אור ברסלב
אמרי שמואל ב ליקוטים על הש"ס ומדרשים

אמרי שמואל ב· רבי שמואל קלונימוס אייזינבוד

ליקוטים על הש"ס ומדרשים

מסכת אבות

מס' ברכות דף ה' תניא אבא בנימין אומר כו' ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום עכ"ל. עיין בפירש"י ע"ד הפשט. ולפענ"ד נוכל להסביר את הענין בדרך אחר דהנה ידוע שצפון הוא שמאל ודרום הוא ימין כדכתיב צפון וימין אתה בראתם וידוע מאמר חז"ל על הפסוק אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד אזי אמרו חז"ל ע"ז למיימינים בה היינו העוסקים בתורה לשמה זוכים לאריכות ימים והעוסקים בתורה שלא לשמה זוכים לעושר וכבוד נמצא דימין מוסב על לשמה ושמאל מוסב על שלא לשמה. ונקדים מה שכ' הגאון מלבי"ם על הפסוק של ויאבק איש עמו כו' ויגע בכף ירכו אזי פ' הגאון הנ"ל שידוע שמי שנאבק עם יעקב הוא היצה"ר שרצה להחטיאו ושרצה למצוא עליו חסרון כל שהוא אזי ויגע בכף ירכו היינו שמצא חסרון כ"ש היינו בעניני תשמיש שראוי שצדיק שכל מעשיו לשם שמים אזי ידבק באשתו לשם שמים לגמרי בלא שום הנאת עצמו וזה היה דבר קשה אף לצדיק תמים וזה החסרון מצא בכף ירכו שאף שבוודאי היה כוונתו לשם שמים מ"מ אי אפשר שלא יתערב מעט הנאת עצמו בזה עכ"ל הגאון הנ"ל בשינוי לשון קצת א"כ לפי"ז בשאר הצדיקים שאינם במדריגת יעקב מ"מ נותנים עיניהם בזה ג"כ שיהיה כוונתו לשם שמים וגם להנאת עצמם מעט נמצא שמטתו עומדת בין לשמה בין שלא לשמה וזהו כוונת התנא אבא בנימין שהיה מצטער על מטתו שתהא עומדת בין צפון לדרום היינו מה שהוא מתדבק עם אשתו היה מצטער שיהא לשמה היינו לשם שמים ומעט להנאת עצמו היינו שלא לשמה: שם דף י"ז כי הוו מיפטרי רבנן מבי ר' אמי כו' הוי אמרי הכי עולמך תראה בחייך ונלפע"ד לפרש כוונת הגמ' ע"ז האופן היינו דהנה חז"ל במס' חגיגה דף ה' דרשו על הפסוק של ואותי יום יום ידרשון שכל מי שעוסק בתורה יום אחד בשנה הוי כאילו עסק כל השנה כלו ופי' שם מהרש"א ז"ל דזה קאי על האיש אשר טפלא תלוי בו ועוסק כל השנה לבקש מחיתו רק שמפריש יום אחד על עסק התורה ובשאר כל השנה אין לו פנאי לעסוק בתורה ואחרי שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו והשי"ת יודע את לבבו שאם היה לו פנאי כל השנה היה עוסק כל השנה לכך נותן לו הקב"ה שכר כאילו עסק כל השנה. נמצא לפי"ז יש שני בני אדם אחד עסק כל השנה בתורה ואחד עסק כל השנה במסחר רק שלמד יום אחד יהיה להם חלק לעולם הבא שוה בשוה. אך החילוק ביניהם הוא בחייהן כי האיש העוסק בתורה כל ימי חייו הוא רואה העוה"ב שלו בחייו היינו כיון שהוא רואה בעצמו שהוא עוסק כל היום במלאכת שמים אזי ממילא מובן ששכרו לעולם הבא הוא שלם כמו שאמרו חז"ל שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אבל האיש שאינו עוסק בתורה רק יום אחד בשנה ובשאר כל השנה הוא עוסק בדברים גשמיים בקנין ומסחר אזי בחייו אינו ניכר העוה"ב שלו וחושב בדעתו שאין לו במה לזכות לחיי העוה"ב ואף שלאח"כ מחשב אותו הקב"ה כאילו עסק כל השנה בתורה מ"מ בחייו אינו ניכר העוה"ב שלו ע"כ כי הוו מפטרי רבנן הוו אמרי עולמך תראה בחייך היינו שהי"ת יזמין לך סיבות טובות על פרנסתך בענין שיהי' לך פנאי כל הימים לעסוק בתורה ועבודה ואז תראה עולמך בחייך: שם דף ס"א יצה"ר דומה לזבוב וצריך להבין ההסבר מה שמדמה היצה"ר לזבוב. ונלפע"ד דהנה הטבע של הזבוב שלבשר בריא אין ביכולתה לנשוך כ"כ רק במקום שיש מכה שם היא יכולה לנשוך ושם היא בוחרת לנשוך כך הוא דרך היצה"ר שלאדם צדיק ותמים אין לו שליטה כ"כ רק במי שיש בידו מעט עונות אז שולט עליו היצה"ר להסיתו יותר ויותר דזהו דומה לפותח פתח להיצה"ר אבל הצדיק התמים הוא דומה כמו שנועל את פתחו בפני היצה"ר. ונוכל לומר דזהו כוונת הכתוב במה שאמר השי"ת לקין ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ פי' ואם לא תטיב היינו שלא תחפוץ לעשות טוב בזה אתה פותח פתח להיצה"ר שיחטיאך היינו שאם אדם יושב בטל ואינו עושה מצוה בזה הוא פותח פתח להיצה"ר שיסיתהו לעשות עבירות בפועל. ונוכל לומר דזהו כוונת הגמ' ברכות דף י' באלישע שלא ראתה זבוב על שלחנו.

היינו דידוע שצדיק האוכל מאכלו הוא ג"כ לשם שמים כדי שעי"ז יתחזק כחו לעבודת הבורא ית' ומי שמכוון ג"כ להנאת עצמו הוא נופל מעט ממדריגת הצדיק ובזה הוא פותח פתח מעט להיצה"ר שיהיה לו יכולת לשלוט בו כמו זבוב העומדת על המכה וזהו כוונת השונמית שלא ראתה במאכלו פגימה שיהא אחיזה להיצה"ר לשלוט בו היינו שלא ראתה זבוב היינו היצה"ר הדומה לזבוב עובר על שולחנו:

שם דף ס"ג אמר רב הונא כו' כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו. לענ"ד נראה לבאר דבריהם ע"ז האופן כל המשתף שם שמים בצערו היינו מי שיש לו צער וע"י היסורים אינו יכול לעבוד את השי"ת מחמת שהמה מטרידים אותו והאדם הסובל את היסורים יש לו מן היסורים צער כפול היינו שיש לו צער ממה שהיסורים מצערים אותו ויש לו ג"כ צער ממה שע"י היסורים אינו יכול לעבוד את השי"ת וזהו כוונתם המשתף שם שמים בצערו היינו שיש לו ג"כ צער ממה שאינו יכול לעבוד את השי"ת ע"י היסורים א"כ יש לו צער כפול בשביל אהבת השי"ת משו"ה הוא מדה כנגד מדה שכופלין לו פרנסתו:

במס' פסחים דף קי"ג איתא ג' אין מתקנאים בהן אלו הם עכו"ם קטן ונחש קטן ותלמיד קטן והקשה ע"ז מהרש"א ז"ל מפרק חלק דף ק"ה דאיתא שם דאין אדם מתקנא בתלמידו כמו משה ביהושע ומתרץ המהרש"א דהכא מיירי בתלמיד אחר עכ"ל וקשה לי ע"ז דלפי דבריו אין הרב כועס על תלמידו כלל והא אמרו חז"ל כל תלמיד שכועס עליו רבו ושותק כו' הרי חזינן דכמה פעמים הרב כועס על תלמידו.. ולפענ"ד עיקר קושית המהרש"א ז"ל ליתא דהא דאמרינן בפ' חלק דאין אדם מתקנא בתלמידו היינו אם תלמידו זוכה לגדולה אינו מתקנא בו מחמת שהוא אוהב אותו וניחא ליה בטובתו כמו משה ביהושע והא דאמרינן הכא בפסחים דאין מתקנאין בתלמיד קטן היינו בשעה שהרב כו עס על תלמידו הקטן אל יקנא בו לעשות בו נקמה יותר מדאי מחמת דכשיגדיל פרע ממנו:

במס' סוכה דף נ"ב דרש ר"י לעתיד מביא הקב"ה היצה"ר ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים לצדיקים נדמה להן כהר גבוה ולרשעים נדמה להן כחוט השערה הללו בוכים והללו בוכים צדיקים בוכים ואומרים האיך יכולנו לכבוש הר כזה ורשעים בוכים האיך לא יכולנו לכבוש חוט השערה כזה. צריך להבין הענין מה שאמרו ושוחטו גם מ"ש לצדיקים נדמה כהר ולרשעים כחוט השערה. ותחלה נבאר המלה ושוחטו דלפי מה שדרש ר"י דשטן ופנינה לשם שמים נתכוונו אין מקום למלת ושוחטו. ונלפע"ד משום דבכ"מ שקאמר לעתיד היינו בשעה שיהיה היום הדין הגדול והנורא כמו שאמרו חז"ל במס' עכו"ם לעתיד מביא הקב"ה הס"ת ונותנה בחיקו ואומר כל מי שעסק בה יבא ויטול שכרו עכ"ל כמו כן כוונת הגמ' בפה לעתיד היינו בשעת הגמול בשעה שגומל הקב"ה שכר ועונש לצדיקים ולרשעים ואז יבטל עשיית הטוב והרע רק שהוא שעת קיבול שכר ועונש וא"כ מאז והלאה לא שייך פעולת היצה"ר כדכתיב והסירותי לב האבן מבשרכם היינו שיבוטל פעולת היצה"ר אז. ונוכל לומר דזהו כוונת הגמ' במה שאמרו חז"ל ושוחט היינו שיבוטל כחו דזהו קץ וסוף של היצה"ר. ומה שנדמה לצדיקים כהר ולרשעים כחוט השערה נלפע"ד דעבודת השי"ת הוא דומה לסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה היינו מדריגה אחר מדריגה וכמו שמביא בספר מסילת ישרים על מאמר חז"ל במס' חולין במה שאמרו אנא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי אכיל בישרא לא אכל אח"כ גבינה עד למחר ואילו אנא בהאי סעודתא לא אכלינא אבל בסעודתא אחרינא אכילנא עכ"ל והקשה ע"ז בספר מסילת ישרים הנ"ל אמאי באמת לא רצה לנקוט חומרת אביו ותירץ ע"ז כך דעבודת השי"ת היא עשויה מדריגות מדריגות כמו העולה בסולם וכמו שאין כח באדם לעלות בסולם במדריגה העליונה קודם שבא במדריגות התחתונות כן הוא בעבודת השי"ת שהאדם הפשוט אין לו לנקוט בפעם אחד חומרות גבוהות כמנהגי הצדיקים רק שמתחילה צריך האדם ליזהר א"ע בדברים שאסרה תורה וחז"ל בפירוש כמו לשון הרע ורכילות וליצנות ודברים בטלים ומצות אהבת ישראל ולעקור מלבו נקימה ונטירה ושנאת איש ישראל ח"ו וכהנה רבות מה שאסרה תורה בפירוש ואח"כ ראוי לפרוש א"ע גם במותר לו שיהיה גם במדריגת קדוש לכן אמר מר עוקבא אנא חלא בר חמרא לגבי אבא כו' ולא רצה לנקוט כחומרת אביו גם הוא אחרי ששיער בדעתו שעדיין לא בא במדריגת אביו לכן לא רצה לנקוט כחומרת אביו כן הוא כוונת המסילת ישרים הנ"ל נמצא שעבודת הש"י הוא כמו האיש העולה ממקום נמוך על הר גבוה פסיעה אחר פסיעה וידוע שיש שני עניני יצה"ר האחד הוא היצה"ר התאוני היינו מה שברא השי"ת בטבע בנפש האדם שיתאוה לכל התאוות והמדות הרעות וזהו היצה"ר שיש באדם מצד הטבע כבהמה דהא חזינן דגם הבהמה מתאוה לתאוות. והיצה"ר הב' הוא המלאך הממונה על זה לפתות את האדם לחטוא כמבואר בכמה מקומות. ונקדים לבאר מאמר חז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. נלפע"ד לבאר עד"ז דאדם רשע ר"ל שחשוד להבעיר אש בשבת בשביל לעשן מקטרתו ושהוא חשוד לבוא על ערות אשת איש ר"ל אדם כזה הוא עומד בשפל המדריגה בשיפולי ההר והיצה"ר המלאך אין צריך ליגע עמו אחרי שהוא עובר עבירות של מיתת ב"ד בשביל הנאה מועטת דהיה יכול להמציא תאותו בזונות פנויות ואדם כזה הוא הולך אחר היצה"ר התאוני כבהמה והיצה"ר המלאך הוא עומד אצלו במדריגה התחתונה רק לעשן בשבת וכיון שהוא עושה עצמו כ"כ הפקר כבהמה אזי הוא עושה כל עבירות שבעולם כבהמה ע"י היצה"ר התאוני נמצא שאצלו הוא היצה"ר המלאך הוא כחוט השערה היינו שמסיתו על דבר קל כזה שהיה נקל ביד האדם לשבר תאותו היינו שלא לעשן בשבת לפיכך נדמה להן כחוט השערה:

ויש בני אדם שהתחילו לעלות על ההר איזה מדריגות היינו שנזהרים מלעבור ח"ו עבירות חמורות של עריות ח"ו אבל אינם נזהרים בשארי עבירות ח"ו. אצל אדם כזה צריך היצה"ר לעמול יותר מאצל רשע הנ"ל אבל מ"מ לא נוכל לומר שהיצה"ר המלאך צריך לעמל עליו להסיתו שידבר דברים בטלים ושיבטל מהתורה ז"א דאחרי שהוא חשוד על עבירות הקלות אזי דבר זה להיתר בעיניו ועובר על אלו העבירות ממילא והיצה"ר אינו צריך להסיתו לזה נמצא שיצה"ר שלו הוא גדול מאצל רשע גמור הנ"ל אבל לא כ"כ גדול כאצל צדיק גמור דהצדיק גמור העולה במדריגה העליונה של הר גבוה היינו שהוא בא למדריגה של ולבי חלל בקרבי והוא זהיר מכל הרהורי עבירה ופורש א"ע ממותר לו ואינו הולך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין ואינו מסיח דעתו מעבודת השי"ת אזי היצה"ר המלאך צריך לעמול עליו הרבה בכל פרט להסיתו לחטוא וא"כ היצה"ר שלו הוא גדול מאוד לכן צדקו דברי חז"ל במאמרם כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו גם צדקו דברי חז"ל במה שאמרו לצדיקים נדמה להן כהר גבוה היינו דכיון שהצדיקים הולכים מחיל אל חיל בעבודת השי"ת היינו ממדריגה למדריגה בעבודת השי"ת ובכל מדריגה ומדריגה שהם בו אזי נלחמים עם היצה"ר עד שעולים למדריגה הגבוה כמו מי שעולה להר ושם המה נלחמים עם היצה"ר א"כ יפה אמרו חז"ל שלצדיקים נדמה להן כהר גבוה:

שם דף נ"ב אמר ר"י אבר קטן יש באדם משביעו רעב כו' עיין בפרש"י והמהרש"א הוכיח מפרק חלק דמייתי אעובדא דבת שבע שהפך משכבו של יום כו' משמע מזה דלא כפירש"י רק כפשוטו משביעו בתשמיש רעב עוד לתשמיש ביותר עיין במהרש"א וקשה לי לפענ"ד מהגמ' דפרק המקבל בב"מ דף ק"ז דאיתא שם י"ג דברים נאמרו בפת שחרית וקחשיב שם ונזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת ופרש"י ז"ל וז"ל ומתוך שלבו טוב עליו בבקר שאכל קצת תובע לאשתו ובצאתו לשוק אינו מתאוה לנשים אחרות עכ"ל ולפי פרש"י ז"ל אזי סותר להגמ' הנ"ל משביעו רעב ומעובדא דבת שבע שהפך משכבו של יום כו'. ע"כ נלפע"ד לפרש הגמ' דהמקבל באופן אחר היינו דהאוכל פת שחרית מעט אזי לבו טוב עליו בלילה לכן תובע ונזקק לאשתו בלילה לכן כשיוצא ביום לשוק אינו מתאוה לנשים אחרות אבל היכא דנזקק לאשתו גם כן ביום אזי משביע להיצה"ר יותר מהרגלו לכן קאמר ר"י משביעו רעב וזה היה בדוד שהפך משכבו כו'. אי נמי יש לפרש באופן אחר מעט דהא דקאמר שם י"ג דברים נאמרו בפת שחרית היינו פת שחרית במלח וקיתון של מים ולא יותר והכוונה בזה שיתנהג א"ע במדת ההסתפקות כמו שכ' בספר עיון יעקב שע"י אכילת לחם ושתיית מים גורם הכנעת גופו וע"י מדת ההסתפקות שירגיל א"ע אזי יהיה, נזקק לאשתו בלילה ואינו מתאות לאשה אחרת שם דף נ"ג. כשהיה הלל שמח בשמחת בית השואבה היה אומר אם אני כאן הכל כאן אם אין אני כאן מי כאן עכ"ל. הכל תמהו ע"ז והלא הילל היה עניו גדול ואיך קאמר אם אני כאן הכל כאן שזהו נראה כמו גאות ח"ו. ונלפע"ד לבאר עד"ז דצריך להבין מה שקאמר אם אני כאן על מי מוסב מלת אני דאם נאמר דמלת אני קאי על הגוף זה אי אפשר דמה חשיבות יש בגופו של אדם שסופו לכלות במותו. ובחייו נמי הרי גופו של אדם נבנה מכמה אברים ואם נביט על כל אבר ואבר של אדם לא שייך לאמר עליו החשיבות של אם אני כאן הכל כאן שנאמר עליו שזהו אני שכוון הלל עליו אלא ע"כ דמלת אני מוסב על מחשבת הלב שזהו המקשר כל האברים ביחד היינו שאם ירצה אדם להביט בעיניו על איזה דבר אזי בתחילה מחשב בלבו שרצונו להביט בזה הדבר ואח"כ הוא מביט בעיניו נמצא שהעינים המה שלוחי הלבב וכן כשרוצה ליטול איזה דבר אזי בתחילה מחשב בלבו שיטול אותו דבר ואח"כ הוא נוטל אותו דבר נמצא דהידים המה שלוחי הלבב וכן הרגלים וכן הנענוע של כל אבריו אזי בתחילה מחשב בלבו מה שצריך לעשות בהאברים ואח"כ גומר מחשבתו על ידי האברים שלו נמצא שלבו של אדם היא המקשרת כל האברים ביחד שכל אבריו של אדם משועבדים למחשבת הלב נמצא שמלת אני שייך לומר על מחשבת הלב והוא כח השכל והיא נפש המדברת שהפסוק כוון עליה במה שכתב ויהי האדם לנפש חיה אזי פי' התרגום לרוח ממללא שזהו נובע מחלק הנשמה וכשהיה הלל שמח בשמחת בית השואבה אזי רצה לעורר את כל העם שלא ישמחו שמחה של הוללות בלא מחשבת הלב לשם שמים שאז רק הגופים שמחים ולא הנשמות אזי היה אומר להם אם אני כאן פי' אם מחשבת הלב יש כאן שהיא טהורה לשם שמים אזי הכל כאן פי' אזי כל הענינים שעושים עתה כאן יש כאן פי' שיש ממש בהשמחות שעושים עתה פה. אם אין אני כאן פי' אם אין מחשבת הלב לשם שמים בהשמחות א"כ מי כאן כלומר שלא נחשב למאומה כל עניני השמחות שעושים אם אין הלב מחשב לשם שמים:

במס' ר"ה דף י"ח אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב מנין לגזר דין של צבור כו' מתקרע שנא' כה' א' בכל קראנו אליו ופריך הגמ' והכתיב דרשו ה' בהמצאו ומשני התם ביחיד הכא בציבור וביחיד אימת אלו י' ימים שבין ר"ה ליו"כ עכ"ל והקשה ע"ז הטורי אבן הלא בשעה שחלה חזקי' ונענה ונתרפא היה חג הפסח ואעפ"כ נענה ומתרץ ע"ז דמלך שאני שגדול כחו ככח הציבור. ולפענ"ד נ"ל לתרץ באופן אחר היינו דמה דקמשני הגמ' דהיחיד אינו נענה רק בעשי"ת היינו משום דאז השי"ת הוא קרוב אף ליחיד כדמוכיח הגמ' מהפסוק דרשו ה' בהמצאו ק' בהיותו קרוב היינו מראש השנה עד יו"כ שאז השי"ת הוא קרוב לכל אף ליחיד משא"כ בשאר ימות השנה אין הקב"ה נפנה רק לצבור ע"ז נוכל לחלק דחולה שאני שהשי"ת הוא קרוב לחולה בכל שעה כמו שאמרו חז"ל שכינה למעלה מראשותיו של חולה א"כ השי"ת קרוב לחולה אף ליחיד בכל שעה להיות נפנה לתפילתו משו"ה נענה חזקי' בתפילתו בחליו אף שהיה בחג הפסח. וכן שמעתי פי' על פסוק אחד מאיש אחד מה ששמע מהגאון ר' אי"צ ז"ל ר"מ דוואלאזין היינו מה שכתוב אצל ישמעאל ששמע א' אל קול הנער באשר הוא שם הוי הכוונה באשר הוא שם היינו שהשי"ת היה שם משום ששכינה למעלה מראשותיו של חולה:

מס' מגילה דף י"ד פתיא אוכמא פירשו המפרשים שזהו כלי שחור ולפענ"ד נראה לפרש שכוונתו היינו נער שחור שאינו מכובס כראוי כלומר תינוק שאינו מלומד כדאמרינן בסנהדרין דף ק"י וז"ל שכן בכרכי הים קורין לינוקא פתיא עכ"ל וכן הוא במדרש רבה שמות פרשה ג' וז"ל שכן בערביא קורין לנער פתיא:

שם דף ט"ז א"ר בנימין בר יפת אר"א שיגר לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו עכ"ל עיין פי' המפרשים ולפענ"ד נ"ל לפרש דמשו"ה דעת הזקנים נוחה ביין ישן משום דעל כל הדברים שהזקן מביט יחלש דעתו שבכל הדברים אזי כל שישן יותר מקלקל יותר כגון בית ישן או בשר ישן או בעלי חיים ישנים וא"כ אם הזקן מסתכל באלו הדברים שכל מה שהזקין יותר מקולקל יותר אזי יוחלש דעתו מזה בחשבו שהוא עצמו ג"כ כל שהזקין יותר מקולקל יותר אך כשמביט ביין שטבע היין שכל מה שיזקין יותר טוב יותר אזי נוחה דעתו מזה בחשבו שהוא ג"כ יכול להיות שכל מה שיזקין יותר יהיה טוב יותר. וביתר ביאור נוכל לומר דפי' זקן הוא זה שקנה חכמה היינו חכמת התורה והתורה נמשלה ליין שנאמר ושתו ביין מסכתי וכמו שהיין כל מה שיזקין יותר הוא טוב יותר כן התורה שבלב הזקן הוא משובח יותר: מס' נדרים דף ל"ב אמר ר' כל המנחש לו נחש שנאמר כי לא נ' ביעקב וקפריך הגמ' והא בלמד אלף כתיב וקמשני אלא משום מדה כנגד מדה עכ"ל הגמ' ופירש הר"ן וז"ל דבמדה שאדם מודד מודדין לו ולא נפיק מקרא עכ"ל ולכאורה קשה כיון דלא נפיק מקרא א"כ למה מביא הקרא של כי לא נ' ביעקב אחרי שעיקר הדרש הוא משום מדה כנגד מדה ולא מן הקרא הנ"ל.

ולפענ"ד נראה לפרש עפ"י מאמר הגמ' דמס' סוטה דף ל"א על הקרא דבכל צרתם לא צר קאמר שם הגמ' דכל היכא דכתיב לא בלמד אלף משמע הכי ומשמע הכי עכ"ל היינו דברוב מקומות שכתוב לא בלמד אלף משמע לאו אך שיש מקומות שכתוב בלמד אלף מ"מ דרשינן לו כמו אליו ע"כ קאמר הגמ' במס' נדרים הנ"ל דהא דקאמר ר' כל המנחש לו נחש ומפיק זאת מקרא דכי לא נ' ביעקב אף דכתיב לא באלף מ"מ דרשינן האי לא כאילו היה כתוב לו בויו משום מדה כנגד מדה ולעולם מקרא נפיק:

מס' סוטה אמר רב שמואל בר רב יצחק כי הוה פתח ר"ל בסוטה אמר הכי אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. רבים תמהו והלא מצינו כמה צדיקים שהיו להם נשים רעות כמו ר' יוסי הגלילי גם מצינו רב מצערא ליה דביתהו. רבי חייא מצערא ליה דביתהו. ודוחק לומר דכולהו מיירי רק בזיווג ראשון שאינו לפי מעשיו דהרי מצינו כמה צדיקים שגם בזיווג שני היו להם נשים רעות. ע"כ נלפע"ד שאותם הנשים הרעות הנשואות לצדיקים אינן נקראות רשעיות רק שהמה בטבעם רעים ואינן יכולות להתגבר על טבעם הרע רק באמת המה מאמינים בהשי"ת ולבם טוב לשמים רק שאינן יכולות להתגבר על טבעם והא דמזמין השי"ת לאיזה צדיקים נשים רעות הוא משום שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ובוודאי אף מי שהוא צדיק יש בידו איזה עוונות שצריך לסבול עבורם בעוה"ז כדי שיהי' להם שכר שלם בעוה"ב ומאי נפקא מינה אם יענישם השי"ת בעונש אחר או בעונש אשה רעה ואם רואה השי"ת שלפי מעשיו ראוי להענישו באשה רעה אזי מענישו השי"ת שמזמין לו אשה רעה כדי שלא יראה פני גיהנם וזהו כוונת חז"ל שזיווג שני לפי מעשיו היינו שאף בצדיק שוקלין את מעשיו אם ראוי לאשה רעה נותנים לו אשה רעה ואם לפי מעשיו ראוי שיזמינו לו אשה טובה אזי נותנים לו אשה טובה. והא דמשמע מהפסוק שהביאו חז"ל ע"ז כי לא ינוח שבט הרשע כו' שאין מזווגים לאדם צדיק אשה מרשעת זהו דווקא מרשעת שהיא רעה לשמים ולא רעה בטבעה

שם דף ד' אמר רבא כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא עכ"ל. להבין את הענין מה שייכות העונש של רעבון למנאף אשה זונה. נלפע"ד לפי מה שאמרו חז"ל במס' ברכות דף ל"ב מילוי כרסיה זני בישי פירוש מי שממלא כרסיה גורם למחשבות רעות של זנות א"כ לפי"ז מי גרם לאיש שינאף באשה זונה הוא מילוי הכרס מה שאכל הרבה ושתה הרבה לכן אמרו חז"ל שהוא מדה כנגד מדה שבעבור שמאכלו ומשתהו גרמו לו לזנות עבור זה יענש שיבקש ככר לחם ולא ימצא:

שם דף כ"ב פרק היה נוטל איתא דבי דינא רבה יתפרע מהני דחפי גונדי ובסנהדרין דף כ' גבי זה חלקי מכל עמלי חד אמר גונדו ופירש רש"י בשם רב האי דהגירסא צ"ל קודו והוא מקידה של חרס עכ"ל וה"נ כאן במס' סוטה נוכל ג"כ לגרוס קודו והוא כלי והכי פירושו דבי דינא רבא יתפרע מהני שמכסין הכלי ואינם מגלים מה שמוטמן בתוכה אם הוא דבר רע או טוב והכוונה היא על הצבועים שמראים את עצמם מבחוץ כחסידים ובתוכן טמון רעות והמליצה הוא שמכסין הכלי שלהם ומרמין בני אדם אך בי דינא רבה שמביטים באדם מבפנים ומבחוץ יתפרע מהן:

במס' גיטין דף ל"ו איתא ת"ר הנעלבים ואינם עולבים שומעין חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו עכ"ל וצריכין להבין כוונת הברייתא במה שאמרה שיאירו כשמש וכבר עמד ע"ז בספר בינה לעתים ע"ש. ולפענ"ד נראה לבאר ע"ז האופן דהנה ידוע שיש שני אופנים במי ששומע חרפתו ושותק האופן האחד שבשביל כבוד השי"ת סובל עלבונו ושותק אף שבלבבו יצר לו מאוד עכ"ז כובש את יצרו ושותק. ויש מדריגה עליונה מזה היינו שקנה בעצמו מדת הענוה כ"כ עד שקיים בעצמו ונפשי כעפר לכל תהיה וכל מי שמבזה אותו אזי נהנה מזה ויש לו מזה שמחה כמו מי שפורע חובו מחמת שכל אדם הוא ב"ח להקב"ה כמאמר הכ' כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ומחמת זה יש בני אדם השמחים ביסורים כמו שמביא בספר חובת הלבבות שאדם אחד חוקר אלהי ישב בירכתי הספינה וחקר שם חקירות עמוקות אזי עבר לפניו איש ליצן וראה את החוקר הנ"ל וחשב את החוקר הנ"ל למשתגע לכן ביזהו והשתין על החוקר אזי שחק החוקר ושמח ע"ז ואיש אחד הביט ע"ז מרחוק ותמה על החוקר על מדת הסבלנות שלו גם תמה על שמחתו של החוקר מזה לכן קרב אל החוקר ושאל לו מפני מה שחק ושמח ויענהו החוקר ששמחתי שבאתי להמדה לשמוח בעלבוני ולקבלם באהבה ולא די' שלא הרגשתי צער מזה אלא שהרגשתי שמחה מזה. נמצא לפי"ז יש בני אדם ששומעין חרפתן ושותקין ובלבם יצר להם ובאדם כזה אזיל סומקא ואתי חיורא ומראה פניו ישתנה ללובן. אבל אותם בני אדם שהמה במדריגה העליונה שהמה שמחים ביסורים וכשאדם מבזה אותו הוא שמח בזה ומי שיש לו שמחה אז יאיר פניו כמאמר הכתוב במשלי י"ז לב שמח יטיב גהה וא"כ מחמת מדריגתו הגבוה במדת הענוה אזי יאיר פניו בשעה שמבזין אותו לכן קאמר הברייתא ששכרו הוא מדה כנגד מדה שלעתיד יאיר פניו כצאת השמש בגבורתו. ובזה נלפע"ד לבאר דברי התוס' בבבא בתרא דף כ"ב דאיתא שם נח נפשיה דרב אדא בר אהבה רב דימי אמר אנא ענישתיה אביי אמר אנא ענישתיה דהוי אמר להו רבנן אדמדגרמיתו גרמי בי אביי זילו אכלי בישרא שמינה בי רבא. רבא אמר אנא ענישתיה דהוי אמר להו לטבחי אנא שקילנא בישרא מקמי שמעיה דרבא דאנא עדיפנא מיניה עכ"ל וכתבו התוס' ע"ז בד"ה אנא ענישתיה וז"ל כל אחד ואחד היה מתאונן שעל ידו מת רב אדא משום דאמרינן כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה משום שנאמר גם ענוש לצדיק לא טוב עכ"ל ולכאורה קשה מאוד להבין דברי התוס' שכתבו שכל אחד היה מתירא שעל ידו מת רב אדא ושעבור זאת לא יכניסו אותו במחיצתו של הקב"ה דבמה חטאו אביי ורבא בזה דנימא שעי"ז החטא יוגרם זה העונש דהא אביי לא עביד מידי ואם רב אדא חטא שאמר להו לתלמידים אדמדגרמיתו גרמי בי אביי כו' ועי"ז העון נענש רב אדא ומת מה חטא אביי בזה שלא יכניסו אותו עבור זה למחיצתו של הקב"ה. או רבא מה חטא בזה במה שרב אדא רצה למישקל בישרא קודם שמעיה דרבא ונענש עי"ז רב אדא ומית אך רבא מה חטא בזה דהא רבא לא עבד מידי ואמאי היה מתאונן שעי"ז לא יכניסו אותו במחיצתו של הקב"ה. אך לפי מה שפי' לעיל דיש שני מיני מדריגות במי ששומע חרפתו ושותק האופן האחד ששומע חרפתו ושותק אך מ"מ לבו יכאב עליו ע"ז ומיצר ודואג ע"ז והמדריגה העליונה במי ששומע חרפתו ושותק וגם שמח ע"ז בלבו כהנ"ל לפי"ז יתישב לן שפיר בעה"י דהנה ידוע דבכל הש"ס היכא דאיתא שנענש תנא אחד או אמורא אחד בשביל חבירו הכל הוא משום חלישת הדעת דהראשון וכדאיתא בב"ק דף קי"ז חלש דעתיה דר"י ונח נפשיה דרב כהנא ואילו התנא האחד ר"י היה מזדכך בנפשו שיבא להמדריגה לשמוח ביסורים אזי לא היה חלש דעתיה וכיון שלא היה חלש דעתיה אזי לא היה מת רב כהנא. לפי"ז נוכל לומר דזהו כוונת התוס' שכתבו שכל אחד היה מתאונן שעל ידו מת רב אדא היינו משום שחלש דעתו במה ששמע שחרף אותו רב אדא שלא בפניו וחלישת הדעת ההוא הזיק לרב אדא היינו משום שהיה עון ביד רב אדא במה שגרם שיוחלש דעתו דאביי ודרבא משו"ה נענש רבו אדא במיתה אבל אם אביי ורבא היו מזככים את נפשם שיבואו למדריגה שיהי שמחים ביסורים שלא ירגישו שום צער מזה מה שרב אדא חירף אותם אזי לא הי' חלשה דעתם ולא היה נענש רב אדא במיתה במה שציער אותם כיון שלא צערו בזה וע"ז היה כל אחד מתאונן שעל ידו מת רב אדא היינו על מה שלא זיכך את עצמו שיבא להמדה להיות שמח ביסורין ועי"ז הזיק לרב אדא והיו מתיראים מזה משום שכל מי שחבירו נענש על ידו כו':

במס' ב"ק דף ס"ה איתא אמר רבא איל בן יומו קרוי איל דכתיב אילי צאנך לא אכלתי אילים הוא דלא אכל הא כבשים אכל אלא לאו ש"מ איל בן יומו קרוי איל עכ"ל הגמ' ולכאורה קשה להבין הפשט של תירוץ הגמ' דקמשני אלא לאו שמע מיניה איל בן יומו קרוי איל הא אכתי יקשה קושית הגמ' דקפריך אילים הוא דלא אכל הא כבשים אכל ולפענ"ד נ"ל לבאר עד"ז היינו דלכאורה צריכין אנו להבין מהו אילים ומהו כבשים דל"ל דאילים הוא זכרים וכבשים המה נקיבות ז"א דהא כתיב בקרבן תמיד את הכבש האחד תעשה בבקר דזהו זכר כמובן אלא ע"כ דכבשים נקראים בין זכרים בין נקיבות רק דהחילוק הוא כדאיתא במסכת פרה משנה ג' דכבשים המה בני שנה ואילים המה בני שתים וקמ"ל רבא דאף דלענין קרבן לא נקרא איל רק כשהוא בן שתי שנים אבל בלישנא דקרא בעלמא נקרא איל אף כשהוא בן יומו דאי לא תימא הכי מאי קמשתבח יעקב דאילים לא אכל היינו דאילים שהמה בני שתים לא אכל אבל כבשים שהמה בני שנה אכל א"כ מאי רבותא אלא א"כ צריכין אנו לומר כתירוץ הגמ' דבלישנא דקרא בעלמא אף איל בן יומו נמי קרוי איל ודווקא לגבי קרבן נקרא איל בן שתי שנים וכפי התוס' שם אבל בעלמא איל אף שהוא בן יומו נמי קרוי איל. וזהו ידוע דכל מגדלי הצאן כשרוצים לקחת מהם לשחיטה לוקחים הזכרים הקטנים שאינם ראוים להוליד רק שמניחים מעט מהזכרים על גידול כדי שיתעברו מהם הנקיבות לזה שפיר קמשתבח יעקב אילי צאנך לא אכלתי היינו אף זכרים הקטנים העומדים לשחיטה נמי לא אכלתי וכ"ש שארי הצאן:

מס' ב"מ דף פ"ד אמרה להו ההיא מטרוניתא בניכם אינם שלכם אמרו לה שלהן גדול משלנו ופריך הגמ' כ"ש עכ"ל. וצריכין אנו להבין מה שהשיבו להמטרוניתא שלהן גדול משלנו ואף שהגמ' פריך עלה כ"ש מ"מ צריכין אנו להבין מאי כוונו בזה במה שהשיבו לה שלהן גדול משלנו. ונלפע"ד לפרש עד"ז שהמטרוניתא שאלה להם מאחר שכריסכם גדול כ"כ איך תוכלו לדבק בנשותיכם וא"כ בניכם אינם שלכם אזי השיבו לה שלהם גדול משלנו היינו שהכרס שלהם גדול אף משלנו וא"כ אף עם איש אחר נמי לא יוכלו להזדקק וא"כ אין לומר שהבנים המה מאיש אחר ופריך הגמ' כ"ש פי' כיון דגם הכרס של נשותיהם גדול כ"כ וא"כ איך מזדקקים לנשותיהם ומשני הגמ' כו':

במס' בבא בתרא דף ט' איתא דר"א מדמי הצדקה לשריון מה שריון כל קליפה וקליפה מצטרפת לחשבון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול ור' חנינא מדמי הצדקה לבגד מה בגד כל נימא ונימא מצטרפת לחשבון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. ולפענ"ד נ"ל לבאר אמאי צריכין אנו לדמות הצדקה לשני הדברים האלו לשריון ולבגד ולא סגי באחת היינו משום דאיתא לקמן דף י' דיש שני מיני צדקות האחד שיודע למי נותנה והא' שאינו יודע למי נותנה כגון שנותן לגבאי צדקה אזי אחד שמצילתו ממיתה משונה והא' שמצילתו מדינה של גהינם. וידוע דגיהנם נקרא מה שדנים את האדם לאחר מיתה באש ובקרח והנה ידוע דבגד מציל את האדם מחום החמה ומצינה כדאיתא דבבגד כלאים לא יתכסה בהן בחמה מפני החמה ובצינה מפני הצינה לזה נגד הצדקה שמצילתו מדינה של גיהנם מדמה הצדקה לבגד מה בגד מצלת את האדם מחום ומקרח כך הצדקה מצלת את האדם מדינה של גיהנם ונגד הצדקה שמצילתו ממיתה משונה אזי מדמה הצדקה לשריון מה שריון מצלת האדם ממיתה משונה אף צדקה מצלת את האדם ממיתה משונה:

בסנהדרין דף צ"ז איתא ואנשי הגבול יסבבו מעיר לעיר עיין פירש"י ולפענ"ד נראה לפרש דאנשי הגבול נקראים האנשים המשמרים את התורה דהנה התורה הקדושה מגבלת את האדם שלא ישתמש בתאותיו רק להיתר ולא לאיסור כמו תאות המשגל לא ישתמש רק באשתו בשעת היתר ותאות אכילה לא יאכל רק דברים המותרים ובכח הדיבור לא ידבר רק בדיבורים המותרים כי התורה הק' מגבלת את האדם שלא ילך אחר תאות לבו כמו הגבול שמגביל את האדם ואומרים לו עד פה תבוא ולא תוסיף כן האנשים המשמרים את התורה יש גבו לתאותם היינו מה שהרשה להם התורה ולא יותר משו"ה נקראים אנשי הגבול: במס' חולין דף ק"ה בבר שידא ששבר חביתא דחמרא שמתיה מר בר רב אשי וחייביה לשלומי כו' ומסיים הגמ' כל מידי דצייר וחתים וכייל ומני לית לן רשותא עד דמשכחנא מידי דהפקרא עכ"ל ולפענ"ד קשה להבין דברי הגמ' דקאמר כל מידי דצייר וחתים לית לן רשותא משמע מזה אבל מידי דלא צייר וחתים כו' אית להו רשותא אף דיש להמעות בעלים ולא מפקרי להו ואח"כ מסיים עד דמשכחנא מידי דהפקרא דמשמע מזה דאם יש להמעות בעלים אזי אף דהמעות לא ציירי וחתימי מ"מ לית להו רשותא:

ובתוס' במס' תענית דף ח' ד"ה אלא הקשו דמכאן משמע דבדבר המדוד והמנוי לית להו רשותא ובדבר הסמוי ולא מדוד אית להו רשותא אלמא אין ברכה בדבר הסמוי ובתענית שם אמרו אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין ותירצו דהא דהכא דלית להו רשותא אלא בדבר הפקר ולא בדבר המנוי וכייל היינו משום דאין ברכה מצויה בהני ולית בהו דבר הפקר והאי דבעלים נינהו אלא בדבר הסמוי והיינו מטעם דהברכה מצויה בדבר הסמוי ומה שמתרבה בשביל הברכה הוי כמו הפקר משו"ה אית להו רשותא למשקל מיניה עכ"ל התוס'. ולפע"ד אזי תירוץ התוס' קשה מאוד דמאי קאמר דמה שמתרבה בשביל הברכה הוי כמו הפקר משו"ה אית להו רשותא למשקל מיניה הלא מה שמתרבה בשביל הברכה הוא ברכת השי"ת שמברך לאיש צדיק מחמת שהשי"ת אוהב את חסידיו א"כ איך יעלה על הדעת שהשי"ת יתן רשות לשד למשקל מיניה הלא אם הקב"ה נותן את הברכה לאיש הישר בעיניו א"כ בוודאי אין רצונו שיקחו שדים מתנתו. ונלפע"ד לתרץ קושית התוס' בענין אחר ובתחילה צריכין לבאר מאמר חז"ל הנ"ל מה שאמרו אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין ולא בדבר השקול ומנוי היינו משום דאין אדם זוכה שיראה בעיניו ניסים גלוים רק צדיקים גמורים כמו ר' חנינא ב"ד וחביריו זוכים לניסים גלוים אבל שארי צדיקים אינם זוכים לניסים גלוים רק לניסים נסתרים משו"ה אין הברכה מצויה בדבר השקול ומנוי כדי שלא יהא נס נגלה רק בדבר הסמוי מן העין כדי שלא יהא רק נס נסתר כדי שלא יהא בעל הנס מכיר כ"כ בניסו:

לפי"ז נוכל לומר דהא דכתיב במשלי ג' מארת ה' בבית רשע היינו שבנכסי רשע שולט קללת השי"ת הוא נמי בענין כזה שלא יהא ניכר הקללה בנס נגלה כגון אם הניח בתיבתו מאה מטבעות ימצא אח"כ תשעים משום דאינו זוכה לראות נס גלוי כדי שלא יבטל הבחירה רק בדבר הסמוי מן העין שאינו לא כייל ולא מנוי בזה שולט קללת ה' בבית רשע ובזה יכול לשלוט השד לקחת אותו שכיון ששם שולט קללת השי"ת משו"ה הוי כמו הפקר כמו שכתב הרמ"א בחושן משפט סימן שפ"ח ס"ק י"ג שמותר ליטול ממון מסור לעצמו. לפי"ז נוכל לומר דזהו כוונת הגמ' דכל מידי דצייר וחתים לית להו רשותא עד דמשכחנא מידי דהפקרא היינו אצל נכסי רשע בדבר הסמוי דלא כייל ומני והוי כמו הפקר וכנ"ל. והשתא מיושב לן קושיא הראשונה הנ"ל כמובן. וגם קושית התוס' הנ"ל נמי יתישב לן שפיר בס"ד דקושטא הוא דבדבר הסמוי מן העין שולט הברכה בצדיק. וברשע שולט הקללה בדבר הסמוי והוי כמו מידי דהפקירא:

מס' ערכין דף ט"ו ואמר ר"ל כל המספר לה"ר מגדיל עונותיו עד לשמים.

נלפע"ד לבאר הסבר מאמר הנ"ל בזה האופן ותחילה נבאר ההסבר של הכתוב בפ' נח שכתוב בו צדיק תמים מה נקרא צדיק ומה נקרא צדיק תמים ונראה לבאר ע"ז האופן דהנה ידוע מאמר הכ' כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכל אדם ואדם יש לו חסרונות ועפ"י רוב אף מי שהוא צדיק אינו רק בצד אחד היינו באיזה פרטים הוא נזהר וגדול בזה כמאמר חז"ל במס' ב"מ דף נ"ח א"ל אביי לרב דימי במערבא במאי זהירי א"ל באחוורי אפי' עכ"ל הרי חזינן מזה דכל צדיק וצדיק יש לו דרך בפני עצמו בעבודה אשר בזה הוא נותן את נפשו לקיים זו המדה בכל ההידורים ויש צדיק שבאיזה ענינים הוא נזהר מאוד ובאיזה ענינים שאינו שם את נפשו ליזהר בהם הוא נשחת באיזה מדות זהו נקרא צדיק שאינו תמים לכן כתיב בנח איש צדיק תמים היינו שהיה צדיק בכל הענינים שהיה מביט על כל הענינים שלא יכשל ושיהיו על צד היותר טוב. ועפ"י רוב יש לכל צדיק וצדיק דרך בפני עצמו בעניני העבודה עפ"י דמיון יש צדיק שנותן כל כחו בתורה לא פסיק פומיה מגירסא ויש צדיק שנותן את נפשו בעניני העבודה בעניני צדקה וג"ח ויש צדיק שנותן את נפשו בעניני עבודת התפילה בכוונת הלב ומאריך מאוד בתפילתו ולכן עבודת כל אחד חלוק מחבירו ונוכל עד"ז לבאר מאמר חז"ל במה שאמרו ונחל עדנך תשקם כו' מלמד שכל אחד ואחד יש לו עדן בפני עצמו היינו כיון שעבודתו חלוק מחבירו לכן גם שכר הרוחני שלו ג"כ חלוק מחבירו לכן יש לכל צדיק עדן בפני עצמו ובזה נוכל להסביר מאמר חז"ל בפ' הספינה דף ע"ה א"ר חנינא מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו פי' כיון דכל צדיק וצדיק יש לו דרך מיוחד בעבודת השי"ת לכן יש לו עדן בפני עצמו לכן אף צדיק אחר אינו יכול לגשת לחופתו ונכוה ממנה אחרי דהצדיק האחר יש לו דרך אחר בעבודת השי"ת ובזו העבודה של אותו צדיק הוא קטן ממנו לכן אינו יכול לגשת לחופת חבירו ונכוה ממנה וכיון שביארנו שבצדיקים יש ג"כ חסרונות וכ"ש בבני אדם הבינונים וכ"ש אנשים כערכנו אשר החסרונות שלנו רבו מאוד רק שאין אנו מרגישים בחסרונות שלנו כמאמר חז"ל כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו וכאשר נתבונן בזה שאנשים כערכנו המה מלאים חסרונות לפי"ז אם אנו רואים על איזה אדם חסרון במעשיו אזי אין אנו צריכים להתפעל מזה ולומר עליו שהוא אדם רע וראוי לקורעו כדג אחרי שראוי לנו לחשוב בדעתנו שגם אנחנו יש בידינו חסרונות גדולות רק שאין אנו מרגישין על עצמינו א"כ אין לנו להתפעל מחסרון האחר לפי"ז אם האדם קנה בעצמו זה ההתבוננות אזי הוא מקטין בעיניו חסרון שיש בהאחר וכיון שקטן בעיניו חסרון האחר אזי ממילא אינו מדבר לה"ר על חבירו בחשבו בדעתו איך אני אוכל לדבר עליו לה"ר אחרי שיכול להיות שגם בעצמי יש חסרונות גדולות מזה רק שאיני מרגיש בעצמי אבל מי שמספר לה"ר על חבירו היינו משום שבעיניו העון שרואה בחבירו גדול מאוד והעונות שיש בעצמו קטנו בעיניו מאוד לכן הוא מתגאה על חבירו ומספר עליו לה"ר ולפי שקטנו עונותיו בעיני עצמו לכן הוא מספר לה"ר על חבירו לכן הוא מדה כנגד מדה שהקב"ה מגדיל עונותיו עד לשמים ויכול להיות שזהו כוונת רז"ל שאמר ר"ל כל המספר לה"ר מגדיל עונותיו עד לשמים:

במדרש רבה פרשת עקב. אמר הקב"ה לישראל בני לא תהיו סבורין שאני עושה אתכם כעבד שאדונו מבקש למכור אותו קוריסין בכל מה שמוצא אלא כך אני מביא עליכם יסורים עד שתכינו את לבבכם אצלי עכ"ל. תיבת קוריסין אין לו ביאור לפי דברי המפרשים. ולפענ"ד נ"ל לפרש שתיבת קוריסין הוא לשון הכאה והכי פירושו שאמר הקב"ה לישראל לא תהיו סבורין שאני עושה אתכם כעבד שאדונו מבקש למכור אותו קוריסין בכל מה שמוצא פי' שמכה אותו בכל מה שמוצא ואינו חס עליו אלא כל מה שאני מכה אתכם אני מביא עליכם יסורים כדי שתכינו לבבכם אצלי וכיון שכן אזי היסורים שמביא הוא במדת הרחמנות ולא בזעם ח"ו. וראי' לדברי שמלת קוריסין הוא לשון הכאה מירושלמי דמס' ברכות פרק שני דאיתא שם ר' זעירא אקיז דם והיה צריך לאכול בשר אחר ההקזה והלך לקנות אצל טבח והטבח היה איש ליצן וכאשר שאל ר' זעירא מאתו בכמה הדין ליטרתא א"ל בחמשין מני וחד קורסם ופי' המפרשים וחד קורסם היינו חד הכאה. אלמא חזינן שמלת קורסם היא הכאה וה"נ בנ"ד נוכל לומר שמלת קוריסין הוא הכאה כנ"ל. ועיין במדרש שיר השירים פרשה ו' על הפסוק יפה את רעיתי כתרצה אזי מביא שם על הפסוק לדעת מה יעשה ישראל שהיו יודעים לרפאות את הקורוס ופי' המפרש יפה קול וחידושי הרד"ל וז"ל קליפה העולה מחמת מכה שמעינן מזה שהם נמי מפרשים קורס הוא לשון מכה:

במדרש קהלת פרשה א' אות א' ד"ה כל הנחלים הולכים אל הים ומהיכן הארץ שותה ר"א אומר מימי אוקינוס כו' אמר לו ר"י והלא מימי אוקינוס מלוחים הם אמר לו ממתקין הן בעבים ור"י אומר ימים עליונים הוא שותה כו'. רב אבא בר כהנא אמר כהדין מסוסא ר' שמואל בר נחמן אמר כדקין הללו של בהמה עכ"ל ופירש ע"ז מהרז"ו וז"ל וצ"ע במאי פליגי ומה טעם כל אחד היינו בין ר' אבא לר' שמואל. ולפענ"ד נראה דר' אבא ור' שמואל מפרשים טעמא דר"א ור' יהושע דר' אבא מפרש טעמא דר"א דהא דאמר ר"א דהארץ שותה מימי אוקינוס והא דמלוחין המה אזי ממתקים המה בעבים ע"ז מפרש ר' אבא דהעבים דומין כהדין מסוסא היינו כהדין המסס של בהמה אשר בההמסס יש חדרים קטנים שבו נתבשל המאכל והשורש של המסס מהקרא של כמסום נוסס היינו שהמאכל נתבשל ונתהפך לדבר אחר כן נשתנה המי אוקינוס ממר למתוק. ור' שמואל בר נחמן שמפרש שהוא כדקין של בהמה אזי מפרש מילתיה דר"י שסובר שממים עליונים הוא שותה ועיקרו של מים מתוקים המה רק שהולכים דרך העבים כמו שהמאכל הולך דרך הדקין של בהמה ששמה אינו מקום הבישול של המאכל להשתנות לדבר אחר רק שהולכים דרך הדקין כן הליכת הגשמים דרך העבים בלא שום שינוי אליבא דר' יהושע: במדרש קהלת פרשה א' אות ד' וז"ל ר' יהודה בן נקוסא היו המינים מתעסקין עמו היו שואלים אותו ומשיב כו' א"ל על מגן כו' נעביד בינינן דכל בר נש דנצח חבריה יהא פצע מוחיה דחבריה בקורנס והוא נצח להון ופצע מוחיהון כו' וכיון דאתא א"ל תלמידיו רבי סייעוך מן השמים ונצחת אמר לון ועל מגן לכו והתפללו על אותו האיש ועל אותו החמת שהיתה מלאה אבנים טובות ומרגליות אבל עכשיו מלאה פחמין עכ"ל. ומפרשי המדרש לא ביארו כל צרכן מה שאמר אבל עכשיו מלאה פחמים ונלפע"ד לפרש עד"ז היינו דהתלמידים שמחו וא"ל ר' סייעוך מן השמים אזי אמר להו שהשמחה אינו בשלימות שיתפללו עליו היינו שצריך לרחמים שלא יזיקו לו הדעות הנפסדות של המינים היינו שהלב והמוח שהוא כמו החמת שהיו מונחים בהם דעות אמיתיות היינו אמונת הש"ית ותורתנו הק' ועתה היא מלאה פחמים היינו הדעות הכוזבות מהמינים אשר השרישו בשכלו והוא צריך יגיעה רבה לעקור אותם משכלו שלא ישאר שם ח"ו משהו מהם:

במדרש רבה מגילת אסתר פרשה ב' אות א' מתגלגלת בת קבריא כו' עיין פי' המפרשים ולפענ"ד נראה פירש קבריא הוא מה שלוקחין חוטי ומתעגלים בעיגול כעין כדור ודרכה להתגלגל ומתגלגלת בין על מקומה בין על שאינה מקומה כן נבוכדנצר לבש בגדים שאינם שלו וראי' לדברינו מהגמ' דפ' אלו מציאות דאיתא שם קיבורא דאזלי בה אזלוי ע"ש פרש"י ז"ל:

אמרו חז"ל איזהו חסיד המתחסד עם קונו ופי' הגר"א ז"ל בביאורו על משלי שכוונת חז"ל דהיינו שעובד להשי"ת בלא שום כוונת תשלום שכר ע"מ שלא לקבל פרס שזהו כוונתם שעושה חסד עם השי"ת שעובדו בחנם ע"ש באריכות [עתה חפשתי בביאור הגר"א על משלי ולא מצאתי אך שזוכר אני מכבר שכך ראיתי בביאוריו] ולפענ"ד נ"ל לפרש זה המאמר חז"ל על אופן אחר לפי מה שלפענ"ד נ"ל לפרש הפסוק במשלי ג' חסד ואמת אל יעזבך לפי היסוד שהניח שם הגר"א בביאוריו שחסד נקרא מה שאינו מחויב מצד הדין רק מצד החסד ואמת נקרא מה שהוא מחויב עפ"י דין היינו לפי שהאדם צריך לעבוד את הבורא ית' אפילו בדבר שאינו מחויב עפ"י הדין עפ"י דמיון שהאדם מחויב ליתן מעשר מהריוח זהו אמת היינו שהדין כך אבל מי שנותן חומש זהו מצד החסד וכן מה שהצדיק מקדש את עצמו במותר לו זהו מצד החסד וזהו כוונת הכתוב שצריכין אנו לעבוד את השי"ת יותר ממה שציונו בפירוש שזהו מצד החסד ואף מי שעובד את בוראו במדת החסד מ"מ צריך ליזהר את עצמו שלא יסור מן האמת ג"כ כי אין צדיק בארץ כו' ולא יחטא היינו אף שהוא צדיק ועובד את בוראו יותר מן החיוב מצד החסד וכנ"ל מ"מ יש בו איזה דברים שהוא חסר שאף האמת אינו מקיים לכן מזהיר הכתוב חסד ואמת אל יעזבך היינו שהאדם צריך להתנהג בעבודת השי"ת במדת החסד לעבדו אף מה שאינו מחויב מצד הדין מ"מ צריך ליזהר א"ע שלא ינטה בדברים אחרים מן האמת. ועפי"ז נוכל לפרש כוונת חז"ל איזהו חסיד המתחסד עם קונו היינו שעושה חסד עם השי"ת שעובדו יותר מן החיוב ונוכל לומר דכוונת הכתוב ורב חסד ואמת נמי ע"ז האופן היינו למי שעובד להקב"ה יותר מן החיוב במדת החסד אזי הקב"ה מתנהג עמו ג"כ ברב חסד היינו שהקב"ה עושה עמו טובות יותר מכפי מעשיו אבל מי שעובד להקב"ה במדת האמת שאינו מקיים רק מה שחייבתו תורה ולא יותר אזי הקב"ה ג"כ מתנהג עמו רק במדת האמת שעושה עמו טובות לפי מעשיו ולא יותר:

בשו"ע או"ח סימן תצ"ד שם בשערי תשובה אות ז' כתב הטעם שאנו קורין רות בשבועות היינו משום שדוד המלך ע"ה מת בעצרת ומסתמא נולד ג"כ בעצרת ומגלת רות נכתבה ליחס דוד עכ"ל. ולעיל בסימן ת"צ במג"א ס"ק ח' כתב בשם הילקוט וז"ל מה ענין רות אצל ד ש עצרת שנקראת בזמן תורה ללמדך שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני עכ"ל. ולפענ"ד נראה לתת לזה טעם אחר לפי מה דאיתא במס' סוטה דף י"ב דרש ר' שמלאי תורה תחילתה גמילת חסדים וסופה גמילת חסדים תחילתה ג"ח מה שעשה הקב"ה כתנות עור וילבישם וסופה ג"ח ויקבר אותו בגיא. וכל המצות שכתובים בתורה מה שבין אדם לחבירו הוא נכלל ג"כ בכלל ג"ח א"כ היסוד של תורה הוא גמילת חסדים ומבואר במדרש רות פרשה ב' אות י"ד אמר ר' זעירא מגילה זו אין בה לא איסור ולא היתר ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים עכ"ל וכיון דכל עיקר התורה הוא ג"ח וספור מגילת רות הוא נמי גודל הענין של ג"ח משו"ה קורין רות בשבועות ועיין ג"כ מדרש קהלת פ"ז אות ב' אמר ר' ברכי' תורה ראשיתה גמילת חסד דכתיב ויבן כו' את הצלע מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אל האדם ונעשה שושבין להם. באמצעיתה דכתיב וירא אליו ה' באילני ממרא שבקרו. ויברך א' את יצחק זו ניחום אבלים. בסופה שנאמר ויקבר אותו בגיא:

בתהלים קפיטל ל"ד כפירים רשו ור' ודורשי ה' לא יח' כ"ט ולכאורה אינו מובן וכי דורשי ה' לא יחסר להם דבר אך דנוכל לפרש ע"ז האופן דהנה ידוע כי עובדי ה' מספקים את עצמם במועט ואינם מבקשים מותרות ומי שמבקש מותרות אזי לעולם לא יוכל להשיג כל תאותו כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו ולעולם הוא רעב לבקש תאותו ומי שמסתפק במועט אינו מרגיש רק חסרון ההכרחי היינו אם יחסר לו הדברים שא"א לחיות בלעדם אז הוא מרגיש בצערו ואם לא יחסר לו הכרחיותיו אזי טוב לו וזהו כוונת הכתוב כפירים רשו ורעבו היינו מי שהוא כמו כפיר שאינו מסתפק במאכלים פשוטים רק שמאכלו רק בשר הוא רש ורעב שלעולם יחסר לו ודורשי ה' אזי רק אם לא יחסרו אזי כל טוב. ובזה האופן נוכל לפרש הפסוק במשלי צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן ר' תחסר היינו הצדיק שאינו מבקש מותרות רק שאינו רוצה לסבול יסורים אזי מה שהוא אוכל אינו אוכל בשביל הנאתו רק כדי שישבע ולא יהי' רעב ובטן רשעים שהם אוכלים כדי למלאות תאותם אזי לעולם תחסר כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו:

בפ' מקץ ועל פיך ישק כל עמי פרש"י ז"ל ישק פירושו יתזן כמו בן משק ביתי ולפענ"ד נ"ל לפרש שמלת ישק פירושו שתיקה כמו שפירשו התוס' במס' גיטין דף ט' בד"ה שפתים ישק משיב דברים נכוחים אזי פירשו התוס' וז"ל כשאדם אומר דברים נכוחים אותם שסביבותם משיקים שפתותיהם זו לזו ששותקים ואינם יודעים מה להשיב עכ"ל הרי שפי' התוס' שמלת ישק הוא פירושו שמשיק שפתותיו ושותק ועפי"ז נוכל לבאר פי' הכתוב שאמר פרעה ליוסף ועל פיך ישק כל עמי היינו שכל מה שתגזור ותדבר בפיך אזי ישק כל עמי היינו ישתקו שישמעו וישתקו ויקבלו דבריו וגזרותיו:

בפ' וירא ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא בגמ' פריך אשת נביא הוא דבעי לאהדורי אשת אחר לא בעי לאהדורי ומשני בגמ' ע"ש ולולא דבריהם הקדושים הי' נ"ל לתרץ בענין אחר לפי מה שמביא הגמ' במס' נדרים דף ל"ב א"ר זכרי' משום ר"י בקש הקב"ה להוציא כהונה משם כו' כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום כו' נתנה לאברהם כו' אתה כהן לעולם עכ"ל שמעינן מזה דאברהם הי' כהן ואשת כהן שזנתה אף באונס אסורה לבעלה א"כ מה תועלת יהי' בהשבה ואף אם אבימלך ישיב את שרה אזי יחשוד לשרה אולי זנתה באונס ונאסרה עליו לכך מסיים הפסוק השב כו' כי נביא הוא וכיון שהוא נביא אז בוודאי יודע שלא נגעת בה ולא נאסרה עליו:

בתהלים קי"ט נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. לפענ"ד נ"ל לבאר כוונת המקרא ע"ז האופן היינו בשעה שהאדם עושה מצוה שציונו השי"ת בתורתו אזי דברי תורה שהוא ציווי המצוה מאירין לו לאדם בשעת מעשה שלא יכשל בשום דבר כאדם שמאיר בנר לרגלו בשעה שהולך ואדם ההולך על דרך התורה אזי אף בשעה שאינו עסוק בהמצוה רק שהוא עוסק בעניני הגוף כמו אכילה ושתי' וכדומה מ"מ התורה מאירה עליו על דרך כלל שלא יכשל כאור פנס המאיר על כל הנתיב שלא יכשלו ההולכים בה וזהו כוונת הכתוב ואור לנתיבתי:

במס' ב"ב דף ע"ח מביא הפסוק כי אש יצאה מחשבון וגו' תצא אש מהמחשבין ותאכל את שאינם מחשבין עכ"ל ופי' הפשוט הלא ידוע שתצא אש מאותן אנשים צדיקים המחשבים הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה אזי תצא מהם אש ותאכל את שאינם מחשבין אשר לכאורה אין הבנה לזה המאמר ונלפע"ד לבאר ע"ז האופן עפ"י מאמר חז"ל הילל מחייב עניים ר' אליעזר בן חרסום מחייב עשירים וידוע הפירוש היינו כשמביאים העני לדין ושואלים אותו על קיום התורה והמצוה אזי מתנצל ואומר הייתי עני ודחוק ועניות מעבירים על דעתו ועל דעת קונו אזי אומרים לו כלום היית יותר עני מהילל אפילו הכי סבל את העוני ודוחק וקיים התורה והמצוה וכן עשיר כו' ועפי"ז נוכל לבאר פי' הגמ' בענין נ"ד היינו שאם מביאים לדין אדם פשוט שלא שם לבו ונפשו לחשוב חשבונו על עולם הפסד מצוה כנגד שכרה כו' אזי שואלים אותו מדוע לא חשבת הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה אזי משיב כי הי' טרוד גדול בעניני העולם הזה ולא הי' לו דעת צלולה לעיין בעניני הנפש אזי משיבים אותו הרי יש הרבה אנשים שהמה היו טרודים כמותך ועוד יותר ובכל זאת היו מחשבין הפסד מצוה כו' והיו מקיימין מצות התורה הק' לכן תצא אש מהמחשבים ותאכל את שאינם מחשבין היינו כעס וקטרוג תצא ע"י האנשים המחשבים ויחול על אותם האנשים שאינם מחשבים לומר מפני מה לא חשבו הפסד מצוה כמותם:

במס' ב"ב דף צ"ח אמר ר"י אמר רב כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה נלפע"ד דכוונת חז"ל הוא על מי שאומר חידושי תורה של אחרים ואומר שהוא שלו כדי להתגאות בו לכן אין מכניסים אותו כו' שהוא מדה כנגד מדה כהפירוש של עץ יוסף ע"ש: במס' סנהדרין דף פ"ב אמרו חז"ל על כזבי בת צור ומושבה בית סאה פירש"י ז"ל מושב שלייתה והוא דחוק ובאיזה עין יעקב מביא פירוש מקום מושבה וע"ד פשטיות שהי' מקום מושבה רחב כ"כ ע"ד גוזמא ולכאורה קשה להבין מאוד זה המאמר רבותינו חז"ל שהיו קדושי עליון ידברו כזה אך לפענ"ד נ"ל לבאר כוונתם שכיונו בזה להתלוצץ מעוברי עבירה בעלי התאוות כדקאמרי חז"ל בסוף מס' קדושין ר"מ הי' מתלוצץ בעוברי עבירה היינו שהבעל תאוה יש לו התפעלות מאשה שגופה עב וגדול אשר באמת זהו הבל גמור ובעיני חכמי רז"ל שהיו מעמיקים שכלם בחכמת התורה ובהתדבקות א' אשר הי' להם כמעט התפשטות הגשמי הי' בעיניהם ללעג ולקלס מחשבת הבעל תאוה שיש לו התפעלות מסכלות כזה מאשה שגופה גדול ועב לכן אמרו ע"ד לצנות כדי להתלוצץ מעוברי עבירה לכן אמרו שמושבה בית סאה: בשילהי מס' קדושין אמרו חז"ל טוב שברופאים לגיהנם רבים תמהו ע"ז הלא שמואל ירחינאה הוא אסיא דר' גם הרמב"ם הי' רופא מומחה גם ר' חנינא אמר מעולם לא שאלני על מכת פרידא לבנה וחי' משמע שהי' רופא גם קשה על כשר שבטבחים שותפו של עמלק והרי חז"ל אמרו שת"ח צריך ללמוד א"ע כתב שחיטה ומילה וטבח היינו שוחט גם מקשים על מאמר חז"ל שאמרו צורבא מרבנן לא מעני והא קחזינן דמעני אהדורי אפיתחא לא מהדר ורבים מקשים הרי חזינן דגם אפיתחא הם מהדרים ולפענ"ד נ"ל לישב כ"ז בסגנון אחד שכל מאמרי חז"ל בענינים האלו הוא רק על דרך כלל היינו שעל דרך כלל הוא טוב שברופאים לגיהנם אבל על דרך מקרה ופרט יכול להיות שגם צדיק יהי' רופא וכן בכל שאר ענינים הנ"ל:

במדרש מגילת איכה פ' א' אות י"ט שר"י בן חנניא שאל לתינוק אחד מימיה של עיר מה הן אמר לו מה איכפת לך השום והבצלים מרובין עכ"ל אשר לכאורה אין הבנה לדברי המדרש כמובן ולפענ"ד נ"ל לבאר עד"ז היינו שידוע שר"י ב"ח הי' עני שהי' פחמי שר"ג אמר לו מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה וענה אותו ר"י אוי לדור שאתה מנהיגן ואין אתה יודע במה מתפרנסין שוב מצינו בחז"ל דא"ל ההוא גוזאי דעל סוס מלך דעל חמור בר חורין ודסנדלי ברגלוהי בר אינש ודלא הא ודלא הא דחפיר וקביר טב מיניה מוכח מזה דהלך בלא סנדלים משום דהי' דרך עניים ללכת יחף בלא סנדלים לפי"ז נוכל לומר דזהו כוונת התינוק כששאל אותו ר"י מימיה של עיר מה הן אזי כשהביט התינוק על הלבשתו של ר"י הבין שר"י הוא עני וידוע דכל מאכל העני הוא רק שומים ובצלים מחמת שהמה זילי וזהו ידוע דכשאדם אוכל שומים ובצלים אזי אח"כ הוא צמא למים וזהו ידוע כשאדם צמא ונפשו תאב לשתות אז אינו מקפיד אם המים מתוקים או לא כמאמר הכתוב נפש רעבה כל מר מתוק וכמו כן נפש צמאה ע"כ אמר לו התינוק השום והבצלים מרובין ואם תאכל שומים ובצלים אזי אח"כ תהי' צמא וכשתהי' צמא אזי יהיו לך כל המים טובים:

סוף הספר

תוכן העניינים

אמרי שמואל ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה