אור ברסלב
אמרי שמואל א על שו"ע יו"ד

אמרי שמואל א· רבי שמואל קלונימוס אייזינבוד

על שו"ע יו"ד

על שו"ע או"ח

בסימן פ"ז בפמ"ג בפתיחה להל' בשר וחלב בד"ה אמנם שכ' וז"ל טפת חלב לקדירה של בשר לוקה על כל כזית מבשר עכ"ל ומדכתב לקדירה של בשר ולא כתב טפת חלב שנפלה על חתיכת בשר משמע שהיו עוד חתיכות בשר בקדירה רק שלא הי' בין הכל ס' נגד החתיכה שנאסרה לכן פסק הפמ"ג שכל החתיכות נ"נ ולוקה על כל כזית מהחתיכות. ולפענ"ד קשה לי דהרי נגד הטפת חלב מסתמא יש בכל הקדירה ס' רק שכנגד טעם בשר הנאסר מחמת הטפה היוצא מהחתיכה שנאסרה ליכא ס' ולכן אסרינן החתיכות הכשירות אף דבאמת נאסרים החתיכות משום זה אבל כל איסורן הוא מדרבנן דהא הטעם בשר היוצא מהחתיכה הנאסרה הוא מין במינו כשנכנס בהחתיכות הכשירות ומדאורייתא ברובא בטיל ואינם אסורים רק מדרבנן ולא שייך ע"ז מלקות ולפענ"ד צ"ע:

שאלה אם יש ספק אי נשפך חלב על בשר חי שאית בי' פילי להפוסקים שהביא הש"ך בסי' צ"א ס"ק כ"א שהביא שם שיטת הסוברים דאף בחי אי אית בי' בקעים אסור ע"ז אחקור אם ספק אם נשפך חלב על בשר חי דאית בי' פילי מהו הדין:

זהו פשוט לפענ"ד דלאוכלו כך כשהוא חי בוודאי מותר משום דבשר וחלב בלא בישול הוא איסור דרבנן וא"כ כאן שספק אי נשפך הוי ספיקא דרבנן ומותר אך עיקר מה שצריכין לחקור אם יהי' מותר לבשל אח"כ משום דע"י בישול יבא לידי איסור דאורייתא ע"כ נלפע"ד דיבשל הבשר במים הרבה עד שיהא ס' נגד החלב הנשפך דהאיסור דאין מבטלים איסור לכתחילה לא שייך הכא משום דכיון דהוכחתי דמותר לאכול החתיכה כשהיא חי משום דהוי ספיקא דרבנן רק דע"י בישול יוכל לבא לידי איסור דאורייתא וא"כ כיון דעתה היתר הוא ע"כ יכול לבטלו כמו חיטים חמוצים שנתערבו בחיטים אחרים קודם פסח דיכול לטוחנם ולבטלם משום דכיון דקודם פסח היתר הוא ה"נ בענין הבשר כיון דעתה היתר הוא לזאת יכל לערב כ"כ מים להבשר עד שיהא ס' נגד החלב ולא מקרי מבטל איסור. רק דלכאורה נוכל לומר דאסור לבשלם אף ע"י הרבה מים מטעם אחר משום דקודם דיערבו המים ע"י בישול את החלב בכל הקדירה יבלע תיכף ומיד הבשר ויתבשל שם ויבא לידי איסור דאורייתא דבבשר עצמו ליכא ס' אך לפי האמת זה אינו לפי מה שכ' הט"ז בסימן צ"ב ס"ק י"ג דהאיסור והביטול מתחיל בשוה ע"ש א"כ ע"י הבישול לא יוכל לבוא לידי שום איסור. ואף דבחתיכות בשר שהוא ספק כבוש בחלב אוסר הגרע"א בסימן ק"ה לבשל הבשר אף ע"י ביטול משום דאפשר לסוחטו אסור וא"כ יבא לידי איסור דאורייתא ע"י הבישול מ"מ בנ"ד יודה הגרע"א דמותר לבשלן בס' ע"י הוספת מים כיון דבענין נ"ד הרי החלב הנשפך על הבשר אזי לא נבלע בהבשר רק שעומד מלמעלה וע"י שנוסיף מים עד שיהא ס' ונבשלם אח"כ אזי יתערב בהקדירה בשוה בכל מה שבהקדירה ולא שייך בהבשר אפשר לסוחטו אסור דהבשר לא ימהר לבלוע יותר מכל מה שיש בהקדירה משו"ה מותר לבשלם משא"כ בספק כבוש דיש ספק אולי נבלע החלב לתוך הבשר ע"י כבישה ואם יבשלם אף ע"י ריבוי מים עד ס' מ"מ ישאר החתיכה באיסור משום דאפשר לסוחטו אסור. ונפקא מינה מזה לדידן אף דלענין דינא נוכל לסמוך על הפוסקים המתירים בחי מ"מ אם אירע שנשפך בוודאי על חי דאית בי' פילי אזי צריכין אנו לפסוק שיבשלם ע"י ריבוי מים עד ס' כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא להפוסקים המחמירים בחי ושצריכין אנו לאסור לצלותו בלא מים:

יחקור בענין שני דברים שחלוקים בטעמם והמה משם אחד אי יבטלו זא"ז:

ביו"ד סימן צ"ב בספר חוות דעת ס"ק ט"ו שכתב לדינא ששני איסורים משם אחד מבטלין זא"ז וסותר דברי עצמו לפענ"ד שכתב בסוף סימן צ"ח לדינא ששני איסורים משם א' אין מבטלין זא"ז ולא אוכל לישבם שלא יסתרו זא"ז והפתחי תשובה סימן צ"ח העתיק לדינא החוות דעת של סימן צ"ח ולא הרגיש בהחוות דעת של סימן צ"ב הנ"ל. ומלבד זאת תמוה הוא בעיני החו"ד של סימן צ"ב הנ"ל שרוצה להוכיח כדעת הכרו"פ שלהכי לא בעינן שני פעמים ס' בכזית שנפל ליורה אחד כנגד טעם בשר ואחד כנגד טעם חלב משום דשני איסורים מבטלים זא"ז וכתב שם דאיו"ה לשיטתו ע"ש ואח"כ כתב וז"ל משא"כ לדידן דס"ל דאפילו כשהממש נתערב אי טעמי' קפילא ואמר דליכא טעם מותר א"כ כשנפלו שני איסורים אפילו משם א' כיון דאין טעמם שוה וודאי דאין אוסרים דהא אי יטעמנו קפילא ויאמר דליכא טעם שוב לא בעינן ס' יותר עכ"ל החו"ד וקשה לפענ"ד איך תליא זה בזה במה שכתב כיון דלדידן אזלינן בתר טעמא א"כ גם בשני איסורים משם אחד מבטלין משום דליכא טעם והכי הוא קושטא לדידן לדינא דאזלינן בתר טעמא כמו שפסק הש"ך דסמכינן אטעימת ישראל ולהמחבר בריש סימן צ"ב דאזלינן בתר טעמא וגם הרמ"א לא נחלק עליו אלא משום דלא סמכינן אטעימת א"י אבל בהא דעיקר האיסור הוא בנותן טעם יודה גם הרמ"א א"כ יקשה לדידן מאיסור דבוק בכ"מ דהיינו חלב הדבוק לחתיכה דבעינן ס' נגד הכל ולא אמרינן דהחלב והחתיכה שנ"נ יבטלו זא"ז כמו שמביא זאת החו"ד בעצמו בסוף סי' צ"ח ס"ק ג' בשם הב"י סימן צ"ח בשם האגור והוא לפי שיטת איו"ה דסובר דחלב ובשר שני טעמים הם ע"ש בהחו"ד הנ"ל והא ודאי אף הש"ך דסובר דסמכינן אטעימת ישראל סובר דבאיסור דבוק צריך ס' נגד כולה כמו שמבואר בסימן ק"ה בש"ך ס"ק כ"ה ובסימן ק"ו סעיף ב' ובש"ך שם ובסוף סימן צ"ח מבואר זאת בחו"ד דאם סמכינן אטעימה יהי' גם באיסור דבוק מבטלין זא"ז וא"כ יקשה דברי הש"ך אהדדי כנ"ל וה"נ לדידן יקשה מטעימה על איסור דבוק הנ"ל ע"כ נלפע"ד לומר דלא כהחו"ד היינו דלא תלינן זה בזה דאף אם נסבור דאזלינן בתר טעמא מ"מ נוכל לסבור דשני איסורים משם א' וחלוקים בטעמם אין מבטלים זא"ז לפי מה שנבאר בס"ד (וראי' לזה נוכל להביא מהגמ' דמס' מעילה דף ט"ז דאבר מן החי דפרה וגמל מצטרפין ועיין בכרו"פ סימן צ"ח שמביא זו הגמ'] דהא אפילו להש"ך דסובר דסמכינן אטעימת ישראל משום דאזלינן בתר טעמא מ"מ היכא דנפל הגיד הנשה בתבשיל ונימוח שם דליכא למיקם אטעמא משום דאין בגידים בנ"ט אף הש"ך יודה דצריך ס' כמו שמבואר בחו"ד סימן צ"ח ס"ק ב' גם היכא דנפל איסור מין במינו בלח דליכא למיקם אטעמא צריך ס' לכ"ע משום דגזרינן אטו אינו מינו ה"נ בחלב הדבוק לחתיכה צריך ס' נגד כולה ולא סגי בס' נגד האיסור לחוד ולא אמרינן דהטעמים יבטלו זא"ז היינו משום דכיון דמחתיכה אחת יוצא פליטה אחת ואף דהטעמים לא שוו רק כיון דשם א' הוא צריכין אנו לגזור ולהצריך ס' משום אטו שם אחד וטעם אחד. וה"ה אם יוצא הפליטה משני חתיכות שאין טעמם שוה והמה שם א' צריכין אנו לגזור אטו טעם א' ושם א' כמו דגזרינן מין ומינו אטו אינו מינו וכן כתב הפמ"ג בסימן צ"ד בש"ד ס"ק ה' וז"ל אם שמן שוים אף שטעמם חלוקים אין מבטלים עכ"ל ולא יהי' היתר זולת שני טעמים משני איסורים שאין להם שם א' אז אמרינן דיבטלו זא"ז או אף באופן הנ"ל היכא שנפלו שני איסורים שיש להם שני טעמים והמה משם א' יש ג"כ היתר היכא שנפלו בזה אח"ז אחר שכבר נתבטל האיסור האא' ואח"כ נפל האיסור השני אף שהוא משם א' רק כיון שהטעמים אינם שוים הרי כבר נתבטל האחד ולא אמרינן חוזר וניער רק אם הטעמים ג"כ שוין אז אמרינן מצא מין את מינו וחוזר וניער משא"כ בכה"ג דאין הטעמים שוים לא אמרינן חוזר וניער:

ובזה נוכל לישב מה שהקשה החו"ד בסוף סימן צ"ח לפי מה שהעלה דשני איסורים שחלוקים בטעמם והמה משם א' כמו איסור דבוק מצטרפין ואין מבטלים זא"ז אזי הקשה ע"ז מ"ש מכזית בשר שנפל ליורה שאין אנו מצריכים רק פעם א' ס' שהוכיח מזה הכרו"פ מדאין אנו מצריכים עוד פעם ס' נגד הבלוע חלב שנ"נ שפולט אח"כ אלא ע"כ דאיסורים מבטלים זא"ז ולפי מה שביארתי לעיל נוכל לישב זאת בס"ד היינו דקושטא הוא היכא דנפלו שני איסורים משם א' וחלוקים בטעמם מצטרפין ואין מבטלים זא"ז אבל בנ"ד בענין כזית בשר שנפל ליורה הרי מעיקרא פלטה הטעם בשר ונתבטל שהי' כנגדו פעם א' ס' ואח"כ פלט הטעם חלב כמו שמוכח מהמחבר סימן צ"ב ובט"ז שם ס"ק א' וכיון דפליטת הבשר ופליטת החלב הוי בזה אח"ז אזי כיון שנתבטל טעם הבשר מקודם לא אמרינן אח"כ חוזר וניער [ואף להש"ך דפוסק בסימן צ"ט ס"ק כ"א דאם נפל מין במינו אף בזה אח"ז ונתרבה עד שאין ס' בהיתר אמרינן דחוזר וניער ואוסר כיון דנותן טעם בשכנגדו באינו מינו מ"מ נוכל לחלק דבענין נ"ד אם נפלו שני דברים שחלוקים בטעמם ויש להם שם אחד ונפלו בזה אחר זה אזי לא אמרינן חוזר וניער ונאסר אם אין ס' נגד שתיהן כיון דכל עצם האיסור אם נפלו בבת אחת שני דברים שחלוקים בטעמם ושוים בשמא הוא רק משום דיש לנו לגזור דאם נתיר בזה אזי נבוא להתיר ג"כ שוים בטעמם ובשמא וזו הגזירה די לנו אם נגזור היכא דנפלו בב"א השני דברים שחלוקים בטעמם ושוים בשמא אבל לא היכא דנפלו בזה אחר זה דבדבר שלא שכיח לא גזרינן ואף דבסימן צ"ד בכף בלא נודע בינתיים אם תחב שני פעמים פסק המחבר דעה א' דצריך שני פעמים ס' אחד כנגד טעם בשר שבכף והשני נגד טעם החלב שנ"נ בכף וזהו ג"כ שני דברים שחלוקים בטעמם ושוים בשמא ונפלו בזה אח"ז אפי"ה צריך שני פעמים ס' להמחבר לדעה א' אך דיש לחלק דהתם מיירי בלא נודע בינתיים והא דביארנו דבזה אח"ז נתבטל מיירי בנודע בינתיים ובההיא דכזית בשר שנפל ליורה דמי לנודע דכיון שיודע שנפל הכזית בשר אזי יודע שאח"כ יפלוט החלב:

אך שלפענ"ד קשה דדברי המחבר יסתרו זא"ז דבסימן צ"ד הביא המחבר בסעיף ב' אם תחב הכף שני פעמים צריך שני פעמים ס' ואף שלא יוכל לבוא לידי נתינת טעם שכנגד טעם בשר שיש בכף שיצא בתחיבה ראשונה יש ס' ובתחיבה שני' יוצא הטעם חלב שנכנס בכף ונ"נ והטעם חלב הנ"ל הוא מין במינו ואינו נותן טעם מ"מ ס"ל להמחבר דצריך ב' פעמים ס' ובסימן קל"ד סעיף א' כתב המחבר וז"ל אבל אם עירה יין נסך מצרצור קטן לתוך הבור של יין אפילו עירה כל היום כולו ראשון ראשון בטל עכ"ל וכיון דקאמר המחבר בלא נודע מצטרף תחיבה ראשונה עם התחיבה שני' א"כ ה"נ אמאי לא יצטרפו כל העירוים. אך לפי מה שכ' שם בסי' קל"ד בש"כ ס"ק י"ז שצ"ל בדברי המחבר וי"א אם נתרבה המשקה האסור עד שיש בו כדי ליתן טעם אוסר יתישב דברי המחבר שבסימן צ"ד לפי דברי הי"א הנ"ל אך לפירוש הט"ז שם ס"ק א' דפירש דמין במינו אף אם יתרבה המשקה האסור עד שאין ס' בהמותר מ"מ מותר יקשה כנ"ל. ויש לישב בדוחק לפי' הט"ז דהא דכתב המחבר דאם עירה יין נסך מצרצור קטן ראשון ראשון בטל זהו מקרי נודע בינתיים להכי מתבטל:

אך זאת לא אוכל להבין ואתפלא על רבינו הט"ז היינו מה שכתב הרב רמ"א בסימן צ"ט ס"ק ו' וז"ל איסור שנתבטל ונתוסף בו אח"כ מן האיסור הראשון חוזר וניער ונאסר ל"ש מין במינו כו' עכ"ל ולפי מה שכ' הט"ז בסימן קל"ד ס"ק א' אזי אמרינן במין במינו אם נפל מעט מעט אינו חוזר וניער א"כ לפי"ז הו"ל להט"ז להגיה בסימן צ"ט ולכתוב דלפי מה שכ' בסימן קל"ד ס"ק א' אזי במין במינו אינו חוזר וניער:

הן אמת דעל הרב רמ"א לא תיקשי זאת דהרב רמ"א לשיטתו א"ש דהרמ"א בסימן קל"ד סעיף ג' הגיה דהא דכתיב בדברי המחבר דאם נתרבה המשקה האסור עד שיש בו כדי ליתן טעם אוסר אזיל גם אמין במינו כיון שיש בו כדי ליתן טעם בכנגדו אינו בטל אך לדברי הט"ז הנ"ל יקשה כנ"ל ויהי' נ"מ לדינא היינו אם נתבשל בקדירה בשר כשר ובקדירה השני' בשר טריפה ואח"כ לקחו בכף רוטב מהבשר טריפה ושפכו לתוך הבשר והי' שם ס' ואח"כ לקחו עוד כף רוטב טריפה ונתנו להכשר וכנגד שני הכפות רוטב ליכא ס' אזי להט"ז דסובר דמין במינו אינו חוזר וניער יהי' התבשיל כשירה בהפ"מ דווקא דבאין הפ"מ צריכין אנו לאסור מטעם אחר משום דנהי דהטעם בשר שהי' בהתבשיל שבכף הראשון נתבטל בס' בהרוטב ובהבשר והטעם בשר הנכנס בהבשר הכשר הוא מין במינו ואח"כ כששופכין הרוטב מבשר טריפה מהכף השני אזי לפי שיטת הט"ז אינו חוזר וניער משום שהטעם של בשר טריפה שברוטב הוא מין במינו ובמין במינו לא אמרינן חוזר וניער א"כ הכף הראשון כבר נתבטל וכנגד הכף רוטב השני יש ס' אך זאת לא יועיל רק לענין טעם בשר טריפה שיש בהכפות הנכנסות להבשר כשר שיש בהתבשיל שטעמם אינם אוסרים את הבשר משום דבמין במינו אינו חוזר וניער לשיטת הט"ז כנ"ל. אך לענין זה שמה שהטעם של בשר טריפה שיש בשני הכפות של תבשיל במה שטעמם נכנס בהרוטב ואוסרים הרוטב זהו מקרי שלא במינו ובענין שלא במינו אזי לכ"ע חוזר וניער וא"כ הטעם של התבשיל של שני הכפות נכנסים לתוך התבשיל הכשר ואוסרים אותו וכשיאסר התבשיל יאסרו אח"כ הבשר ג"כ כשיכנס טעמם בהבשר זהו לפי המבואר בסימן צ"ח בש"ך אות ח' ובהפמ"ג שם א"כ לכאורה צריכין אנו לאסור אף בהפ"מ אך לפי האמת זה אינו דמאיזה טעם יאסרו הרוטב הנאסר את הבשר דהרי הטעם של בשר טריפה שיש בהרוטב הנכנסים להבשר כשר הוא מין במינו ובמין במינו אזי לא אמרינן חוזר וניער לשיטת הט"ז וכבר נתבטל רק שצריכין אנו לאסור מטעם אחר היינו דכיון דהטעמים של שני הכפות של רוטב נכנסים בהרוטב דלעומת הרוטב כיון שהוא שלא במינו אזי לכ"ע אמרינן חוזר וניער א"כ צריכין אנו לראות כאילו שני הכפות של רוטב שפכו בבת אחת ולעומת שני הכפות ליכא ס' וא"כ נעשו כל הרוטב נבילה וא"כ כשחוזרים הרוטב ונכנסים להבשר כשר א"כ עושים ג"כ הבשר כשר לנבילה אך שזהו ידוע דבהפסד מרובה לא אמרינן בשאר איסורים שנ"נ כמבואר בסימן צ"ב סעיף ד' א"כ בנ"ד אין הבשר נאסר אם יש הפ"מ לפי שיטת הט"ז דלא אמרינן חוזר וניער במין במינו ואין לתרץ דהט"ז שבסימן קל"ד ס"ק א' שכ' דבמין במינו אם נפל מעט מעט אינו חוזר וניער היינו דוקא מצרצור קטן ז"א דלפי הטעם שכ' הט"ז שכיון שהראשון בטל אין כאן גזירת הכתוב משמע מזה דצרצור קטן לאו דווקא שהוא רק למעוטי קילוח גדול ולהרב רמ"א והש"ך אזי צריכין אנו להטריף ולפענ"ד לא אוכל זאת להבין:

ולענין מה שהעליתי לעיל דשני איסורים שחלוקים בטעמם והמה משם א' מצטרפין אזי לפענ"ד יש להביא ראי' לזה מהמג"א בהל' פסח בשו"ע סימן תנ"ב במג"א ס"ק ו' שכתב וז"ל דאם כלי אחת בלע בשר והשני דגים אינו חוזר וניער כיון שהם טעמים חלוקים עכ"ל והקשה שם המקור חיים סוף ס"ק א' וז"ל ואף דטעם חמץ שוה נראה דמיירי דידוע כמות החמץ ונגד החמץ הבלוע יש ס' בהמים שביורה רק שטעם הדגים נ"נ אחר שש וכן טעם הבשר וצריכין ס' אף נגד הבשר והדגים לזה כתב המג"א שמבטלין זא"ז כיון שאין טעמם שוה עכ"ל ולכאורה יש לדייק בדברי המג"א במה שכ' שאין חוזר וניער דמשמע שכוונתו שאם הגעיל תחילה כלי בשר או דגים ואח"כ השני אין חוזר וניער דמשמע מזה אבל אם הגעיל ביחד אזי מצטרפין האיסורים ואינם מבטלין זא"ז היינו שכיון שכנגד טעם החמץ יש ס' רק שכנגד הנ"נ היינו טעם הבשר וטעם הדגים אזי כנגד שניהם ליכא ס' והוי כשני איסורים שחלוקים בטעמם והמה משם אחד שהעליתי לעיל דהיכא דנופלים בבת אחת צריכין ס' נגד שניהם ולא יבטלו זא"ז דכיון דהמה משם אחד אזי גזרינן חלוקים בטעמם אטו אינם חלוקים בטעמם כמו דמצריכין ס' במין במינו בלח משום דגזרינן אטו אינו מינו וה"נ בנ"ד כנ"ל. אך כשנפלו בזה אח"ז והמה חלוקים בטעמם אזי לא אמרינן חוזר וניער כיון שכבר נתבטל וכמו שביארתי לעיל בס"ד:

ביו"ד סימן צ"ב סעיף ו' בט"ז ס"ק כ"ד שמביא מאיו"ה כלל ל"א אם נפל טפת חלב על הקדירה עם מים אצל האש ובתוך מעל"ע בשלו בה בשר אפילו לא הי' ס' במים נגד הטפה מותר הבשר כו' ע"ש. וכתב ע"ז הפמ"ג במ"ז ס"ק כ"ד וז"ל אמנם לא ידענא להולמו דאי קדירה ישנה ותוך מעל"ע מבשר אכתי שמא מתפשט לפנים וגם נשאר משהו תוך הדופן ונ"נ כל הבלוע בדופן כיון שאין ס' במים לומר דהמים מבטלים הטפה שבדופן א"כ נאסר בשר שני וכ"ת דמיירי בקדירה וחדשה או ישנה לאחר מעל"ע הא בורכא דא"כ איך חילק האיו"ה בין ריקן לנגד מים ובחדשה אפילו נגד הריקן מותר כיון שבישלו מים לא נ"נ בהיתר וצ"ע עכ"ל. ולפענ"ד קשה לי דברי הפמ"ג הנ"ל דאיך עלה על דעתו לומר שהאיו"ה מיירי בקדירה ישנה דהא הט"ז הנ"ל מביא דברי האיו"ה הנ"ל וכתב וז"ל ואפילו אם עוברת הטפה לפנים תחילה דמ"מ אין בקדירה מן החלב אלא לפי שיעור המדומע דהא בהיתר לא חשבינן כל החתיכה כבליעה עצמה ונגד הדבר המועט ההוא מסתמא יש ס' בבשר עכ"ל הט"ז בשם האיו"ה וכיון שכתב דהא בהיתר לא חשבינן כל החתיכה כבליעה עצמה א"כ ע"כ דמיירי האיו"ה בקדירה חדשה דאז לעת עתה כל מה שבקדירה כולו היתר דאי מיירי בקדירה ישנה ואין ס' אזי כולו איסור ובתבשיל של בשר השני אזי צריך ס' נגד הקדירה שנאסר:

אלא וודאי דאיו"ה מיירי בקדירה חדשה אך מה שהקשה ע"ז הפמ"ג וכתב וז"ל הא בורכא דא"כ איך חילק האיו"ה בין ריקן לנגד מים ובחדשה אפילו נגד הריקן מותר כיון שבישלו מים לא נ"נ בהיתר עכ"ל. ולפענ"ד נראה דוודאי דהאיו"ה מיירי בקדירה חדשה כנ"ל אך מה שחילק האיו"ה דטפת חלב נגד המים מותר התבשיל השני של בשר ואם נפלה נגד הריקן אסור התבשיל השני של בשר היינו משום דמיירי דבהתבשיל של בשר השני אין ס' אף נגד הטפה לחוד משו"ה אם נפלה הטפה נגד המים בפעם ראשונה אזי אמרינן דהטפה פלטה מהקדירה להמים ואף דלא הוי ס' במים מ"מ אינו נבלע אח"כ בהקדירה אלא לפי שיעור המדומע ולא נשאר בהקדירה בליעה מהחלב רק מעט ובוודאי יש בהתבשיל של בשר השני ס' נגד המעט מהטפת חלב שנשאר בהקדירה משו"ה מותר הבשר מהתבשיל השני אבל אם נפל הטפה על הקדירה נגד הריקן בשעת בישול המים ואח"כ כשבישלו באותה הקדירה בשר ואין ס' נגד כל הטפה אזי אסור התבשיל של בשר השני כיון דהטפה לא נתבטלה מתחילה:

ומה שהקשה הפמ"ג הנ"ל דאי מיירי האיו"ה בקדירה חדשה א"כ אמאי אוסר האיו"ה התבשיל של בשר השני היינו משום דהפמ"ג הבין דברי האיו"ה במה שכ' דאם נפלה הטפה נגד הריקן אסור התבשיל של בשר השני היינו משום דמצריך בהתבשיל בשר השני ס' פעמים ס' נגד המקום של נפילת הטפה כמו באותו אופן שמיירי המחבר בסעיף ה' ו' ובזה האופן מפרש הפמ"ג הנ"ל לעיל באותו דיבור את האיו"ה הנ"ל משו"ה קשיא לי' להפמ"ג דאי מיירי בקדירה חדשה א"כ לא אסרה הטפה בפעם ראשונה ס' פעמים ס' אם נפלה נגד הריקן א"כ אמאי אוסר האיו"ה התבשיל של בשר השני עד שיהא ס' פעמים ס' אבל לפי האמת נוכל לומר דכוונת האיו"ה דקושטא הוא דמיירי בקדירה חדשה והא דאוסר התבשיל של בשר השני היינו משום דמיירי דאין שם ס' אף נגד הטפה לחוד משו"ה אוסר התבשיל של בשר השני אם נפלה בבישול המים הראשון נגד הריקן אבל אם נפלה הטפה בבישול ראשו נגד המים אז אף אם אין ס' בהתבשיל של בשר השני אף נגד הטפה לחוד נמי שרי משום דחשבינן לפי המדומע:

שאלה. כזית בשר שבלע חצי זית חמאה ע"י בישול או ע"י צליי' למאן דמדמה צלייה לבישול [היינו דעת הפר"ח כמבואר בסי' פ"ז בפ"ת ס"ק ג' דמביא שם דעת הפר"ח דטיגון בכלל בישול] והכזית הנ"ל נפל לקדירה שיש שם כמה זיתים בשר ורוטב רק שבין הכל הבשר והרוטב הוא מעט פחות מס' אזי נחקור בס"ד אם כל התבשיל הוא אסור בהנאה ג"כ ואסור למכור לנכרי או שלא נאסור רק באכילה:

לכאורה כיון דכל התבשיל נאסר מחמת בשר וחלב צריכין אנו לאסור ג"כ בהנאה. אך כשתעיין בספר חוות דעת סימן צ"ב בביאורים ס"ק כ"ה במה שמבאר דברי הט"ז בס"ק כ"ח במה שנפלה טפת חלב על הכיסוי שמסתפק הט"ז שמא באותו הפעם שנפלה הטפה לא עלתה הרתיחה וכתב ע"ז החו"ד הנ"ל וז"ל וצ"ל שמבשלים בקדירה שאר דברים דאי במבשלים בו ג"כ בשר הא הבלוע הנ"נ שנופלת בקדירה הוא מין במינו עכ"ל. א"כ לפי דבריו ה"ה בנ"ד בכזית בשר הנאסר הנ"ל שנפל בקדירה הוי עם הבשר שבקדירה מין במינו ונגד החצי זית חלב הבלוע בבשר יש ס' ונהי דהתבשיל אסור דהא מ"מ ליכא ס' דהא אפילו מין במינו בלח בעינן ס' והכא הוא ג"כ אינו מינו מ"מ הרווחנו בזה דאינו אלא איסור דרבנן א"כ לפי"ז בנידן שאלה דידן יהי' מותר התבשיל והבשר למכור לעכו"ם ואינו אסור רק באכילה ולא בהנאה כמו בשר וחלב ע"י כבישה או בשר עוף בחלב שאינו אלא איסור דרבנן ואינו אסור רק באכילה ולא בהנאה. וצ"ע עוד בזה דכל היסוד שבנינו הוא על החוות דעת הנ"ל במה שמכשיר הבשר והרוטב היכא דספק לנו אם עלתה הרתיחה בעת נפילת הטפה משום דלא הוי אלא איסור דרבנן וכנ"ל ולא יהיה זה רק לפי שיטת הט"ז בסימן צ"ח ס"ק ה' ולפי פי' החוות דעת שם היינו דהטעם איסור דנפיק מהאיסור בטל בטעם ההיתר דנפיק ממינו דהיתר להכי גם האינו מינו מותר משום דאמרינן סלק את שאינו מינו כמו שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו והחוות דעת הנ"ל דסימן צ"ב הוא מפרש דברי הט"ז והט"ז לשיטתו דס"ל בסי' צ"ח כנ"ל אך לפי שיטת הש"ך בסימן צ"ת ס"ק ח' דס"ל שטעם האיסור של מינו נכנס בפ"ע בשאינו מינו ואוסרו א"כ כל היכא דאמרינן סלק ויש ספק כגון נשפך וכדומה יהי' המינו מותר ושאינו מינו אסור מדאורייתא ובנידן שאלה דילן דליכא ספק דהא כנגד הכזית בשר הנאסר משום בו"ח ליכא ס' א"כ שאר הבשר שהוא מינו אסור מדרבנן ושרי למוכרו לנכרי והרוטב שהוא אינו מינו נאסר מדאורייתא משום בו"ח בהנאה משום דהכזית בשר הוא אסור בהנאה משום בו"ח א"כ הרוטב האינו מינו הנאסר אסור ג"כ בהנאה ויהיה הרוטב אסור למוכרו לנכרי:

אך אכתי צ"ע דהרי הפמ"ג בש"ד על הש"ך בסי' צ"ח ס"ק ח' הקשה דיבוא הרוטב שהוא אינו מינו ויאסור הבשר שהוא מינו היינו דהרוטב הנ"נ הנבלעים בהבשר יאסרו הבשר ואכתוב תירוצו ביתר ביאור קצת היינו דהא לטעם הבשר נבילה שיש בהרוטב אין לחוש שזה הטעם יהיה נבלע בהחתיכות הכשירות היינו משום שזה הטעם הוי מין במינו ואינו אסור אלא מדרבנן וספיקא דרבנן כגון בנשפך מותר אלא שיש לחוש במה דהמים הרוטב הנאסרים שנ"נ שהמה יבלעו בהבשר החתיכות הכשירות שעי"ז יהיה נאסר הבשר ע"ז תירץ הפמ"ג הנ"ל דחנ"נ בשאר איסורים הוא מדרבנן ובדרבנן תולין שיש ס' עכ"ל א"כ בנ"ד דהמים הנ"נ הוא משום בו"ח דלכאורה נ"נ מדאורייתא וא"כ ניחוש שיבלעו מהרוטב להחתיכות ויאסרו החתיכות אף בהנאה לשיטת הש"ך הנ"ל:

אך נלפע"ד כשתעיין בסימן צ"ד בש"ך ס"ק כ"ב אזי לא אמרינן בבו"ח נ"נ מדאורייתא רק כשפוגעין הטעמים של בשר וחלב ביחד הוא דנ"נ מדאורייתא משום דכל חד וחד באנפי נפשה שרי רק כשפוגעין הטעמים ביחד אז אסרתן התורה אבל אם כבר פגעו הטעמים ונאסרו מדאורייתא אזי אח"כ כשאוסרין דבר אחר בטעמם אזי אותו ד"א אינו נ"נ מדאורייתא כ"א מדרבנן ובזה יהיה שוה בו"ח לשאר איסורין שלא יעשה נבילה רק מדרבנן רק שהחילוק הוא שבבו"ח יהיה הדבר הנאסר מאתו אסור אף בהנאה משא"כ בשאר איסורים דאינו אסור רק באכילה א"כ הכא בנ"ד נהי דהרוטב אסור בהנאה אבל אינו נ"נ רק מדרבנן ונהי דעל טעם הבשר שנאסר משום בו"ח שנמצא בהרוטב יש איסור דאורייתא לפי דעת הש"ך בסי' צ"ח הנ"ל אבל מה שהרוטב נ"נ הוא מדרבנן ובזה יהיה בו"ח ושאר איסורים שוה וכנ"ל:

ועתה נחקור בענין נ"ד איך יכול האינו מינו לאסור את מינו היינו הרוטב את החתיכות לפי מה שביארתי שיש בהרוטב טעם מהבשר הנאסר ואותו הטעם כשנכנס בהבשר הכשר בטל ברוב מפני שהוא מין במינו רק שיש בהרוטב עוד מים הנאסרים מדרבנן משום נ"נ וכשאותן המים נכנסים בבשר אזי אינו נכנס בהבשר רק איסור דרבנן ובכל איסורי דרבנן מותרים למכור לעכו"ם: היוצא לנו מדברינו דהרוטב אסור למכור לעכו"ם משום דטעם הבשר שנאסר משום בו"ח מעורב שם והוא אסור בהנאה מדאורייתא והחתיכות מותרות למכור לעכו"ם משום דטעם בשר הנאסר הנמצא בהרוטב כשנכנס לבשר הכשר הוא בטל ברוב במין במינו מדאורייתא וכנ"ל. וכל זה הוא לדעת הש"ך בסי' צ"ח הנ"ל אבל לדעת הט"ז שם אף הרוטב מותר למכור לעכו"ם וכנ"ל: ודע דכל הבנין הנ"ל הוא בנוי על היסוד של החוות דעת הנ"ל בסימן צ"ב בביאורים ס' ק כ"ה שכ' דהיכא שנפל הטפת חלב על הכיסוי של בשר ונאסר הכיסוי עד ס' פחות מעט ואם כשמבשלים בקדירה עתה ג"כ בשר אזי הטעם בשר הנאסר שיש בכיסוי הנופלת בקדירה הוא מין במינו ואינו אסור אלא מדרבנן וכנגד החלב לבד יש ס' נמצא שאין בקדירה רק איסור דרבנן עכ"ל וע"ז היסוד בניתי את כל הנ"ל. ולכאורה נוכל לדחות סברתו היינו דהיכא דהטפת חלב אסרה להטעם בשר שיש בהכיסוי עד ס' אזי אח"כ הטעם בשר שיש בהכיסוי שקבלה טעם מהחלב יש לה טעם בפני עצמו היינו היכא דמעורב טעם בשר וחלב אזי יש להם טעם חדש מבשר וחלב ולא אמרינן דהטעם בשר שיש בהבו"ח יבטל בשאר בשר מין במינו דבהבשר הנ"ל יש טעם חדש ולא יהיה נקרא מין במינו עם שאר בשר ודלא כהחו"ד הנ"ל:

אך לפענ"ד יש להביא ראיה מהגמ' דמס' חולין דף ק"ח ע"ב להחו"ד הנ"ל היינו דאיתא שם וז"ל טפת חלב שנפלה על החתיכה כיון שנתנה טעם בהחתיכה החתיכה עצמה נ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה דברי ר"י ופירש"י בד"ה מפני שהן מינה וז"ל לפיכך אוסרת כולן אפילו הן אלף שיש בהן כדי לבטל האיסור כולה דכיון דמינה נינהו לא בטיל טעמא דבשר דנפיק מינה שאף טעם הבשר נאסר עכ"ל א"כ לפי"ז הרי חזינן דאף דהחתיכה הראשונה קבלה טעם מהחלב מ"מ הטעם בשר שיש בה נקרא מין במינו לענין שאר הבשר ולא אמרינן דהבשר הראשונה הנאסר מהחלב קבלה טעם חדש ולא יהיה נקרא מין במינו עם שאר הבשר הרי מכאן ראיה נכונה לפי שיטת החו"ד הנ"ל:

אחר כותבי את כל הנ"ל מצאתי בפמ"ג סימן פ"ז במ"ז ס"ק ב' וז"ל בשינוי לשון קצת חתיכה שבלעה כזית חלב ונאסרה בהנאה ואח"כ נפלה לקדירה שיש בה ס' נגד החלב אבל לא נגד הבשר הנאסר אזי התבשיל מותר בהנאה דהא טעם חלב ליכא בהתבשיל אלא דקיבל טעם מחתיכת איסור דנ"נ תו הוי כקיבל טעם משאר איסורים ומותרים בהנאה עכ"ל א"כ לפי"ז בנידן השאלה דילן אזי אין אנו צריכין ולכל האריכות הנ"ל ובלא"ה מותר התבשיל ואינו נאסר בהנאה ולפי"ז יהיה מותר אף להש"ך הנ"ל אף הרוטב:

אך מה דפשיטא ליה להפמ"ג דהיכא שיש ס' נגד החלב ולא כנגד הבשר אזי התבשיל מותר בהנאה אזי לפענ"ד צ"ע בזה דהא במס' חולין דף ק"ח קאמר הגמ' אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור ופירש"י וז"ל משנאסרה החתיכה שוב אין לה היתר בסחיטה ואשמעינן שאף ההיתר שבה נעשה איסור עכ"ל ושם ע"ב איתא טפת חלב שנפלה על החתיכה כו' החתיכה עצמה נ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה ופירש"י וז"ל דכיון דמינה נינהו לא בטיל טעמא דבשר דנפיק מינה שאף טעם הבשר נאסר עכ"ל נשמע מזה דאף טעם הבשר נאסר אי אמרינן אפשר לסוחטו אסור משום דנ"נ א סר טעם הבשר וכיון דהבשר נאסרה משום בו"ח אזי אף אח"כ שנפלט ממנה טעם החלב מ"מ הבשר באיסורו קיימא לפי"ז נוכל לומר דכי היכא דמעיקרא היה על החתיכה איסור הנאה ג"כ אזי אח"כ כשנפלט ממנה טעם החלב מ"מ באיסורא קיימא ואסרה אף בהנאה ומה שאוסרת אח"כ עד ס' אזי נמי אוסרת בהנאה ג"כ ולפי"ז בענין השאלה דילן אזי אנו צריכין לכל צדדי ההיתר הנ"ל ואף לפי מה שכ' דכיון שנאסרה התבשיל מחתיכה שנאסרה בהנאה אזי כל התבשיל יהיה אסור בהנאה מ"מ אף דאסור ליתן לכלבו משום דנהנה מאיסורי הנאה מ"מ נוכל להתיר התבשיל למוכרו לעכו"ם לפי מה שכ' הפמ"ג לקמן באותו דיבור וז"ל דאיסורי הנאה שנתנו טעם למאכל מותר המאכל למוכרו לעכו"ם משום דאין העכו"ם נותן יותר בשביל הבלוע עכ"ל וה"ה בענין נ"ד כמובן כו':

ולפי דברי הפמ"ג הנ"ל יוצא לנו דין חדש היינו דאם נפלה טפת חלב נגד הריקן דצריך ס' פעמים ס"א ואם לאו נאסרה מה שבקדירה ולפי דברי הפמ"ג הנ"ל לא יאסור רק באכילה ולא בהנאה כו':

מה שהשגתי על הפמ"ג דממשמעות הגמ' אפשר לסוחטו אסור מפירש"י ז"ל שכתב שאף ההיתר שבה נעשה איסור גם מהגמ' דטפת חלב שנפלה על החתיכה כו' החתיכה עצמה נ"נ כו' ופירש"י שאף טעם הבשר נאסר עכ"ל מזה רציתי לדייק שאף טעם הבשר היוצא לקדירה יאסור בהנאה דלא כהפמ"ג והנה כאשר עיינתי בספר מלוא הרועים אות ח' בענינא דחתיכה נ"נ אזי כתב שם וז"ל דאף אי אפשר לסוחטו אסור מ"מ הבליעה היוצא ממנו אין משערים אלא לפי איסור שבו ע"ש א"כ בענין נ"ד כיון דכנגד החצי זית חמאה לחודיה יש ס' א"כ הכל שרי אף באכילה ומה שהקשיתי ממשמעות הגמ' דטפת חלב שנפלה על החתיכה החתיכה עצמה נ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה הרי חזינן דטעם בשר נעשה איסור אזי מיישב שם המלוא הרועים הנ"ל דזהו דווקא למאן דס"ל מין במינו לא בטיל והא דפריך הגמ' חלב אמאי מותר חלב נביצה היא נמי נוכל לומר דזהו רק לרב דאית לי' מין במינו לא בטיל אבל לדידן דס"ל מין במינו בטיל וכל עיקר האיסור תלוי בטעמא אזי נוכל לומר כיון דנגד החלב לחודיה יש ס' אזי אין איסור בזה כן הוא משמעות מספר מלוא הרועים הנ"ל. אך מאוד אני תמה על דברי הגאון ז"ל בעל הספר מלוא הרועים שכ' דבריו בסתם והוא כמעט נגד כל הפוסקים האחרונים דהנה הש"ך והט"ז וכל האחרונים הולכים עפ"י דעת המחבר והרמ"א ביו"ד סימן צ"ב סעיף ג' ד' דבבשר וחלב נ"נ וצריכים ס' נגד כולו ובשאר איסורים נמי נ"נ בלא הפ"מ לפי דעת הרמ"א ושיטת המחבר הוא ג"כ שיטת הרמב"ם בפ"ט מהל' מ"א סעיף ט' רק שכל דברי הגאון הנ"ל יהי' סובב לפי שיטת הראב"ד ז"ל שהשיג שם על הרמב"ם בפ"ט מהל' מ"א הנ"ל ומפרשי הרמב"ם ז"ל המ"מ והל"מ השיגו על הראב"ד בזה והסכימו לדעת הרמב"ם ז"ל והגאון הנ"ל שהי' אחרון שדרכו להביא גם האחרונים הש"ך והט"ז והפמ"ג וכאן השמיט את כולם ותפס שיטת הראב"ד הנ"ל וגם את הראב"ד ז"ל לא הביא:

גם מש"כ הפמ"ג בסימן צ"ט בש"ד ס"ק י"ד בסופו וז"ל ובבשר וחלב אף שיש בהיתר האחרון לבד ס' נגד האיסור לחוד אסור אף בהפ"מ וכמה צדדים אינם מועילים עכ"ל ולפי דברי הגאון בעל ספר מלוא הרועים הנ"ל אזי בזה האופן יהי' מותר לכתחילה ואני העליתי לקמן על סימן צ"ט על זה הפמ"ג איזה ראיות לחלוק על הגאון בעל הפמ"ג ז"ל אך לא זכרתי שם שנוכל לקחת לסניף בעלמא דעת הגאון בעל מלוא הרועים הנ"ל שהיא דעת הראב"ד ז"ל:

בדבר החקירה שחקרו האחרונים בבינת אדם שער איו"ה סימן מ"ה ובפתחי תשובה ביו"ד סי' צ"ד ס"ק ג' ובפמ"ג שם ס"ק ג' היינו אם תחב צד השני של כף חלב בקדירה של בשר מה דינו. השני אם תחב הכף חולב בבשר במקצת אם צריך לשער ס' נגד כל הכף או נגד המקום שתחב והאיך יהי' הדין בכלי איסור בכה"ג ואף שזה תלוי במחלוקת הראשונים והאחרונים אשר קטנם עבה ממתני עכ"ז נראה לפענ"ד לחוות דעתי בזה אולי יזכני השי"ת לכוין להלכה:

לכאורה זה הדין תליא בשני הדעות שהביא המחבר בסימן צ"ד סעיף א' והרמ"א הכריע וז"ל וסברא ראשונה עיקר והש"ך בס"ק ג' פי' וז"ל דאע"ג דחם מקצתו חם כולו מ"מ אינו מוליך בליעתו בכולו וע"ל סי' קכ"א ס"ק ט"ז טכ"ל וקמרמז הש"ך בזה שכ' וע"ל סי' קכ"א היינו דשם כתב בשם מהר"מ מ"צ וז"ל דחם כולו היינו לענין דאם הכלי נעשה חם בראש האחד ונגע איסור בצד השני נאסר אבל לא מהני שאם נפל איסור בראש אחד שיהא מתפשט לצד השני ולכן אם נשתמש היתר במקצת האחר מותר בדיעבד עכ"ל וכן מביא הפ"ת הנ"ל במהר"מ מ"צ הנ"ל ואף דהש"ך כתב בסימן ס"ט ס"ק ס"ד וז"ל דצריך ס' נגד הקליפה מן הקערה אף במקום שלא נגע שם הרוטב עכ"ל וזה היפך ממה שהכריע כאן בסימן צ"ד כסברא הראשונה דאינו מוליך בליעתו בכולו אך כבר התעורר ע"ז הדגול מרבבה וכתב שמה שכ' הש"ך דצריך ס' אף נגד המקום שלא נגע הרוטב הוא תמוה וסותר דברי עצמו ע"ש א"כ לפי"ז אם תחב צד השני של הכף חלב בבשר ובאותו מעל"ע לא נתחב הצד השני בחלב זולת הצד הראשון נתחב א"כ התבשיל של בשר מותר אף אם אין ס' נגד מה שנתחב דכיון דכשתחב הצד הראשון לא בלע כלל הצד השני:

אך המג"א בסימן תנ"א ס"ק כ"ד כתב וז"ל דאף את"ל שמתחילה פשט האיסור בכולו מ"מ לא אמרינן שמפליט מאותו צד שלא נגעל עכ"ל א"כ בענין נ"ד אם תחב צד האחר יאסור כיון שכ' שמתחילה פשט האיסור בכולו וכן כתב הפמ"ג בסימן צ"ד ס"ק ג' דתליא בפלוגתת הש"ך והמג"א וכן כתב הפ"ת הנ"ל. ואף שלכאורה דברי המג"א הנ"ל נכונים מאוד משום שלפי דבריו יהיה מיושב מה שקשה לכאורה על איו"ה שמביא וז"ל ואם כף נתחב במקצת והגעילו במקצת ותחבו בתבשיל התבשיל מותר עכ"ל ואם נפרש כפשוטו דמשו"ה מותר התבשיל היינו משום דהכף לא בלע מתחילה ע"י תחיבה הראשונה האותו צד שלא נתחב משו"ה התבשיל מותר אזי יקשה מסימן צ"ב מטפת חלב ששם משמע דמפעפע משו"ה פירש המג"א הנ"ל דקושטא הוא דמבלע בלע הצד שלא נתחב רק שאינו פולט מאותו צד שלא נתחב:

אך בספר יד אפרים השיג על המג"א הנ"ל בזה ומביא דאיו"ה סובר דמשו"ה מותר התבשיל אם תחב הצד שלא נתחב היינו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו. ולפי דברי הש"ך הנ"ל בס"ק ג' בסימן צ"ד שכתב דמשו"ה סברא ראשונה עיקר מה שאין אנו משערים רק נגד המקום שנתחב היינו משום דאינו מוליך בליעתו בכולו א"כ יקשה דברי המחבר אהדדי מ"ש מטפת חלב בסימן צ"ב סעיף ה' דמשמע שם שמפעפע ומוליך הבליעה וכן הקשה הכרו"פ מסימן צ"ח סעיף ד' שמשמע ג"כ כסברא הראשונה שאינו מוליך הבליעה בכולו ומ"ש מטפת חלב דסימן צ"ב שמשמע שם שצריכין אנו להחמיר ולומר שמפעפע ומוליך הבליעה בכולו. אם נבוא לבאר דברי המחבר של סימן צ"ב בענין הטפת חלב שנובע מהסמ"ק אזי צריך אני להקדים מה שקשה לי שם על דברי הט"ז שמפר הספק של ספר המצות היינו שיש ספק אם יש פעפוע לטפה או אמרינן שאינו זזה ממקומה כלל ומפרש שם היינו דכיון דיש לו פעפוע ממילא נכנס לפנים לתוך התבשיל הרי בא התבשיל ומבטלה ואם לא מפעפע כלל אלא עומד במקומה אין כאן איסור כלל כיון דאינו מתפשט כלל ממקומו ממילא אינו נכנס לפנים עכ"ל:

ולפי דעתי העני' קשה לי ע"ז מאד איך עלה על דעתו שטפה שנפלה על הקדירה בשעת בישול אינו נכנס לפנים לתוך התבשיל א"כ לפי"ז כל הבלוע שבקדירה אינו פולט לתוך התבשיל א"כ יקשה למה צותה התורה להגעיל כלי מדין והלא כל מה שנבלע בקדירה אינו מפליט כלל. ועוד קשה והלא כל עיקר הדין הזה נובע מהגמ' דדם חטאת דף צ"ו ושם לא איבעיא לן רק אי בישול במקצת כלי מפעפע למעלה בכל הכלי אבל במקום בישול פשיטא ליה להגמ' דבולע ופולט ובהדיא אמרינן שם וז"ל קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בה בנותן טעם תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנותן טעם וא"כ ה"נ בענין נ"ד טפת חלב הנופלת על הקדירה בשעת בישול אזי נבלע בקדירה ופולטת לפנים:

ואף דלכאורה יש לחלק ולומר דמהגעלת כלי מדין אין השגה על הט"ז במה שלמד בדברי הסמ"ק שהספק הוא אולי הטפה לא זזה ממקומה מה שהקשיתי עליו דא"כ אמאי מצריך הכתוב הגעלה בכלי מדין ואמאי קאמר הגמ' בפי דם חטאת דאם בישל בקדירה של תרומה חולין אוסר בנ"ט כנ"ל דיש לחלק ולומר דהתם מיירי שדופני הקדירה בלעו מבפנים ע"י בישול משו"ה פולטים נמי מבפנים ע"כ צריכין הגעלה מבפנים משא"כ בנ"ד שנפלה הטפה מבחוץ יכול להיות שאינו פולט מבפנים ואינו זזה ממקומה כן השיב אותי הגאון ר' בנימין זאקין נ"י אבל באמת זה אינו חדא דלפי הסברא דא ודא אחת היא דכי היכי דאי בלע הכלי מבפנים פולטת אח"כ מבפנים ה"נ כשבלע מבחוץ נמי פולט לפנים דמ"ש דכיון דאמרינן דע"י חום הקדירה בולע הטפה כשנופלת מבחוץ ה"נ אית לן למימר דע"י חום הקדירה פולט לפנים. ועוד שעדיין אינו מתישב בזה דברי הט"ז ז"ל דהרי מה שפי' הט"ז הספק של ספר המצות דיש ספק אם יש פעפוע לטפה או שאינו זזה ממקומה כלל זהו פי' על הגמ' דפ' דם חטאת הנ"ל על האיבעיא דבישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי או לא וכ מביא הש"ך ס"ק י"ח לשון הסמ"ק וז"ל טפה שנפלה על דופן הכלי מספקא לן בפ' דם חטאת אי מפעפע בכל הכלי או לא והט"ז מפרש דברי הסמ"ק הנ"ל דבגמ' מספקא לן אי יש פעפוע לטפה או שאינה זזה ממקומה כלל ומזה הגמ' הוכיח דאי אמרינן בגמ' שאינה זזה ממקומה אזי גם בטפה שנפלה על הדופן נמי אינה זזה ממקומה ואינו מבליע מבפנים ובאמת לא דמי לזה כלל דהתם בגמ' אמרינן שאינה זזה ממקומה יהיה הפירוש אינו זזה ממקומה היינו שאינו מפעפע למעלה אבל כנגדה פולט דכל הבעיא שבגמ' הוא אי בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי היינו למעלה ממקום הבישול אבל במקום בישול לכ"ע טעון מריקה ושטיפה א"כ איך נוכל להוכיח מזה הגמ' דבטפת חלב שנפלה על הקדירה אינה זזה ממקומה שאף כנגדה אינו פולט לפנים היכא דהבליעה היתה מצד חוץ מאיזה משמעות הגמ' הוציא זה החילוק:

ומה שמסיים הט"ז דלפי"ז הקדירה ג"כ מותרת הוא ג"כ תמוה דאולי פולט הקדירה מעט מעט ויאסור התבשיל השני ג"כ דנראה במאי איירי אי בכלי חרס הרי אינו יוצא מתוך דופיו לעולם ופולט מעט מעט וכבר העיר זאת הכרו"פ והחוות דעת מיישב זאת בדוחק ואם נאמר דמיירי בכלי מתכת וטעמא של הט"ז במאי דמתיר הקדירה בטפת חלב נגד הרוטב היינו משום דהוי כהגעלה.

אך דע"ז האופן אינו מתישב רק אם נפלה הטפה בשעת רתיחת הקדירה דהגעלה צריכה רותחין אבל אם נפלה על הקדירה אחר הרתיחה רק שהיתה חם שהיד סולדת בו אזי אז לא שייך הגעלה ואינו פולט רק מעט מעט ואם יבשלו בה אח"כ תבשיל אחר אזי יפלוט בשעת רתיחת הפעם שניה ואף אי נפלה הטפה בשעת הרתיחה דהוי כהגעלה עדיין יש להסתפק אי הוי הגעלה מעלייתא דאולי נוכל לומר דאימר דהוי הגעלה רק אי הוי הבליעה מצד פנים אזי אתיא הגעלה דמצד פנים ופולט הבליעה שהיתה מצד פנים מטעם כבולעו כך פולטו אבל הכא בטפת חלב שנפלה מצד חוץ אימא דלא מהני הגעלה דמצד פנים רק מצד חוץ כמו שמבואר בשו"ע או"ח סי' תנ"א סעיף ב' וסעיף כ"ב אך דאולי יש לחלק דאימר דאמרינן בסימן תנ"א שההיסק שמצד חוץ אינו מועיל להכשיר התנור להשתמש מצד פנים היינו משום דהבליעה היתה מצד פנים ומה שאנו רוצים להשתמש להבא נמי מצד פנים משו"ה לא אמרינן שההיסק שמצד חוץ יוציא כל הבליעה לגמרי מה שנבלע מצד פנים רק אמרינן שמצד פנים ישאר קצת בליעה ויוצא אח"כ כשישתמש בו מצד פנים משו"ה צריך הסקה גם מצד, פנים אבל הכא בטפת חלב שנבלע מצד חוץ נוכל למימר דקושטא דמהני הרתיחה שמצד פנים למיחשביה כהגעלה היינו משום דכיון דהתשמיש מה שאנו רוצים להשתמש בהקדירה הוא מצד פנים נוכל לומר דשפיר מהני הרתיחה שמצד פנים למיחשביה כהגעלה לפי הכלל דאמרינן בהגעלה דבפעם אחת שמגעיל הכלי ברותחים יוצא כל הפליטה משו"ה מותר לבשל אח"כ בהקדירה ולא חיישינן שיפליט עוד בהתבשיל שיבשלו בה אח"כ וכל מה שהגעלה אין בה כח להפליט אזי גם בהבישול שיבשלו בה אח"כ ג"כ לא יפליט ואף אי אמרינן דע"י הגעלה שמצד פנים אינו מוציא הבליעה לגמרי כל מה שיש בדופני הקדירה רק שנשאר בה קצת בליעה מצד חוץ מ"מ נוכל למימר דאף אם נשאר מעט בליעה שמצד השני מ"מ מותר לבשל בהקדירה משום דאף בפעם השנית לא תעבור אותו מעט בליעה שנשאר מצד השנית זולת אם היינו רוצים להשתמש בהצד השנית אז אמרינן שצריכה הגעלה ג"כ מצד השני כדי שיפלוט אותו מעט בליעה שנשאר מצד השני משו"ה בסימן תנ"א ס"ב וסעיף כ"ב אמרינן בכוביא שההיסק שמצד חוץ אינו מועיל להתיר התשמיש שמצד פנים אחרי דהבליעה היה מבפנים והתשמיש צריך להיות ג"כ מבפנים אבל בנ"ד בטפת חלב שנפלה כנגד הרוטב בשעת הרתיחה א"כ הוי ההגעלה מבפנים ומה שאנו רוצים להשתמש בהקדירה הוא ג"כ מבפנים נוכל לומר דקושטא הוא דמהני הגעלה שמבפנים להתיר הקדירה להשתמש מבפנים א"כ לפי"ז יכול להיות שהדין אמת כהט"ז דהיכא שנפל הטפה בשעת הרתיחה שנוכל להתיר הקדירה אבל במה שמתיר הט"ז בסתם אף אם נפלה הטפה שלא בשעת הרתיחה רק שהיתה יד סולדת בו זאת לא אוכל להבין כנ"ל: ובעיקר ספיקא של הסמ"ק אי מפעפע או לא וקאמר שמספקא לן בפרק דם חטאת אזי הכרו"פ תמה ע"ז וז"ל דמשמע מלשונם דבגמ' מספקא וזהו אינו דבגמ' מסקינן בחטאת בישל, במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי ובתרומה ומכ"ש חולין אינו טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי עכ"ל:

אם נבוא לחקור על מוצא מקור הדין בטפת חלב אי מפעפע או לא נראה לענ"ד שזה תליא בשיטת הראשונים בהפשט של הגמ' דפ' דם חטאת דף צ"ו דלשיטת מהר"מ שבמרדכי שכתב מדגלי רחמנא בקדשים דאמרינן ישבר ש"מ דחולין קיל מזה משמע דסובר דבקדשים הוי גזירת הכתוב ואותה למעוטי תרומה וכ"ש חולין אינו טעון מריקה ושטיפה בכולו משום דאינו מפעפע וכן מבאר הפרי חדש בסימן קכ"א וכן מוכח בב"י סימן צ"ב שמביא שיטת מהר"מ שבמרדכי דאינו מפעפע רק בעובי הדופן נגד נפילת הטפה. ושיטת הרשב"א והרא"ה דגמרינן מקדשים ג"כ דלא מטעם גזירת הכתוב הצריך הכתוב אם בישל במקצת כלי מריקה ושטיפה בכל הכלי רק דהטעם הוא משום דאם בישל במקצת מפעפע בכל הכלי והא דאימעיט הכתוב אותה למעוטי תרומה וכן חולין היינו משום דכבולעו כך פולטו משו"ה סגי להגעיל רק המקום בישול לבד והרשב"א ס"ל דהטעם בתרומה דסגי להגעיל רק המקום בישול היינו משום דהיתרא בלע קיל. ושיטת הרא"ה והרשב"א הנ"ל אזי מבואר ביו"ד סימן קכ"א בדברי הט"ז ע"ש. הרי דמשמע מהרשב"א והרא"ה דלא מטעם גזירת הכתוב מצריך הכתוב מריקה ושטיפה בכולו בקדשים רק דהטעם הוא משום דמפעפע ממילא נוכל לגמור מקדשים אף בחולין רק דנ"מ דהיכא דנוכל למימר כבולעו כך פולטו או היתירא בלע כנ"ל:

אם נבוא לבאר שיטת מהר"מ שבמרדכי הנ"ל צריך אני להקדים מה שקשה לי בדברי הט"ז סימן צ"ג סעיף א' שהקשה על הגמ' דמס' פסחים דף ל' גבי כלי חרס חזינן להו דמדייתי והתורה העידה על כלי חרס שאינה יוצא מתוך דופיו לעולם פירש"י כו' שהרי בכלי עץ ומתכת כתיב ומורק ושוטף במים אבל בכלי חרס ישבר והקשה ע"ז הט"ז אדרבה נימא מדגלי רחמנא בקדשים דאמרינן ישבר ש"מ דחולין הוי קיל מזה וכמ"ש מהר"מ במרדכי לענין שאין כלי חרס פולט לתוך כלי מדאשכחן גבי קדשים כן ש"מ דחולין קיל מזה ובתוס' שם הקשה קושיא אחרת דלמא גזירת הכתוב הוא אין ללמוד הימנה ותירצו כו' זה מועיל לתרץ קושית התוס' אבל עדיין קשה קושיתנו דלמא חולין שאני מקדשים כו' עכ"ל הט"ז:

ולפענ"ד לא אוכל דבריהם להבינם לפי מה שאבאר כוונת התוס' בתירוצם שהרב בעל הט"ז ז"ל מביא תירוץ התוס' בקיצור מפני שהוא מביא דברי התוס' שבפסחים דף ל' ד"ה התורה כו' אבל באמת דברי התוס' הללו יש ג"כ במס' זבחים דף צ"ו ד"ה אלא ושם מבואר דברי התוס' אלו ביותר ביאור מעט וז"ל התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו מנ"ל דמחטאת ליכא למילף דהתם גזירת הכתוב אם נאמר דבישול בלא בלוע טעון שבירה ותירצו דמאחר שהתיר הכתוב בכלי נחושת במריקה ושטיפה ובכ"ח לא התיר ש"מ דטעמא משום בליעה הוא דזה יוצא מידי דופיו וזה אינו יוצא מידי דופיו ובישול בלא בלוע טעון שבירה בזה סברא לומר לפי שהחמיר בו הכתוב לחושבו כבלוע עכ"ל וזהו ממש כוונת התוס' שם בפסחים רק שקיצרו בלשון ואם נדייק בתירוץ התוס' הרי מוכח מהתוס' שלא כדברי מהר"מ שבמרדכי דכיון דפירשו התוס' דמאחר דהתיר בכלי נחושת ע"י הגעלה ובכלי חרס טעון שבירה הרי ע"כ דטעם הכתוב משום בליעה הוא א"כ מה לי קדשים מה לי חולין א"כ אזי בוודאי צריכין אנו לגמור ג"כ חולין מזה דלא כמהר"מ שבמרדכי ולפי סברת התוס' אזלא לה קושית הט"ז ג"כ כמובן:

אך שלפי האמת יקשה קושית התוס' לפי שיטת מהר"מ דסובר מדגלי רחמנא בקדשים ש"מ דחולין אינו כן היינו משום דבקדשים הוי גזירת הכתוב א"כ יקשה מהגמ' דפסחים דף ל' דקאמר הגמ' התורה העידה בכ"ח שאינו יוצא מידי דופיו לעולם משום דבכלי חרס כתיב ישבר אלמא דגמרינן לענין פסח מקדשים ולא אמרינן דהוי גזירת הכתוב ומילתא בלא טעמא ולא גמרינן מיניה גם יקשה על מהר"מ שבמרדכי הנ"ל מהירושלמי והובא בהתוס' בהגמרא זבחים דף צ"ה ע"ב ד"ה עירה אזי מביא שם דברי הירושלמי לענין הלכות שבת וז"ל ר' יונה אומר עירוי ככלי ראשון חייליה דר' יונה מן הדא וכל כלי ח' אשר תבושל בו ישבר מ"מ עכ"ל אלמא אמרינן דגם הירושלמי גמר חולין מקדשים ודלא כמהר"מ שבמרדכי הנ"ל:

מכל הנ"ל נוכל להוכיח דהגמ' דזבחים דף צ"ו ע"ב דקאמר הגמ' דבקדשים מפעפע ובתרומה ובחולין לא מפעפע זהו מלתא בטעמא כשיטת הרא"ה והרשב"א דלהכי צריך בקדשים מריקה ושטיפה בכל הכלי משום דמפעפע ולא משום דהוי גזירת הכתוב משו"ה גמרינן מינה לענין חולי ג"כ בהירושלמי הנ"ל ובגמ' דפסחים הנ"ל רק הא דמקילינן בתרומה ובחולין דאינו צריך הגעלה רק במקום בישול היינו או כשיטת הרא"ה משום דאמרינן כבולעו כך פולטו או כשיטת הרשב"א דבתרומה מקילינן משום דהיתרא בלע:

אך דעדיין יקשה לפי שיטת הרשב"א והרא"ה דטעמא דקדשים משום דמפעפע ולא משום גזירת הכתוב א"כ אמאי אסרינן בישול בלא בלוע בקדשים כמו תלאו באויר התנור ובתוס' דזבחים דף צ"ו ד"ה אלא מיישב זאת היינו דקושטא דהטעם בקדשים משום בליעה הוא ולא מטעם גזירת הכתוב דמדבקדשים מהני הגעלה בכלי מתכת ובכ"ח שבירה אזי בוודאי הטעם משום בליעה רק הא דבישול בלא בליעה טעון שבירה היינו משום דהחמיר בו הכתוב לחושבו כבלוע. ולפענ"ד אזי דברי התוס' קשה להולמם דכיון דהתוס' רוצים לומר דהא דהחמיר בקדשים להצריך מריקה ושטיפה הוי מילתא בטעמא משום בליעה א"כ מה זה שסיימו התוס' דבישול בלא בלוע החמיר הכתוב לחושבו כבלוע אף דהוי מילתא בלא טעמא א"כ חזר הדבר להיות גזירת הכתוב ע"כ נלפע"ד לתרץ זאת באופן אחר היינו דקושטא הוא דבקדשים הוי טעמא משום בליעה ולא משום גזירת הכתוב כסברת התוס' אך הא דקשה א"כ אמאי אסרינן בבישול בלא בלוע אזי נלפע"ד לתרץ בדרך זה וקצת מזה העיר הכרו"פ ז"ל דהנה לכאורה יש לדייק בדברי הגמ' דפרק דם חטאת דף צ"ו בהבעיא דבעי רב יצחק אי בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי או אולי דווקא במקום בישול לבד והלא שם לעיל בדף צ"ה בעי שם רמי בר חמא תלאו באויר התנור מהו היינו אי בישול בלא בלוע אוסר ואם נאמר דבישול בלא בלוע אוסר א"כ לא יהיה מקום להבעיא שניה שבדף צ"ו דבעי רב יצחק אי בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי דאם נאמר דבישול בלא בלוע אוסר א"כ בוודאי אי בישל במקצת כלי צריך להגעיל כולו דאף אם נאמר דאינו מפעפע בכולו מ"מ צריך להגעיל כולו משום דבישול בלא בלוע אוסר דלא גרע מתלאו באויר התנור אלא ע"כ צריכין אנו לומר דהבעיא שניה דרב יצחק קאי באם תימצי לומר דבישול בלא בלוע אינו אוסר היינו דמתחילה בעי רב חמא אי בישול בלא בלוע אוסר היינו משום דמספקא ליה לרמי בר חמא אי הא דאמרינן בקדשים מריקה ושטיפה ובכ"ח ישבר הוא מטעם גזירת הכתוב א"כ קפיד רחמנא אף אבישול בלא בלוע או דזהו מטעם דהבליעה הולכת בדופני הכלי וא"כ בישול בלא בלוע כיון דאינו בולע אינו אוסר וכיון שביארתי דהבעיא שניה דרב יצחק קאי באם תימצי לומר דבישול בלא בלוע אינו אוסר ע"כ היינו משום דסובר דהטעם דהכלי נאסר בקדשים הוא משום בליעה משו"ה בישול בלא בלוע אינו אוסר ולא מטעם גזירת הכתוב ומה שמסיק הגמ' אח"כ ע"ז אזלא ג"כ ע"ז האופן דטעמא דקדשים משום בליעה ולא משום גזירת הכתוב וזהו מבואר בכללי הרמב"ם שנדפס בהרמב"ם חלק ראשון שדרך הרמב"ם לפסוק כאת"ל שבגמ' אך היכא דהאת"ל אינו מפורש בהדיא רק דמוכח כן כבנדון דהכא אזי מביא דעת הלח"מ פ"ב מהל' גיטין דאם בעל הבעיא שנית הוא בעל איבעיא אחר אנן אמרינן מדשאל זאת מכלל דאידך פשיטא ליה ואף דיש חולקין ע"ז הכלל מ"מ בנ"ד כ"ע מודים דצריכין אנו לפסוק כמשמעות הבעל איבעיא רב יצחק דהטעם דהכלי נאסר בקדשים משום בליעה הוא ולא משום גזירת הכתוב כנ"ל כיון דסוגית הגמ' מירושלמי שהבאתי לעיל דר' יונה גמר דעירוי מבשל לענין שבת מקדשים ולא אמרינן דקדשים שאני דגזירת הכתוב הוא ש"מ דסובר הירושלמי ג"כ דטעמא דנאסר בקדשים משום בליעה הוא ולא משום גזירת הכתוב ש"מ דיש לנו לפסוק כסברת הבעל הבעיא רב יצחק גם מהגמ' דפסחים דף ל' דגמר הגמ' לענין פסח מקדשים דקאמר הגמ' התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מדופיו לעולם ופירש"י דבקדשים כתיב ישבר אלמא דגמרינן חולין מקדשים אלמא דטעם האיסור בקדשים משום בליעה הוא ולא משום גזירת הכתוב וכן פירשו התוס' שם ד"ה התורה ובמס' זבחים דף צ"ו ד"ה אלא וז"ל מדהתיר הכתוב בכלי נחושת ע"י שטיפה ומריקה ובכלי חרס שבירה ש"מ דטעמא משום בליעה ולא משום גזירת הכתוב אך דקשה להו לתוס' ע"ז אמאי אוסר הכתוב בבישול בלא בלוע היכא דתלאו באויר התנור דמזה משמע דבקדשים הוי גזירת הכתוב ע"כ תירצו בדוחק שהחמיר הכתוב בבישול בלא בלוע לחושבו כבישול' ובלוע עכ"ל. אך לפי האמת זהו דוחק גדול דכיון דפירשו התוס' דטעמא דקדשים משום בליעה ולא משום גזירת הכתוב א"כ אמאי החמיר הכתוב בבישול בלא בליעה אך לפי מה שכתבתי דבעל האיבעיא רב יצחק דבעי בישל במקצת כלי אי טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי פשיטא ליה דבלוע בלא בישול אינו אוסר וזה האיבעיא קאי באת"ל כמו שפי' לעיל וכן צריכין אנו לפסוק הדין וכנ"ל דטעמא דקדשים משום בליעה הוא ובישול בלא בלוע אינו אוסר א"כ הסוגיא דפסחים הנ"ל דגמרינן לענין פסח מקדשים סברי נמי דטעמא דקדשים משום בליעה ולא משום גזירת הכתוב וסוברת כסוגיא דזבחים דף צ"ו כבעל הבעיא רב יצחק דבישול בלא בלוע אינו אוסר כנ"ל ואין אנו צריכים לדחוקי כפי' התוס' ז"ל בזה: היוצא לנו מכל הנ"ל דמוכח דהסוגיא דבישל במקצת כלי כו' מוכיח כהרא"ה והרשב"א דטעמא של איסור הכלי בקדשים משום בליעה הוא ולא משום גזירת הכתוב כשיטת מהר"מ שבמרדכי או כשיטת הפר"ח בסימן קכ"א דסברי דטעמא דקדשים משום גזירת הכתוב. וכיון דטעמא דקדשים משום בליעה הוא א"כ הא דקאמר הגמ' אותה למעוטי תרומה יהיה הפירוש או כשיטת הרא"ה משום דאמרינן כבולעו כך פולטו או כשיטת הרשב"א משום דאמרינן דתרומה מקרי היתרא בלע:

אך דבאמת גם שיטת הרא"ה קשה להולמו לפענ"ד דאי אמרינן דכוונת הגמ' דלהכי בתרומה בישל במקצת כלי אינו טעון מריקה ושטיפה רק נגד מקום בישול היינו משום דכבולעו כך פולטו א"כ לר"ש דדריש קדשי קדשים למעוטי ק"ק פי' וה"ה תרומה וכ"ש חולין א"כ יהיה לפי"ז הפירוש דדווקא בקדשי קדשים טעון מריקה ושטיפה בכולו אבל בקדשים קלים ותרומה וחולין יהיה מריקה ושטיפה רק נגד מקום בישול דכבולעו כך פולטו א"כ גם בקדשים קלים ע"י מריקה ושטיפה שכנגד מקום הבישול אזי מפליט כל הנותר ממה שלמעלה ממקום הבישול א"כ יקשה אמאי לא מהני בקדשי קדשים ג"כ הגעלה כנגד מקום הבישול לבד אלא ע"כ נהיה מוכרחים לומר דבקדשי קדשים הוי גזירת הכתוב שטעון מריקה ושטיפה בכולו א"כ יקשה מהירושלמי הנ"ל דיליף לענין עירוי מבשל לענין שבת מקדשים ומהגמ' דפסחים דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו משום דילפינן מקדשים דכתיב ישבר ואי בקדשים הוי גזירת הכתוב א"כ האיך נוכל למילף מינה ותו יקשה לפי שיטת המג"א בסימן תנ"א דסובר דאף שהבליעה הולכת בכולו מ"מ אינו פולט מכולו א"כ יקשה אמאי מהני בקדשים קלים אליבא דר"ש מריקה ושטיפה רק נגד מקום הבישול לבד והרי אכתי ישאר בליעת נותר ממקום הבישול ולמעלה. ולפענ"ד אזי משמעות הסוגיא אזלא לפי שיטת הרשב"א ז"ל המובא בט"ז ס"ק ז' בסימן קכ"א דלא ממעטינן מאותה למעוטי תרומה רק תרומה והדומה לה דהיתרא בלע בזה אמרינן כיון דהגעיל במקום הבישול לבד שוב אינו ראוי על הנשאר לחול שם תרומה או חלב ונוכל לומר לפירוש זה דגם בקדשים קלים מקרי היתרא בלע להכי סגי להגעיל רק מקום הבישול לבד רק בקדשי קדשים החמיר הכתוב להצריך מריקה ושטיפה בכולו משום דכיון דאף אם נגעיל במקום הבישול עדיין ישאר למעלה ממקום הגעלה מעט נותר אזי משום חומרא דקדשי קדשים החמיר הכתוב אף על אותה המעט הנשאר משו"ה מצריך הכתוב אף אם בישל במקצת כלי שצריך מריקה ושטיפה בכולו: ואף שביארתי מההוכחות הנ"ל דהסוגיא אזלא דטעמא דמריקה ושטיפה בקדשים משום בליעה הוא ולא משום גזירת הכתוב זהו דווקא רק לפי מה דסובר הגמ' דמריקה ושטיפה בחמין וזהו הגעלה והא דאמר אביי דבקדשים טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי ובתרומה רק שבמקום בישול זהו כוונתו דהיינו הגעלה אזי נוכל למימר דטעמא דקדשים משום בליעה הוא וכנ"ל אבל למאי דאוקי רבא דבקדשים דווקא במים הוי הגעלה ובתרומה אף ביין אזי לדידיה בוודאי צריכין למימר דטעמא דקדשים משום גזירת הכתוב וה"ה לרבה בר עולא דאמר דהשטיפה בצונן ובקדשים בעי שטיפה יתירתא נמי צריכין למימר דגזירת הכתוב הוא בקדשים:

נחזור לעניננו דשיטת הרשב"א והרא"ה דטעמא של איסור הכלי בקדשים משום בליעה ושיטת מהר"מ שבמרדכי שהוא מחמת גזירת הכתוב וע"ז האופן נלע"ד לבאר שני הדעות שהביא הב"י בסי' צ"ב בטפת חלב היינו שבתחלה הביא שיטת מהר"מ שבמרדכי דס"ל דבקדשים הוי גזירת הכתוב לכן כתב מדאצטריך קרא לקדשים אלמא דבכ"מ אינו מפעפע בכולו לכן כתב דבשיעור עובי הדופן צריכין לשער ולא נגד התפשטותה בפנים ע"י פעפוע ואח"כ אח"ז כתב הב"י בשם ספר המצות דבפרק דם חטאת מספקא לן אי מפעפע כו' ורוצה ללמוד מקדשים דבטפת חלב נגד הריקן מפעפע אם כן הרי סובר דטעמא דקדשים משום בליעה ולא משום גזירת הכתוב היינו כשיטת הרא"ה והרשב"א שזכרתי לעיל: ובזה האופן נלפע"ד שמחולקים שני הדעות שהביא המחבר בסימן צ"ד שהדעה הראשונה סובר בתוחב כף חולבת בקדירה של בשר אין משערים רק במה שנתחב משום דאינו מוליך בליעתו בכולו כפי' הש"ך היינו משום דזו הדעה סוברת כשיטת מהר"מ שבמרדכי שהביא הב"י בסימן צ"ב היינו דהא דטעון מריקה ושטיפה בכל הכלי בקדשים הוי גזירת הכתוב ולא משום בליעה ממילא שמעינן דמדגלי רחמנא בקדשים ש"מ דבכ"מ אינו מפעפע משו"ה בתוחב כף חולבת אין משערין רק במה שנתחב היינו דכיון דדרך לתחוב הכף עד אותו מקום אמרינן דמתחילה לא הוליך הבליעה של חלב בכולו ואף אם תחב בחלב כל הכף ועתה תחב הכף במקצת מ"מ אין משערין רק במה שנתחב משום דאמרינן דאינו פולט מכולו והכל הטעם משום דאינו מפעפע ובקדשים הוי גזירת הכתוב כשיטת מהר"מ שבמרדכי:

והדעה השניה בדברי המחבר שבסי' צ"ד הנ"ל כתב שאם הכף של מתכת משערים בכולה עכ"ל אזי נלפע"ד שסוברת כהדעה השניה שמביא ב"י בסימן צ"ב בטפת חלב היינו הספר המצות דאמרינן דהטפת חלב מפעפע בדופני הקדירה משום דגמרינן מקדשים משום דבקדשים הוי טעמא משום בליעה ולא משום גזירת הכתוב ועד"ז מביא המחבר בסימן צ"ד הדעה שניה דבכף של מתכת משערין בכולו היינו משום דלפי דעת זו דאמרינן דהבליעה מפעפע בדופני הקדירה וכמו שמבליע בכולו כן הוא פולט מכולו לכן כתב שאם הכף של מתכת משערין בכולו:

ועפ"י דעה זו סובב הולך דברי המחבר בסימן צ"ב בטפת חלב שנפלה נגד הריקן דצריך ס' פעמים ס' היינו משום דמפעפע כמו שכתב הט"ז והש"ך מספר המצות וכדעה שניה הנ"ל שבסימן צ"ד ואף שכתב שם הרמ"א וז"ל וסברא ראשונה עיקר משמע מזה דבדיעבד אין אנו צריכין כלל להחמיר ולאסור מ"מ מדברי המחבר שבסי' צ"ב מוכח שאף בדיעבד צריכין אנו להחמיר כדעה השניה ואף שמדברי הב"י משמע ג"כ שנוטה יותר להדעה הראשונה מ"מ לענין דינא חושש להחמיר אף לדעה שניה ודלא כהרמ"א שכ' וכן נוהגים כסברא הראשונה דמשמע מדבריו שאין אנו צריכין להחמיר ולאסור בדיעבד כדעה שניה אך מדברי המחבר לא נראה כן. וקצת ראיה נוכל להביא דהמחבר סובר דצריכין אנו להחמיר כדעה האחרונה מדברי הב"י בסימן קכ"א שהביא להלכה דברי הרשב"א שאעפ"י שלא נשתמש איסור אלא במקצתו צריך להגעיל את כולו גם כתב שכן הוא דעת הראש ז"ל:

וזהו כוונת המחבר בסימן קכ"א סעיף ו' שכתב וז"ל אבל לענין הכשרו לא עלה לו הכשר עד שיכשיר כולו עכ"ל פי' ואעפ"י שלא נשתמש אלא במקצתו צריך הכשר בכולו היינו משום דס"ל משום דהלכה הבליעה בכולו כן פי' הש"ך בס"ק ט"ז ובט"ז ס"ק ז' א"כ מוכח מזה דהמחבר ס"ל דמוליך הבליעה בכולו ודלא כפי' הש"ך בסימן צ"ד ס"ק ג' שכתב דאינו מוליך בליעתו בכולו והא דלא מהני להמחבר הכשר רק לאותו מקצת הנאסר ולומר כבולעו כך פולטו היינו משום דהמחבר נמשך אחר דבריו בב"י הנ"ל שמביא שם דברי הרשב"א הנ"ל ומסיק שם שגם הרא"ש ז"ל סובר כן ומסיק דברי הרא"ש שלהי מס' עכו"ם וז"ל משום דחם מקצתו חם כולו לא אמרינן רק לענין לאסור אבל לא לענין הכשר עכ"ל וביאור דברי הרא"ש הוא כך דהרא"ש כתב דסכין של עכו"ם די אם יגעיל ע"י ליבון רק חודו ולא הקתא אע"ג דע"י תשמיש העכו"ם בלע בכולו אף בהקתא משום דחם מקצתו חם כולו מ"מ כיון דאין הישראל משתמש בסכין ע"י האור סגי בהכי עכ"ד משמע מזה שאם היה הישראל משתמש ג"כ ע"י האור בהסכין אזי היה פולט גם מהקתא ואסור ולא היה מועיל הליבון של החוד שעשה הישראל שעי"ז יפליט ג"כ מהקתא היינו משום דסברת הרא"ש הוא דהא דאמרינן דע"י חם מקצתו חם כולו בולע מכולו ופולט מכולו אזי לא אמרינן זאת רק לחומרא לאסור ולא להקל משו"ה אינו מועיל הליבון של החוד להפליט מהקתא והישראל אסור להשתמש בהחוד ע"י האור דשמא יפלוט מהקתא ולשון הרא"ש הנ"ל מובא ג"כ בש"ך סימן קכ"א ס"ק י"ז משמע מזה דלחומרא אמרינן שע"י חם מקצתו חם כולו מפליט מכולו ג"כ א"כ לפי"ז יש לנו לפסוק לחומרא כדעה האחרונה שבסימן צ"ד סעיף א' שאם תחב הכף במקצת צריך לשער נגד כולו גם מדברי הד"מ בטור סימן קכ"א בד"מ ס"ק ט"ז כתב שאם לא הגעיל היד של מחבת אין לאסור בדיעבד משום דכבולעו כך פולטו משמע מזה דסובר הד"מ דע"י חם מקצתו חם כולו פולט ג"כ א"כ משמע מזה דצריכין אנו להחמיר ג"כ כדעה האחרונה שבסימן צ"ד הנ"ל אם לא שנחלק כדעת הרשב"א ז"ל דהתם בתוחב כף חלב לבשר דהיתרא בלע קיל אך דאכתי לא יתישב בסימן צ"ח סעיף ד' דהתם מיירי לענין בליעת איסור והרמ"א הכריע ג"כ כסברא הראשונה:

ולפי מה שהוכחתי לעיל שמהירושלמי משמע דגמרינן מקדשים לענין פעפוע ומהגמ' דפסחים דף ל' התורה העידה כו' משמע ג"כ דגמרינן מקדשים א"כ מוכח מזה דסוגיא דזבחים דף צ"ו דבישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי הוא משום בליעה דנבלע הקדשים בכולו ולא משום גזירת הכתוב וכנ"ל א"כ מוכח מהסוגיא כהדעה שניה שמביא המחבר בסימן צ"ד שצריכין אנו לשער כנגד כל הכף אף במקום שלא נתחב בקדירה כיון דמעיקרא בלע הכף בכולו ובתחיבה השניה פולט מכולו ודלא כהרמ"א ואף דלכאורה קשה עלי לפסוק דלא כהרמ"א אף לחומרא אך דלפענ"ד נראה דגם שיטת הראשונים מסכימים להדעה שניה דמוליך הבליעה בכולו היינו שיטת הרא"ה והרשב"א מה שמביא הט"ז בסימן קכ"א דסוברים דמסוגיא דזבחים הנ"ל מוכח דמבליע בכולו אך להרא"ה דסובר דאותה למעוטי תרומה משום דאמרינן כבולעו כך פולטו יהיה היתר לענין הגעלה שאם בישל במקצת כלי תסגי הגעלה במקצת משום דאמרינן כבולעו כך פולטו משא"כ לענין תחיבת הכף במקצת אזי יסבור כסברא האחרונה דבלע בכולו ומפליט מכולו וצריך ס' נגד כולו עפ"י דין וכ"ש אם תחב הקתא מכף חלב לבשר שיאסור ודלא כמהר"מ מ"צ המובא בש"ך בסימן קכ"א (ומה שמביא הפ"ת בסימן צ"ד ס"ק ג' בשם הש"ך שמחלק שחום ע"י האור ממש מבליע בכולו משא"כ חום שע"י בישול אינו מבליע בכולו עכ"ל ולפענ"ד אין לחלק בזה ואף שלכאורה יש מקום לדבריו שהרי עיקר חם מקצתו חם כולו הוא בפ' כיצד צולין דצולין את הפסח בשפוד של רימון וקפריך הגמ' וניתי של מתכת וקמשני הגמ' איידי דחם מקצתו חם כולו וקמטוי מחמת השפוד עכ"ל הגמ' והתם הוא חם שע"י האור ולא ע"י הבישול מ"מ לא נראה לפע"ד לחלק בזה שהרי מהסוגיא דזבחים דף צ"ו הנ"ל מהא דבישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי מוכח דאף ע"י בישול חם מקצתו חם כולו ובולע וכנ"ל דטעמא דקדשים משום בליעה ולא משום גזירת הכתוב זולת אם נחלק בין חום דתחיבת הכף שהוא באקראי לחום שע"י בישול אך זהו דוחק גדול]: הרי ביארנו שיטת הרא"ה ז"ל. ושיטת הרשב"א המובא בט"ז סי' קכ"א דהא דאמרינן אותה למעוטי תרומה בפ' דם חטאת היינו משום דבליעת התרומה מקרי היתרא בלע א"כ לענין הגעלה אם בישל במקצת כלי דבר איסור צריך הגעלה בכל הכלי ולענין תחיבת הכף שבסימן צ"ד אזי אם נשתמש בהכף חולבת באותו יום בכל הכף ועתה נתחב רק מקצת מהכף בבשר יכול להיות שאף להרשב"א דס"ל דהיכא דהיתרא בלע כמו תרומה וחולין סגי להגעיל רק קצת מהכלי אך זהו דווקא שהתשמיש של תרומה היה ג"כ במקצת אבל בענין נ"ד שהתשמיש של החלב היה בכל הכף ועתה תחב מקצת מאותו כף לבשר אזי יכול להיות שאף הרשב"א מודה שצריכין אנו לפסוק כדעה האחרונה שבסימן צ"ד שסובר שאם הכף של מתכת משערין בכולו כו' אך אם לא נשתמש בהכף חולב באותו יום רק במקצת ועתה תחב בהבשר ג"כ באותו מקצת אזי יסבור הרשב"א כדעה הראשונה שבסימן צ"ד שאין משערין רק בכל מה שנתחב ממנו בקדירה כיון דהיתרא בלע. א"כ בסי' צ"ח שמביא המחבר ג"כ שני הדעות באם תחב כף של איסור קצת בהקדירה אזי מביא ג"כ שיטה הראשונה שאין אנו מצריכין ב' רק נגד המקום שנתחב ושיטה שניה שצריך ס' נגד כולו. ולפי מה שכ' לעיל אזי אף לפי שיטת הרשב"א צריכין אנו לפסוק כהדעה שניה דצריך ס' נגד כולו כיון שבלע איסור וכ"ש לפי שיטת הרא"ה הנ"ל וכנ"ל:

העולה מזה דבכף של איסור אם תחב במקצת צריך ס' נגד כולו כדעה האחרונה שבסי' צ"ח בין להרשב"א בין להרא"ה. גם להרא"ש דשילהי עכו"ם דכתב דאמרינן חם מקצתו חם כולו להבליע ולהפליט לחומרא כנ"ל צריכין אנו ג"כ לפסוק כדעה האחרונה שצריך ס' נגד כולו. ואם תחב הקתא אוסר ג"כ. ולענין הגעלה אזי אם נשתמש במקצת דבר איסור צריך להגעיל כולו להרשב"א. ולהרא"ה אזי אם נשתמש האיסור במקצת אזי סגי הגעלה במקצת וכן פי' הט"ז בסי' קכ"א ס"ק ז'. ולענין תחיבת כף חולב לבשר במקצת אזי להרשב"א סגי בס' רק נגד מה שתחב כדעה הראשונה היינו אם לא נשתמש בהכף חולב באותו מעל"ע בחלב רק במקום שתחב עתה בהבשר לכן סגי בס' רק נגד מה שתחב אבל אם באותו מעל"ע השתמשו בכל הכף בחלב ועתה תחבו בבשר במקצת יוכל להיות דגם הרשב"א סובר דצריך ס' נגד כולו דכי אמרינן להרשב"א דהיכא היתרא בלע קיל היינו היכא דבישל במקצת כלי סגי להגעיל באותו מקצת שבישל ואף דכשבישל מעיקרא ההיתר במקצת הלכה הבליעה בכולו ועתה כשהגעילו באותו קצת יכול להיות שלא פולט ע"י אותו הגעלה כל הבליעה מדופן הקדירה שלמעלה מההגעלה כ"א מעט וע"י בישול השני יוצא מכ"מ סובר הרשב"א דהיכא דהיתרא בלע סגי בהגעלה רק נגד מה שנשתמש ההיתר היינו כיון דהא דנבלע בהקדירה אף נגד המקום שלא נשתמש הוא היתרא בלע הוא טעם קלוש ע"כ אם הגעיל אח"כ המקום שנשתמש אזי אינו ראוי לחול עליו את השם הראשון חלב או תרומה. אבל אם בישל מעיקרא ההיתר בכל הכלי אזי סובר הרשב"א דצריך הגעלה בכל הכלי ואם תחב אח"כ הכף במקצת בבשר בלא הגעלה אזי יכול להיות דגם הרשב"א סובר דצריך ס' נגד כולו כיון דהבליעה שבקדירה היתה ע"י בישול בכולו ולא ע"י שבישל במקצת והלכה הבליעה למעלה אזי בזה לא קאמר הרשב"א דהיתרא בלע קיל כדמוכח כ"ז מהסוגיא דפ' דם חטאת ד' צ"ו דקאמר אותה למעוטי תרומה ולהרשב"א הוי הטעם משום דהיתרא בלע ע"ש ולא משום כבולעו כך פולטו:

ולשיטת הרא"ה דסובר דהא דמקילינן בתרומה שאינו צריך להגעיל רק המקום בישול הוא משום דכבולעו כך פו פולטו אזי בוודאי בענין נ"ד אם תחב כף חולבת במקצת צריך ס' נגד כולו כדעה האחרונה:

ולענין מה שזכרתי קושית הכרו"פ והחוות דעת מה שמקשים על ספיקא של הסמ"ק שכ' טפה חלב שנפלה על הקדירה מספקא לן בפ' דם חטאת אי מפעפע בכל הכלי או לא והקשה ע"ז הכרו"פ מאי מספקא ליה להסמ"ק הלא שם בגמ' נפשט האבעיא דבקדשים מפעפע ובתרומה וכ"ש חולין לא מפעפע. ולפי מה שביארתי לעיל דילפינן בכ"מ מקדשים דמפעפע א"כ גם בתרומה ובחולין מפעפע רק הא דממעטינן תרומה וחולין הוא משום דאמרינן או כשיטת הרא"ה משום דכבולעו כ"פ או כשיטת הרשב"א משום דהיתרא בלע קיל א"כ הכא בטפת חלב שנפלה על הקדירה אזי לכ"ע אמרינן דמפעפע א"כ יקשה לנו דברי הסמ"ק מה שכתב דמספקא לן בפ' דם חטאת אי מפעפע או לא:

ע"כ נלפע"ד לבאר כוונת הסמ"ק ע"ז האופן היינו דע"כ כוונת הגמרא בהאיבעיא אי בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי או לא אזי כוונת הגמרא שהספק הוא אי התבשיל שבישלו פעפע מלמעלה או לא ואי פעפע למעלה אזי יש עוד ספק עד כמה מגיע הפעפוע אם בכולו אם במקצתה דל"ל דהספק הוא בגמ' רק אי מפעפע בכל הכלי או שאינו מפעפע כלל למעלה ממקום הבישול זה אינו דכיון דמספקא ליה לבעל האיבעיא שאולי עולה הפעפוע למעלה ממקום הבישול אזי בוודאי מספקא לו ג"כ עד כמה עולה הפעפוע אם בכל הכלי או במקצתה דמהיכא תיתי שיתברר לו דאם עולה הפעפוע למעלה עולה בכולו ולא במקצתה רק דבעל האיבעיא מספקא ליה אי אינו עולה הפעפוע למעלה ממקום הבישול אזי אינו צריך מריקה ושטיפה רק במקום הבישול או שעולה הפעפוע למעלה ממקום הבישול ולא ידעינן עד כמה עולה למעלה ממקום הבישול אם בכולו או במקצתו לכן מספק אנו מצריכין מריקה ושטיפה בכל הכלי וע"ז פשיט הגמ' דבקדשים מפעפע למעלה ממקום הבישול להכי מצריך מריקה ושטיפה בכל הכלי אבל זה הספק נשאר לנו היינו עד כמה עולה הפעפוע למעלה אם בכולו או במקצתו וזהו כוונת הסמ"ק שכתב טפה שנפלה על דופן הכלי מספקא לן בפ' דם חטאת אי מפעפע בכל הכלי או לא כו' עכ"ל ונוכל לומר דכוונתו בזה כמו שכתבתי היינו דאף לפי מה שפשיט הגמ' דבקדשים מפעפע למעלה ממקום הבישול להכי טעון מו"ש בכל הכלי מ"מ עדיין נשאר הספק עד כמה עולה הפעפוע למעלה מהבישול אם בכולו או במקצתה לכן כתב דאם נפלה נגד התבשיל אז ממ"נ מותר דאם הטפה מפעפע בכל הכלי הרי נתבטל היינו או דנאמר דנתבטל בלחלוחית הכלי או דנאמר דכוונתו כך דכיון דהטפה מפעפע בכל הכלי א"כ גם התבשיל שבישל עכשיו ג"כ מפעפע בדופן כל הכלי ומקושר בהתבשיל שבקדירה ונתבטל ואי אמרינן דבקדשים אינו מפעפע למעלה ממקום הבישול א"כ הכא הטפה שנפלה על הקדירה נכנסת תיכף בפנים ונתבטל אבל בטפה שנפלה נגד הריקן אזי אף לפי מה דפשיט הגמ' דבקדשים מפעפע למעלה ממקום הבישול ולפי מה שכ' לעיל דגמרינן בכ"מ מקדשים מ"מ עדיין יש להסתפק אי מפעפע למעלה ממקום הבישול בכל הכלי או במקצתה א"כ הכא בטפה שנפלה כנגד מקום הריקן נמי יש להסתפק אי מפעפע בכל הכלי א"כ מגיע הפעפוע למקום הרוטב ונתבטל בהרוטב וניתר גם הבלוע שבמקום הריקן [כן פי' בפרישה ס"ק י"ט בפירושו על הטור בסימן צ"ב] או אולי בקדשים נמי אף לפי מה שפשיט הגמרא דמפעפע למעלה ממקום הבישול מ"מ עדיין יש להסתפק אולי אין מפעפע למעלה רק במקצת הכלי ולא בכולו והכי נמי בט' חלב נגד הריקן יש להסתפק אולי אין מפעפע רק עד סמוך לרוטב ואוסר עד מקום ההוא עד ס':

ובע"כ צריכין אנו לומר דכוונת הסמ"ק דהספק שבגמ' הוא רק אי מפעפע למעלה ממקום הבישול או לא אבל אי אמרינן דמפעפע למעלה אזי אין גבול לומר עד כמה הוא מפעפע אם בכולו אם במקצתו דאי לא תימא הכי רק דנאמר שהספק שבגמ' הוא רק אי אמרינן שאינו מפעפע למעלה ממקום הבישול או שהוא מפעפע למעלה בכל הכלי אבל לא במקצת א"כ יהיה הספק שבגמ' או שאינו מפעפע כלל או שהוא מפעפע בכל הכלי דווקא א"כ יהיה קשה איך מספקא ליה להסמ"ק בטפה שנפלה נגד הריקן דלמא מפעפע הטפה רק עד סמוך לרוטב ולא אל הרוטב הרי הספק שבגמ' הוא או שאינה מפעפע כלל או שהוא מפעפע בכל הכלי וא"כ בטפה שנפלה נגד הריקן נמי צריך להיות הספק כן היינו או שאינו מפעפע כלל או שהוא מפעפע בכל הכלי וא"כ ע"כ מגיע להרוטב ונתבטל וא"כ היה די בס' נגד הטפה לחוד ממ"נ כנ"ל ולא היינו מצריכים ס' פעמים ס' אלא ע"כ צריכין למימר דכוונת הסמ"ק בהגמ' הוא כנ"ל ובזה מיושב קושית הכרו"פ והחוות דעת בטוב טעם:

לכאורה קשה לפי מה שכ' בשם הפרישה דטפת חלב נגד הריקן משו"ה צריך ס' פעמים ס' משום דלמא הגיע הפעפוע של הטפה עד סמוך לרוטב כנ"ל ופירשתי בשם הפרישה משום דאם הגיע הפעפוע עד להרוטב הרי נתבטל כנ"ל לכאורה קשה להבין דהרי אם נפל הטפה על הריקן מעט רחוק ממקום הרוטב אזי נכנס הפעפוע של הטפה מעט מעט עד שמגיע לרוטב א"כ הרי נאסר הרוטב של בשר הנבלע בקדירה מיד שנפלה הטפה של חלב עליה טרם שהגיע הפעפוע להרוטב ומאי אהני לן מה שמגיע אח"כ להרוטב הרי כבר נאסר אך באמת נלפע"ד דלא ק"מ דאם נאמר דהגיע הפעפוע של הטפה עד הרוטב אזי כמו כן צריכין אנו לומר דהפעפוע של הרוטב שנתבשל עתה עולה ג"כ למעלה עד מקום נפילת הטפה משום דמאיזה טעם נחלק הפעפוע של הרוטב המתבשל עתה מהפעפוע של הטפה וא"כ תיכף שנפלה הטפה מתערב בהפעפוע של הרוטב המתבשל עתה ונתבטל משא"כ אי אמרינן דהפעפוע של הטפה אינו מגיע להרוטב אז חוששין ג"כ שמא הפעפוע של הרוטב המתבשל עתה אינם מגיעים ג"כ להפעפוע של הטפה א"כ הפעפוע של הטפה אינם מגיעים להפעפוע של הרוטב המתבשל ולא נתבטל בהרוטב משו"ה אוסרים הלחלוחית שבכלי עד ס':

צל"ע לפענ"ד מה שכתוב בדברי המחבר בסי' צ"ב סעיף ו' וז"ל נהגו העולם לאסור כשנפלה על הדופן שלא כנגד הרוטב ופי' ע"ז הט"ז בס"ק כ' לשון איו"ה וז"ל נהגו העולם לאסור התבשיל אפילו יש ס' בתבשיל נגד הטפה דמאחר שנפלה נגד הריקן אז ודאי מפעפע רק בדופני הקדירה לבדה וחיישינן שמא עלה אח"כ פעם אחת רתיחת הקדירה ונגע לאותו מקצת דופן הקדירה שנאסרה או שמא יגע בה עתה בעת העירוי קודם שיצטנן עכ"ל ולפי שכלי הדלה לא אבין זאת דלפי מה שכתוב בט"ז לעיל אות י"ט וז"ל אם נפלה נגד הריקן אז נאסר חלק גדול בקדירה דשמא מפעפעת חלק גדול ועכ"פ לא עד הרוטב דאם לא כן הוי נפלה נגד התבשיל כו' וכן כתבתי לעיל בשם הפרישה בס"ק י"ט דאם הגיע הפעפוע להתבשיל הרי נתבטל וא"כ בנ"ד בנפלה הטפה נגד הריקן יש כאן ס"ס להתיר חדא דלמא הגיע הפעפוע להרוטב ונתבטל ואת"ל שלא הגיע הפעפוע להרוטב עדיין יש ספק שמא לא עלתה הרתיחה אח"כ. לכן היה נלפע"ד מזה להוכיח ולעשות סניף לפסוק כדעת מהרא"י שמביא הש"ך בס"ק כ"ד שכתב דנוהגין להתיר ע"י צינון אך הפמ"ג על הש"ך ס"ק כ"ד ועל הט"ז ס"ק כ' לא כתב כן רק כתב דנוהגים להחמיר שלא במקום ה"מ:

גם לפי"ז צל"ע עוד בזה לפענ"ד היינו אם נפלה הטפה נגד הריקן והקדירה היתה ב"י ואח"כ עלתה הרתיחה נגד נפילת הטפה דלכ"ע צריכין אנו לאסור אם לא היה ס' פעמים ס' ולפענ"ד אזי לא יצויר שיאסור דווקא אם בישלו עתה בקדירה שאר תבשילין או בשר עוף אז אמרינן דהטפה שנפלה אסרה את הבלוע בשר בהמה שהיו בדופני הקדירה עד ס' ונ"נ ואח"כ כשעלתה הרתיחה נאסר מה שבקדירה. אבל אי בישלו עתה בהקדירה בשר בהמה אזי אח"כ כשעלתה הרתיחה אזי הבלוע בשר הנ"נ ע"י נפילת הטפה של חלב כשנתערב אח"כ עם הבשר שבקדירה הוי מין במינו ואינו אוסרת בקדירה עד ס' רק מדרבנן דמן התורה ברובא בטיל דנגד הטפת חלב לבדה יש ס' וכיון שביארתי לעיל דבנפילת הטפה נגד הריקן אזי יש ספק אולי הגיע הטפה עד הרוטב ונתבטל רק דכל החשש שאולי לא הגיע הטפה רק עד סמוך לרוטב וא"כ בנ"ד הוי ספיקא דרבנן ומותר ולא יצויר שיאסר רק אם בישלו בהקדירה שאר תבשילין שאינם בשר בהמה אז אמרינן דהטפת חלב שנפלה על הריקן אסרה עד ס' ונ"נ ואח"כ כשעלתה הרתיחה אזי נאסרה מה שבקדירה עד ס' פעמים ס' מדאורייתא כיון שהמה אינו מינה:

לפי"ז יצויר שנוכל לשאול היכי תימצא שאם נתבשל בשר בהמה בהקדירה ונפלה טפת חלב יהיה מותר ואם נתבשל בשר עוף ונפלה הטפה של חלב יהיה אסור. ומה שכ' שהבלוע בשר הנאסר מחמת נפילת הטפה הוא מין במינו עם הבשר שבקדירה עיין זאת בחוות דעת שעל הט"ז בס"ק כ"ב בסימן צ"ב שכתב זו הסברא. והא שביארתי דאם נתבשל בשר בהמה אזי נוכל להתיר הוא דווקא הבשר אבל הרוטב ושארי דברים המתבשלים עמה נאסרים לפי שיטת הש"ך בסימן צ"ח ס"ק ח' משא"כ לפי שיטת הט"ז שם. אך למעשה בענינא דלעיל לא אוכל להכריע להלכה:

בדבר הנ"ל בטפת חלב שנפל על הריקן בקדירה בת יומא ונאסרה הלחלוחית שבדופן עד ס' וחיישינן שמא אח"כ עלתה הרתיחה ונאסרה התבשיל עד ס' פ' ס'. צריכין אנו לדעת דדווקא שהקדירה היתה ב"י מבישול בשר בהמה אבל אם הקדירה היתה ב"י מבישול בשר עוף ואח"כ נפלה הטפת חלב א"כ הוי איסור דרבנן וכיון דיש ספק אולי עלתה הרתיחה בשעת נפילת הטפה ונתבטלה א"כ הוי ספיקא דרבנן ויש להקל:

עוד בענין הנ"ל על הט"ז בסימן צ"ב ס"ק י"ט במה שכ' דספר המצות סובר דיש ספק אם יש פעפוע לטפה או אמרינן שאינה זזה ממקומה כלל עכ"ל א"כ לפי"ז יהיה קשה דברי הט"ז בזה הסימן בסימן צ"ב ס"ק כ"ח בענין טפה שנפלה על הכיסוי שכתב וז"ל שמא באותו פעם שנפלה הטפה לא עלתה הרתיחה עד הכיסוי ממש עכ"ל פי' ונאסרה הכיסוי ואח"כ כשעלתה הרתיחה צריך ס' פעמים ס' וקמסיים הט"ז וספיקא דאורייתא לחומרא פי' דהיכא דאיכא איסור דאורייתא צריכין אנו להחמיר מספק דשמא באותו פעם ש נפילת הטפה לא עלתה הרתיחה ונאסר הכיסוי ע"כ והקשיתי לפי דברי הט"ז הנ"ל בכוונת הסמ"ק הנ"ל שיש עוד ספק בנפילת הטפה שמא אינה זזה ממקומה כלל א"כ צריכין אנו להקל אף באיסור דאורייתא מטעם ס"ס היינו ספק אחד שמא בשעת נפילת הטפה על הכיסוי עלתה הרתיחה עד הכיסוי ואף את"ל שלא עלתה הרתיחה אז עד הכיסוי הרי יש עוד ספק שמא אינה זזה ממקומה א"כ יש לנו להקל אף באיסור דאורייתא מטעם ס"ס:

גם יש לעיין עוד לדברי הט"ז הנ"ל שמפרש דברי הסמ"ק שיש ספק שמא אינה זזה ממקומה הטפה שנפלה] על הקדירה א"כ לפי"ז יוצא לנו דין חדש היינו אם נתבשל בקדירה בשר עוף ונשפך על הקדירה חלב וליכא ס' במה שבקדירה וכיון דלדברי הט"ז הנ"ל יש ספק שמא אינה זזה ממקומה וא"כ יש ספק על החלב שנשפך על הקדירה שמא אינה זזה ממקומה ולא נכנסה לתוך התבשיל ובשר עוף בחלב הוי איסור דרבנן א"כ הוי ספיקא דרבנן להקל ומזה ג"כ ראיה שדברי הט"ז הנ"ל צ"ע:

בסימן צ"ט בפמ"ג בש"ד ס"ק י"ד בסופו וז"ל ובב"ח אף שיש בהיתר האחרון לבד ס' נגד האיסור לחוד אסור אף בה"מ וכמה צדדים אינם מועילין ואם יש ס' נגד היתר ואיסור הכל שרי בלח אף בב"ח עכ"ל והביאור לזה מובן היינו דאם נתערב שומן בשר בחלב עם מעט מים ונעשו הכל נבילה ואח"כ נתוסף עוד מים עד שיש ס' נגד הבשר וחלב הנאסרים אך לא נגד המים הנאסרים שנ"נ אסור אף בה"מ ואין היתר אלא א"כ יתוסף מים עד שיהיה ס' נגד כולו אף נגד המים הנאסרים ג"כ. הרי מוכח מדבריו דהיכא שנתבשל שומן בשר בחלב ומעט מים ביחד אזי אף המים נ"נ מדאורייתא ואם נפל מעט מזו הקדירה לקדירה אחרת אזי בעינן שבקדירה אחרת יהיה ס' אף נגד המים הנאסרים אף בה"מ ולא סגי בס' נגד שיעור שומן וחלב שנתערב באותן המים שנפלו להקדירה אחרת אף בהפ"מ:

אך לפענ"ד נראה כשנעיין בסימן צ"ד בש"ך ס"ק כ"ב אזי לא אמרינן בב"ח נ"נ מדאורייתא רק כשפוגעין הטעמים של בו"ח ביחד אז אסרתן התורה אבל אם נתערב הבו"ח עם מעט מים אזי בה"מ לא אמרינן נ"נ רק שהוא כשאר איסורין ובה"מ לא אמרינן נ"נ ואם נפלה מעט מזה התבשיל לקדירה אחרת ויש הפ"מ אזי לא מצריכינן ס' נגד כל התבשיל הנאסר רק שמשערינן כמה שיעור בשר וחלב נמצא בהתבשיל שנפלה והא דהביא הפמ"ג לעיל ראיה דבבו"ח נ"נ מדאורייתא מהגמ' דפריך חלב נבילה הוא אזי לפי האמת נוכל לדחות ראייתם דמזו הגמ' אין ראיה רק היכא דפוגעים הטעמים בשר וחלב ביחד אזי נאסרים מדאורייתא כמו הכא שטעם הבשר היתה נבלעת בהחלב ונ"נ אבל היכא שנתערב הבשר והחלב עם מעט מים אזי הא דאמרינן דגם המים נ"נ הוא רק מדרבנן משום דכל הבא מבו"ח כבו"ח דיינינן ליה ובהפ"מ נוכל להתיר כמו בשאר איסורים דנהי דהמים נאסרים מדאורייתא משום דנתערב בהם בו"ח ואין ס' רק דאינם נ"נ בהפ"מ ונ"מ שאם נפלו לקדירה אחרת אזי אין אנו מצריכים ס' נגד הכל רק שמשערינן כמה בו"ח מעורב בהתבשיל שנפלה ושרינן ע"י ס' בהפ"מ:

תוכן העניינים

אמרי שמואל א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה