שעות כנ"ל תיפוק לי' מדכתיב והובא אל אהרן וגו' שהיה רואה הנגע תוך המחנה ש"מ דכשר אף אחר ד' שעות כנ"ל וצ"ל דהסך נסך אתי לניסוך המים בחג. אמנם ללימוד הת"כ הנ"ל נסתר הוכחה זו, ובזה נבא אל הביאור בהקדם גמ' דסנהדרין פ' חלק מנין לתחיית המתים מן התורה א"ר יוחנן שנא' ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים הלח לא נכנס לארץ ישראל שנותנים לו תרומה אלא מלמד שעתיד להחיות ויהי' נותנין לו תרומה דבי ר' ישמעאל תני כאהרן מה אהרן חבר אף בניו חברים מכאן שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ ולעד"נ עיקר הראי' דר' יוחנן מדלא כתיב ונתתם לאלעזר הכהן וידעינן ג"כ מדלא כתיב הכהן לבד א"ו מה אלעזר חבר כו' ומדוע כתיב לאהרן דבר שלא יהי' לעולם א"ו ש"מ תחיית המתים מן התורה וכבר כתבנו לעיל בפ' קרח דהצדוקים סברי דהתרומה הי' נוהג במדבר ג"כ וא"כ אין ראי' דתחיית המתים מן התורה והא דלא כתיב הכהן לבד י"ל מה אהרן חבר וכו' אמנם יקשה הא ע"כ מוכח דלא הי' תרומה במדבר מדכתיב בפ' אמור איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל ודרשינן ביבמות דע"כ בתרומה מיירי קרא ע"ש בהערל דף ע"ד ע"ב וכתב הרמב"ן בחומש וז"ל בת"כ גרסינן אין לי אלא זרעו אהרן עצמו מנין ת"ל והוא גו' ופי' אהרן עצמו הכה"ג תחת אהרן סד"א הואיל והותרה אנינות גבי' אף צרעת הותרה אבל אהרן לא יהי' בו צרעת לפי שהוא קדוש לה' ולכך כתיב מזרע אהרן אע"ג דרמוז במלת והוא דין אהרן עצמו כי התורה לא תסמוך באזהרותי' על הנס אבל כסתה על אהרן לכבודו לרמוז לנו שלא יארע לו כן והקשה בס' זית רענן הא אמרינן אף אהרן נצטרע וא"כ מדוע לא כתיב בקיצור אהרן וזרעו כי יהי' צרוע גו' ונלפע"ד ליישב הטעם דלא כתיב אהרן וזרעו כו' דהא קרא מיירי בתרומה שלא יאכלו וכיון דבמדבר לא הי' שייך תרומה א"כ לא הי' שייך אזהרה זו באהרן עצמו כי אם לדורות ולכך כתיב והוא לרבות כ"ג אבל לצדוקים דס"ל דהי' נוהג תרומה במדבר הק"ל אמנם י"ל טעם אחר דתו איכא למידק דכתיב איש איש ב' פעמים וי"ל הכוונה לאורויי דמצורע מטהר מצורע וה"פ המקרא איש איש מזרע אהרן והוא כלומר אף אם בניו אלעזר ואתמר יהיו מצורעים וגם הוא, וא"כ לא יהי' עוד שום כהן אחר לראות הנגע אפ"ה לא יאכלו בתרומה דמצורע מטהר מצורע ולעולם דאין תחיית המתים מן התורה ולפ"ז ע"כ הא דכתיב והובא אל הכהן גו' וכתיב ויצא הכהן צ"ל כתירוץ שלי בשעה שהוגלל הפרוכת והובא אל הכהן כו' כנ"ל וא"כ ע"כ מוכח דתמיד מותר אף אחר ד' שעות וקרא הסך נסמך אתי לניסוך המים בחג. וא"כ ע"כ מזה שאומרים אין תה"ע מן התורה מוכח ניסוך המים בחג ודו"ק היטב:

והשתא אבאר הסתירה על דין ז' שלהם שאומרים כ"ג ביוה"כ מעלה עשן הקטורת מבחוץ ומכניס בפנים. ומקדם אבאר דלכאורה יש ראי' לדבריהם מדכתיב וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות ודרשי' ביומא (דף נ"ג א') דאם חסר אחד מן הסממנים או חסר מעלה עשן חייב מיתה בידי שמים וקשה למ"ד הבערה לחלק יצאת ל"ל ולא ימות תיפוק לי' כיון דכתיב הקטרת שתהא שלמה א"כ כיון דביו"כ כתיב כל העושה מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההוא וגו' בלא"ה חייב כרת שהיא חמורה ממיתה בידי שמים כדאי' בתוס' מס' יבמות דף ב' ע"א וא"כ אם לא יקטיר הקטורת כתיקונה חייב כרת משום הבערה ביוה"כ בשלמא לשיטת הצדוקים לק"מ דיש לומר דאיצטרך קרא ולא ימות בענין שאין כרת משום הבערה כגון שנים שהקריבו קטרת דאי' בשבת (דף צ"ב ע"ב) שנים שעשו מלאכה א' בשבת פטור דכתיב בעשותה גו' וא"כ אם כה"ג וא' מן הכהנים נתנו גחלי אש על הקטורת חסירה פטורים מכרת ואעפ"כ הכה"ג חייב מיתה בידי שמים אח"כ אם נכנס לק"ק וא"ל הא קיי"ל כל עבודת יוה"כ אין כשרים אלא בו היינו אם עשה כהן הדיוט לבדו אבל אם עשו יחד לא מיפסל העבודה משום הכי אבל סברא זו ניחא דווקא לצדוקים דס"ל מתקן מבחוץ אבל לדידן לא משכחת שנכנס כהן הדיוט עם כה"ג והניח את הקטורת על הגחלים דהוי כהן הדיוט חייב מיתה בידי שמים בלא"ה בשביל שנכנס. לק"ק. איברא קושיא זו י"ל עפ"י דאיתא בת"כ פ' אחרי דבר אל אהרן אחיך אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא וכו' וא"כ איצטרך קרא ולא ימות באהרן דאין כרת גבי' משום הבערה אם הי' מתקן הקטורת בפנים עם משה דהא רשאי משה ליכנס לפנים ולכך כתיב ולא ימות דאם יקריב קטרת חסירה יהי' חייב מיתה בידי שמים אמנם למ"ד דכל מ' שנה לא הקריבו במדבר שום קרבן דנזופים היו הק"ל דלא הי' שייך פר ואיל וקטרת ביוה"כ במדבר כלל אבל לר"ע דס"ל מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי מ' שנה ישראל אבל שבט לוי היו מקריבין לק"מ ובזה יובן דהצדוקים דס"ל אין תחיית המתים מן התורה ע"כ ס"ל כר"ע דשבט לוי הקריבו דאל"כ האיך כתיב בזאת יבא אהרן גו' שהוא כמו דבר שקר כיון דאהרן מת במדבר בשלמא לדידן דס"ל ת"המ מן התורה:

י"ל כתירוץ הש"ס בחלק ונתתם תרומת ה' לאהרן הכהן אע"ג דתרומה לא הי' במדבר קאי לעתיד וכאן לא שייך סתירת הש"ס מה אהרן חבר כנ"ל אבל לצדוקים קשה וצ"ל דס"ל כר"ע דשבט לוי הי' מקריב במדבר וא"כ נסתר הוכחה שלהם וז"כ ראב"י זייפתם תורתכם ודו"ק:

ואין להקשות למ"ד לא הקריבו במדבר שום קרבן ל"ל באמת ולא ימות כנ"ל י"ל כדאיתא ביומא דף נ"ג כגון ששגג בהבערה והזיד בהקטרה ע"ש ודוק ועיין בכריתות דף ו' ע"א: ועפ"י קושיא הנ"ל נלע"ד ליישב רש"י תמוה במס' כריתות (דף ו' ע"א) איתא מעלה עשן כ"ש ר' נתן אומר אף כיפת הירדן כ"ש אם חיסר אחת מכל סמני' חייב מיתה ופירש"י כי עייל ביוה"כ דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות גו' וכי מעייל קטורת שלא כהלכתה ביאה רקנית היא וחייב מיתה. עכ"ל ותמוה מאוד דהא במס' יומא (דף נ"ג א') מנין שנותן בו מעלה עשן שנא' וכסה ענן הקטרת את הכפורת ולא ימות הא אם לא נתן בה מעלה עשן או חיסר אחד מכל סמני' חייב מיתה ומקשה הש"ס תיפוק לי' דקא מעייל ביאה רקנית וא"ר ששת הב"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה ר' אשי אמר כגון דעייל ב' הקטרות אחד שלימה וא' חסירה כו' הרי לפנינו דלאו משום ביאה ריקנית חייב מיתה אלא אפי' שגג בביאה או מעייל ב' הקטרות חייב משום קטורת חסירה. ולפמש"ל מיושב דע"כ אין כוונת הברייתא דקתני אם חיסר א' כו' חייב מיתה קאי משום קטורת חסירה דהא ר' נתן ס"ל במס' שבת (דף ע' ע"א) הבערה ללאו יצאה וא"כ אמאי לא פליג ר' נתן ג"כ על הא דקאמר חייב מיתה בידי שמים הלא כרת ג"כ חייב דלשיטת רש"י כרת הוא וזרעו נכרתין משא"כ מיתה בידי שמים וא"כ ר' נתן דפליג ואמר אף כיפת הירדן כ"ש הול"ל חייב כרת כנ"ל א"ו דמתני' מיירי אפי' לא הקטיר אלא מעייל קטרת חסירה חייב מיתה בידי שמים בשביל ביאה רקנית וקרוב לאמת הוא לפע"ד ודו"ק:

בד"א נ"ל לבאר סתירה על דין ד' של צדוקים שאומרים אין עדים זוממים נהרגים עד שיהרג הנידון בהקדים קושיות העולם במס' מכות דף ד' שם במתני' אם מתקיים העדים בשתים למה פרט הכתוב בג' אלא מה שלשה מזימין ב' אף ב' מזימין ג' ומנין אפי' מאה ת"ל עדים והקשו תוס' שם דלמא עדים מרבה ד' ומנין מאה ותירצו דסברא הוא כיון שבכחם להזים ד' ה"ה מאה ע"ש ומקשי' עולם א"כ לכתוב רחמנא בהדיא עפ"י שנים או עפ"י ארבעה ולמה לי עדים. ונ"ל ליישב קושיתם בשני אופנים חדא עפ"י דאיתא בסנה' (דף מ"ה ב') אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור מ"ט דבעינן יד העדים תהי' בו בראשונה וליכא כו' מיתיבי כל מקום שיעידוהו שנים ויאמרו מעידין אנו באיש פ' שנגמר דינו בב"ד פ' ופ' ופ' עדיו הרי זה יהרג תרגמא שמואל בהן הן עדיו ומסקינן שם דהא דשמואל תנאי היא אם בעינן קרא כדכתיב יע"ש ולפ"ז אי הוה כתיב או עפ"י ארבעה עדים לא הוה ידעינן דאתי להקישא מה שנים מזימין ד' אף ד' כו' אלא דין אחר קמ"ל דאפי' ע"פ ארבעה עדים כגון ששנים מעידין שנגמר דינו בב"ד פ' ופ' ופ' עדיו דהיינו עדים אחרים שראו המעשה אפ"ה יומת המת אע"ג דא"א לקיים יד העדים תהי' בו בראשונה כיון דשנים הראשונים אינם לפנינו אפ"ה יומת דלא בעינן קרא כדכתיב משו"ה כתיב ב' או עפ"י ג' דא"א למטעי טעות זה וממילא איצטרך עדים ג"כ. באופן ב' נ"ל ליישב עפ"י דאיתא במכות (דף ה' ע"א) במתני' באו אחרים והזימום אחרים והזימום אפי' מאה כולם יהרוגו ר' יהודה אומר אסטטית היא זו ואינה נהרגת אלא כת א' וכו' ופירש"י אסטטית נטלו עצה ביניהם להזים את כל הבא להעיד עליו וא"כ אי הוה כתיב או עפ"י ארבעה ה"א דוקא כשבאו יחד להעיד אבל אם באו ב' כתות זא"ז אין השנים נאמנים. להזימם כר"י דאמר אסטטית הי' קמ"ל במה דכתיב שלשה עדים אף שבאו זא"ז נאמנים אמנם לצדוקים נסתר תירוץ ב' דצריך ביאור לפירש"י דמשמע מדבריו שרוצים להציל הנהרג דא"כ למה להו לצרה הזאת שהזימו העדים והכניסו עצמם בספק סכנה אם יזומו גם הם יהרוגו וגם יהי' להם נגיעה טרחא יתירה להזים כל כת וכת שיבואו להעיד על זה הנידון מוטב הי' להם להכחיש העדים ולומר ההורג או הנהרג עמנו היה אותו היום דאין אלו זוממים והנידון ינצל ג"כ, בשלמא לר' חסדא דס"ל במס' ב"ב (דף ל"א ב') בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז סהדי שיקרא נינהו לק"מ דלא ניחא להו דליפסלי לעדות אבל לר' הונא דהלכתא כוותי' דזו באה בפ"ע ומעידה קשה דה"ל להכחיש דירויחו דאם יזומו לא יהי' להם משפט מות כיון שאינם באים להרוג העדים הראשונים וגם אם יבואו אח"כ מאה כיתות א"צ לחזור ולהזימם כיון שיהי' מוכחשים כל הכתות שיבואו משני עדים אלו דתרי כמאה. אמנם י"ל דאיכא למיחש לשתי ערמות שרוצים להציל הנידון ולהרוג הזוממים ומשו"ה מוכרחים להזים גם הכיתות שבאים אח"כ להציל הנידון וא"א להכחישם משום שרוצים להרוג העדים הראשונים, ולפ"ז לצדוקים הק"ל קושיות העולם הנ"ל דליכא לשנוי כתירוץ ב' דה"א אסטטית היא דהא קודם שנהרג הנידון אין הזוממים נהרגין וע"כ להציל הנידון באו והק"ל ל"ל להזימם ויהי' להם טרחא להזים כל הכתות שיבואו אח"כ מוטב הו"ל להכחישם שיאמרו ההורג או הנהרג הי' עמהם באותו יום וממילא יוכחשו כל הכתות ונהי דלצדוקים שום מורא לא יעלו על ראש המזימין שיזומו דהא אין רצונם להרוג הזוממים אכתי ריוח איכא בהכחשה שלא יצטרכו להזים אח"כ האחרים ואם באו המזימים אחר שכבר נהרג הנידון לא שייך כלל שיבואו הכתות אח"כ להעיד כיון שכבר נהרג הנידון דא"ל שבאו הכתות לסייע לראשונים שהיו ביחד בשעה שהרג ולהכחיש המזימים דהא כה"ג גם לרבנן אינם נאמנים להזימם להכתות כיון שכבר נעשו העדים המזימים מוכחשים מפי הכתות אח"כ ואינם נאמנים להציל עצמם דכבר הוכחשו עכ"פ שאין להם נאמנות נגדם ואין כחם יפה להזימם וא"כ אין סברא לומר אסטטית היא וע"כ צריכין אנו לתירוץ א' הנ"ל דה"א ארבעה מיירי שאומרים ב' פ' נגמר דינו בב"ד פ' ופ' ופ' עדיו דמהני דקמ"ל דלא בעינן קראי כדכתיבי אמנם לצדוקי' דס"ל אין תחיית המתים מן התורה מוכח ממילא דלא בעינן קראי כדכתיבי בהקדם דאיתא במ"ר שופך דם האדם באדם דמו ישפך א"ר לוי הרי שהרג ולא נהרג אימתי הוא נהרג לכשיבא אדם ופי' הידי מעשה דה"פ הרי שהרג ולא הי' שם שום בריאה ומשו"ה לא נהרג אימתי נהרג לכשיבא אדם ר"ל לתחיית המתים שיבא זה האדם בעצמו דהיינו הנהרג ויאמר שהוא הרג אותו ואז ימיתו אותו עכ"ל ויפלא ממ"נ לדעת המרדכי שהביא הסמ"ע סי' ל"ג ס"ק כ"ה שהנרצח עצמו אם הוא חי עדיין יכול להעיד ועל עצמו ונלמד מספרי פ' מסעי מקרא דמכה נפש לפי עדים ע"ש א"כ מי הכריח לר' לוי דלעת התחיי' קאי הלא תיכף נמי מועיל עדותו באיכא אחר בהדיה ואי ליכא אחר לצרף גם לעת התחיי' לא ישתנה דין ע"פ שנים עדים יומת גו' לכן נ"ל דלמ"ד בעינן קראי כדכתיבי לא משכחת דין המרדכי הנ"ל שהרי אי אפשר לקיים יד העדים תהי' בו בראשונה כיון שאין הרוצח נהרג עד אחר מיתת הנרצח ולא משכחת עד התחי' (ואע"ג דברוצח א"צ קראי כדכתיבי כדמסיק בסנהדרין שם שאני רוצח דכתיב מות יומת מ"מ אכתי לצדוקי' דלא דרשו תחיית המתים מהכרת תכרת ש"מ דס"ל דברה תורה כלשון ב"א א"כ גם ממות יומת אין ראי' דא"צ יד העדים בראשונה ודו"ק) ולפ"ז לצדוקים דס"ל אין תה"מ מן התורה ע"כ קרא שופך דם האדם באדם גו' מיירי בעוה"ז וממילא מוכח דלא בעינן קראי כדכתיבי וא"כ ממילא נסתר סברתם במה שאמרו נפש בנפש דוקא ודו"ק היטב:

באופן אחר בענין הנ"ל נ"ל ליישב קושיות העולם דלכתוב או ע"פ ארבעה ול"ל עדים ונ"ל ליישב ע"פ דאיתא בב"ק ובסנהדרין עד זומם רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל מ"ט עד זומם חידוש הוא ואיבעית אימא משום פסידא דלקוחות מ"ב דאסהידו בי תרי לחד ובי תרי לחד והקשה בספר אור יקרות מנ"ל באמת דתרי יכולים להזים תרי דלמא דוקא בי תרי לחד וזה פשוט לת"ק דמקיש שלשה לשנים מה ג' מזימין ב' ה"ה ב' מזימין ג' ואפי' מאה א"צ ראי' אלא קושיתו לאינך דמפקי הקישא למלת' אחרית' ולפ"ז אי הוה כתיב ארבעה לא הוי מקשינן ג' לב' שיכולין ב' להכחיש ג' אלא ה"א קמ"ל דתרי מזימין תרי וא"צ ב' לחד וזה כוונת הכתוב או ע"פ ארבעה כלומר עפ"י זוממי זוממין יומת המ"ת דייקא שנגמר דינו כבר למיתה עפ"י עדים ראשונים והוזמו ואח"כ באו זוממי זוממין אעפ"כ יומת המת וא"צ תרי לחד דאי הוה בעינן לכל חד תרי היו צריכין כת אמצעי שמזימין ראשונים שיהיו ארבעה (וא"ל כיון דאין בכחם להרוג הראשונים אלא להציל הנידון לסברא זו דבעינן ב' לחד ממילא סגי בעדי אמצעי ז"א דא"כ מאי קמ"ל ודו"ק) ולא סגי בג' דמשמע מלשון הש"ס בב"ק דקאמר ב' פעמים מ"ב אסהידו בי' תרי לחד ובי תרי לחד דלא סגי בג' וממילא בכת אחרונה צ"ל שמונה וכאן אף ששני עדים ראשונים מסייעים לבתראי שלא היו במקום אחד עם כת אמצעי אכתי הוה ד' נגד ד' ומאי חזית כו' א"ו דסגי בתרי נגד תרי. וא"ל הא משכחת להמית הנידון עפ"י ד' כגון שכת אמצעי שנים הזימו אחד מן עדים ראשונים וכן כת בתראי שנים הזימו אחד מכת אמצעי דממילא נהרג הנידון ומנ"ל דתרי יכולין להזים תרי, ז"א די"ל כיון דבעדות נפשות פסול עדות מיוחדת כגון אחד רואה מחלון זה כו' ובעינן שיראו זה את זה ולפ"ז גם אחד אין יכולין ב' להזים כיון שהשני מסייע לו א"ו ב' מזימין ב' ואע"ג דבכת אמצעי סגי בשנים כיון שבאים להציל הנידון ואינן באין להרוג עד זה שהזימו שהרי אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו כולן כדאמר ר"ש וממילא גם בכת בתראי סגי תרי להרוג הנדון כיון שכת קמאי מסייעי לבתראי והק"ל מנלן דתרי מזימין תרי להרוג הזוממין דמאי חזית ודוקא להציל הנדון יכולים גם לסברא דמאי חזית כנ"ל. ז"א דת"ק י"ל לא ס"ל כר"ש ותו להערה זו דמשו"ה כתיב ארבעה דקמ"ל תרי מזימין תרי לא ידעינן הקישא דר"ש ג"כ ודוק ונהרג גם עד אחד כשהוזם וממילא מוכח דא"צ בי תרי לחד כנ"ל ומשו"ה כתיב או עפ"י ג' דע"כ מקשינן דב' מזימין ג' וממילא צריך קרא עדים לרבות אפי' מאה. ולפ"ז קשה לצדוקים דס"ל אין הזוממין נהרגין עד שיהרג הנידון הק"ל דא"א למיטעי דקמ"ל תרי מזימין תרי כנ"ל דאכתי מנ"ל דהא בזוממי זוממין אין כת אמצעי יכולין להרוג הראשונים אף אם מזימין שניהם כיון שהנידון עדיין חי וקיים ואין נ"מ בעדותן אלא להציל הנידון א"ו צ"ל כתירוץ ראשון הנ"ל דהא קמ"ל עפ"י ארבעה דלא בעינן קראי כדכתיבי וממילא מוכח דתחיית המתים מן התורה דאל"כ מוכח בלא"ה דלא בעינן קראי כדכתיב כנ"ל באופן א' ודו"ק היטב:

ואגב דקיימינן בהאי ענינא אבאר במאי פליגי שם במתני' ר' יוסי ורבי דקאמר שם ר' יוסי בד"א בדיני נפשות אבל בד"מ תתקיים עדות בשאר רבי אומר אחד דיני ממונות כו' ונ"ל דר' יוסי לשיטתי' אזיל דלכאורה מוכח בד"נ דנמצא פסול עדותן בטילה אף זולת הקישא לר"ע דקאמר שם לא בא שלישי להקל אלא להחמיר עליו לעשות בו דין הזמה ופירש"י שלא יאמר שזולתו ג"כ היתה העדות מתקיימת וקשה הא נ"מ אם יוזם אחד מהם או ימצא פסול ישארו שנים א"ו שבטל כל העדות ושפיר סד"א דאין נ"מ כלל בעדות של ג' אמנם לר' יוסי נסתר הוכחה זו וצריכים להקישא דהא בדף ו' ע"ב במס' מכות קאמר ר' יוסי ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת שאין הנידון נהרג עד שיהו שני עדים מתרים בו ומשמעות המתני' דשלישי א"צ להתרות בו וכן משמע הפסוק דכתיב או שלשה ולא כתיב עפ"י ולפ"ז אין נ"מ בעדות השלישי כיון שלא התרה בו ואם יוזם אחד משנים שהתרו או ימצא א' מהם פסול לא ישאר אלא א' שהתרה בו ופטורי דבעינן לר' יוסי ששנים יתרו בו ולעולם דאם נמצא פסול אין עדותן בטילה אם התרה גם השלישי או אם נמצא השלישי פסול מתקיים העדים בשנים שהתרו בו ואין ראי' אלא מהקישא ג' לשנים מה שנים נמצא אחד מהם פסול עדותן בטילה אף ג' והנ"מ אם ילפינן מהקישא אז דוקא בד"נ שייך ההיקש דבשנים העדות בטילה לגמרי משא"כ בדיני ממונות אחד מחייבו שבועה ואין בטל העדות לגמרי וכמ"ש תוס' סברא זו בד"ה אמר ר' יוסי כו' ע"ש ולפ"ז ר' יוסי לשיטתי' אזיל דס"ל דצריכי ב' עדים להתרות בו ונסתר הוכחה הנ"ל מגוף הקרא לר"ע כנ"ל וצריכי' להקישא וממילא דוקא בד"נ בטל ולא בד"מ אבל רבי ס"ל כחכמים דסגי שאחד יתרה ממילא הוכחה הנ"ל קיימת מגוף הקרא מדאיצטריך שלשה לעשות בשלישי דין הזמה שלא יאמר זולתי ג"כ הי' קיימת הא נ"מ אם יוזם אחד מהם זה שלא התרה וישארו ב' ובתוכם אחד מהם שהותרה ויומת א"ו דעדותן בטילה וממילא ילפינן ד"מ מד"נ מדכתיב משפט אחד יהי' לכם כמ"ש תוס' בד"ה אמר ר' יוסי כו' ודו"ק היטב. ועפ"י מ"ש דלר"י אין צריך השלישי להתרות יומתק כוונת המתני' אם מתקיים העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה כו' שהוא אריכות לשון גם לשון פרט אין לו שחר ולפמ"ש הכוונה שלא תקשה מנ"ל הקישא דלמא לגופי' איצטריך או שלשה לאורויי שא"צ להתרות בו ולזה קאמר פשיטא אם מתקיים העדות בשנים סגי שיתרו רק שנים ולמה פרט הכתוב שלשה שא"צ להתרות בו. ובתוס' ריש סנהדרין דף ט' ע"א בד"ה בזמן שהתרו פלוגתא שם אם צריך השלישי להתרות ע"ש. ולפמ"ש כמה ראיות שא"צ ודו"ק:

סוף הספר

תוכן העניינים

אמרי שפר (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה