אור ברסלב
אמרי שפר (לנדא) העתק מהגהות וחידושין שנכתבו על גליוני הש"ע יורה דעה בכ"י הרב הגאון המפורסם המלוה מוה' נפתלי הירץ זללה"ה האבד"ק זעליחוב מק"ק ווישניצא יע"א.

אמרי שפר (לנדא)· רבי נפתלי הירץ לנדא מז'לחוב

העתק מהגהות וחידושין שנכתבו על גליוני הש"ע יורה דעה בכ"י הרב הגאון המפורסם המלוה מוה' נפתלי הירץ זללה"ה האבד"ק זעליחוב מק"ק ווישניצא יע"א.

מפתח למצא דבר חפץ.

סימן א

בש"ך ס"ק ל' הוצרך לומר אם הוא מומחה. נ"ב ר"ל דגרע טפי לענין זה דאסור לסמוך שיבדוק אחר שחיטה דשמא לא בדיק כהוגן דהבדיקה קשה לו ועי' בשמ"ח.

סימן ב

ש"ך ס"ק י"א. וגם הרמב"ם כתב כו' מנדין אותו. נ"ב לק"מ דהרמב"ם מיירי ממזיד או בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים.

סימן ד

ש"ך ס"ק ה'. נגד הש"ס דחולין. נ"ב פי' דמאי מקשה על שינוי' דלצעורי' קמכוין ממנסך הא אוקי כבר בדאית לי' שותפות ולהסמ"ע לא שייך לצעורי במנסך כיון דה"ל לחלק וקיימא קושי' התוס' שם ד"ה בישראל מומר ע"ש:

בא"ד. דהא לא כתב הר"ן כו' וה"ל כאלו לא נשחטה אלא שמתה מאליה. נ"ב ולסברא זו מיושב קושית התוס' בחולין י"ג ע"ב בד"ה תקרובת עכו"ם שהקשו לרבנן דס"ל תקרובת ע"ז דרבנן לימא תיקן בשחיטה להוציא מידי נבלה וכו' ולשיטת הר"ן ניחא דהוי כמתה מאליה אבל התוס' פליגו אהר"ן ודו"ק:

בא"ד. מצי הניזק לומר כו'. נ"ב קשה לי בב"ק דף צ"ט ב' ההוא מגרומתא וכו' פסיק רב טרפה ופטר השוחט מלשלם דשמא כר' יוסי ב"י וכשרה וכ"ש הכא דיפטר.

סימן יד

ש"ך ס"ק י"א. היינו משום דאסירא משום אבר מה"ח וכו'. נ"ב לדבריו קשה דאוסר יוצא משום אבמה"ח מסוגי' דפסחים דף כ"ב ב' דמקשי לר' אבהו דס"ל לא תאכל אסור הנאה במשמע והרי אבמה"ח דתני' מנין שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבמה"ח לב"נ וכו' הא לכלבים שרי ומשני אבר מה"ח איתקש לדם קשה ל"ל הקישא תיפוק לי' דכתיב בהדיא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו אלמא דבשר שיצא החוץ למחיצתו של בהמה דילפינן מקרא דבשר בשדה ואיסורו משום אבמה"ח ואפ"ה כתיב בי' לכלב תשליכון אותו א"ו דלאו מטעם אבמה"ח איסור יוצא אלא כנבלה שלא הותר בשחיטה וצ"ע ודו"ק. תו קשה ממכילתא פ' משפטים דלנכרי ג"כ מותר ליתן בשר היוצא וכו' יעו"ש והא עובר על לפני עור. מיהו י"ל דלדידהו דבמיתה תליא מילתא מותר גם האבר אחר מיתה ואף דבן פקועה מותר לבני נח משום דליכא מידי דלישראל שרי וכו' אכתי מותר להם האבר כשנשחט האם ומתה ודו"ק.

סימן טו

בש"ך ס"ק ד'. ולפ"ז אפי' העכו"ם מסל"ת אינו נאמן. נ"ב ק"ל הא מוסכם מכל הפוסקים דעכו"ם במסל"ת נאמן באיסור דרבנן כמ"ש הש"ך סוף סי' קל"ז ס"ק י"ט והכא הוה רק ספק דרבנן כמ"ש התוס' בחולין דף י"ב א' בסוף ד"ה לר"מ דגזרו בהמה אטו אדם או בריא אטו חולה אבל מד"ת אזלי' בתר רובא שאינם נפלים וא"כ בחזינן דרהוט ואזיל אמאי לא יהי' עכו"ם נאמן במסל"ת, דאין לומר דהוי כאיתחזק איסורא בחזקת שלא כלו חדשיו דהא רובא עדיף מחזקה. וגם א"ל הכא משום דשיל"מ דהא מסל"ת מהני בעכו"ם המביא בצים ביו"ט ואומר שנולדו מאתמול כמ"ש באו"ח סי' תקי"ג אע"ג דהוי דשיל"מ וצ"ע. וא"ל דגזרו אטו מסל"ת דחולה דהוי איסור דאורי' דא"כ למה לו להש"ך בסי' קל"ז לטעם איתחזק איסורא בהכשר כלים דסתם יינם תפ"ל דגזרינן אטו יי"נ גמור א"ו במסל"ת לא גזרי'. וגם א"ל כיון דהוי חשש ספק ד"ת חמיר טפי דהא שבוי' ג"כ היא ספק ד"ת ואפ"ה נאמן במסל"ת מטעם חזקת היתר וכן הכא דרובא עדיף מחזקה:

וצ"ע ודו"ק. אח"כ מצאתי לשון הרשב"א שכל מקום שאנו חוששין לו מחמת קטנותו לא יצאנו מידי ספק ר"ל אם קטן מאוד הוי כמעוטא דשכיח וכן משמע בתשובות תשב"ץ ח"ד סי' יעו"ש ודלא כמ"ש בשמ"ח דלהרשב"א אסור אע"פ שנראה גדול דאמרי' בריש מנחות דאיכא בן שנה שנראה כבן שתים דהכא שאני דבגדול הוי מעוט דלא שכיח והרשב"ץ רוצה להתיר בגדול אף בלא מסל"ת על האומדנא מחמת ס"ס אך הרב הטו"ז מדחה הכא הס"ס.

סימן יח

ש"ך ס"ק י"ב. כיון דצריך לכתחילה לשחוט ב' סימנים בעוף. נ"ב הפר"ח משיג ע"ז כיון דמדרבנן בעי' ב' סימנים כולן ולא רובן א"כ מעוטא דקמא וסימן השני שוין בדינם. ונראה ליישב דכונתם דניחוש שמא אף שמוליך ומביא לא היה חותך ויהי' שהייה בושט אך בקנה מדינא ליכא שהייה מידי דהוה אחצי קנה פגום ולזה קאמרי דמצוה לכתחילה לשחוט גם הושט ועי' סי' כ"ג ס"ה וה"ה דהמ"ל דשמא אחר רובו לא יחתוך ויהי' שהיי' דמצוה לגמור הקנה אלא עדיפא קאמר דמצוה לשחוט שניהם ודו"ק.

סימן יט

ש"ך ס"ק ד'. או עוף אחר קודם לו. נ"ב וכ"כ הט"ז וקשה הא נכשל בכסוי דטרפה פטור מכסוי כדלקמן סי' כ"ח סעי' י"ד ולסברת הט"ז שם ס"ק י"ב בשוחט טרפה למעלה גרע מנתנבלה בידו מטעם דמסתמא מיד שרואה שנתנבלה בידו משליכה מידו ואין דם עליון מבטל התחתון כיון מה שיוצא קודם שנתנבלה הוי דם ראוי לכסוי משא"כ טרפה אף מספק אסור לברך ואין תקנה אלא לשחוט בשני מקומות ואין השוחטים נזהרים בזה.

סימן כא

מחבר סעי' א'. אפי' כחוט השערה דיו. כ"ב והט"ז הביא בשם רש"י דבעי' רוב הנראה לעינים ונראה לי להביא ראיה כרש"י מסוגי' דחולין דף כ"ח א' ת"ש הרי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו וגמרו שחיטתו כשרה מאי לאו בעוף ומאי גמרו לקנה. וקשה א"כ ל"ל למיתני כלל וגמרו אלא ודאי קמ"ל דבעינא רוב הנראה לעינים ולא סגי כל שהוא גרידא. אלא וגמרו שיהי' רוב הנראה לעינים. ולמסקנא שם כר"נ או ושט או קנה קושטא דעל עוף קאי ג"כ ומוכח למסקנא דבעי' רוב הנראה ניהו דמקשה ס"ד כר' יהודא בדף י"ט ע"ב שחט ופגע בו נקב פסלה ומש"ה נקט וגמרו דוקא שחיטתו כשרה אכתי קשה למסקנא דאין הלכה כר' יהוד' דקרי עלי' ר' יוחנן נכרי נכרי כו' ולר"נ דהלכתא כוותיה קאי וגמרו על קנה ש"מ דבעי' רוב הנראה לעינים ודו"ק:

אמנם י"ל וגמרו רבותא אשמועי' דאע"ג דגמר טפי מכ"ש ויש חשש שמא היה בתחילה רוב אבל בהוסיף רק כיש אנו רואין שלא היה בתחילה רוב רק חצי קנה פגום ולפ"ז י"ל דוקא לכתחילה עדיף להוסיף כ"ש אבל בדיעבד קמ"ל אפי' גמר ושחט בדיעבד.

שם טו"ז ס"ק ב'. הי' להם לומר אפילו רובו פגום כשר כו'. נ"ב י"ל דברוב פגום לא הוסיף עליו רק כ"ש מרוב ואנן מעשה רבה בעינן וממחצה לרוב ואח"ז מצאתי סברא זו ג"כ בבכור שור דף כ"ט.

סימן כג

מחבר ס"ד השוחט בסכין שאינו חד. נ"ב כתב... שחט קצת מן הוושט ושבק לוושט ושחט הקנה וחזר לוושט ליכא משום שהייה. וצריך באור דמשמע אף בעוף ואפי' לא גמר בקנה שעור רובו אלא גמר בוושט ליכא שהייה ואמאי מ"ש מסכין שאינו חד דאסור בבהמה משום דמיעוט סימן ראשון א"צ לגמור ע"כ אין נחשב מן השחיטה וה"ה חצי קנה ששחט אין נחשב מן השחיטה ולהוי שהייה. וי"ל כיון דברירה הי' בידו לגמור] הקנה לבדו נחשב לשחוט אף שלא גמר משא"כ מיעוט סימן קמא אין עולה לחשבון רובא בבהמה כלל ודו"ק.

סימן כז

בש"ך ס"ק ב'. דבבהמה של עכו"ם אפי' שחטה ישראל מ"מ כו'. נ"ב וק"ל מסוגי' דפסחים ד' כ"ב ב' והרי אבמה"ח לב"נ דכתיב ולא תאכל הנפש ותניא מנין שלא יושיט כו' ואבר מן החי לב"נ דכתיב לפני עור ל"ת מכשול ואי נימא דבבהמה של עכו"ם לא שייך מי איכא מידי וכו' קשה דלמא מיירי במפרכסת דמותר לישראל דהא התם מיירי בבהמת נכרי כדדייק הש"ס בע"ז מדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן ודו"ק.

שם טו"ז ס"ק א'. (בתשו' אחיו הג' ר"י הלוי) ועוד דבטרפה אם יש ספק בביצה כו' נ"ב עוד נפ"מ בעורה אם נפסלה בשחיטה ועודה מפרכסת אסור לחתוך ממנה ליתן לנכרי משום אבמה"ח משא"כ טרפה כמשמעות הטור דלא אסור רק נכרי בטהורה וישראל בטמאה ועי' בפר"ח. ובשמלה חדשה מתיר בנשברה מפרקת ורוב בשר עמה בעודה מפרכסת ליתן לנכרי דבבת אחת מת הכל וה"ה ניטל ירך וחלל שלה דמותר.

סימן כט

ש"ך ס"ק ה'. ונטילת הכבד שבסי' מ"א נ"ב גם לקתה בכוליא הוא בכלל נכונה כיון שנמחה בשרה כבשר המת הוה כמאן דליתא וכתב הלח"מ פ"ה מה' שחיטה דרכיש לא פליג על שמונה טרפות שנאמרו למשה בסיני אלא עולא אמר שמונה הם לאפוקי לקתה הכוליא לא נכלל בכלל נטולה אבל רכיש ס"ל דנכלל וכן דעת הש"ך דמטריף ג"כ לקתה הכוליא סי' מ"ד ודו"ק.

סימן לג

רמ"א סעיף ט' ולסמוך ארובא. נ"ב משמע דוקא בישב לו קוץ ראוי להחמיר ולא בנמצא קורט דם בפנים דקיל כמ"ש הט"ז ס"ק ט"ז.

שם בש"ך ס"ק כ"א. שמא ניקב גם החיצון. נ"ב ר"ל דמשמע דרמ"א מתיר אף בניקב פנימי מעבר לעבר דהא גם הש"ע מיירי בכל גונא

בא"ד וכמ"ש המחבר כאן נ"ב לק"מ דנ"מ בנתחב לפנינו או במסמס קועי' דמא לפנינו דא"א שיתרפא ברגע זו אפ"ה חיישינן שמא ניקב גם החיצון ואין ניכר מבחוץ

בא"ד דכשר ע"י בדיקה מבפנים. נ"ב וה"ה דהמ"ל נ"מ דניקב רק קצת מפנימי ולא מעבר לעבר דכשר ג"כ.

טו"ז ס"ק ז'. וכ"ש אם ניקב החיצון נ"ב צ"ל דהאי וכ"ש הוא לדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה. ופירושו אפי' לא ניקב רק הפנימי ע"י קוץ טרפה אף בזמן הגמרא מ"מ ושט אין לו בדיקה מבחוץ אף שי"ל שפנימי לבד ניקב מכ"ש לדידן שאין אנו בקיאין בבדיקה ויש כאן רעותא בניקב החיצון ע"י קוץ דע"כ מבפנים אתא לחוץ דאל"כ מנין לקוץ זה לבוא לחוץ כיון דהעור שלם ולבדוק מבפנים אין אנו בקיאין פשיטא דטרפה ודו"ק.

סימן לד

ש"ך ס"ק ט'. לפי ערך השעור בבהמה. נ"ב לפי ערך בהמה קטנה שבקטנות וכן כתב הכו"פ וכן משמעות הרא"ש יעו"ש.

שם ש"ך ס"ק י"א. אם חופה אלא כדי כו'. נ"ב והא דמחמירינן בעוף בניקבה [כנפה] ושעורו קטן באם חופה כו' היינו משום שניקב בעגול דהוי כאלו נפסק כמ"ש הכ"מ בפ"ג מה' שחיט' ור"ל קצת בהיקף וקצת באורך כמ"ש ש"ך ס"ק ה' ברוב היקף.

סימן לה

ש"ך ס"ק י"ז. וכן אפי' אינה עומדת במקומה כו'. נ"ב תמהתי שלא הביא הב"ח שכתב במקום שדרך הורדא להיות עומד והביאו הט"ז ס"ק י"ז ואין לומר דמעשה שהי' כך היה דא"כ מנ"ל לש"ך להכשיר דוקא באין תואר ורד כלל מלשון הב"ח דלמא מעשה שהי' כך הי' וה"ה במקצת תואר י"ל דכשר שלא במקום ורד.

שם ש"ך ס"ק כ"ב. אבל אם אית בי' ריעותא אחריתא. נ"ב פי' אפי' במקום אחר בריאה כן משמע הלשון ממהרש"ל וב"ח ודלא כאהל יששכר ובעולת יצחק.

שם ש"ך ס"ק ל"ג. נ"ב יש להסתפק אם הסדק מועיל ג"כ להטריף אם סירכא באונא שיש בה סדק מצד זה לצד שני' דנאמר כאילו חלוקה לגמרי והוי כסירכא מגב לגב א"ד כיון שלא נחלקה ממש הוי כמו סירכא תלויה דאין סופה להתפרק. ועי' סי' ל"ו סעי' ט'.

שם ש"ך ס"ק מ"ב. ונראה דהרב לא ס"ל כו'. נ"ב ולפ"ז ה"ה אם יתרת מקמא בשמאל יותר משל ימין כשר כמו שאינו משלים החסרון אבל בשמ"ח אוסר יעו"ש.

סימן לו

סעי' ב' רמ"א י"א אם נפחו כו'. נ"ב בשו"ת פ"י סי' י"א פי' דקאי אאם נקרע הקרום מחמת נפיחה אז טרפה ולפ"ז ה"ה בסירכא העוברת ע"י משמוש לפמ"ש הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ה' דדמי להדדי דינא הכי. וצ"ע.

שם טו"ז ס"ק י"ד. מדלא אמר אפי' עד פרסה. נ"ב אפילו פחות ממיל אינו חוזר כצ"ל. או אפשר לגרוס אפי' עד פרסה אינו חוזר ועי' בגמ' פ' היה קורא. או אפשר לפרש מדלא אמר רבותא טפי אפי' כו' ר"ל דברישא גבי לפניו אמר עד פרסה חוזר ולא קאמר אפי' עד פרסה חוזר למעוטי יותר מפרסה דאף אם אומר עד פרסה נשמע ג"כ דיותר מפרסה א"צ לילך אבל לאחריו דאמר אפי' מיל אינו חוזר דחלוק גדול יש בין לאחריו מלפניו דלפניו הולך עד פרסה ולאחריו אפי' מיל שהוא דבר מועט נגד פרסה אינו חוזר ולמה לא אמר יותר רבותא דאפילו פחות ממיל אינו חוזר ש"מ דבפחות ממיל חוזר יעו"ש בגמר':

סימן לט

ש"ך ס"ק י'. והב"י העתיק דאונא חברתה סותמתה. נ"ב ר"ל בצרוף הסירכא וכמ"ש הר"ן דאל"כ גם שלא בסדרן נימא אף שנתפרק יסתום האונא שאצלה.

סימן מג

טו"ז ס"ק ב'. דהא אין אותו העור בכלל סתם טחול אלא יש לו כו'. נ"ב כאן קשה פשיטא אף אם נימא דהטחול עם הקרום חד הוא מ"מ אין בקרום כדינר זהב [ונראה] דבלא"ה קשה בסעי' א' מ"ש אם ניקב בראש העב נקב מפולש טרפה הוא אך למותר דהא אף אינו מפולש טרפה אם לא נשתייר בעובי' דינר זהב אלא דלשון הרמב"ם שבסעיף הנ"ל לדיוקא אתי ופי' בנקב מפולש אף אם הקרום לא ניקב לפי שהקרום אינו מהטחול א"כ מזה לא נשמע דלא פי' אם הי' בסומכי' אבל הוא מפורש דברי ראב"ן במקום הדק הי' מעשה כדלעיל.

סימן מו

סעיף ג' ואצ"ל אם ניקב לכנתא שהכנתא חלב טהור. נ"ל לפמ"ש לעיל בהג"ה סעי' א' צ"ל דאין הכנתא סותם לדקין אלא במקום שהוא שומן שלו ואדוק הוא שם מאוד אבל שומן הכנתא שאינו שלו אין מגין כי כ"ה לדעת התוס' בהג"ה הנ"ל

שם ש"ך ס"ק י"ז ותרנגולים שיושבים על הבצים להוציא אפרוחים כו'. נ"ב מ"ש בתרנגולים יש להחמיר יותר וכו' אינו מובן לכאורה דכיון דיש לו בדיקה מאי יש להחמיר וצ"ל לפי שיש דעה אחד' שאוסר סירכא בכ"מ כמבואר בלבוש כאן מדין זה רק לענין דינא מורין כהך דעה שסוברת דאין סירכא רק בריאה ע"ז כתב דבתרנגולת יש להחמיר יותר ולפסוק בענין זה כהדעה שאוסרת סירכא בכ"מ

סימן מח

טו"ז ס"ק י"ט הואיל ועתה א"א בדוק. נ"ב משמעות לשונו דוקא שהיתה תחובה אבל אם אומר העכו"ם שהיתה מונחת תוך חללה בפרש דכשר בכל ענין וא"כ שום בדיקה כמ"ש רמ"א לעיל מהימן העכו"ם ומעשה בא לידי והכשרתי במקום שא"א בבדיקה.

סימן נא

מחבר ס"ב כשר ע"י בדיקת האברים. נ"ב ולפ"ז בהמות שנמצא בהם נקב ע"י נגיחה אף שניקב העור והבשר כשר ע"י בדיקה שהקרן דומה לקנה ומ"ש בשו"ת צ"צ סי' ט' בניקב הצלעות והעור מבחוץ שלם אז דוקא כשר היינו משום דלא ניכר הנקב ממה בא שמא ע"י נקב בא אבל בניכר ע"י נגיחה הי' אפשר להתיר אף בניקב העור ג"כ ע"י בדיקה נגד הנקב. מיהו כיון דלכתחילה אסור לקנות בהמה שיש בה ריעותא ולסמוך על הבדיקה לא מלאני לבי להתיר ובהפסד מרובה יש להתיר. שוב מצאתי בשו"ת בית יעקב שאלה נ"ג בהדי' דקרן לא גרע מקנה ומהני בדיקה אך צריך לבדוק האיברים הפנימים אם ניקב העור והבשר לחללו. ונ"ל אם אין ידוע אם ע"י נגיחה או קוץ חזינן אם הנקב גדול ודאי מחמת נגיחה הוא ומהני בדיקה אפי' להט"ז דאוסר בספק מחמת חולי ספק מחמת קוץ ה"מ כשהנקב קטן אבל נקב גדול תלינן בנגיחה ומהני עכ"פ בדיקה.

סימן נב

טו"ז ס"ק ג'. ודבר זה דוחק גדול. נ"ב וי"ל כיון ששלטה לקותא לצד פנים כ"ש לצד חוץ וק"ל

שם בא"ד שנחמרו כבר מעיה. ונ"מ בטחול דנטלה כשר אבל משום ב"מ הסמוכה לה דטרפה אך קשה האיך ידע ר' יוסף בריה דריב"ל מאיזה טעם מטריף אביו כיון שהשיב סתם טרפה ש"מ דוקא משום חשש ב"מ ומשמעות הש"ס דרבא מפרש טעמו של ריב"ל:

שם בס"ק ה'. בירקות גרין יש חילוק. נ"ב אין זה הוכחה די"ל דרשב"א סובר דריאה חמיר משאר בני מעים וכמ"ש הרשב"א לעיל דאם בלב הקשה אמרו כן כ"ש בריאה וא"כ אף אם הגאונים אינם מחלקים בשאר ב"מ בין אם ידוע שנפל לאין ידוע שנפל אבל בריאה לאסור בידיעה מחלקים וכן מוכח מלשון הרשב"א כמ"ש לעיל שחולק על קצת מפורשים ובאינו ברור בריאה הסברא מצרפינן דצלעות מגינות עליה וכשרה.

סימן סא

ש"ך ס"ק י"א. ולקח הכהן אחד כו'. נ"ב תימה הא דברי הש"ך כאן הם דברי הטור דפסק כר"מ ולא כר"י דפליגי בזה בפ"ב דבכורות די"ז וי"ח ופסק הטור כר"מ דמוקי ר"א אליבי' דחזר ומכרו לישראל הא בלא"ה חייב במתנות. ועי' בט"ז ס"ק כ"ב וגם קשה על הש"ך מ"ש בסי' שט"ו ס"ק א' וסי' שי"ק ס"ק ב'.

סימן סג

ש"ך ס"ק ו'. בבהמה שלמה לא חיישי'. נ"ב כבר השיג עליו בשו"ת בית יעקב סי' קל"ח דאין כונת התוס' שמא החליפו גוים אלא כך פירושו כיון דרוב טבחי נכרים שמא החליפו העורבים בטרפות של נכרים שהן רוב טבחים וגם אספר ת"ח קשה וכן משמע בס' התרומה הובא בס"ו ולפי האמת דילפי' דרב אוסר מעובדא דהאי גברא דמחוי רישא מוכח דאפי' רוב טבחי ישראל וכמ"ש התוס' דף צ"ה ע"ב אמר אביי וכו' אפי' דרוב ט"י ואפי' בהמה שלמה חיישי' לעורבים ודו"ק.

סימן סז

רמ"א סעיף ג' כדי לקרב מיתתה נ"ב לפי זה יש לאסור בעוף שקורין אינדוק לחתוך הראש בקרדום תיכף לאחר שחיטה. והש"ך בנקודות הכסף תמה על המנהג הזה באין מוחה ומסיים ואפשר דוקא לשבור אסור אבל בקורדום דמיא לחתוך ובחותך כתב הט"ז בשם הג"א דמותר. אבל לפי פסק מהרמ"א בהג"ה יש לאסור. וצריך להזהיר העולם שלא יקילו בזה רק ימתינו עד שיצא הדם ואח"כ יחתכנו.

סימן סט

טו"ז ס"ק א' ואגב זה יפליט גם מה שבלע. נ"ב יש לדקדק במ"ש ואגב זה וכו' דהא לטעם השני טעם ההדחה או משום דם בעין שיבלענו או משום דם שבתוכו כדי שיהי' כח במלח להוציא דמו וא"כ דברים אלו אך למותר בט"ז, אלא צ"ל שהוא מפרש דמאן דס"ל טעם השני ס"ל החששות משום דם בעין שלא יהא נבלע ומשום דם שבתוכו שלא יצא וקשה מי הכריחו לזה והלא בב"י מפורש הטעם שדם הבלוע שיצא קצת יהי' חוזר ונבלע ואי ס"ל דשני הדעות ס"ל משום דם בעין מה מביא אח"ז בשם הג"ה מיימון מה חידש בזה הלא ס"ל טעם זה.

שם ש"ך ס"ק נ"ג דעת הרב בת"ק דלכתחילה כו'. נ"ב ולעיל סי' ס"ד סעי' י"ח בהג"ה מוכח דגם לכתחילה מותר מדכתב שם יש לנקר הבשר תוך ג' ימים מן החלב שלא יתקשה החלב קשה תיפוק לי' בלא"ה אסור להשהות בשר ג"י בלא מליחה שמא יבשלו כמ"ש הרמ"א א"ו נפ"מ אם ירצה לשרותו דשרי לכתחילה אפ"ה אסור אם אינו מנוקר לכתחילה שלא יתקשה ובדיעבד מותר כדאיתא שם. מיהו יש לדחות דלשרות לכתחילה לבשל אסור רק לצלותו מותר דאף אם ישכח ויבשלנו מותר בדיעבד ומש"ה לא חיישי' שמא ישכח כמבואר בסי' צ"א וא"כ שפיר נפ"מ לענין לשרותו דהוה מותר לכתחילה לצלותו ומשום שלא יתקשה החלב בתוכו אסור ודו"ק.

סימן ע

בטו"ז ס"ק ח' בבשר ובשר שכל זמן שהאחד פתוח כו'. נ"ב התם מיירי שנמלחו יחד ולא ידעתי מה דמיון יש לדגים שלא נמלחו עדיין לזה ודו"ק.

סימן עג

טו"ז ס"ק א' ומיהו כתוב בטור בדיעבד שרי וקשה כו'. נ"ב ולפי מה שפי' הב"י מה שכתב הטור בתחילה דיעבד מותר אפילו בשר שנתבשל עמו ל"ק מידי וק"ל.

סימן עט

ש"ך ס"ק ק'. א"נ מיירי בודאי טרפה וכדלעיל כו'. נ"ב לדבריו קשה מגמ' חולין דף נ"ח א' דמקשי רב אשי לאמימר מולד טרפה ר"א אומר כו' אלמא טרפה יולדת לישני בודאי טרפה או ממיעוט דיולדת.

שם בטו"ז ס"ק ה' אם יזיק טיפת הדריסה גם לולד. נ"ב בשם א"ז הגאון המנוח מוה' מנחם מענדיל זצ"ל אבד"ק קראטשין ז"ל והמעיין בזבחי' פ' התערובות בדף ע"ד ע"ב כגון שנתערב בולד טרפה דלא ידיע ור"א היא וכו' ה"ל לאוקמי דאיעריב בולד דרוסה א"ו דלא אמרי' אם וולדה נדרסו עכ"ל והוסיף להגיה עליו דלק"מ לשיטת רש"י בתמורה דלר"א ולד טרפה כשר להדיוט וא"כ א"ש הא דקתני ירעו כו' ולא הוי לפדות להאכיל לכלבים דהא להדיוט מותר אבל ולד דרוסה אסורה להדיוט וא"פ קדשים להאכילן לכלבים וק"ל.

סימן פא

טו"ז ס"ק ג' וכמ"ש התוס' בהדיא כו' שמתירין אפי' בסרכות מטעם ס"ס. כ"ב אין זה ראיה דשאני בספק סירכא דיש ספק טרפה לגמרי אבל ודאי טרפה אלא ספק זמן שם ספק חד הוא וראי' לזה מדחלקו התוס' בסירכא ולא חלקו בכל הטרפות שהם ספק אחר מיתה דמותרים הגבינות משום ס"ס א"ו דשם ספק חד הוא שמא נעשה הנקב אחר שגבנו הגבינות או קודם לכן ואינו מתהפך. ואי קשה הא ק"ל מנ"ל דהר"ש ותוס' פליגו אהדדי דשמא גם התוס' מודו דמותר מטעם דרוב בהמות כשרות ותלינן שנעשה אחר שחיטה לענין היתר גבינות דוקא אם ודאי נעשה מחיים איתרע רובא. ועוד נ"ל דתוס' לא ס"ל ס"ס זו דספק מחיים ספק לאחר מיתה תלינן מחיים דיותר מצוי שתטרף מחיים ולא נכנס ספק זה כלל בבית הספקות.

שם ש"ך ס"ק י"ב. אבל לבתר דגלי לן קרא כו'. נ"ב במס' בכורות דף ו' ע"ב קאמר שם דחלב חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב א"כ אין לך בו אלא חדושו דחלב מותר ומי חלב אסור. וצ"ל הפי' אפי' חלב טמא יהא מותר לכך איצטרך קרא ואיסור חלב חדוש הוא לפי דאזלינן בתר השתא כמ"ש באו"ח סי' רט"ז ובזה מתורץ מה שהקשה שם המג"א בס"ק ג' עיי"ש. ונראה לי עוד דהנך שני דעות שבסעיף זה נחלקו בזה דהאוסר מי חלב סובר דחלב חדוש הוא דמקודם נעכר ונעשה חלב ואין לך בו אלא חידושו חלב מותר ומי חלב אסור והמתיר ס"ל דאזלינן בתר השתא וא"כ לאו חידוש הוא.

סימן פז

טו"ז ס"ק ב'. הקשה ב"י דאם מין אחד טמא הא אסור מדאוריתא כו'. נ"ב ונ"ל דנפ"מ לפי מ"ש האשר"י בפ' כל שעה שבשר בחלב אסור באכילה אף שלא כדרך הנאתו לפי דלא כתיב בי' אכילה משא"כ באיסור בהמה טמאה כתיב בי' אכילה ואינו אסור אלא דרך הנאתן ודברי הטור נכונים ועי' בפ' כ"ש דף כ"ד וכ"ה:

שם שם וא"כ הוי כשאר איסורים. נ"ב לר"א דיליף מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך בבל תאכל כדאיתא בחולין דף קי"ד ב' א"כ גם בטמאה הוי מין הטהורה שנתבשל עמו נעשה נבלה בבשר בחלב ודו"ק:

שם מחבר סעיף ו'. נ"ב המבשל חלב בחלב לוקה כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' מ"א ותמהני שלא הביאו הש"ע:

שם ש"ך ס"ק י"ד. כלומר חלב שיצא ממנה לאחר וכו'. נ"ב וחלב הכנוס בכחל בשעת שחיטה משמע בב"י דהוי חלב כמו דס"ל דלקי בחלב מתה משום נבלה מדתמה ב"י על הרמב"ם מדוע לא כלל בחד בבא חלב מתה עם דם דלוקה משום דם ומשום נבלה ש"מ דס"ל לענין בב"ח הוי קולא בשחיטה דהכנוס בכחל הוי חלב שחוטה ואם נתבשלה עם בשר מותר ד"ת אבל הדרישה כתב כאן דחלב הכנוס דומה לביצת נבלה דמותרת ד"ת דבחיי העוף נתגדלה ה"נ חלב הכחל שנמצא בעין הוי כפרש לפ"ז לענין בב"ח חומרא דאסור ד"ת דהוה חלב חיה מיהו חלב הנמצא בקבה מוכח דחלב חיה הוה מדכתב הש"ך בס"ק כ"ז ובס"ק ל"א דהוה דרבנן משום כבוש ומליח ולא כתב מטעם חלב שחוטה ש"מ חלב חיה הוא. חלב בקבה שינקה בחייה ודאי הוה כפירש מחיים. ותמהני שלא הביאו האחרונים דין זה. ומלשון רש"י שהביא הט"ז לקמן סי' ל' ס"ק א' מוכח כדרישה הנ"ל דהוא חלב חיה ודלא כהב"י:

סימן פח

מחבר סעי' א' שלא יבא לאכלם יחד. נ"ב ואם אחד אוכל בשר שצריך לשהות ו' שעות ויושב בתוך ו"ש אצל אחד שאוכל גבינה עי' בשו"ת בית יעקב סי' י"ב שאוסר דחיישי' שמא יושיט לו. ול"נ דשרי דהא גבי גבינה ובשר על שלחן אחד גופא גזרה לגזרה הוא כדאי' בגמרא וחומרא דלהמתין עד ו' שעות הוא רק סייג וגדר בעלמא שוב לא גזרינן:

שם ש"ך ס"ק ב' משמע דאפי' בשאר איסורי' נמי דינא הכי וי"ל וכו'. נ"ב ולא ניחא לי' לחלק דבשני אוכלים גרוע טפי שילך לזה שלא נדר דמותר וכן בחמץ ילך הנכרי אצל ישראל לאכול עמו אבל באיש א' לבדו קיל טפי. ונ"ל דלשון הר"ן קשי' לי' להש"ך ז"ל שכתב וחשו בבשר וחלב יותר משאר איסורי' שאם אוכל עם הגוי על השלחן מעלה עליו יי"נ ושאר איסורי' משא"כ בב"ח דלא בדילי אינשי מיני' אלמא אם ישראל ונכרי אוכלים מותר דהישראל יהי' זהיר בעצמו מלאכול איסורא ודו"ק:

סימן פט

טו"ז ס"ק א' יש קולא בבשר שבין השינים. נ"ב משמע לטעם ראשון אסור הבשר שבין השינים אחר ו' שעות רק שיוכל להוציאו יניד בלועס לתינוק ולאכול חלב וק"ל:

סימן צ

ש"ך ס"ק ח'. ודעת מהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' מ"ז להתיר בדיעבד כו'. נ"ב לא ראה מסקנת מהרש"ל דאוסר בדיעבד אפי' ע"י קריעת ש"ו וט"ב ועי' בס' מנחת יעקב ועכ"פ הקדרה אסורה לבשל בה בשר או חלב בין נתבשל הכחל לבדה או עם בשר אפי' ע"י קריעה ש"ו וטיחה בכותל ועי' במנ"י ס"ק כ"ה והראב"ד פסק דאף לאחר ה' חדשים נאסר אף דליתא שום קלב כמו שלא חלקו חכמים בין מניקה לשאינה מניקה וכ"פ מהר"מ מרוטנבורק סי' שכ"ט ועי' מ"ש בזה בהגהות ש"ד לענין חמץ שנתבאר באו"ח סי' תמ"ב שלא מיקרי יבש עד לאחר שש:

סימן צב

רמ"א סעיף ב' אם יש ששים בקדרה. נ"ב ממה שכתב כאן אם יש ס' בקדרה ובסיפא גבי וכן אם ניער כ' כל הקדרה מצטרף מוכח דברישא אין החתיכה מצטרף וכן מוכח....

סימן צד

ש"ך ס"ק א' דאם אינו ברור כו'. נ"ב דהיינו שאין לו סימן בכף חוץ מבית היד שלו אבל אינו [נאמן] לומר ברור לו בלא"ה של הסימן כי מילתא דלא רמי' עלי' לאו אדעתיה כמ"ש הט"ז לקמן בשם הרש"ל ס"ק י"ב:

שם טו"ז ס"ק י"ג. אחר שיש ס' רק שיש חשש כו'. נ"ב פי' בשעור הקליפה יש ס' נגד השמנונית שעל הסכין כמ"ש הט"ז לפני זה רק שיש חשש ממש כו' פי' חשש איסור ממש במקום הנפילה. שם סעי' ד'. הקדרה והתבשיל מותרים. נ"ב ואפי' אח"כ מבשלים בו דבר חריף אף בכף של איסור אינו בטל חשבינן נ"ט בנ"ט קודם שנתערב בדבר חריף דמותר ועי' בש"ך סי' פ"ז ס"ק ל' ודו"ק:

סימן צו

ש"ך ס"ק י' בסכין של איסור. נ"ב והמ"י כלל ס"א ס"ק י"א חולק ע"ז בסכין של איסור אף שעדיין לא נתבשל מיקרי דיעבד:

שם ש"ך ס"ק כ' דזה הוי מחלי' לי' כו' נ"ב ובס' מנ"י כלל ס"א ס"ק כ"ו הקשה על רמ"א דכיון דראשון וב' נ"נ א"כ חוזר ונאסר הסכין מהם שבלע איסור חדש ואח"כ פולט הסכין בשאר חתיכות ותירץ דאין כח להפליט ולהבליע כאחד עיי"ש ודו"ק:

סימן צח

ש"ך ס"ק ב' הא בשבויה לא איתחזק איסורא. נ"ב לא ידענא מאי קאמר דבאמת כוונת הש"ס כן כמ"ש רש"י בשבויה הקלו דספיקא בעלמא הוא עכ"ל וכן כתב מוהרש"א בחידושיו דכוונת רש"י שאשה זו בחזקת היתר לכהן עומדת משא"כ בעדות אשה וכו' ואח"כ מצאתי בספר מנ"י בכלל א' ס"ק י"ד שהרגיש קצת ג"כ בקושי' זו עי"ש:

שם ש"ך ס"ק ה' ואף שאין תרומה נוהג בזמנינו. נ"ב וה"ה דהמ"ל נ"מ בחלת חו"ל דיכול לטעום כהן דהא אפילו בחלה שנתבטלה ברוב מותר לכהן טמא וכ"ש לטעום כמ"ש הש"ך בסי' שכ"ג ס"ק ד' אלא דניחא לי' למימר רבותא דאפי' באיסור דאורייתא סמכי' אטעימת ישראל וחלה בזמנינו דרבנן:

שם ש"ך ס"ק ז' מכחל דאיסורו דרבנן דחלב שחוטה כו'. נ"ב פי' אף דכחל וחלב הוי מינו ושא"מ באיסור דרבנן דוקא באינו יכול לעמוד על שעורו אבל בנשפך אי איכא רובא בהיתר אזלינן לקולא אפילו באינו מינו:

שם ס"ק ח'. ולאפוקי דלא נימא כיון דהשתא נפל באינו מינו א"כ הו"ל ספיקא דאורי'. נ"ב פי' אם נתערבו בשר נבילה עם בשר שחוטה ורוטב דמספיקא נאסר הרוטב דהוי שא"מ נגד הבשר נבלה ואעפ"כ הבשר שחוטה כשר ולא אמרי' כיון דאסרי' הרוטב נאסר ממילא גם הבשר שחוטה שנ"ט ברוטב דהא רק מספק אסרינן הרוטב שיש לו חזקת איסור דהוי שאינו מינו משא"כ בשר יש לו חזקת היתר וחשבינן כאלו הבשר בפ"ע וכשר ודו"ק:

סימן צט

טו"ז ס"ק א'. דעצם זה דומה ממש וכו'. נ"ב קשה הא הט"ז כתב בתחלת דבריו דיש בעצמות לחלוחית לבלבל האיסור שבולעות מן האיסור א"כ הוי ככלי שיש בו בלוע היתר דמודה רמ"א דטוב לחוש לחומרא כמ"ש לעיל סי' צ"ח סעי' ה' ואף אם נאסר דבמקום הפסד מתיר רמ"א גם בכלי ישן שאין שום סברא דמיקל וא"כ הו"ל להחמיר גם כאן. וצ"ל דאין הלחלוחית ממש כמו בבלוע בכלי ישן דאל"כ גם עצמות איסור נ"נ ואמאי מצטרפים א"ו אין בהם ממש כ"כ שיהו נ"נ אלא הבל בעלמא לבלבל האיסור דלא נימא כבכ"פ והטעם בסעי' ב' בנתבשלה ואח"כ נפלה להיתר העצמות איסור מצטרפים עם האיסור אע"ג דאין נ"נ כתב הטור י"ל שמא נתמעט בשר נבלה בבישולו ונכנס בעצמות אבל אם כשהיא חיה בולעים גם עצמות היתר:

שם ש"ך סס"ק ט"ו אלא בין שוגג ומזיד. נ"ב נשאלתי אחד שרוצה לשחוט פרה שחלבה מעורב בין חלב שאר בהמות וחושש שמא ימצא סירכא ותאסור החלב מפני התערובת כי הוא פחות מס' אם יכול להרבות עד ס' ונ"ל כיון דשרי באכילה כ"ש דלא שייך אין מבטלין איסור לכתחילה וכן לא שייך לומר דנ"נ למפרע וקצת ראיה ממ"ש הט"ז באו"ח סי' תמ"ז אם נתערב חמץ קודם פסח בפחות מס' שמותר להרבות קודם פסח עד ס' כיון דבאותו שעה היתר הוא כ"ש היכא דהיתר הוה אף דאיסור גרם למפרע כשמוצא טרפה מ"מ לא שייך נ"נ. ובלא"ה רוב פוסקים ס"ל דבשאר איסורים ל"א נ"נ אלא משום גזרה דבב"ח ובעינן דרך בישול וכ"ש לח בלח מין במינו שאין כאן חשש איסור ד"ת לא נ"נ וקצת פוסקים ס"ל דבלח בלח לא נ"נ גם באיסור ד"ת:

סימן ק

מחבר סעיף ב' ואם לאו אסור. נ"ב נסתפקתי בליכא ס' אם נעשה נבלה שתאסר הקדרה שבלעה מן התבשיל איד כיון שאין בגיד בנו"ט לא בלעה אלא היתרא. וצ"ע:

שם טו"ז ס"ק א'. חשיבות דבריה שלא תהי' בטלה הוא מדרבנן. נ"ב ותוס' כתבו דבריה מ"ה לא בטלה וכן מוכח בפ' התערובת (דף ע"ג.) דפריך ונכבשינהו דניידו ומשני שמא יקח מן הקבוע וקשי' הא מד"ת בטילה ואלא רבנן גזרו וא"כ הוה גזרה לגזרה א"ו בריה ד"ת לא בטלה ובזה מיושב קושית הרשב"א אמאי משני בע"ח חשיבי הא שחוטי' נמי חשיבי משום חתיכה הר"ל דחהר"ל דרבנן והוי גזרה לגזרה. מיהו לפמ"ש התוס' חולין דף צ"ה ע"א ד"ה וספקו אסור דלא מיקרי קבוע אלא דומיא דט' חנויות שידוע האיסור בדוכתיה ולא בנתערב א"כ הו"ל גזרה לגזרה כיון דמה"ת בטל ברובא ונסתר ראיה הנ"ל ודו"ק מיהו י"ל שהכוונה שמא ישארו שנים ויקח דה"ל קבוע ד"ת כיון דברי' ל"ב ד"ת וכן משמע....:

שם טו"ז ס"ק ה'. אבל מ"מ צריך ס' נגדו. נ"ב לכאורה הי' נ"ל אף שנתוסף אח"כ אינו חוזר וניער כיון שאין נו"ט ועדיף ממין במינו שראוי ליתן טעם בשא"מ מש"ה חוזר וניער משא"כ גה"נ שבטל בס' נעשה כהיתר ואף שניתוסף אח"כ אין חו"נ ודו"ק ויש להסתפק בדין זה:

סימן קא

מחבר סעי' ג'. תרנגולת בנוצתה. בבאר הגולה מציין הרשב"א. נ"ב ק"ל דבסי' ק"י כתב הטור בשם הרשב"א לפיכך מי שלקח בשר מן המקולין אפי' חהר"ל ואח"כ נמצא טרפה במקולין ולא נודעו כו' והתם ע"כ מיירי בתערובת כשהוא חי' דלא יהיב טעמא וכמ"ש בש"ך שם ס"ק כ"ח ואפ"ה מיקרי חהר"ל. וצ"ל דמה שנרשם כאן רשב"א קאי דוקא על חתיכה גדולה יותר מדאי שכ"כ ב"י בסי' זה בשם רשב"א בתה"ב. וראיתי מדפריך בפ' התערובת ליבטול ברובא ומשני דבע"ח לא בטילי אלמא שחוט דכותיה בטילי משמע מלשונו אבל אינה מבושלת לא מיקרי מחוסר מעשה א"כ קשה א"כ מנ"ל לרשב"א דגדולה הוי מח"מ דלמא שחוט בטיל משום שלא הופשט דהוי מחוסר מעשה טפי מתרנגולת בנוצתה ואם לא. גם אינה מבושלת נימא הוי מח"מ דמ"ש גדולה ביותר מחתיכה שאינה מבושלת וצ"ע:

שם ש"ך ס"ק ז'. וכן נראה דעת הב"ח. נ"ב וכן מוכח ממ"ש בב"י בשם רשב"א דבהמה שחוטה לא מיקרי חהר"ל מדפריך בפ' התערובת ליבטול ברובא ומשני משום דבע"ח לא בטילי אלמא שחוט דכותיה בטיל וכו' ש"מ דלא מיקרי נמי דבר שבמנין בהמה שחוטה וה"נ תרנגולת בנוצתה ודו"ק:

שם בטו"ז ס"ק י"ג. בכלל ספק זה. נ"ב פי' דליכא למימר זאת איסור ודאי דלמה אותה חתיכה מותרת אלא ר"ל ספק איסור ויועיל הביטול:

סימן קב

ש"ך ס"ק ז'. ופריך א"ה אימא סיפא נתערבה באלף כו'. נ"ב שגג בזה דזה דוקא לשיטת הר"י דמפרש נתערבה אספק קאי דכה"ג לא הוי ס"ס כמ"ש בסי' ק"י משא"כ להר"ת דמפרש דנתערבה קאי על ודאי ביצת טרפה אבל ספק שנתערבו מותרת מס"ס א"כ מקשה הש"ס שפיר כיון דע"כ על ודאי קאי לא הוי דשיל"מ וע"כ לגי' ר"ת א"א לומר ספק טרפה והרשב"א בתוה"א דף קט"ו מביא ראי' לר"ת מהירושלמי אך יש לחוש לדברי ר"י וא"ש לשון יש שאומר ודו"ק ואין לומר לסברא זו דהוי דשיל"מ י"ל דראי' גם אסיפא קאי דלא אמרי' ס"ס בדשיל"מ כמ"ש הרמ"ע וש"ך בסי' ק"י הא ליתא דבהדיא כ' התוה"א דף קי"ו דר"ת הוכיח מהירושלמי דס"ס מהני בדשיל"מ ודו"ק:

שם ש"ך ס"ק י"ד. לא בטיל כיון שאם יבשלם יתן טעם. נ"ב משכחת באם שוין בטעמן ולא שוין בשמא דמיקרי מין בשא"מ לענין דבר שיל"מ כמ"ש בש"ך לעיל ס"ק ג':

סימן קה

מחבר ס"א והרי הוא כמבושל. נ"ב חתיכת איסור שנשרה בהיתר והי' ששים בהיתר לבטל ונשפך שאין ס' אחר השפיכה אם נאסר מיד ההיתר דחשבי' כל רגע ככבוש או צ"ל אחר השפיכה מע"ל מחדש בהדי איסורא מהחק יעקב סי' תמ"ז ס"ק מ"ג משמע שדעת הטור שאחר שהיה מע"ל שוב לא הוי כבוש מחדש באותן כלים ע"ש ודו"ק. מיהו י"ל דוקא דבר הבלוע ולא איסור בעין:

שם בטו"ז ס"ק ב'. אלא דצ"ע דשאני התם כו'. נ"ב וצ"ע דהא לעיל סי' ק"ד ס"ק ג' בעכבר שנמצא בשומן פסק הט"ז ג"כ כן. ונראה דל"ק דשם הטעם דמעמידין שומן על חזקתו שיהי' רך בשעה שנשפך לאוכל וגם איכא ריעותא שהוא היה מונח מע"ל בתוכו בודאי משא"כ במקוה נמצא שלם מש"ה לא אמרי' העמד טמא על חזקתו ודו"ק:

שם שם ס"ק ד'. ועל זה אמר הטור וכו' וכ"ש בחם לחם ודינו לענין מפליט כו'. נ"ב קשה הא אין מבליע ומפליט כאחת כמ"ש מהרש"ל וט"ז גופי' לעיל סי' צ"ה ס"ק י"ב אפי' בעירוי שלא במקום הפסד ע"ש וצ"ל דאו או קאמר מפליט או שמבליע לאסור כולו ולענין זה שוה לכלי ראשון דוקא:

שם ס"ק ו'. דתתאה גבר ומחברו בניצוק. נ"ב בפסקי מהרא"י סי' ק"ג דחה טעם דניצוק לפי שאין שייך ניצוק אלא ביי"נ וטומאה וטהרה משום דהני מילי תולין בנגיעה ולא בנ"ט ולפ"ד שם מותר לערות מכלי שיש בו שומן לנר חלב:

שם ס"ק י'. הייתי מגיה בדברי הטור כו' דמפעפע האיסור בכל ההיתר. נ"ב ולאפוקי דעת ראבי"ה שמחלק בין אם החלב דבוק לבשר דאז משערין בס' משא"כ אם אינו דבוק לבשר דאין החלב מפעפע מחתיכה לחתיכה ועי' בב"י ודו"ק:

שם בש"ך ס"ק י"ז. אבל לבתר דמסיק אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ א"כ נחשב הבשר גוף האיסור וכו' נ"ב קשי' לי מפסחי' סוגי' דמשרת (דף מ"ד ע"ב) מאי חדושא אילימא דהאי לחודא שרי כו' ובהדדי אסור כלאים נמי וק' דאכתי הפרש דבטלית צו"פ אם נחתך מין אחד מותר ללבוש מין שני מה שא"כ בב"ח אף שידענו בודאי שלא נבלע החלב בשאר חתיכות בלא רוטב שלא פלט אלא בשר נ"נ. וע"כ הש"ס דקאמר כלאים נמי מכלאי בגדים פריך דאי מכלאי זרעים או כלאי בהמה לר"ע דמותרים באכילה לא דמו לבב"ח א"ו משעטנז פריך ולהש"ך אכתי לא דמיא מטעם הנ"ל. וי"ל דפריך מכלאי הכרם שהוא בשרפה וה"ה בשר בחלב אף שאיפשר לסוחטו לעולם החתיכה באיסורה קיימא כמו נבלה וכן בבליעה בכלי אף בחד מנייהו לפגם טעם חלב או הבשר כגון שמוקדם בבליעה אפ"ה כיון דבשעת בליעה הי' בן יומו נ"נ כל זה דמ"ש נתבטלה או נפגם וא"ש ומ"ש הש"ך בסי' נ"ד ס"ק ו' ע"ש ודו"ק:

סימן קז

טו"ז ס"ק ד'. ועוד הביא בת"ח כו' שיהי' רוב בין הכל נגד הנאסרים. נ"ב פי' אלמא דוקא נגד כל האיסור בעינן אבל לא סגי במה שנצטרף הכל לבטל האיסור גופא ועי' במנחת יעקב ס"ק ט' שכתב דלא דק הט"ז בזה והוא לא דק. והטעם דלא אמרי' כאן שהכל יצטרף לפי שהוא אינו מינו פי' הביצה של אפרוח והדג טמא כמ"ש הט"ז סי' קי"א ס"ק ז' ע"ש:

סימן קי

טו"ז ס"ק ה'. ופי' תמוה הוא כו' דבנדון כזה שהוא ספק דאורי' כו'. נ"ב לק"מ דהר"ן והתוס' והרשב"א כולהו ס"ל אף בספק שהוא ד"ת מותר מה שפירש קודם שנולד הספק והוי שנמצא וי"ל שגם הטור ס"ל הכי. ועי' בפר"ח ס"ק י"ג:

שם ש"ך ס"ק ל"ו דל"ד לט' חנויות כו' ול"ח שיקח מן הקבוע משא"כ הכא, נ"ב אבל נתפזרו כולן דנתבטל כל הקביעות לא שייך גזירה שמא בפעם אחרת יקח מהקבוע דדוקא כששייך כאן יקח מהקבוע כגון שנשארו קצתן במקומן גזרינן וא"כ ה"ה קדשים מותר בנתפזרו כולן אלא דלא שכיח עקירת כולן כאחת מעצמן ובניכבשו דניניידו גרע טפי בקדשים דאפי' יהו ניידו כולן אסור לעשות פעולה בידים דשמא לא יתפזרו כולן ויקח ג"כ מהקבוע מה שא"כ שפירשו כולן מעצמן דעדיף טפי בפירשו כולן דמותר אפי' בקדשים ובפירשו מקצתן אף ע"י פעולה בחולין מותר משא"כ ממילא ודו"ק:

שם ש"ך ס"ק ס"י. אכן הרשב"א בחי' כו' צריך בדיקה היכי דיכולין לברר ע"י בדיקה נ"ב לכאורה ק"ל מהך דפסחים (דף ט' ע"א) דמייתי שם מתני' מדורת הכותים טמאים וכל מקום שחולדה וחזיר יכולין לילך שם א"צ בדיקה וקאמר רבא דהוי ס"ס אימר לא הוי ואת"ל הוי אימר אכלתי' אלמא ס"ס א"צ בדיקה. מיהו לפמ"ש התוס' שם בד"ה ואת"ל דספק לא הוי עדיף טפי וגם ספק אכלתי' עדיף משאר ספקות לק"מ ע"ש תו קשה לי על רשב"א מגמ' נדה (דף ט"ו ע"א) הבאין מן הדרך אפי' הגיע שעת וסתה בזמן שהיו בדרך נמי מותרת וכתב ע"ז הרשב"א הובא בטור יו"ד סי' קפ"ד דאיירי בשהה כדי שתוכל לספור ולטבול והוה ס"ס אימר לא ראתה ואת"ל ראתה אימר טבלה וכן הלכה דא"צ לשאלה ובא עליה כשהיא ישנה ש"מ דס"ס א"צ בדיקה. ואין לומר שאני התם שהניחה טהורה ובחזקת טהורה היא דהא נשחטה ג"כ בחזקת היתר עומדת וצ"ע:

סימן קכב

סעיף ב'. כ' בכנה"ג אם עמדה כלי מלא אינו נפגם. ול"נ מדקאמר שלהי ע"ז לא אסרה תורה אלא כלי ב"י ולא מוקי בכלי מלא אף אחר כמה ימים. ומכאן גם ראיה אם היתר נשרה בכלי איסור אין המאכל נאסר דהוי נו"ט לפגם דאל"כ שפולט בסוף מע"ל המ"ל אף אחר כמה ימים אם היה מאכל לח או משקה תוך הכלי דנאסר המאכל למאי דקיי"ל טכ"ע דאורייתא בכל איסור וחוזר ונבלע טעם האיסור בכלי אף אחר כמה ימים ודו"ק. מיהו נ"ל עפ"ד התוס' במס' ע"ז פ' השוכר דף ע"ו ע"א דוקא בב"ח דנ"נ גם המים נעשין נבלה אבל שאר איסור הנפלט מכלי למים אין המים נ"נ וכשחזר ונבלע מעט מזער חזר ונבלע מן האיסור יעו"ש א"כ ממנ"פ לק"מ דבב"ח כבוש מותר ד"ת ובשאר איסורי' מים אין נ"נ ונבלע מעט וא"צ הגעלה דמותר לבטל האיסור ד"ת ודו"ק:

סימן קיו

ט"ז ס"ק א'. ונ"ל דהר"ן מפרש כו' נ"ב תמי' לי מ"ש לשון ונ"ל כי תירוץ זה מתרצין שם התוס' בב"ק אליבא דרש"י שמפרש שם כמו הר"ן עי"ש בד"ה ולא ישקה כו' דוק היטב בתירוצם האחרון כוונתם שם לתרץ כמו הט"ז:

סימן קיז

טו"ז ס"ק א'. ונ"ל דאין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש כו'. נ"ב ויש לדחות שב וא"ת שאני דבזה תקנו חכמים לעקור דבר מה"ת אפילו לחומרא וכדמצינו ביבמות דף צ' ע"ש.

סימן קיט

בש"ך ס"ק כ'. והוא מי שנוהג איסור כו'. נ"ב ובשו"ת רדב"ז שאלה רצ"ו במה שהחמירו קצת החכמים שלא לאכול משחיטת מקצת שוחטי הקהל מפני שאינם נזהרים או מפני שיצאו טריפות מת"י וכשמזמן אותם אחד מבעלי בתים חוששין אפי' לגיעולי כלים אם אין מגעילים אותם אם חייבים אפי' לפי דעתם או לא. פוסק שם שאין לחוש לגעולי כלים כלל דהא איכא כמה ספקות ספק שחט אותו פסול או לא ואת"ל שחט הפסול שמא שחט יפה בפעם הזאת ושמא הכלי לא היה ב"י ושמא נתבטל בס' ואיסורו מדרבנן שאין כאן אלא טעמו ולא ממשו. ועוד שיש בזה משום שלא ישנה אדם מפני המחלוקת. ויותר טוב היה לאלו המחמירין שלא ילכו לשום בית שיזמנו אותם וישימו להם תואנה ממה שיגעילו כליהם לשווינהו ככותאי:

שם מחבר סעי' ט"ו כיון שאינו חס על ממונו נ"ב בשו"ת הריב"ל מדייק מלשון זה שהוא מהטור מדכתב דודאי עשה תשובה וכו' כיון שאינו חס על ממונו משמע דהמוציא טרפה מת"י לעצמו אפי' במקום שמכירין אותו לא חיישינן להערמה ול"ד להמחזיר אבדה דדבר חשוב הוא וצריך דוקא במקום שאין מכירין דיותר אדם חס על הפסד ממונו ממה שחס להמנע שלא להרויח ומש"ה בחזרת אבדה חיישי' שמא ערומי קא מערים במקום שמכירין ומפרש גם לשון הגמ' כן בפ' ז"ב בההוא טבחא דנפיק טרפה מת"י. גם כתב שם דדוקא מוכר דבר האסור מה"ת אבל מוכר דברים האסורים מדרבנן די בקבלת דברי חבירות כגון מוכר גבינות הגוים וכיוצא בה ודייק כן משו"ת הרשב"א ועי' בסמ"ע סי' ל"ד ס"ק ע"ח:

סימן קכ

טו"ז ס"ק י"ב. ומו"ח ז"ל כו' וחולק על הדין היוצא. נ"ב דהיינו שנותן לו הישראל כלי שבור והגוי נותן הצורך וחולק הריצב"א על הדין היוצא מדברי דעה ראשונ' דאף כשנותן הגוי כסף הצריך לתקון ס"ל דא"צ טבילה כיון דלא נקרא שם הגוי עליו והריצב"א סובר דבכה"ג צריך טבילה אבל בגוף הדין היכי דהישראל נותן כל הכסף ס"ל כדיעה ראשונה דא"צ טבילה:

סימן קכז

ש"ך ס"ק י"ב. ודוחק לומר דהא דקאמר דלא מהני כו'. נ"ב לי נראה דאין כאן קושי' כלל דהא הד"מ בשם הגמ"י כתב וז"ל אם בא אחר להכחישו לא מועיל א"כ פירושו שעד המכחיש בא אח"כ ולא בב"א ולכן אין השני נאמן מטעם כ"מ שתאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים וכ"כ התוס' בהדיא ר"פ אמרו לו ולכן אפי' להתיר לעצמו אינו מועיל לפי שהראשון הו"ל כשנים ועי' בכתובות דף כ"ב ע"ב תוס' ד"ה אי הכי וכן לשון הלבוש ובא אחר ומכחישו ולא כתב סתם ואחר מכחישו מוכח שבא אח"כ וכן צריך לפרש דברי הג"ה כן:

סימן קלד

ש"ך ס"ק טית. מדמתרץ בתר הכי אי דנקט לי' נכרי לכלי בידי' כו'. נ"ב ונ"ל ליישב דהמקשן ידע דלא לנקיט בידי' וקאמר אי דקא רמי למנא דישראל ולא נקטי' בידי' ה"נ ל"צ דרמי למנא דנכרי ולא נקטי' בידי' ופריך ס"ס כי מטא לאוירא קני פי' בדנקטי' וא"כ למה ליה לרב לתקוני בדלא נקטי' הי"ל בראשונה לתקן שיאחז הגוי הכלי ואז כי מטא לאוירא נקנה מיד ומשני אי דנקטי' בידי' ה"נ כלומר תקנה זו היו יודעים בלא רב אך רב הוסיף ומצא להם צד היתר אף בדלא נקיט הכלי בידי' וק"ל:

סימן קלה

טו"ז ס"ק י"ח. קמ"ל דאכתי מקרי כלי ראשון נ"ב פי' כיון דמיקרי יורה כ"ר אף כשמעבירים מהאש אם כן ה"ה אם נטל בכלי ומערה על החביות מהני כשנשפך על כל נסר ובשופך מכלי ראשון ממש א"צ על כל נסר ונסר. ועי' בטור וב"י שמביא לשון ר"ת ור"י:

סימן קנג

טו"ז ס"ק א'. אלא ודאי שאין איסור אכילה אפי' כו'. נ"ב במס' בכורות נ"ז ע"א מוכח בהדיא דמותר באכילה דמסיק התם והנהו רחמנא רבינהו ופי' רש"י ז"ל והנהו רחמנא רובע ונרבע כו' רבינהו דליעשרו ואף דלא חזו להקרבה יאכלו במומן לבעלים ע"כ:

שם באו"ד דאם שחטו קודם שנגמר דינו. נ"ב עיין שו"ת בית יעקב שנדפס מחדש שפסק בסי' קי"ח לאסור לשחוט לכתחילה אמנם מתוס' תמורה דף כ"ח א' ד"ה טול מה שהבאת שהקשו וז"ל וא"ת ל"ל ק"ו לרובע ונרבע ע"י ב' עדים תפ"ל ממשקה ישראל ומתרץ וי"ל דאיצטריך היכי דשחט קודם שנגמר דינו דמותר בהנאה כו' א"כ מוכח דקודם שנגמר דינו מותר לשחוט אפי' לכתחילה ולאכול דאל"כ קשה ממשקה ישראל כתיב מן המותר לישראל וכן הקשה ב"י ממנחות דף ו' ע"א דפריך ממשקה ישראל נפקא כו' משמע דלענין איסור אכילה ילפינן נמי ממשקה ישראל וכן משמע בפסחים דף מ"ח ע"א:

סימן קס

ש"ך ס"ק כ"ב וכל דברים אלו ברורים. נ"ב ובמס' קדושין דף ו' בתוס' ד"ה דארווח לה זמנא פי' הר"ת שם דאיירי הכא שהיתה חייבת לאדם אחר והגיע זמנו לפרוע ובא זה ונתן למלוה פרוטה להרויח הזמן וקידשה באותה הנאה עכ"ל מוכח להדיא מדקאמר שם ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית דאפילו ע"י שליח אסור ואין לומר שהמלוה הלוה לה בעצמו דא"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש ואמאי קאמר סתם אסור לעשות כן משמע כנ"ל:

ודו"ק:

שם ש"ך ס"ק ל'. כמ"ש הט"ו בח"מ שם סעי' י' דבא"ל כו'. נ"ב דברים מעורבים יש כאן בח"מ סי' פ"ב ס"י מיירי שעדיין לא פרע הרבית רק טוען שטר זה יש בו רבית ואז אין צריך המלוה לישבע אבל אם אומר יש בו רבית בהיתר צריך לשבע ואם טוען לקחת רבית והמלוה אומר לא קבלתי צריך לשבע ואם אומר לקחתי רבית בהיתר א"צ לשבע דלא שביק היתרא וכו' וע"ש בסמ"ע ס"ק ל"ד ל"ה ולכך בסי' קס"ט סכ"ה בטוען לא לקחתי רבית צריך לשבע וזהו שאר בני אדם אבל יתום שטוען לא לקחתי נאמן בלא שבועה וכן צריך לפרש דברי הרשב"א שמביא ב"י בסי' קע"ז וא"כ יתום עדיף מאיש אחר שטוען לא לקחתי רבית דצריך לשבע מה שא"כ יתום אבל דברי הש"ך דחוקים שרוצה לפרש שהיתום טוען לא לקחתי באיסור וז"א משמעות הלשון בדברי הרשב"א והש"ע וגם דברי העט"ז צריך לפרש כן מדכתבו ורוצה לנכות מחובו הרבית שקבל היתום משמע שעדיין חייב להיתום ואז יש למלוה דין נשבע ונוטל וצריך לשבע שלא לקח רבית וכמ"ש הרמ"א סי' קס"ט משא"כ יתום דא"צ לשבע:

שם טו"ז ס"ק כ"א. וא"כ לא הי' לבעל הש"ע לקבוע זה בש"ע. נ"ב ול"נ דאשמעי' שאע"פ שהמלוה משומד מ"מ עובר על לפ"ע כמ"ש התוס' שם והו"א בשלמא הוא מותר לעבור על ד"ת משום פ"נ אבל להכשיל אחר לא ופשיטא משומד עושה בכונה איסור ואינו חושש לפקוח נפש קמ"ל דאפ"ה מותר:

סימן קסב

טו"ז ס"ק ו'. ונ"ל דגם בבעל הקרקע כו' מסתלק מן הקרקע נ"ב ק"ל ממ"ש באו"ח סי' רמ"ה שצריכים שיחזיר המוכר להם דמי השדה או ימכרו לאיש אחר ולא מהני כמ"ש הטו"ז כאן וק"ל:

סימן קפג

תוכן העניינים

אמרי שפר (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה