אמרי שמואל א· רבי שמואל קלונימוס אייזינבוד
על שו"ע חו"מ
בחו"מ סימן ע"ב בסמ"ע סקכ"א הביא דעת הר"ן בתשובה על ראובן שהשאיל לשמעון ספר אחד ושמעון הניח בידו ספר אחר למשכון ונאנס הספר ביד שמעון אזי שמעון אינו חייב באונסין על הספר ופי' הש"ך בסקכ"ט הטעם משום דשואל ספר המשאיל מצוה קעביד וקא נהנה פרוטה דרב יוסף וא"כ אין כל הנאה של שואל דטעמא דשואל חייב באונסין משום דכל הנאה של שואל משא"כ הכא דאף המשאיל נהנה פרוטה דר"י מש"ה אין שמעון חייב באונסין על הספר ובנתיבות סקי"ז כתב דהתומים תמה ע"ז דמשמע בסי' שמ"ב דאפילו שואל ספר חייב באונסין ואינו פטור רק בנתקרע מחמת מלאכה ובספר קצוה"ח תמה ע"ז מהא דקידושין דף מ"ז דאמר התם דאפילו למאן דס"ל מלוה ברשות בעלים קאי לחזרה מ"מ לענין אונסין מודה דחייב הלוה דלא גרע משאלה אף דהמלוה מצוה קעביד בהלואה לכן כתב הנתיבות דהא דנעשה ש"ש משום פרוטה דרב יוסף אין הטעם משום דבשעת שאילה הוא פטור מלמיתב ריפתא לעניא דזהו דבר מועט ולא שכיח רק הא דנעשה ש"ש משום פרוטה דר"י היינו היכא דאיכא משכון והמלוה עוסק בשיטות וניעור ואז הוא פטור מלמיתב ריפתא לעניא משו"ה הוא ש"ש על המשכון ומשו"ה פסק הר"ן דאין שמעון חייב באונסין על הספר משום דשמעון נתן ספר אחר למשכון וראובן נהנה פרוטה דר"י בשעה שהוא עוסק בשיטוח וניעור ע"כ דברי הנתיבות בשינוי לשון קצת:
ובזה יהיה מתורץ קושית התומים מדוע בשואל ספר חייב באונסין משום דמיירי בלא משכון כמובן. גם מתורץ קושית הקצות החושן מהגמ' דקדושין מדוע חייב הלוה על המעות באונסין אם המה בעין משום דמיירי בלא משכון כמובן. גם כתב הנתיבות בדעת הר"ן דדווקא שואל ספר מצוה קעביד משו"ה נעשה ש"ש משום פרוטה דר"י אבל בשואל חפץ אחר לאו מצוה עכ"ל ונ"ל דהטעם הוא משום דשואל חפץ אחר אינו מוטל על המשאיל להשאיל לו בחנם שיוכל הוא להשכירו משא"כ בשואל ספר דכתיב אשרי עושה צ' בכ"ע זה הכותב ספרים ומשאילן וכן ג"כ אם מלוהו מעות נמי מצוה קעביד משום דאסור ליקח ריבית משא"כ שאר חפץ. נמצא לפי"ז אינו פטור מאונסין אלא דווקא בשואל ספר על המשכון או בלוה מעות על המשכון. ולפענ"ד תמוה לי תירוצו של הנתיבות הנ"ל שכ' דכוונת הר"ן במה דשואל ספר פטור מאונסין הוא משום דהמשאיל נהנה פרוטה דר"י בשעת שיטוח וניעור של המשכון והלא מן הגמ' דמס' ב"מ דף ל' מוכח דהנפקד אינו מחויב בשיטוח וניעור אלא א"כ הלך המפקיד למדינת הים ע"ש וא"כ ה"נ במשכון אינו מחויב המלוה בשיטוח וניעור רק שיבא הלוה בעצמו ויעסוק בשיטות וניעור אלא א"כ הלך הלוה למדינת הים א"כ איך סתם הנתיבות טעמו של הר"ן דמשו"ה פטור בשואל ספר מאונסין משום דהמשאיל נהנה פרוטה דר"י בשעת שיטוח וניעור של המשכון והו"ל להנתיבות לפרש דהר"ן מיירי דווקא דהשואל הלך למדינת הים וזהו דוחק גדול. גם יהיה קשה לפי דבריו הגמ' דמס' ב"מ דף פ"ב דמוקי הגמ' פלוגתייהו דר"א ור"ע דקמיפלגי ברבה ור"י דהא דאמר ר"ע אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי הוא משום דיסבור כר"י והו"ל על המשכון ש"ש משום דהמלוה נהנה פרוטה דר"י ולפי דברי הנתיבות הנ"ל אזי מוכרחין אנו לומר דהוא נהנה פרוטה דר"י בשעה שעוסק בשיטוח וניעור של המשכון ובע"כ יסבור דהגמ' מוקי למתני' דפלוגתייהו דר"א ור"ע דמיירי היכא דהלך הלוה למדינת הים וזהו דוחק גדול ושום אחד מהמפרשים לא התעורר לזה אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר דמאי דמוקי הגמ' דר"ע אית ליה פרוטה דר"י הוא משום דבשעת הלואה מצוה קעביד ובאותה שעה הוא פטור מלמיתב ריפתא לעניא ובעבור זה הוא נעשה ש"ש על המשכון ודלא כהנתיבות הנ"ל וכמו שפי' התוי"ט שם על המשנה דהלוהו על המשכון ש"ש כנ"ל: נמצא לפי"ז מוכרחין אנו לומר דטעמא דהר"ן דשואל ספר פטור מאונסין היינו משום דהמשאיל מצוה קעביד בשעה שמשאילו ואז הוא נהנה פרוטה דר"י לכן אין השואל חייב באונסין משום דאין כל הנאה שלו דגם המשאיל נהנה פרוטה דר"י. אך דלפי"ז יקשה קושית התומים הנ"ל דבסימן שמ"ב מוכח דאפילו שואל ספר חייב באונסין גם קושית הקצוה"ח הנ"ל מהגמ' דקדושין דף מ"ז מה שהבאתי לעיל דלענין אונסין מודה דחייב הלוה אף דהמלוה מצוה קעביד. אך די"ל דהפוסקים שבסימן שמ"ב יסברו כהפוסקים דפסקו כרבה ולא כר"י ומזה הסתמא דגמ' דמס' קידושין הנ"ל מוכיחין דהלכתא כרבה. אך דעדיין יקשה מהגמ' דמס' ב"מ דף פ"ב דלכאורה מוכח שם דהלכתא כר"י אך מהתוס' משמע שם דפסקינן כרבה והר"ן הנ"ל יפסוק כהפוסקים דסברי דהלכתא כר"י:
שוב מביא בנתיבות הנ"ל וז"ל בספר קצות החשן כתב לפטור שואל ספר משום דמצות לאו ליהנות נתנו והוי כשאלה לראות בה ומשיג עליו דאשתמיטתיה מש"כ הט"ז ביו"ד סימן רכ"א ס"ק מ"ג דתלמוד תורה ליהנות נתנו ע"ש. ולפענ"ד נראה דהן אמת שמשיג עליו מדברי הט"ז הנ"ל אבל לפענ"ד שאין דברי הט"ז מוכרחים דלפי דברי הט"ז שכ' דת"ת ליהנות נתנו מדמשמחי לב ומה"ט אסור ללמוד בספרו של המדיר הלא הקשה ע"ז הט"ז עצמו דא"כ למה מותר ללמוד עמו מקרא והתירוץ שתירץ ע"ז הט"ז משום דהתם החיוב ללמוד עמו בחנם מכח מה אני בחנם עכ"ל אינו מספיק לפענ"ד רק לר"ש דאית ליה במס' שבועות בפרק ג' משנה ד' דהשבועה אינו חל בכולל משו"ה נמי בנ"ד המודר הנאה מחבירו מותר ללמוד עמו אף דכולל ג"כ שארי הנאות מ"מ לא חל על ביטול המצוה וכיון שמחויב ללמוד עמו בחנם מותר ללמוד עמו וכתירוץ הט"ז אבל לרבנן דפליגי שם אר"ש במס' שבועות פרק ג' הנ"ל וסברי דבכולל חל אף על דבר איסור א"כ לא יעלה תירוץ הט"ז כהוגן אמאי מותר ללמוד עמו מקרא כיון שיש לו הנאה. ע"כ נלפע"ד דלולא דברי הט"ז הקדושים היה נ"ל לפרש דמזה הטעם דהתורה משמחי לב לא נוכל לאסור ללמוד בספר הנאסר עליו מטעם דההנאה אינו מספר עצמו רק דהנאה הוא מהלימוד והספר אינו רק גורם הנאה וזה לא אסור ודמי קצת לפורע חובו ומה שרוצה הט"ז לדמות זאת למה שהביא הב"י דהמודר עצמו לא יתקע דפעמים שאדם נהנה מקול השופר יש לחלק דלא דמי לזה דהתם נהנה מקול המודר עצמו משו"ה לא יתקע אבל מה שלומד בספרו אינו נהנה מהמודר עצמו רק דספרו גורם לו הנאה ואין איסור בזה כנ"ל ומשו"ה מותר ללמוד עמו מקרא אף דיש הנאה להלומד מחמת דהנאה הוא מלימוד התורה ולא מקולו של רבו ורבו הוא רק הגורם לו הנאה אבל הנאתו אינו מרבו רק מהתורה משא"כ בתוקע שנהנה מקולו. ע"כ מוכרחין אנו לומר דהא דאסר לנאסר ללמוד בספרו היינו משום שיש בידו להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם כמו שפי' הש"ך בס"ק נ"ה והט"ז בס"ק מ' ולפי מה שכ' שדברי הט"ז אינם מוכרחים לפענ"ד א"כ אין מזה השגה על ספר קצוה"ח שרוצה לפטור שואל ספר משום דמצות לאו ליהנות נתנו מהט"ז הנ"ל שכ' דהתורה משמחי לב היינו משום דעיקר מה ששואל הספר הוא שואל בעבור שרוצה לקיים מצות הבורא ית' וזה לא מקרי הנאה רק ההנאה בא ממילא והספר הוא רק הגורם הנאה וכן כתב בספר שער המלך פ' ז' הל' לולב דמשו"ה מותר לכסות סוכה באיסורי הנאה ולא חשיב עבירה מה שנהנה מהצל כיון דאינו עושה זאת בשביל הנאתו רק כדי לקיים המצוה עכ"ל א"כ לפי"ז צדקו דברי הקצוה"ח במה שרוצה לפטור שואל ספר משום דמצות לל"נ ולא חשיב הנאה שבהדי המצוה לחייבו בשבילה כנ"ל רק מה שמשיג הנתיבות דמ"מ אית ליה הנאה משום דיכול ללמוד מתוכה לאחר בשכר וכמו שפי' הש"ך ביו"ד סימן רכ"א ס"ק נ"ה שכ' שיש בידו להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם וזהו הטעם שאסור ללמוד בספרו שלה מדיר זהו ודאי השגה מעלייתא הוא דשואל ספר צריך להתחייב באונסין מזה הטעם. אך דנוכל לומר דזהו דווקא בשואל ספר לזמן מרובה שכיוצא בו המנהג שמשכירים ואז בוודאי אית ליה הנאה ולא נוכל לפוטרו מטעם מצות לל"נ אבל אם שואל ספר באקראי רק לעיין שם ונאנס בכה"ג צדקו דברי הקצוה"ח דנוכל לפוטרו מטעם מצלל"נ כיון דכה"ג אין כיוצא בה משכירין שפיר לא חשיב הנאה דמצות לל"נ. ולפי"ז מה שכ' הפמ"ג באו"ח סימן ל"ב במשבצות ס"ק כ"ז שחקר אם כתב תפילין על עור איסורי הנאה רוצה להתיר משום דמצות לל"נ אי לאו משום דמאיס ע"כ. ולפי מה שכ' לעיל יש לחלק דבאקראי בעלמא מותר להניח תפילין אלו אי לא משום דמאיס משום דמצות לל"נ אבל בקביעות אסור משום דנהנה במה שאינו צריך לקנות כדאמרינן לעיל בכיוצא בו משכירים:
בחו"מ סימן קי"א סעיף י"א פסק המחבר דהלוקח אינו יכול לומר להב"ח הנחתי לך מקום לגבות מבני חורין דאיכא בעיר אחרת ע"ש ובנתיבות חקר ע"ז הרבה ע"ש. וקשה לפענ"ד שלא העירו ע"ז מהתוס' שלפענ"ד נ"ל להוכיח דהתוס' לא יסברו כהמחבר דהנה התוס' בב"מ דף י"ד ע"ב בד"ה תריץ כו' הקשו ע"ז אדרבה לוכח מהכא דלא משתעבד מדלא טריף ב"ח ממשעבדי דטריף לוקח עכ"ל ולפענ"ד קשה דמאי קשיא להו להתוס' אימא דמיירי הכא כגון שיש להמוכר נכסים בנ"ח או נכסים המכורים בעיר אחרת והשדה שטרף מהלוקח הוא הכא ולהכי טרף הב"ח של המוכר מהלוקח ממשעבדי דאיכא הכא משום דהלוקח לא יכול לומר להב"ח הנחתי לך מקום לגבות מבני חרי דאיכא בעיר אחרת לפי שיטת המחבר להכי גובה אח"כ הלוקח מאותם בנ"ח דאיכא בעיר אחרת אשר הב"ח לא רצה לגבות מהן א"כ לא יקשה קושית התוס' מידי כמובן אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר דהתוס' לא יסברו כשיטת המחבר הנ"ל אלא יסברו דאי איכא להמוכר נכסים בני חורין במקום אחר אזי לא יוכל הב"ח שלו לטרוף מהלוקח משום דהלוקח יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות מבני חורין דאיכא בעיר אחרת ודלא כהמחבר להכי הקשו שפיר קושיתם מדלא טריף ב"ח ממשעבדי דטריף לוקח ש"מ דאיקני קנה ומכר לא משתעבד ע"ש הרי הוכחתי דשיטת התוס' הוא דלא כהמחבר:
אך לפי מה שכ' האורים ותומים שם בסי' קי"א דדין זה תליא אי שעבודא דאורייתא או ל"ד היינו דאי אמרינן שעבודא דאורייתא א"כ חל שעבוד הלוה על הלוקח מן הדין רק מה שאמרו חז"ל אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח הוא רק מפני תקנת הלקוחות א"כ במקום שיש טרחה ופסידא לבע"ח לילך לעיר אחרת לא העמידו תקנתם ולא יוכל הלוקח לומר לבע"ח הנחתי לך מקום לגבות מבני חרי דאיכא בעיר אחרת אבל אי אמרינן שעבודא ל"ד וזה שיכול הבע"ח לגבות מהלוקח הוא רק משום נעילת דלת א"כ סברא הוא דיכול הלוקח לומר לבע"ח הנחתי לך מקום לגבות אף מבני חרי דאיכא בעיר אחרת עכ"ל התומים א"כ לפי"ז נוכל לומר דגם שיטת התוס' הוא כן להכי הקשו שפיר קושיתם דלפשוט מהכא דאיקני קנה ומכר לא משתעבד מדלא טריף ב"ח ממשעבדי דטריף לוקח ולא מצינו לדחות קושיתם כנ"ל דמיירי שיש להמוכר בנ"ח במקום אחר להכי טריף הבע"ב מהלוקח וכנ"ל זה אינו כיון דשמואל הוא דבעי לה התם בב"ב אי דאיקני קנה ומכר משתעבד להכי הקשו התוס' שפיר דלשמואל יהיה הוכחה גמורה מהברייתא דאיקני כו' לא משתעבד מדלא טריף בע"ח ממשעבדי דטריף לוקח דלשמואל לא מצינו לדחות דהברייתא מיירי שיש להמוכר נכסים בני חורין בעיר אחרת להכי טריף הבע"ח של המוכר מהלוקח מחמת שלא רצה לטרוח לילך לעיר אחרת לגבות. זה אינו כיון דשמואל סובר שעבודא לאו דאורייתא בפ' גט פשוט דף ע"ה א"כ לא מצי הבע"ח של המוכר לגבות מהלוקח היכא שיש להמוכר נכסים בנ"ח בעיר אחרת וכנ"ל להכי הקשו התוס' שפיר דלשמואל נוכל לפשוט מהברייתא דאיקני כו' לא משתעבד כו' ולא מצינן למדחי כנ"ל וא"כ אין ראיה מהתוס' לענין הספק הנ"ל:
יחקור לענין הספק אם אמר הרי זו לפלוני עני אם מותר לשנות ליתנהו לעני אחר:
בחו"מ סימן רי"ב ס' ז' בדברי הרמ"א וז"ל אם אמר מה שיוציא אילן זה פירות אתננו להקדש או לעניים צריך לקיים דבריו משום נדר ועיין בקצות החושן ס"ק ד' שמביא ג"כ בשם הרמב"ם דצריך לקיים דבריו משום נדר ומביא הקצוה"ח הנ"ל ראי' לזה מהגמ' דב"מ דף ט' גבי מי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר"א אומר זכה לו כו' וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ומפרש לה בפ"ק דמציעא מעני לעני מחלוקת וסבר ר"א מיגו דזכי לנפשיה כו' וחכמים סברי דלא אמרינן מיגו דזכי כו' ומדייק מזה הקצוה"ח וז"ל כיון דמיירי מעני לעני וסברי חכמים דלא אמרינן מיגו ולא זכה העני שליקט בשבילו א"כ אמאי יתננה לעני הנמצא ראשון יזכה בו הוא עצמו כיון דעני הוא אלא ע"כ דצריך לקיים דבריו משום נדר וליתנו לצדקה אלא דמשום נדרו יכל ליתנו לאחר עכ"ל בשינוי לשון קצת:
שוב חקר שם בקצות החשן הנ"ל בשם שו"ת ריט"צ בנודע לפלוני עני אם יכול לשנותו לעני אחר ודעתו נוטה שזו תליא אי אמרינן בצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמו בהקדש או לא דאי אמרינן גבי צדקה ג"כ אמירתו לגבוה כו' הוי כמו קנין וקנה העני ואינו יכול לשנותו אבל אי לא אמרינן בצדקה לעניים אמירתו לגבוה כו' וכל החיוב דאמירה לצדקה יהיה משום דכתיב בפיך זו צדקה וא"כ הוי כמו נדר ויכול לשנותו לעני אחר עכ"ד הקצוה"ח הנ"ל. ולפענ"ד נראה להוכיח דאם אמר לפלוני עני אינו יכול לשנותו לעני אחר דהנה בסימן ר"ד ס"ק ח' פסק המחבר דמי שהבטיח ליתן לחבירו מתנה מועטת אינו יכול לחזור בו שהרי סמכה דעתו של המקבל והמקור לזה הוא מהגמ' דב"מ דף מ"ט אמר רב פפא ומודה ר"י במתנה מועטת דסמכא דעתיה כו' ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומה ומעשר על מקום אחר אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר משו"ה רשאי ופירש"י משו"ה רשאי שיש לו לסמוך שלא יתננו ללוי אחר. וזהו מתנה מועטת. ובתוס' פרק יש נוחלין דף קכ"ג ד"ה הכא במכירי כהונה וז"ל בכל דוכתי עביד מכירי כהונה מחזק בפרק כל הגט דף ל' והיינו טעמא משום דזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו וכתב ע"ז בנתיבות המשפט סי' רע"ט ס"ק י"א הא דבמתנות כהונה מקרי מוחזק אף דלא עשה הכהן או הלוי שום קנין כתב ע"ז וז"ל והטעם דמתנות כהונה של כהן הוא רק שיש לבעה"ב טובת הנאה וכיון דאסור לחזור בו נתבטל הטובת הנאה שנתנה לו רחמנא דבמקום איסור לא זכי ליה רחמנא וכיון שהוא אינו יכול לחזור והמקבל יכול לתוקפו בע"כ של הנותן וכשיתקפו יהיה שלו לגמרי לכל דבר משו"ה הוי מוחזק משא"כ בשאר מתנה מועטת לא מקרי מוחזק בלא קנין עכ"ל הנה"מ:
ולפי כל הנ"ל נבוא לבאר לענין הספק הנ"ל אי אמר לפלוני עני אי מותר לשנותו היינו לפי מה שביאר הקצוה"ח הנ"ל דאף אי לא אמרינן אמירתו לגבוה כו' מ"מ מחויב לקיים דבריו משום דכתיב בפיך זו צדקה אלא דלא הוי כמו קנין לפלוני עני ויכול לשנות ליתנו לעני אחר ולפי כל הנ"ל נלפע"ד להיפוך כיון דהבע"ב מחויב לתן אותו סך מסוים רק שיש לבעה"ב טובת הנאה הא דיכול לשנות ליתנו לעני אחר וזה הטובת הנאה לא מיחשב רק למתנה מועטת וכיון שנתן אותו טובת הנאה לפלוני עני הוי כמו שהבטיח ליתן לחבירו מתנה מועטת שאינו יכול לחזור בו ובמקום איסור לא נתנה לו רחמנא הטובת הנאה כמו שכ' בנתיבות המשפט הנ"ל ע"כ נלפע"ד דאינו יכול לשנות לעני אחר. ועיין בקצות החשן סימן ר"ז אות ט' שמביא משלטי הגיבורים מריש פרק אעפ"י שאינו יכול לשנות מעני לעני אחר: אך כיון דאינו יכול לשנות מעני לעני יקשה לן ראית הקצוה"ח הנ"ל שהביא ראיה מהגמ' הנ"ל דמדקאמרי חכמים יתננה לעני הנמצא ראשון אמאי לא יכול לזכות לעצמו לפי האוקימתא דמעני לעני מחלוקת א"כ יזכה בה הוא עצמו והוכיח מזה דמשום נדר צריך ליתנו לעניים ואינו יכול לזכות בו הוא עצמו ומשום נדר יכול ליתנו לעני אחר לא לאותו שלקט בשבילו וא"כ יש ראיה מזה שיכול לשנות מעני לעני כמובן. ולפענ"ד נוכל לישב זאת דהא דמשמע מהנתיבות דאם אמר על מה שלוקט לפלוני עני שאינו יכול לשנות משום דזה הוי כמו מתנה מועטת היינו דווקא אם אותו העני שבשבילו לקט יודע מזה ורוצה לזכות וכיון דזה מיקרי מתנה מועטת אזי סמכא דעתיה של המקבל משו"ה אינו יכול הנותן לחזור אבל אם אותו העני שעבורו לקט אינו יודע מזה ולא סמכא דעתיה אזי אף אם אמר בשעת לקיטה הרי זה לפלוני עני אזי יכול לשנותו ליתנו לעני אחר לכן נוכל לומר דהא דאמרו חכמים יתננה לעני הנמצא ראשון מיירי שאותו עני שלקטו עבורו לא ידע מזה ממילא לא סמכא דעתיה וא"כ מי שליקט לפלוני עני אינו צריך לקיים דבריו רק משום נדר ומשום נדר יכל ליתנו לאחר כמו שביאר הקצוה"ח הנ"ל אבל אם אותו העני שלקטו עבורו ידע מזה וסמכא דעתיה נוכל למימר דגם חכמים יודו דאינו יכול ליתנו לאחר. אך לפי האמת דברי הקצוה"ח הנ"ל בסימן רי"ב ס"ק ד' אינם מובנים לי לפע"ד במה שכ' וז"ל דלפי מה שכ' הרמב"ם דצריך לקיים דבריו משום נדר אעפ"י שעדיין לא קנה אותו א"כ כיון שאמר הרי זו לפלוני עני צריך לקיים דבריו משום נדר ומשום נדרו יכול ליתנו לאחר ומשו"ה לחכמים דלא זכה אותו העני שלקטו בשבילו אזי חל הנדר על הלוקט שצריך שיתננה לעני נמצא ראשון משום שהנודר ליתן לעני זה יוכל לשנות ליתן לעני אחר לפי שיטת איזה פוסקים עכ"ל הקצוה"ח בשינוי לשון קצת:
ולפענ"ד אינם מובנים לי דבריו היינו דאם נאמר דכוונת הקצוה"ח לומר דלפי שיטת הרמב"ם אזי מי שלקט את הפיאה לפלוני עני אזי לחכמים דאמרי דאותו העני לא זכה אזי חל הנדר על הלוקט שיתננה לעני הנמצא ראשון אף שעדיין הלוקט לא נתכוין לזכות לעצמו כלל שכיון שבשעה שלקט לפלוני עני לא נתכוין לזכות לעצמו כלל וכיון שאותו עני לא זכה וגם לא נתכוין עדיין לזכות לעצמו א"כ הרי הפיאה הפקר כמקודם שלקט ולפי דעת הקצוה"ח בדעת הרמב"ם אזי חל על הלוקט הנ"ל הנדר מה שלקט לפלוני עני שמשום זה צריך ליתנם לעני הנמצא ראשון כדי לקיים את נדרו אף שעדיין לא זכה הלוקט לעצמו כלל ולפענ"ד תמוה הוא בעיני כי איך יחול הנדר על הדבר שאינו שלו וגם אח"כ לא בא ברשותו להיות שלו שיחול אז הנדר ותלה זאת בדעת הרמב"ם ולפענ"ד אינו מוכח מהרמב"ם רק בנודר על הדבר שלא בא עדיין בעולם ועתיד לבוא בעולם ויהיה שלו ע"ז חל הנדר אח"כ כשיבא בעולם ויהיה שלו כי זה לשון הרמב"ם בפרק כ"ב מהל' מכירה סעיף ט"ו שאם אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש כו' הרי זה חייב לקיים דבריו ובסעיף ט"ז כתב אם אמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בו העניים עכ"ל הרמב"ם ובחו"מ סימן רי"ב סעיף ז' הביא המחבר דברי הרמב"ם הנ"ל ובפירוש כתב המחבר סעיף ט' שאם אמר על קרקע לכשאקננו יהיה הקדש אינו כלום עד שיאמר לכשאקננו אקדשנה כמו שכתב הרמ"א בדעת הרמב"ם ואף אם נאמר דלדעת הרמב"ם אם אמר לכשאקננו יהיה הקדש יהא חל הנדר אם יקנה. אך זהו דווקא אם יקנה אותה ויבא לידו אח"כ אז יכול להיות שיחול הנדר לדעת הרמב"ם אבל אם אמר על דבר שאינו שלו וגם אח"כ לא בא ברשותו להיות שלו שיחול אז הנדר כמו גבי פיאה הנ"ל איך נוכל להוציא זאת מהרמב"ם:
וגם הקצוה"ח בעצמו כתב לקמן באותו דבור הנ"ל וז"ל אבל אם אינו מכוין לזכות לעצמו ולא בא לידו כלל לא חייל נדרו כלל דאפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו כשבא לידו ולבסוף עכ"ל ואף דכתב זאת לדעת הרא"ש אך לפי הסברא אזי גם הרמב"ם מוכרח לסבור כך. ואם נאמר שדעת הקצוה"ח הנ"ל שלפי דברי חכמים שאותו עני שלקטו בשבילו לא קנה אזי צריך הלוקט לזכות לעצמו ואח"כ צריך ליתנו לעני הנמצא ראשון כדי לקיים את נדרו א"כ יקשה הו"ל לחכמים לומר רבותא טפי שיוכל ליתנם לאיזה עני שירצה ואף לאותו עני שליקט בשבילו יכול ליתנו לאחר שזכה הלוקט לעצמו דכיון דהלוקט זכה לעצמו מקודם ואח"כ צריך ליתנו לעני כדי לקיים נדרו הרי הברירה בידו לתתן לאיזה עני שירצה לפי דעת הפוסקים שיכול לשנות מעני לעני אחר ה"ל לחכמים לומר שיזכה לעצמו ואח"כ יתננה לאיזה עני שירצה אף לאותו שלקט עבורו דמשמעות הלשון דקאמרי חכמים יתננה לעני הנמצא ראשון משמע שבאו חכמים לאשמעינן שאין ברירה בידו לתת את הפיאה לאיזה שירצה רק דווקא לעני הנמצא ראשון. ואם נאמר שמקודם צריך הלוקט לזכות לעצמו ואח"כ יקיים את נדרו כנ"ל א"כ הברירה בידו לתתן למי שירצה לפי דעת הפוסקים שיכול לשנות מעני לעני. וכיון שלפענ"ד דברי הקצה"ח הנ"ל קשה להולמם אזי ישאר קושיות הקצה"ח הנ"ל על מקומה במה שהקשה לדברי חכמים אמאי יתננה להעני הנמצא ראשון יזכה בה הלוקט לצורך עצמו וכנ"ל כיון שהעני שלקט עבורו לא זכה לדברי חכמים א"כ יזכה העני הלוקט לצורך עצמו:
ונלפע"ד ליישב זאת בזה האופן לפי מה שחקר בספר קצות החשן בסי' שס"ב אי הקנין של יאוש הוא מטעם הפקר או שהוא מטעם סלק רשות ושיטת רש"י הוא דיאוש הוא מטעם הפקר במס' גיטין דף ל"ח ברש"י ד"ה בחזקה ובד"ה עמון ומואב גם מביא שיטת הסוברים דיאוש הוא מטעם סלק רשות היינו שמסלק רשותו מהחפץ ולפענ"ד נראה דאף לפי שיטת הסוברים דיאוש הוא מטעם סלק רשות זהו דווקא ביאוש דבע"כ כמו באבידה שמתיאש מהאבידה בע"כ מפני שהוא אבודה ממנה ואינו יכול להשיגה אבל היכא שמתייאש מהחפץ שלו מדעתו ורצונו הטוב אזי כ"ע מודים דיאוש כזה הוא מטעם הפקר וזהו ידוע דהפקר הוא מטעם נדר שאסור לחזור בו כמו שמבואר בחוהמ"ש סימן רע"ג ס"ק ב' וא"כ בענין נ"ד במי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לפלוני עני ואינו חפץ בהפיאה לזכות לעצמו א"כ הרי הוא מגלה דעתו שמתייאש מהזכות שיש לו בפיאה שיכול לזכות לעצמו. ולפי מה שביארתי לעיל שיאוש מדעת ורצונו הטוב חשוב כמו הפקר וא"כ בענין נ"ד חשיב כמו שהפקיר זכותו שיש לו בהפיאה שיהיה יכול לזכות לעצמו כיון שהוא עני וכיון שביארתי שההפקר הוא כמו נדר שאסור לחזור בו א"כ אותו עני שליקט את הפיאה חשוב כמו עשיר כיון שאסור לחזור בו מההפקר ולזכות בו לעצמו משו"ה לדברי חכמים שסוברים שאותו העני שלקטו בשבילו לא זכה וחולקים על ר"א ולעצמו נמי אין יכול לזכות מטעם נדר וכנ"ל א"כ אזי נשאר הפיאה שביד הלוקט הפקר כמו קודם שלקט משו"ה סברי חכמים שיתננה לעני הנמצא ראשון שהפיאה שאוחז בידו הוי כמו הפיאה שמונח הפקר בשדה וכמו הפיאה המונחת בשדה אזי עני ראשון המוצאה זוכה בה אזי כמו כן הפיאה האוחז בידו כיון שהוא הפקר אזי צריך לתת אותה לעני הנמצא ראשון והעני הלז שלקט אין לו בהפיאה טובת הנאה שיהא יכול לתננה למי שירצה כיון שלא זכה בה ולא היה מעולם שלו רק במה שליקט לפלוני עני גילה דעתו שהפקיר זכותו ולא יותר משו"ה יתננה לעני הנמצא ראשון: ואעפ"י דפסקינן שם בחו"מ סימן רע"ג סעיף ד' שהמפקיר בעצמו יכול אח"כ לחזור ולזכות בה שדינו כדין אדם אחר ע"ש מ"מ בענין נ"ד אין אותו העני שליקט לצורך עני אחר יכול לחזור ולזכות לעצמו דלא דמי להתם דהתם כיון שהיה החפץ שלו והפקירו אזי אעפ"י שזוכה אח"כ אותו החפץ מההפקר אזי בזה אינו מבטל את נדרו שנדר מקודם שאותו החפץ יהא הפקר משום שכבר קיים את נדרו שהיה הפקר ומה שזכה אח"כ החפץ מההפקר היינו משום שהוא לא גרע מאיש אחר אבל בענין נ"ד שהפיאה לא היתה מעולם של אותו העני שלקט רק שהיה זכות לזה העני שלקט במה שהיה יכול לזכות לעצמו כמו שאר עניים וכיון שאותו העני לקט זו הפיאה בשביל עני אחר ואינו רוצה לזכות לעצמו הרי מוכח מזה שמחל והפקיר זכותו והוי כמו נדר שאינו יכול לחזור בו ולזכות לעצמו דכיון שחל נדרו במה שהפקיר זכותו א"כ הוי דינו לענין זו הפיאה כמו עשיר ואם יחזור ויזכה בה לעצמו יבוטל בזה הנדר משו"ה אינו יכול לחזור ולזכות בו משו"ה יתננה לעני הנמצא ראשון וכנ"ל:
נחזור לענינו שהוכחנו אי אמר לפלוני עני והעני ידע מזה אסור לשנות לעני אחר ולכאורה יהיה קשה ע"ז מהתוס' דת"ק דערכין דף ו' ד"ה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה ופי' התוס' בשם הר' ברוך דאם נדר צדקה לעניים יכול לשנות לצדקה אחרת עכ"ל. הרי חזינן מהתוס' דמותר לשנות. אב לפי האמת לק"מ דמה שהוכחתי שאסור לשנית מעני לעני הוא משום דהוי כמו מתנה מועטת דסמכא דעתיה של עני משו"ה לא מצי לחזור בו אבל אם נדר צדקה לעניים ולא פירש לאיזה עני לא שייך סמכא דעתיה ה ולא דמי למתנה מועטת משו"ה כ"ז שלא באת ליד גבאי מותר לשנות לצדקה אחרת: נשאלתי אודות הענין המצוי שיזדמן בפה ובפרט בשנת תרמ"ו שהיה מצוי זאת ביותר היינו באחד ששכר שדה של חבירו על שנה אחת וככלות שנה חזרה השדה להמשכיר ולשנה הבאה עשתה השדה ספיח הדין עם מי. ויש מי שהיו רוצים להביא מהגמ' דב"מ דף ק' זה אומר ארצי גדלה וזה אומר זיתי גדלה יחלוקו כן רצוי לדמות דה"נ בנ"ד גבי ספיח יחלוקו אך לפי האמת נוכל להביא ראיה מזו הגמ' להיפוך דשם בגמ' איתא וז"ל כי אתא רבין אמר ר"ל לא שנו אלא בתוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע דא"ל אי אנא נטעי מי לא הוי אכילנא עכ"ל וכן פסק המחבר בשו"ע חו"מ סי' קס"ח סעיף א' שלאחר שלשה שנים הכל לבעל הקרקע אלא צריך ליתן לבעל הזתים דמי הזתים כמו שהיו שוים הזתים בתחילה בשעת השטיפה עכ"ל המחבר ולכאורה גם בנ"ד צריך המשכיר לשלם להשוכר דמי הדגן שהיה צריך המשכיר להוציא על זריעת שדהו:
אך דעדיין יש לעיין על הגמ' דב"מ הנ"ל דף ק' דמפורש שם דיחלקו בעל הזתים ובעל הקרקע ולאחר שלש משלם לו דמי זתיו וכן פסק בחו"מ סימן קס"ח ולכאורה זה סותר להברייתא שמביא הגמ' בב"מ דף כ"ב וזה לשונם שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנם בתוך שדה חבירו הרי אלו שלו וכן פסק בחו"מ סימן רנ"ט סעיף ז' ובע"כ צריך לחלק דלעיל מיירי היכא דהבעלים מתיאשים כמבואר שם והכא ובדף ק' בזתים מיירי בגוונא דליכא יאוש בעלים א"כ הכא בנ"ד גבי ספיח יש כאן יאוש בעלים דיכול להיות שהשוכר מתיאש דלא אסיק אדעתיה שיגדל ספיח והוי של המשכיר. אך אפשר דנוכל לומר דבשנה ההיא דרבו הספיח משום דבשנה העברה דשנת תרמ"ה הוי שנת בצורת ר"ל ולא יכלו לקצור שדותיהן היטב מחמת קטן השיבלים לכן נשרו בעת הקצירה הרבה דגן לארץ לכן הבינו האנשים שבשנה האחרת יגדל הספיח ולא מיאשי אף דאין זה רק ספק יאוש והראיה דהא חזינן כמה אנשים השכירו שדותיהן ולא חששו לזה אולי יגדל שדהו ספיח א"כ אין זה רק ספק יאוש מ"מ אף בספק יאוש לא הוי של המוצא רק צריך להחזיר כמו שמוכח בחו"מ סי' רס"ב סעיף ג' שם בט"ז מה שכתב בספק יאוש שלא מדעת שאין אנו יודעים אם היו מדעת אזלינן לחומרא עד שיהיה וודאי מדעת כמ"ש בשם המ"מ ע"ש גם הה"מ פ' י"ד ס"ק ה' מה' גזילה ואבידה הוכיח דספק ישל"מ אסור להחזיק בו לעצמו וראיתו מדפריך הגמ' בב"מ דף כ"א והא לא ידע דנפל מיניה אף דהוי רק ספיקא דדלמא בשעה שמצאה כבר משמש האובד וידע אלא ע"כ דהפשט של והא לא ידע כוונתם היינו דדלמא לא ידע ומספיקא צריך להחזיר וא"כ ה"נ בענין נ"ד גבי ספיח אף דהוי רק ספק אם נתיאשו הבעלים נמי צריך לשלם המשכיר לשוכר דמי הדגן שנזרעו בתוך שדהו כמו התם בלאחר שלש שצריך לשלם דמי הזתים וכיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות שצריך בעל השדה לשלם לו דמי יציאותיו אם השבח יותר על ההוצאה. ואני העליתי במקום אחר דנלפע"ד דבספק יאוש ש"מ אינו צריך המוצא להחזיר מספק וראיה לזה מהגמ' דשילהי פ"ק דכתובות דמביא שם הגמ' המשנה דמס' מכשירין דאם נמצא תינוק במקום שמחצה על מחצה ישראלים ועכו"ם הרי הוא ישראל ואמרינן שם למאי הלכתא לענין נזקין ופירש"י דלענין אבידה אין אנו צריכין להחזיר לו מספיקא משום דהמוצא יכול לומר לו אייתי ראיה דישראל את ושקול. א"כ ה"נ בנ"ד אין צריך המוצא להחזיר לו מספק בספק יאוש ש"מ רק דכל כוונת הגמ' בהא דפריך והא לא ידע דנפל מיניה היינו אמאי קתני הרי אלו שלו הרי צריך להיות מונח בידו עד שיברר וכן הוא דעת הש"ך בחוה"מ סי' ר"ס בש"ך ס"ק כ"ו ע"ש: לפי זה לכאורה בנ"ד גבי ספיח אזי אינו צריך המשכיר לשלם להשוכר דמי החיטים שנשרו כיון דהעליתי דאינו רק ספק יאוש כיון דכמה אנשים השכירו שדותיהם ולא עלתה על דעתם שיגדל השדה ספיח וא"כ אינו צריך המשכיר לשלם לו עבור זריעת שדהו. אך שנוכל לדחות דאף אי אמרינן שהשוכר אייאש מ"מ בשעת נשירת החיטים להשדה אזי לא ידע השוכר א"כ באו החיטים להשדה לפני יאוש וקי"ל כאביי דיאוש ש"מ לא הוי יאוש וגם בחצר אמרינן באיסורא אתי לידיה כמו שאבאר לקמן אי"ה. אך לפי האמת זה אינו דבענין נ"ד לא דמי ליאוש ש"מ מה שלא ידע השוכר בשעת הנפילה דכיון שידע השוכר טרם שהתחיל לקצור שבוודאי ינשרו החיטים בשעת הקצירה רק שאין לאל ידו למנוע א"כ דמי לאבידה מדעת רק שספק הוא אם חשב קודם הקצירה שהחיטים שינשורו ילכו לאיבוד א"כ הוי אבידה מדעת או שחשב שהחיטים שינשורו יצמחו לשנה הבאה ואינו מתייאש מהן וא"כ הוי ספק יאוש וא"כ אינו צריך המשכיר לשלם לו עבור זריעת שדהו כדהוכחתי מהמשנה דתינוק הנמצא הנ"ל אך לפי האמת נוכל לחלק דהא דבתינוק הנמצא אין מחזירין לו אבידה מספיקא היינו משום דהמוצא יכול לומר להאובד אייתי ראי' דישראל את ושקול היינו משום דהמוצא נקרא מוחזק מעט לענין זה משו"ה אינו יכול האובד להוציא מספק אבל הכא בענין צמיחת החיטים שנשרו אזי בעל השדה אינו מוחזק בהן כלל יותר מהשוכר הנ"ל א"כ הוי הדבר בספק אם צריך ליתן דמי הזריעה מה שהנהו או לא. והא ל"ל ברי ושמא ברי עדיף והשוכר הא טעין ברי שלא אייאש זה אינו דהא דאמרינן ברי ושמא ברי עדיף היינו לענין זה שיתחייב הנתבע שבועה שאינו יודע והכא לא שייך זאת דהנתבע לא היה יכול לדעת זאת בשום אופן ועוד דהא הוי ברי גרוע דהרי בעל השדה אינו יכול להכחישו ובזה לא אמרינן ברי עדיף כמ"ש התוס' בב"ק דף ל"ה בד"ה מדסיפא ובב"מ דף צ"ו בתוס' ד"ה ר' הונא וכמו דאיתא בחוה"מ סימן ע"ה סעיף ט"ז דהיכא דתובע ליורש הלוה מלוה ע"פ והיורש טוען אינו יודע פטור משום דהוי ברי גרוע שהיורש אין לו לדעת במילי דאבוה. וא"כ בנ"ד השוכר התובע דמי הזריעה מבעל השדה ואומר בברי שלא נתיאש דמי לטוען שמא כיון דהוי ברי גרוע כנ"ל וא"כ דמי הכא לשמא ושמא וצריך להיות הדין דחולקין וצריך לשלם לו חצי דמי הזריעה כמו שמוכח מחוהמ"ש סימן רכ"ג סעיף ב' דכיון דהכא בספיח שצמחו אין כל אחד מהן מוחזק דהשבלים עומדים בשדה ועליהם אנו דנים א"כ דמיא לעומדים באגם ודמיא להדין הנ"ל דסימן רכ"ג סעיף ב' דאיתא שם וז"ל זה אומר אינו יודע וזה אומר אינו יודע ואינו ברשות א' מהן על הלוקח להביא ראיה ויש מי שאומר שיחלקו עכ"ל. וא"כ בנ"ד להי"א צריך להיות הדין שיחלקו ואף להדעה הראשונה שפסק שעל הלוקח להביא ראי' נוכל לומר דדוקא התם דאף דקיימא באגם מ"מ יש להמוכר חזקת מרא קמא משו"ה צריך הלוקח להביא ראיה כדי להוציא מחזקת מרא קמא ואי לא מייתי ראיה לא יטול כלל לדעה ראשונה אבל בנ"ד דבעל השדה אין לו על הזרעים לא חזקת מרא קמא ולא חזקת ממון אזי גם הדעה ראשונה יודה שיחלקו. ואף אם נאמר דבנ"ד דתביעת התובע שטוען ברי שלא אייאש הוי טענת ברי מכ"מ נוכל לומר דבנ"ד הוי הדין דיחלקו דהא דכתב בחוהמ"ש סעיף הנ"ל וז"ל וי"א דאפילו תובע טוען ברי והנתבע שמא צריך להביא ראיה נוכל לומר דהיינו משום שהנתבע יש לו חזקת מרא קמא כמו שפירש הסמ"ע שם ס"ק ו' אבל הכא בנ"ד שהנתבע אין לו שום חזקה אזי יודו שיחלקו וכן משמע שם מדברי הט"ז בסעיף א' ומדברי הנתיבות בביאורים ס"ק ה' דקי"ל כסומכוס היכא דליכא חזקת ממון ואיכא דררא דממונא היינו שיש ספק לב"ד בלא טענותיהם ע"ש וכ"ש בנ"ד דגם חזקת מרא קמא ליכא ולפענ"ד נוכל להביא ראיה דהיכא שהוא ספק השקול ואין האחד מוחזק יותר מחבירו אזי גם רבנן מודים דחולקים ממתניתין דמס' ב"מ דף ק' דקתני זה אומר זיתי גדלה וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו עכ"ל וא"כ בנ"ד גבי ספיח צריך לשלם המשכיר להשוכר חצי דמי הזריעה. אך זהו בשנה הזאת שבשעת הקצירה היו השבלים קטנים מאוד ולא יכלו הבעלים לאספם היטב לכן נוכל לומר שעלתה על דעת השוכר שבשנה הבאה יהיה ספיח והוי הדבר ספק אצלו אולי יחרוש המשכיר אח"כ שדהו וילך לאיבוד או שמא לא יגדל הספיח והוי בשעת הקצירה ספק יאוש וכנ"ל אבל בכל שנה שהדגן הנושרים בשעת קצירה המה מעט ומעולם לא יעלה על דעת השוכר שיהיה ספיח עד אח"כ שרואים בשעת גידולם צריך לעיין אם זהו דומה ליאוש ש"מ שהרי לא ידע שנשרו הדגן מהשבלים ויכול להיות דאף כשיודע לו טרם שיצמחו שנשרו הדגן יכול להיות שיתיאש מיד שיסבור אולי לא יצמחו. ולכאורה נוכל לומר דלא דמי להפלוגתא דאביי ורבא בישל"מ דהכא אף לרבא לא הוי יאוש דכי קאמר רבא דיאוש ש"מ הוי יאוש היינו היכא דתיכף כשיודע לו יתיאש מיד ואמרינן דהיאוש הוא מעיקרא וקצת משמע כן מפירש"י דף כ"א ד"ה מהשתא הוי יאוש פירש"י שהרי נפל וכשיודע שוב אין דעתו עליו עכ"ל משמע מזה דמשעה שנפלה ממנו עד שיודע לו לא יהא דעתו על החפץ וגם בעינן שתיכף כשיודע לו יתיאש מיד אבל הכא גבי ספיח טרם שיצמח לא נזרע להאובד אם נפלו ותיכף כשצמח כשיודע לו לא מיאש א"כ נוכל לומר דאף רבא מודה דלא הוי יאוש ואפילו אי נימא דלרבא הוי יאוש בכה"ג משום דכיון דאם יודע לו קודם הצמיחה שנשרו הדגן יתיאש הוי יאוש מעיקרא לרבא אך מ"מ אנן קי"ל כאביי בישל"מ וגם בחצר שייך ישל"מ דכי אתי ליד החצר לפני יאוש א"כ באיסורא אתי ליד החצר א"כ לא קנה בעל השדה והוי של שוכר. ודין זה אי אמרינן גבי חצר באיסורא אתי לידיה לפי דעת מהרש"ל בב"מ דף כ"ו על תוס' ד"ה דשתיך הוא תליא במחלוקת נ"י ותוס' אבל כבר השיג עליו המהרש"א ז"ל גם הש"ך בחו"מ סי' רס"ח ס"ק ב' ד"ה חצרו השיג שם על המהרש"ל ומסיק לדינא כנ"י דגם בחצר שייך באיסורא אתי לידיה ואף לפי מה שכ' בהגהות אמרי ברוך על הש"ך הנ"ל דדעת הריטב"א דבחצר לא שייך באיסורא אתי לידיה וכתב בסוף וז"ל וצ"ל שסובר הריטב"א שאין התחלת קנין החצר אלא מעת שנתיאש והוי בהותורה אתי לידיה עכ"ל מ"מ בנ"ד הכא בשדה לא שייך למימר דיקנה לו השדה אחר שנתיאש. ז"א דיאוש גמור לעולם ליכא דהבעלים לא ידעי מהאבידה עד שעת הצמיחה ואז ליכא יאוש דסובר משתעינא דינא בהדיה וא"כ עד הצמיחה הוי יאוש של"מ:
העולה מזה היכא דשכר קרקע לשנה ולשנה הבאה עשתה ספיח צריך המשכיר לשלם לו דמי הדגן שהיה צריך המשכיר להוציא על זריעת שדהו אבל לפי האמת נראה בספיח דכל השנים לא דמי לישל"מ והוי יאוש מעיקרא דקודם קצירת הדגן עלתה על דעתו שינשרו הרבה דגן לארץ וכיון דברוב השנים ליכא ספיח הוי יאוש מעיקרא ויש ראיה לזה מהגמ' דב"מ דף כ"א דקאמר הגמ' בתאינה הנוטה לדרך מותרת משום גזל משום דעבידי דנתרא והוי יאוש מעיקרא. אבל בספיח דשנת תרמ"ו נוכל לומר דהשוכר אסיק אדעתיה שלשנה הבאה יהיה ספיח משום דהשבלים דשנת תרמ"ה היו קטנים מאוד ולא יכלו לאספם ונשרו הרבה לכן העליתי לעיל שצריך המשכיר לשלם להשוכר חצי דמי הדגן שנזרעו בתוך שדהו. אבל צ"ע אולי זהו דווקא אם הספיח שגדלה שדהו היה טוב כשאר שדות שנזרעו בשנת תרמ"ו אבל אם הספיח שגדלה שדהו היתה גרוע נשאר שדות שנזרעו בשנה ההיא אולי יוכל המשכיר לטעון אלו אנא זרעי היתה השדה עושה הרבה יותר מעתה וצל"ע לפענ"ד:
אך באמת אין זו טענה שהיה טוען אלו אנא זרעי היתה השדה עשויה הרבה יותר דנראה באיזה שדה מצוי הספיח דהרי בשדה שנחרשה ונזרעה עוד הפעם בזו השנה אינו שייך ספיח רק שצומח הזריעה החדשה רק באיזה שדה שייך ספיח רק בשדה שהניחוה בלא חרישה רק על שחת ולבסוף עשתה השדה ספיח דגן או חיטים א"כ לא עלה על מחשבתו לזרוע השדה רק להניחה כך א"כ צריכין לראות ולשום מה ששיוו התבואה שעשתה השדה יותר ממה ששוה שדה של שחת וזה השבח הרי בא מספיחי הדגן שנשרו א"כ צריכין לשום כמה דגן צריכין לפזר על זריעת השדה שיעלה השבח כך ומזה הדגן צריכין לשום החצי משום דכיון דהעליתי לעיל שהוא ספק יאוש ש"מ ואינו יכל לטעון אי אנא זרעי היתה עושה השדה יותר כיון שלא היה בדעתו לזורעה רק להניחה על שחת:
מה שזכרתי שבשעת הצמיחה לא מיאש דסובר משתעינא דינא בהדיה. נוכל לומר דבלא זה לא מהני אז יאוש מטעם דאין יאוש מועיל בקרקע ומעת שהושרשו הדגן הוי דינם כקרקע ועיין זאת בחו"מ סי' שס"ג בש"ך ס"ק ג' ובנתיבות המש' שם ס"ק א' גם בנתיבות סי' שע"א ובקצות החשן שם ויש מי שהיה רוצה לומר דבכ"מ אף אם אדם זורע בתוך שדה שלו הוי החיטים הפקר מיד וכ"ש הכא הדגן של השוכר שנשרו בתוך שדה של חבירו כ"ש דהוי הפקר מיד וראיתו מהא דאנן זורעים יום או יומים קודם הפסח וכיון דבפסח מקבל החטה לחלוחית מהקרקע א"כ הוי חמץ שלו בתוך הפסח א"כ יתסרו הגידולים משום גידולי איסורי הנאה וכן חקר הגאון בעל חתם סופר חא"ח סי' ק"ד וקאמר דלרבנן דביעורו בכ"ד הרי מתבער וכלה ונאבד מן העולם וזהו קבורתו ע"כ ולכאורה ראיה חזקה היא דהוי הפקר מיד תיכף כשזורעה וכנ"ל אך כשעיינתי בח"ס בתשובה הנ"ל ראיתי כי אין כוונתו לומר דמי שזורע מפקיר החיטים הזרועים דהא דכתב הח"ס דלרבנן דביעורו בכ"ד הרי נתבער וכלה ונאבד מן העולם וזהו קבורתו עכ"ל קאי אלעיל שכ' אם זרע חמץ בתחילת ימי הפסח וידעינן שכלה זרעו בימים אחרונים טרם כלות הפסח ע"ז כתב דזהו ביעורו לרבנן כיון שכלה ונאבד אבל כ"ז שהוא בעין בוודאי לא שייך הפקר ע"ז. ומכ"מ אינו עובר בבל יראה ובל ימצא אף בשעה שהוא בעין דכיון שעומד להתבער ולכלות אזי אינו עובר עליו משעת הזריעה תיכף אף כשהוא בעין כדכתבו התוס' בפרק כל שעה דף כ"ט ע"ב ד"ה רב אשי כו' וז"ל ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה עכ"ל. גם נלפע"ד לומר דלהכי אינו עובר על החיטים הזרועים בקרקע משום דדמי להא דכתב הרמב"ם בהל' חמץ ומצה בפ"ב סעיף י"ד וז"ל היה חמץ בבור אין מחייבים אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו עכ"ל ופי' ע"ז המ"מ משום דדמי כחמץ שנפלה עליו מפולת שהרי הוא כמבוער וצריך לבטלו בלבו ודיו עכ"ל המ"מ וה"נ בנ"ד בחיטים הזרועים בקרקע:
גם נלפע"ד להמציא היתר על החיטים הזרועים בקרקע שלא להצריכם לבערם ותסגי בביטול לפי מה שכ' המג"א בהל' פסח סימן תמ"ב על מה שכ' המחבר בסעיף ח' בשני חצאי זתים הדבוקים בכתלים אינו חייב לבער רק מבטלו בלבו אזי כתב ע"ז המג"א ס"ק י"ג וז"ל כיון דזה איבעיא בגמ' אם מצטרפין ולכן כיון שביטל הו"ל אח"כ ספיקא דרבנן וא"צ לבדוק עכ"ל וה"נ בנ"ד אם צריכין לבדוק החיטים הזרועים בקרקע אזי תליא בספיקא של איבעיא שבגמ' בב"מ דף נ"ו ע"ב לענין עומר דאיתא שם בעי רבא חיטים וזרען בקרקע כו' דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא ליה עומר וחליף עלייהו ולא אשרוש קודם לעומר מהו למינקט ומיכל מינייהו כמאן דשדיין בכדא דמי ושרינהו עומר או דילמא בטלינהו אגב ארעא תיקו עכ"ל הגמ' א"כ לפי הסברא, שבגמ' דחיטים הזרועים בקרקע אף שעדיין לא אשרוש מ"מ בטלינהו אגב ארעא וא"כ ה"נ בענין נ"ד לענין פסח א"צ ביעור ואפילו ביטול א"צ כמובן אך לפי הסברא שבגמ' דכמאן דמנחי בכדא דמי ולא בטל אגב ארעא אזי צריך ביעור וא"כ הוי ספיקא דאבעיא שבגמ' וכיון שביטל הוי אח"כ ספיקא דרבנן אם צריך ביעור או לא וא"צ לבדוק מספק וזהו דמי לדינא של המג"א הנ"ל:
ועתה נחקורה בענין השאלה הנ"ל אם אירע באופן אחר היינו אם אחד השכיר לחבירו שדהו ואחר הפסח ראה המשכיר שהצמיחה שדהו ספיח ורוצה לחזור וטוען שהקנין של השכירות היה בטעות והוי מקח טעות ולכאורה מצינו לדמות להא דכתב הרמ"א בחו"מ סימן רל"ב ס"ק י"ח שכ' וז"ל ואם קנה הסרסור דבר בחזקת בדיל ומכרו ואח"כ נדע שהיה בו כסף או זהב זכה הלוקח משום שלא זכה בו הסרסור מעולם הואיל ולא ידע בו עכ"ל ולכאורה ה"נ הואיל והמשכיר לא ידע בזה לא הוי מקח טעות אבל לפי האמת אין דמיון לזה דהתם לא קנה הסרסור מעולם ולא הוי שלו וידו נמי לא מצי קני ליה שלא מדעתיה כמו חצירו משים דהוי דבר שאין הוה להמצא ובזה האופן לא קני ליה חצירו כדפסק הרמ"א בסי' רס"ח ס' ג' דבדבר שאין רגיל לבוא לא קניא לו חצירו אבל הכא גבי ספיח נוכל לומר דהמשכיר ידע בשעת הקצירה שהרבה דגן נשרו ועלתה על דעתו שיצמח אח"כ ולא אייאש ואף דחזינן מדהשכיר שדהו לאחר מוכח מזה דבעל השדה אייאש. ז"א דדלמא בשעת הקצירה לא אייאש ואייאש אח"כ לאחר שהשרישו הדגן בקרקע ואז לא יועיל יאוש משום דאין יאוש מועיל בקרקע ועיין בחו"מ סי' שע"א בנתיבות ובקצוה"ח ואף אם נאמר דבעל השדה אייאש בעת הקצירה מ"מ נוכל לומר דשייך לבעל השדה משום דבזה אי שייך יאוש אצל בעל השדה תליא במחלוקת הנ"י ותוס' והובא זאת בחידושי רע"א על מס' ב"מ דף כ"ו ד"ה דשתיך דמביא שם דעת הנ"י דס"ל לעיל גבי כופרא דבעל בית לא שייך יאוש ושיטת תוס' בב"מ דף כ"ו תוס' ד"ה בכותל חדש ובד"ה וניזל בתר בתרא ס"ל דגם בבעה"ב אם נאבד לו חפץ בביתו שייך יאוש ועיין בנתיבות המשפט סימן רנ"ט ס"ק א' שהרמב"ן ותוס' מחולקים בזה וא"כ לפי סברת הנ"י אף אם בעל השדה אייאש בעת הקצירה לא מהני יאוש ואף לפי סברת תוס' דגם בבעל הבית שייך יאוש מ"מ אחר יאוש לקני ליה שדהו לבעל השדה דהא דהתוס' סברי דבבעה"ב שייך יאוש וחצירו אינו קונה לבעה"ב אחר יאוש היינו משום דמיירי שהאבידה הוא בדבר שאין רגיל להמצא כדמוכח בתוס' ד"ה דשתיך אבל הכא גבי ספיח רגיל להמצא אח"כ כשיצמיח א"כ תיכף אחר יאוש קונה השדה להמשכיר. ואף אם נאמר דבשעת הקצירה לא אסיק אדעתיה של המשכיר אם נשרו הדגן אם לא והוי יאוש שלא מדעת וקאתי ליד החצר באיסורא ושוב לא יקנה אח"כ החצר להמשכיר. זה אינו כיון דהאבידה שלו והחצר שלו לא שייך כאן באיסורא אתי ליד החצר דטעמא דבאיסורא אתי לידיה הוא משום דכבר נתחייב בהשבה או משום דנעשה שומר והכא לא שייך זאת כיון דהאבידה הוא בחצר שלו כמובן ועיין בקצות החושן סי' רס"א ובנתיבות סי' שע"א:
העולה מכל הנ"ל דהספיח הוי של המשכיר וא"כ הוי מקח טעות דאף דלכאורה יש לפקפק מהא דקי"ל אין אונאה לקרקעות. אך יש לחלק דהא דאמרינן אין אונאה לקרקעות היינו אם נתאנה בשיווי הקרקעות ליכא אונאה אבל לא בכה"ג דלא ידע דיש מציאה בתוכה אך כ"ז הוא דוקא על הספיח דשנת תרמ"ה הנ"ל דנוכל למימר דבשעת קצירה לא אייאש שאסיק אדעתי' שיהי' ספיח אבל בספיח דשאר שנים נוכל לומר דהוי יאוש מעיקרא דבשעת קצירה אייאש כיון שאינו מצוי שיהי' ספיח אזי מייאש הבע"ב מהחיטים הנושרים בשעת קצירה. אך בענין נ"ד שהחיטים שנשרו הוא בהשדה של המשכיר אזי אף דהוי אבידה מדעת מ"מ קנה לו שדהו אח"כ והוי קנין בטעות. כ"ז כתבתי כדי לעורר לב המעיין בזה הענין אבל לא למעשה וכשהוצרכתי למעשה אזי כתבתי רעיוני אלה שלחתי להגאון רי"ז ז"ל משאוויל והשיב לי חוות דעתו בזה: אמרי שמואל - חו"מ סימן רנ"ט ס"ג:
בחו"מ סימן רנ"ט ס"ג כ' המחבר וז"ל אפילו רובה עו"ג ומצאה במקום שרוב העוברים ישראל חייב להחזיר והקשה ע"ז הסמ"ע אמאי לא אמרינן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ותירץ הסמ"ע דלא אמרינן כן אלא היכא דהקרוב אינו במקום שנמצא ע"ש והקשה שם הט"ז על תירוצו של הסמ"ע מפרק לא יחפור דף כ"ד מהנהו זיקי דחמרא דאשתכחין בי קופאי ושרינהו רבא מחמת קורבא ע"ש עכ"ל:
לכן תירץ הט"ז דלהכי פסק המחבר דהמוצא במקום שרוב סיעה ישראל אף דהעיר רובה עכו"ם חייב להחזיר היינו משום דכיון דרוב סיעה ישראל אזי אמרינן דהבעלים לא נתיאשו ובכ"מ דלא הוי יאוש צריך להכריז אף ברוב עכו"ם עכ"ל. אך תירוצו של הט"ז ז"ל אינו מובן לפענ"ד מה שמתרץ דלהכי אזלינן בתר רוב סיעה שהוא במקום שנמצא ולא אזלינן בתר רוב עכו"ם דעלמא שהוא יותר היינו משום דכיון דנוכל לברר ע"י הכרזה משו"ה אזלינן בתר רוב סיעה שהוא במקום הקרוב עכ"ל משמע מזה דבמקום שאין שייך זה הטעם מה שנוכל לברר ע"י הכרזה אזי צריכין אנו למיזל בתר רובא דעלמא שהוא יותר ולא בתר הרוב שהוא במקום הנמצא א"כ לפי"ז יקשה להט"ז ממש"כ המחבר ביו"ד סימן קכ"ט סעיף י"א וז"ל גנבים שנכנסו למרתף ופתחו חבית יין אם רוב גנבי העיר עכו"ם אסור ואם רובן ישראל מותר עכ"ל והמקור לזה מהגמ' דמס' עכו"ם דף ע' וז"ל הנהו גנבו דסלקי לפומבדיתא ופתחו חביתא טובא אמר רבא חמרא שרי מ"ט רוב גנבי ישראל ופי' הרא"ש דבפומבדיתא הוי רוב גנבי ישראל ובביאורי הגר"א ז"ל על יו"ד כתב על המחבר הנ"ל וז"ל דבוודאי רוב גנבי דעלמא עכו"ם נינהו רק בפומבדיתא הוי רוב גנבי ישראל אלמא שמעינן מזה דאית לן למיזל בתר הרוב שבמקום הקרוב ולא אזלינן בתר רובא דעלמא אף שהרוב של רובא דעלמא המה יותר וה"נ בענין נ"ד אית לן למיזל בתר רוב סיעה שבמקום הנמצא ולא בתר רובא כעלמא ודלא כרבינו הט"ז שכ' דלהכי לא אזלינן בתר רובא דעלמא משום דאיכא לברורי ע"י הכרזה:
גם עיקר תירוצו של הט"ז לענין דינא קשה מאוד מה שכ' בפשיטות דהיכא דלא הוי יאוש צריך להכריז אף ברוב עכו"ם דהרי לפי האוקימתא דאיבעית אימא לעולם רבנן ויניח בב"מ דף כ"ד מוכח דאף אי אמרינן דרבנן פליגי ארשב"א ויהי' סוברים דאף ברוב עכו"ם אינו מייאש וחייב להחזיר מ"מ אינו חייב להכריז רק יניח. ותו דקאמר שם הגמ' גבי ההוא גברא דאשכח זוזי דציירי בסדיני בנהר בירן וקאמר רב יהודא זיל אכריז ופריך הגמ' והא רובא עכו"ם נינהו וקמשני הגמ' שאני נהר בירן דישראל סכרי לה וישראל כרי לה וכיון דישראל סכרי לה אימור מישראל נפיל וכיון דישראל כרי לה לא מייאש עכ"ל הגמ' ואם נאמר כדברי הט"ז דהיכא דאינו מייאש צריך המוצא להכריז אף ברוב עכו"ם א"כ למה ליה להגמ' למימר כיון דישראל סכרי לה אימור מישראל נפיל הול"ל כיון דישראל כרי לה לא מייאש וכיון דאינו מייאש צריך להכריז אף שסוכרין אותה עכו"ם וישראלים ביחד לפי דברי הט"ז אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר לדינא שאינו חייב להכריז ברוב עכו"ם אף שהבע"ב אינו מייאש ודלא כדברי הט"ז ובחידושי למס' ב"מ דף כ"ב ד"ה באגא הבאתי שני ראיות דהיכא דאזלינן בתר רובא אין אנו צריכין לברר:
ובעיקר קושית הסמ"ע הנ"ל שהקשה על המחבר שכ' אפילו רובא עכו"ם ומצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל צריך להחזיר והקשה ע"ז הסמ"ע אמאי לא אמרינן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב אזי נלפע"ד דלא ק"מ דהא דאמרינן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב היינו היכא דמצא מציאה במבוא אשר רוב הדרים שם ישראלים רק שבכל העיר דרים רוב עכו"ם והאנשים המצוים בהמבוא אזי הוא מהעיר ומאותו המבוא בשוה כמו שמצוי בכל עיירות אזי אית לן למימר דאזלינן בתר רוב העיר ולא בתר קרוב משום דאמרינן דמסתמא מצוים באותו מבוי אנשים מרוב העיר יותר ממאותו מבוי מקום הקרוב ותלינן שמהם נפלו אבל אם הי' באותו מבוי מסחר מספרים תפילין ומזוזות וציצית אשר המיעוט הישראלים הדרים בכל העיר נאספים באותו מבוי על קניית דברים הללו כמו שמצוי בכמה כרכים שאצל ביהכנ"ס יש מסחרים כאלה א"כ באותו מבוי מצוין ישראלים יותר וזהו רוב סיעה ישראל אזי צריך להכריז משום דתלינן דמישראל נפיל וכמו שכ' המחבר הנ"ל וזהו ממש כהגמ' דב"ב דף כ"ד שמביא הט"ז בחמרא דאשכח בי קופאי דשם הוא רוב ישראל רק רוב העיר הוא עכו"ם והוה ס"ד דמקשן דאית לן למיזל בתר רוב העיר עכו"ם לומר שמהם נפל וקמשני הגמ' שאני התם דרוב שפוכאי ישראל נינהו ואית לן למיתלי ששלהם הוא ולא למיזל בתר רובא דעלמא משום דזהו כמו רוב סיעה ישראל כמו שמביא המחבר:
אח"כ מסיים הג' שאם המה בנודות קטנות שאין דרך של שפוכאי לתת בכלים קטנים לכן תלינן בדעכו"ם שהמה רובא דעלמא ולא תלינן שהמה ממקום הקרוב משום דרוב עדיף. והעיקר הוא שרוב סיעה המצוי במקום המציאה חשוב יותר מרובה דעלמא דמה מועיל רובא דעלמא אחרי שבזה המקום מצוי רוב סיעה אחרת אזי ודאי מהם נפלו והכי מוכח נמי מהגמ' דב"מ דף כ"ד דקאמר ר"י זיל אכריז כו' כיון דישראל סכרי לה אימור מישראל נפל אף דהעיר הוא רובא עכו"ם אך כיון דישראל סכרי לה הוי כמו שבמקום הזה רוב סיעה ישראל ורוב סיעה חשוב יותר מרובא דעלמא להכי תלינן שמרוב סיעה נפלה:
וה"נ מוכח מדברי המחבר ביו"ד סימן קכ"ט סעיף י"א גבי גנבים שפתחו חבית יין דאיתא שם דאזלינן בתר רוב גנבי העיר ולא בתר רוב גנבי העולם וכמו שמוכח מהגמ' דמס' עכו"ם דף ע' וכפי' הרא"ש שם דדווקא בפומבידתא הוי רוב גנבי ישראל אבל רוב גנבי דעלמא עכו"ם נינהו וכמו שפי' בביאורי הגר"א ביו"ד שם היינו משום דרוב גנבי העיר המצוים שם הוי כמו רוב סיעה ורוב סיעה עדיף מרובא דעלמא אחרי שהמה מצוים בזה המקום אית לן למיתלי בהם והא דאמרינן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, היינו היכא דבזה המקום מצוים אנשים ממקום הרוב וממקום הקרוב אית לן למיתלי בתר הרוב אבל רובא דעלמא שאינם מצוים כאן לית לן למיתלי ועיין בחידושי למס' במ' דף כ"ג:
בענינא דלעיל בחוהמ"ש סימן רנ"ט בקצוה"ח שם סעיף א' שכ' דבדבר שיש בו סימן ובא ליד המוצא לאחר יאוש ונטלם המוצא בתורת השבה מחמת שלא ידע המוצא שכבר ייאש האובד ע"ז כתב הקצוה"ח הנ"ל וז"ל נהי דלא קנה בשעת הגבהה משום דלא נתכוין לקנותה מצי קני לה אח"כ בעת שירצה ומשום מגביה מציאה לחבירו נמי לא הוי דלא מיירי שנתכוין לזכות לבעלים אלא שנטלה שלא יזכה הוא בה אלא להשיב לבעלים אבל לא בתורת זכייה לבעלים עכ"ל. ולפענ"ד קשה לי על דבריו דמשמעות דבריו נשמע דאם היה נוטלה בתורת זכייה לבעלים היו זוכים הבעלים בהגבהתו במה שהגביה אותה ע"מ להשיבה לבעלים. ולפי האמת זה אינו דמה שהגביה אותה ע"מ להשיבה בתורת זכייה לבעלים היה בטעות ולאו זכייה הוא כלל דאם היה יודע המוצא דהאובד אייאש כבר אזי לא היה נוטלה ע"מ להשיבה בתורת זכייה לבעלים רק היה נוטלה לעצמו א"כ הוי זכייה בטעות ולא קני האובד כלל.
וביותר קשה לי לפענ"ד על מה שהשיג ע"ז בנתיבות בסימן הנ"ל ס"ק א' וז"ל ומה שתירץ הוא דלא הוי כמגביה מציאה כיון דלא נתכוין רק להחזירה לבעלים בתורת החזרה ולא בתורת זכיה ע"ש אין בו שום סברא דסוף סוף הגביה בשביל הבעלים ומיד קנאו הבעלים בהגבהה שלו עכ"ל ולפי מה שכ' דהוי זכיה בטעות וכנ"ל א"כ לא קנו הבעלים בהגבהה שלו ובעיני יפלא מה שלא הרגישו הגאונים הנ"ל בזה:
נסתפקתי אם מצא אבידה דבר שאין בו סימן והוא דבר שאין חשוב כ"כ שאין אדם עשוי למשמש בזה בכל שעה ושעה והוא רוב ישראל מהו הדין היינו אם הוא מותר להגביה אותה או לא ואם הגביה אותה מהו הדין אם הוא מותר להשתמש בה או לא. הספק השני המוצא אבידה דבר שיש בו סימן והוא דבר שאין חשוב וכנ"ל והוא רוב עכו"ם דאז מותר להגביה אותה מחמת שתלינן ברוב עכו"ם אך אם הגביה אותה מהו הדין אם צריך להחזיר לישראל הנותן סימן או לא ואם המוצא מותר להשתמש בהמציאה בכה"ג או לא:
אם נבוא לחקור על כל הנ"ל אזי צריכין אנו לבאר דברי הרמב"ם מהל' גזילה ואבידה פרק ט"ו הל' א' וז"ל ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו וכן הוא בחוה"מ סי' ר"ס סעיף ט' ותמהו בזה מפרשי הרמב"ם היינו הראב"ד והמ"מ והכ"מ וז"ל והאיך יזכה בה ויהיה שלו והלא קודם יאוש בא לידו עכ"ל וכן תמהו ע"ז הסמ"ע והש"כ בחוהמ"ש סימן ר"ס הנ"ל. א"כ לפי תמיהת כל המפרשים אזי מוכח שהבינו דברי הרמב"ם שמיירי שבא ליד המוצא לפני יאוש מ"מ כתב ע"ז הרמב"ם דזכה בה ואינו חייב להחזירה. אף שלכאורה קשה לפסוק כהרמב"ם בזה מחמת תמיהת המפרשים הנ"ל אך בכסף משנה תירץ וז"ל דהא דאמרינן בר"פ אלו מציאות בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש ש"מ הוי בדבר שאין בו סימן ואיפסקא הלכתא כאביי דלא הוי יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר שאסור לו ליטול אבל אם עבר ונטלם זכה בהם משום דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזור שהרי אין בהם סימן ממילא זכה בהם דאין לנו לומר מונח עד שיבא אליהו אלא היכא דאיתמר בהדיא עכ"ל הכ"מ א"כ לפי"ז לענין נ"ד אם מצא אבידה דבר שאין בו סימן ואינו חשוב וכנ"ל אזי לפי מה שמבאר הכ"מ בדברי הרמב"ם אזי אם מצא זו האבידה הנ"ל אזי אסור לו להגביה מן הארץ רק שאם נטלה זכה בה:
אך לפי האמת פשט דברי הכ"מ בדברי הרמב"ם קשה להבין לענ"ד דכיון דפסקינן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"כ איך יכול לזכות בה אף אם עבר ונטלן ואינו יודע למי יחזירם דכיון דלא הוי יאוש א"כ החפץ שייך לבעלים הראשונים בכ"מ שהוא א"כ איך יכול המוצא לזכות בהם שיהיו שלו. וכן הקשה הט"ז בחוהמ"ש סימן ר"ס סעיף ט' גם הקשה מתלמוד ערוך פרק המפקיד דף ל"ז דפרכינן שם אמאי דאמרינן בספק הינוח אם נטל לא יחזור אההיא דמניח גזילה ביניהם ומסתלק ומשני ויניח משמע בהדיא דבספק הינוח הוי יניח עכ"ל הט"ז וכל הפוסקים פסקו בדין הנ"ל שיהיה מונח ביד המוצא עד שיבא אליהו. גם מפי' רש"י פרק המפקיד דף ל"ז בד"ה ואם נטל לא יחזיר משמע נמי כן א"כ לפי דעת הפוסקים הנ"ל אזי בנ"ד אם מצא אבידה שאין בה סימן וכנ"ל אזי מותר להגביה אותה רק שצריך להיות ות מונח ביד המוצא עד שיבא אליהו. והפשט של פרכת הגמ' דאלו מציאות הנ"ל במה דפריך הגמ' והא לא ידע דנפל מינה אזי לפי דעת הכ"מ הנ"ל אזי כוונת הגמ' והא לא ידע דנפל מינה וא"כ הוא לפני יאוש ואמאי קתני הרי אלו שלו הרי אסור להגביה אותה וכנ"ל ולפי דעת הפוסקים הנ"ל אזי יהיה פרכת הגמ' הכי והא לא ידע דנפל מינה וא"כ הוא לפני יאוש ואמאי קתני הרי אלו שלו הרי צריך להיות מונח עד שיבא אליהו א"כ בנ"ד נמי צריך להיות מונח עד שיבא א':
אך אכתי נשאר עלינו לבאר אם המוצא מותר להשתמש בהמציאה הנ"ל אזי דעת הש"כ בחו"מ סימן ר"ס בש"כ ס"ק כו' דאף דאמרינן דצריך שיהא מונח עד שיבא א' משום דיאוש ש"מ לא הוי יאוש היינו לענין זה לא הוי יאוש דאם נתברר של מי הוא צריך להחזירו אבל כל זמן שלא נתברר של מי הוא יכול לעשות בה מה שירצה ומותר להשתמש בה. א"כ דעת הש"כ דמותר להשתמש בהחפץ אך בנתיבות המשפט ס"ק י"ג תמה על הש"כ וכתב וז"ל דבריהם תמוהים דמה"ת שיהיה רשאי להשתמש בדבר שאינו שלו עכ"ל:
ולפענ"ד אינו רשאי להשתמש בהחפץ כמו שאר שומר אבידה וכמתניתין דאלו מציאות דף כ"ט במשנה דמצא ספרים. א"כ לפי דעת הנתיבות הנ"ל אזי אינו רשאי המוצא להשתמש בזה החפץ וכנ"ל. [ולפי דעתי העני' אולי נוכל להצדיק קצת דברי הש"כ במה שמתיר להשתמש בהחפץ היינו משום דלכאורה צריך להבין אמאי במוצא דבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז היינו משום דאף אם יכריז לא יהיה שום תועלת לבעל האבידה משום דכיון דאינו יודע סימן ע"ז אזי לא יתנו לו משו"ה מתיאש האובד אכתי יקשה דיכריז משום שמא ימצא האובד עדים שמכירים את החפץ בט"ע אלא ע"כ צ"ל היינו דכיון דמילתא דלא שכיחא הוא שימציא עדים לזה להכי לא חיישינן לזה וזה דמי למיעוטא דמיעוטא דלא חיישינן לזה אף לר"מ ומ"מ היכא שבא ליד המוצא לפני יאוש אזי לא קנאה משו"ה צריך להניח בידו עד שיבא א' וחיישינן אף לחשש רחוק למיחש אולי יתברר ע"י עדים אבל לענין היתר השימוש נלפע"ד דזה דמי לזה נהנה וזה אינו חסר דבלא"ה אבודה ממנו כמו שמבואר בסימן שס"ג ברמ"א סעיף ו' דבדבר דאי בעי בעה"ב ליהנות לא יוכל להנות מצי אחר ליהנות בו בע"כ משום כופין על מדת סדום וצ"ע]: ולולי דמסתפינא הוה אמינא מילתא חדתי בכוונת דברי הרמב"ם ז"ל ובהפשט של פרכת הגמ' דפריך והא לא ידע דנפל מיניה. לפי מה שהביא בחוהמ"ש סימן רנ"ט סעיף א' בספר קצות הח' ס"ק א' ובנתיבות המשפט ס"ק א' אזי הביא שם להלכה דברי הרמב"ן וז"ל הנתיבות ותורף דברי הרמב"ן דאע"ג דיאוש לא קני בגזל משום דבאיסורא אתי לידיה ואפילו למ"ד דיאוש קנה מ"מ דמים בעי לשלומי היינו דווקא בגזל מרשות הבעלים אבל גזל אבידה לפני יאוש ונתיאש קנה ובקצות החשן הוסיף בה דברים וז"ל אבל בזו באבידה שנטלה ע"מ לגוזלה הרי הוא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי ואפילו דמים א"צ לשלם] אבל נטלה ע"מ להחזירה כיון דנעשה שומר של הבעלים הרי ידו כיד הבעלים ולא נפיק מרשותיה דבעל אבידה כלל עכ"ל. והא דלא חשבינן גם במציאה באיסורא אתי לידיה עיין בקצוה"ח בפנים:
ולפענ"ד אזי נוכל לחלק בין נטלה ע"מ לגוזלה שמהני יאוש לבין נטלה ע"מ להחזירה שלא מהני יאוש בזה האופן היינו דהיכא שנטלה ע"מ לגוזלה אזי אין מוטל עליו חיוב של השבת גוף החפץ וכפי' הרמב"ן וכפי' הקצוה"ח הנ"ל שמחמת שהיא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי אבל אם נטלה ע"מ להחזירה והיא דבר שיש בו סימן אזי מוטל על גופו של המוצא לקיים מצות השבה של זו האבידה לכן אף שמיאש האובד אח"כ אזי לא פקע בזה החיוב של מצות השבת אבידה המוטל על גוף המוצא דנהי שע"י היאוש פקע השעבוד של האובד מהחפץ אחרי שיאוש הוא סלק רשות כמו שמבואר בקצות החשן סימן שס"ב ס"ק א' אבל ע"י היאוש אינו יכול ליפקע המצוה של השבת אבידה המוטל על גוף המוצא לכן מוטל על המוצא לקיים מצות השבת אבידה אף אם מייאש אח"כ אחר שבא לידו בתורת השבה משום דאף אי אמרינן דיאוש הוי כמו מחילה להמוצא שמוחל לו שעבודו מה שגופו של המוצא מחויב להשיבו את החפץ שלו מ"מ לא יתישב דהרי מבואר בחוהמ"ש סימן רמ"א סעיף ב' ברמ"א וז"ל דמחילה אינו שייך אלא במעות שחייב לו אבל אם היה לו חפץ ביד חבירו ואמר לו מחול לך אינו כלום:
עתה נחקור לפי הנ"ל אם מצא אבידה שאין בה סימן והוא דבר שאינו חשוב שבא ליד המוצא לפני יאוש אם מהני יאוש שלאח"כ שיקנה המוצא ע"י יאוש שמייאש האובד אחר שבא ליד המוצא. גם נחקור אם מצא אבידה שיש בה סימן והוא דבר שאינו חשוב שבא ליד המוצא לפני יאוש והוא בעיר שיש רוב עכו"ם דהמוצא אינו חייב להכריז משום דתולה דמרוב עכו"ם נפל וגם האובד כשימשמש אח"כ ייאש משום דהוא רוב עכו"ם רק שבא ליד המוצא לפני יאוש אזי נוכל לחקור אם בא האובד ישראל להמוצא לאחר זמן מרובה ונתן סימן בהחפץ אם צריך להחזירו או לא מי אמרינן דהמוצא קונה בהיאוש שהיה להאובד לאחר שבא ליד המוצא או דלמא כיון שבא ליד המוצא לפני יאוש אזי לא קנה בהיאוש שלאח"כ וצריך להחזיר להנותן סימנים: ולפי מה שהבאתי לעיל בשם הגאונים בביאור דברי הרמב"ן מבואר דדוקא אם נטלה ע"מ להחזירה היינו ביש בה סימן וברוב ישראל דאז מחויב להחזירה משום שבא ליד המוצא בתורת השבה א"כ נעשה שומר של האובד ואז אף שבא ליד המוצא לפני יאוש ושמעינן להאובד שמייאש אחר שבא ליד המוצא לא מהני היאוש דכיון דנתחייב כבר בהשבתה אזי נעשה שומר שלו וידו כידו ואינו מועיל היאוש שלאח"כ וזהו כוונת הגמ' בא"מ דבדבר שיש בו סימן כ"ע לא פליגי דלא הוי יאוש משום דמעיקרא באיסורא אתי לידו והוי הפירוש שאין היאוש שלאח"כ מועיל כלל אף מכאן ולהבא. אבל בנ"ד אם מצא אבידה שאין בה סימן אף שהיא ברוב ישראל והוא דבר שאינו חשוב שבא ליד המוצא לפני יאוש אזי כשבא ליד המוצא לא בא לידו בתורת השבה כיון שאין בה סימן א"כ לא אמרינן ידו כיד בעל הבית ואינו נעשה שומר שלו כיון שאינו מחויב בהשבתה נהי דהמוצא עצמו לא קנה אותה בהגבהתו כיון שהוא לפני יאוש מ"מ הרי שומר נמי לא הוי א"כ הוי כמונחת ע"ג קרקע וצריך המוצא לקנות אותה ביאוש שלאח"כ בשעה שמתיאש האובד לאחר זמן מרובה בשעה שהחפץ הוא ביד המוצא כמו שמבאר הקצוה"ח באבידה שנטלה ע"מ לגוזלה והא דקאמר הגמ' בא"מ כי פליגי בדבר שאין בו סימן דלאביי לא הוי יאוש הוי הפירוש דלאביי משעה שמצאה עד שעה שנתיאש לא הוי של המוצא ואינו רשאי להשתמש בה וגם אינו רשאי למוכרה עד שידע שנתיאש או שיהיה בידו זמן מרובה ולא להשתמש בה עד שאנו משערים שבזמן כזה ודאי נתיאש ואם יברר האובד שהוא שלו ולא נתיאש עדיין אזי יהיה צריך להחזיר אבל קושטא דמלתא שמזמן היאוש ולהבא יהיה שייך להמוצא: גם באופן הב' הנ"ל היינו אם מצא אבידה שיש בה סימן והוא דבר שאינו חשוב שבא ליד המוצא לפני יאוש והוא רוב עכו"ם א"כ כשבא ליד המוצא לא בא לידו בתורת השבה כיון שהוא רוב עכו"ם א"כ אינו נעשה שומר עליו והוי כמונחת ע"ג קרקע א"כ צריך המוצא לקנות אותה ביאוש שלאח"כ בשעה שמתייאש האובד לאחר זמן מרובה בשעה שהחפץ הוא ביד המוצא. והא דאמרינן בגמ' בפ' אלו מציאות דבדבר שיש בו סימן כ"ע ל"פ דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעיניה ליה למייאש לבסוף לא הוי יאוש משום דמעיקרא באיסורא אתי לידיה עכ"ל הגמ' היינו משום דמיירי ברוב ישראל וכשבא ליד המוצא בא לידו בתורת השבה ונעשה ע"ז שומר והוי ידו כיד בעל הבית האובד ולהכי לא מהני היאוש שלאח"כ היינו מה שמייאש בעל החפץ בשעה שמונחת המציאה ביד המוצא משא"כ אם מצא במקום רוב עכו"ם שלא בא לידו בתורת השבה וכנ"ל אזי מהני היאוש שלאח"כ היינו שמאותה שעה שמייאש ואילך אזי יקנה אותה המוצא ויהיה שלו ואז אם יבא האובד ישראל ויתן סימן אינו מחויב להחזירה והא דקאמר הגמ' בפ' א"מ דף כ"א כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה הוי הכוונה כמו שפי' לעיל היינו שלא אמרינן שהיאוש שלאח"כ יועיל שיהיה היאוש מהשתא ויהיה תיכף שייך להמוצא משעה שהגביה אותה ושיהיה יכול להשתמש בהחפץ משעת הגבהה אלא אמרינן שכל זמן שלא אייאש אף שהוא ביד המוצא מכל זאת לא קנה אותה המוצא ואינו רשאי להשתמש בהחפץ ואם הביא האובד עדים שמכירים את החפץ בט"ע שהוא שלו וגם יברר שלא יאש עדיין אזי יהיה צריך המוצא להחזיר לו את החפץ:
אבל קושטא שהיאוש שלאח"כ כשהוא ביד המוצא מועיל שיקנה המוצא מכאן ולהבא שיהיה שלו. וקושטא הוא דמשעה שהגביה עד השעה שמייאש אח"כ אזי אסור המוצא להשתמש בהחפץ לאביי וכשלא ידעינן אימתי הבעלים מתיאשים אזי צריך להניח אצל המוצא זמן מרובה ולא להשתמש בהחפץ עד שאנו משערים שמזמן רב כזה ודאי נתודע להבעלים מהאבידה. ונתיאשו כיון שאין בה סימן [אך כשמצא אבידה שיש בה סימן רק שמצאה במקום שיש רוב עכו"ם וכנ"ל שהוא אבידה שאינה חשובה שלא אמרינן שכבר משמש האובד ונתיאש מותר להשתמש מחמת שתלינן שנפלה מעכו"ם] וכן משמע בהדיא מספר קצות החשן הנ"ל דהיכא שנטלה שלא ע"מ להשיבה אזי קונה בהיאוש שלאח"כ מדמסיים הקצוה"ח הנ"ל וז"ל אבל בנטלה ע"מ לגוזלה לא מצי מיירי דא"כ מצי קני לה כי מייאש לה מאריה אח"כ עכ"ל א"כ משמע מזה דהיכא שנטלה שלא ע"מ להשיבה אזי קונה בהיאוש שלאח"כ ובוודאי כשמגביה אדם דבר שאין בה סימן אזי בוודאי מגביה אותה ע"מ שלא להשיבה ואף דהקצוה"ח הנ"ל מפרש הפלוגתא דאביי ורבא דאיפלגי בדבר שאין בו סימן בישל"מ מיירי בזה האופן שנטלה ע"מ להשיבה משו"ה אינו קונה בהיאוש שלאח"כ: אך לפי האמת זהו דוחק גדול לומר כן דהמוצא יגביה חפץ שאין בו סימן ע"מ להשיבה דהא מה"ט אמרינן דהאובד מיאש מדבר שאין בו סימן משום דסובר דהמוצא לא יחזירנה לו בלא סימנים, א"כ בוודאי בשעה שהמוצא רואה את המציאה והוא דבר שאין בה סימן אזי בוודאי מגביה אותה ע"מ שלא להחזירה כמובן גם נוכל לומר דאף אם יגביה דבר שאין בו סימן ע"מ להשיבה נמי לא זכי בזה האובד ואין המוצא נעשה שומר שלו בזה ההגבהה אחרי שהוא זכיה בטעות משום דאם היה יודע המוצא שהוא דבר שאין בו סימן ואינו מחויב בהשבתה אזי לא היה מגביה אותה ע"מ להשיבה וא"כ הוי זכיה בטעות ולא קנה האובד בהגבהת המוצא שיהיה נחשב המוצא שומר שלו: ומה שדחקו להקצוה"ח לפרש דפליגי בשנטלה ע"מ להשיבה שהוא נגד הסברא הוא משום שרוצה לפרש פלוגתייהו מה שפליגי בדבר שאין בו סימן יהיה בגוונא חדא במה שהזכיר הגמ' בסמוך דבדבר שיש בו סימן כ"ע ל"פ דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעיניה דמיאש לבסוף לא הוי יאוש ומפרש זאת הקצוה"ח לעיל בסמוך דבע"כ מיירי הגמ' בשנטלה ע"מ להשיבה משו"ה אינו מועיל היאוש שלאח"כ משום דידו כיד הבעלים משו"ה רוצה הקצוה"ח הנ"ל לפרש מה שמסיים אח"כ הגמ' כי פליגי בדבר שאין בו סימן כו' מיירי נמי בזה האופן שנטלה ע"מ להשיבה אבל לפי האמת זה אינו דהסברא נותנת דכשמגביה אדם דבר שיש בו סימן אזי מגביה אותה ע"מ להשיבה כיון שיש בה סימן משו"ה קאמר הגמ' ואע"ג דשמעיניה דמייאש לבסוף לא מהני היינו משום דידו כיד הבעלים ומה שמסיים הגמ' כי פליגי בדבר שאין בו סימן אזי מיירי שנטלה ע"מ שלא להשיבה דכיון שאין בה סימן אזי בוודאי נוטלה המוצאה ע"מ שלא להשיבה והיאוש שלאח"כ ודאי שיועיל אף לאביי שיהי' שלו מזמן היאוש ולהבא שיהיה מותר להשתמש בהחפץ ושלא יהי' צריך להחזיר להאובד אף אם יברר בעדים שמכירים בט"ע שהוא שלו אך עיקר פלוגתייהו יהיה מזמן המציאה עד שעת יאוש דלאביי דסובר דלא הוי יאוש למפרע משעת המציאה א"כ אסור להשתמש משעת המציאה עד שעת יאוש ולרבא דסובר דהוי יאוש א"כ הוי יאוש למפרע א"כ מותר תיכף להשתמש בהחפץ: השתא דאתינא להכא שהדין נותן שאם מצא מציאה בדבר שאין בה סימן בדבר שאינו חשוב אף ברוב ישראל או בדבר שיש בה סימן והוא דבר שאינו חשוב רק שהוא ברוב עכו"ם דכיון שבא ליד המוצא לפני יאוש אזי לא קנה בשעת הגבהה אבל אח"כ כשנתיאשו הבעלים בשעה שהוא ביד המוצא אזי קנה המוצא אח"כ משעת היאוש וכנ"ל ומשעה שמצאה עד שעת יאוש אסור להשתמש בהחפץ היינו בדבר שאין בה סימן וברוב ישראל ואם בירר האובד בעדים שהחפץ שלו ולא נתיאש עדיין אזי צריך להחזיר לו לפי"ז נוכל לפרש פרכת הגמ' דקפריך הגמ' אהאי הרי אלו שלו הא לא ידע דנפל מיניה היינו דכיון שבא ליד המוצא לפני יאוש אזי לא נוכל לומר הרי אלו שלו דכיון דעד שעת יאוש אזי אסור המוצא להשתמש בהחפץ וגם אסור למוכרו ואם נתברר של מי הוא צריך להחזיר א"כ לא שייך למימר ע"ז הרי אלו שלו לזה קמשני הגמ' דמיירי בדבר חשוב שאדם עשוי למשמש בזה בכל שעה להכי תלינן שבשעה שמצאה אזי משמש כבר האובד וידע דנפל מיניה ובא ליד המוצא לאחר יאוש משו"ה הרי אלו שלו:
לפי"ז נוכל לומר לפענ"ד דזהו כוונת הרמב"ם בהל' גזו"א פרק ט"ו הל' א' שכ' שם ואם היה דבר שאין בה סימן זכה בה ואינו חייב להחזירו והקשו ע"ז מפרשי הרמב"ם אמאי זכה בה הא בא לידו לפני יאוש דאולי הניחם שם עכ"ל. ולפי מה שפי' המ"מ דברי הרמב"ם במה שכ' תחילה בדבר שיש בה סימן ונסתפק לו אם דבר זה מונח או אבוד הרי זה לא יגע בו ואם עבר ונטל אסור לו להחזירו ופי' ע"ז המ"מ דמיירי שעבר ונטל והלך לביתו משו"ה אסור לו להחזירם על מקומם משום דשמא בתוך כך באו הבעלים לשם ובקשו ולא מצאו ונתיאשו ולא יבקשו עוד ויבא אחר ויטול ויפסיד להאובד וכיון דיש בה סימן אזי טוב שיהיה בידו ויכריז עכ"ל המ"מ בשינוי לשון קצת. וא"כ לפי"ז מה שמסיים ע"ז הרמב"ם ואם הוא דבר שאין בה סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו אזי מסתמא מיירי ג"כ כנ"ל בענין שלקח הדבר שאין בה סימן לביתו ויש ספק שמא בתוך כך באו הבעלים ובקשו ולא מצאו ונתיאשו. גם ידוע שכל דברי רמב"ם אלו נמשכים על דברי הגמ' על המשנה של מצא אחר הגפה גוזלות כו' שהוא דבר חשוב שאדם עשוי למשמש בהן כל שעה. א"כ אם מצאן דרך נפילה אזי אמרינן דכבר משמע בהן האובד ואייאש כיון שאין בהן סימן רק דכל הספק הוא אולי הונח שם מדעת. א"כ לפי מה שפי' לעיל שבדבר שאין בו סימן כיון שלא בא ליד המוצא בתורת השבה אזי מועיל היאוש של האובד אף שמייאש לאחר שבא ליד המוצא אזי מועיל היאוש שמזמן היאוש יהיה שייך להמוצא א"כ כיון שלקח זה החפץ שאין בו סימן לביתו אזי בשעה שבא לביתו זכה בה מכח ספק ספיקא. הספק הא' אולי הוא דרך נפילה וכיון שהוא דבר חשוב וכנ"ל אזי בוודאי בא ליד המוצא לאחר יאוש דאמרינן שכבר משמש ואייאש כיון שהוא דבר חשוב. ואף את"ל שהונח שם אזי כיון שלקחם המוצא לביתו חיישינן אולי בתוך כך בא המניח לשם ומשמש ולא מצא ואייאש ולפי מה שכתבתי לעיל אזי יועיל היאוש אף לאחר הגבהת המוצא א"כ הוי ס"ס להיתרא גם יש שם ספק שמא עתה מייאש האובד מש"ה קאמר הרמב"ם זכה בה ואינו חייב להחזירו היינו שזכה בו מכח ספק ספיקא וכנ"ל. ובט"ז הנ"ל פי' ג"כ דמיירי באבידה חשובה רק לדידיה יקשה מ"ש ספק יאוש ש"מ מספק הינוח דזכה בה ולפמ"ש א"ש כמובן: ולפי מה שפי' שהיאוש שהאובד מתייאש לאחר שבא ליד המוצא בדבר שאין בו סימן והוא דבר שאינו חשוב אזי מועיל היאוש שלאח"כ שיקנה ע"י היאוש מזמן היאוש ולהבא וכנ"ל אזי נוכל לישב בזה דברי הרמב"ם לקמן פרק ט"ז סעיף ד' דכתב הרמב"ם אם מצא מעות בחנות מן התיבה ולחוץ הרי הוא של המוצא והוא לשון המשנה וכתב ע"ז הרמב"ם וז"ל ולמה לא תקנה החנות לבעליה כו' והקשו ע"ז הראב"ד והמ"מ וז"ל ואפילו אמר תקנה לי רשותי לא קנה לפי שבאה לשם המציאה לפני יאוש עכ"ל. ולפי מה שכ' לעיל דבדבר שאין בו סימן כיון שלא בא לידו בתורת השבה אזי מועיל היאוש של האובד אף שמייאש אחר שבא ליד המוצא. א"כ לפי"ז אף שנפלו המעות בחנות לפני יאוש אזי צריך להיות מועיל היאוש של האובד מה שמייאש אח"כ שמזמן היאוש יקנה החנות עבור בעל החנות א"כ הקשה הרמב"ם שפיר ולמה לא תקנה החנות לבעליה:
לכאורה יש להעיר על הספק ספיקא שכ' מדברי הש"כ בכללי הס"ס בסימן ק"י ס"ק י"א שכ' שם דבעניני ס"ס צריכין שלא יהא משם אחד ולכאורה בנ"ד נהי ב' הספיקות הוא משם א' כמובן. אך בחוות דעת שם מפקפק ע"ז הכלל ומביא כמה ס"ס שהם משם א' כגון ספק על כו' ומישב שם עיין שם: ובאותו ענין נלפע"ד לישב קושית הגרע"א בחידושי רע"א על מס' כתובות דף ט'. ומתחילה נדייק בדבריו ראשון ראשון עד שנבוא אי"ה לדברי הנ"ל.
מתחילה מדייק הגרע"א הנ"ל שם מדברי התוס' שכתבו דרובא דברצון אינו רוב גמור להכי נכנס זה הספק אם ברצון אם באונס לכלל ס"ס ומדייק מזה הגרע"א דכוונת התוס' שם כך הא אם היה רובא דברצון רוב גמור אזי לא היה נכנס המיעוט שבאונס לכלל ס"ס. והפ"י מפקפק ע"ז וסובר דאף היכא דהוא רוב גמור אפי"ה נכנס המיעוט לכלל ס"ס:
והקשה הגרע"א הנ"ל על שיטת הפ"י דסובר דהמיעוט נכנס לכלל ס"ס אף היכא דהוא רוב גמור מהסוגיא דפ"ב דב"מ אתמר יאוש ש"מ אביי אמר לא הוי יאוש כו' ת"ש פירות מפוזרים הרי אלו שלו והא לא ידע דנפל מיניה כו' היינו דליתסר מספיקא שמא לא ידעו הבעלים דנפלו מיניה ומעתה יקשה מאי פריך הש"ס אימא דמותר מס"ס ספק דעכו"ם ואת"ל דישראל שמא ידע דנפל מיניה עכ"ל:
וכוונת הגרע"א בזה דבשלמא לסברת התוס' א"ש פרכת הגמ' משום דלא הוי ס"ס להתירא משום דהספק שמא מעכו"ם נפל לא הוי ספק לפי' התוס' משום דמסתמא מיירי מתני' ברוב ישראל מדמצריך להכריז דבר שיש בו סימן א"כ מסתמא מיירי ברוב ישראל א"כ לפירוש התוס' אזי אינו נכנס המיעוט דשמא נפל מעכו"ם לכלל ספק וכנ"ל ולא הוי ס"ס להתירה אך לשיטת הפ"י הנ"ל דהמיעוט נמי נכנס לכלל ספק אזי הקשה הגרע"א שפיר דמאי פריך הגמ' והא לא ידע דנפל מיניה וליסתר מספיקא אימא דמותר מס"ס וכנ"ל אחרי דהמיעוט עכו"ם נכנס בגדר הספק לשיטת הפ"י הנ"ל:
ולפענ"ד נ"ל לישב קושיתו שהקשה על הפ"י הנ"ל היינו משום דאי אמרינן דהמיעוט נכנס בגדר הספק אזי נוכל לומר דכשם שיש ס"ס להיתרא היינו המיעוט עכו"ם וספק ידע דנפל מיניה ה"נ יש ס"ס לאיסורא היינו שמא לא ידע דנפל מיניה ואת"ל ידע אימא מיתמי נפל שיאוש שלהם אינו מועיל וכיון שיש ס"ס להיתירא ולאיסורא חזר הדבר להיות ספק השקול א"כ שפיר פריך הגמ' והא לא ידע דנפל מיניה וליתסר מספיקא:
גם נלפע"ד לישב קושית הגרע"א לקמן באמת דבור וז"ל בסוגיא דב"מ דף כ"ד ת"ש מצא בה אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז כו' מאן שמעת ליה דאזלינן בתר רובא רשב"א וש"מ דרשב"א מודה דרוב ישראל חייב להכריז והקשה ע"ז הגרע"א הנ"ל וז"ל וקשה לי דלמא מתני' מיירי באבידה שאינם מדברים החשובים דאפשר דלא ידע דנפל משו"ה ברוב ישראל חייב להכריז משום דהוי יאוש ש"מ וברוב עכו"ם מותר משום דתלינן דמעכו"ם נפל אבל בדברים החשובים דאית לן למימר דידע דנפל יש לומר דאפילו ברוב ישראל הוי יאוש לרשב"א:
וביותר קשה דהא גם למאי דקמשני בטמון הוי יאוש רק דהוי יאוש ש"מ כמ"ש התוס' ד"ה בטמון א"כ למה ליה לדחוקי בטמון לוקמי בקיצור ביאוש ש"מ ע"כ קושית הגרע"א ע"ז תירץ הגרע"א דא"א לאוקמי מתני' בכך דעדיין קשה הא דקתני במתני' דמכשירים מחצה על מחצה חייב להכריז ואמאי הא הוי ספק ספיקא ספק דעכו"ם ואת"ל דישראל שמא ידע דנפל מיניה והוי יאוש [פי' לרשב"א למאי דס"ד השתא דאפילו ברוב ישראל נמי אמר] ולזה מוקי בטמון דהוי ודאי הנחה ודלא כמו שמביא הגרע"א הנ"ל בשם הר"ן דבטמון הוי ספק הינוח רק כפשטיות משמעות הגמ' והתוס'] וקאתי לידיה לפני יאוש והוי יאוש ש"מ עכ"ל הגרע"א:
ולפענ"ד נוכל לדחות תירוצו של הגרע"א הנ"ל דמאי קמתרץ הגרע"א דאם נוקי למתני' ביאוש ש"מ אזי לא יתישב בבא דמחצה על מחצה דאמאי חייב להכריז יטלם לעצמו מטעם ס"ס דאולי מעכו"ם נפל או אולי ידע דנפל דלענ"ד נראה דקושטא הוא היכא דמצא במקום שיש רוב עו"ג אינו חייב להכריז אף אם אולי נפל מהמיעוט ישראלים ונוכל לברר ע"י ההכרזה מ"מ אינו מחויב לברר מחמת שני טעמים חדא דהאובד מתיאש משום שתולה שרוב עו"ג ימצאם ואף אם ימצאם ישראל יתלה שמע"ג נפל, והב' דהמוצא תולה שמרוב עו"ג נפל ואף את"ל שנפל מישראל אזי האובד נתיאש כמו שמוכח בב"מ דף כ"ד בתוס' ד"ה כי מש"ה אין המוצא מחויב להכריז ולברר של מי הוא אבל אם מצא במקום שמחצה עו"ג ומחצה ישראל אזי האובד אינו מתיאש שסובר שישראל ימצאם ויכריז אף שהוא ספק השקול אך מחמת שאדם קרוב אצל עצמו אזי אין אדם רואה חובה לעצמו ואין רוצה ולהאמין דבר רע לעצמו להכי אינו מתיאש בספק השקול כמו שמפורש בחי' רע"א שם בתוס' ועיין מה שכתבתי בחידושי לב"מ דף כ"ג זולת היכא דאיכא רוב עו"ג אזי בע"כ מתיאש והמוצא במקום מחצה על מחצה אזי כיון דהאובד אינו מתיאש כנ"ל והספק השקול נוכל לברר ע"י הכרזה אזי דהספק שמא מעכו"ם נפל לא הוי ספק כלל דכיון דזה הספק נוכל לברר ע"י הכרזה לא הוי ספק כלל ואינו נכנס בגדר הספק. וע"כ מוכרחין אנו לחלק כך דאל"כ יקשה מתני' אהדדי דהא דקתני מחצה על מחצה חייב להכריז הוא במשנה ח' במס' מכשירין ונראה מזה דמספק חייב להכריז ובמשנה שלפני זאת משנה ז' איתא מצא בה תינוק מושלך כו' מחצה על מחצה ישראל וקמפרש הגמ' בשלהי פרק קמא דכתובות ונ"מ לענין נזקין כו' ופי' התוס' יו"ט במתני' ופירשו שם בגמ' דלא נוכל למימר דנ"מ לענין להחזיר לו אבידה משום דהמוצא יכל לומר לו אייתי ראי' דישראל את ושקול עכ"ל. אלמא דמספיקא אין צריך להחזיר לו אבידה וקחשבינן לענין זה להמוצא מוחזק מעט שאין האובד יכו להוציא ממנו מספיקא ומ"ש מהבבא דמחצה על מחצה חייב להכריז ואף דהוי ספק דאולי הוא של עכו"ם ושייך להמוצא ואמאי לא אמרינן דמספיקא יהיה שייך להמוצא כמו במשנה ז' הנ"ל אלא ע"כ צריכין לחלק דכיון דזה הספק נוכל לברר ע"י הכרזה לכן אינו נכנס בגדר הספק כלל לכן צריך להכריז [ולכאורה יהיה דברי הנ"ל תליא במחלוקת הפוסקים ביו"ד סי' ק"י סוף סעיף ט' במה שחקרו אי היכא דמתירין ע"י ס"ס ונוכל לברר הס"ס ע"י בדיקת הריאה דדעת הרמ"א שם שאין צריכין לברר והש"כ הביא שיטת הרשב"א דצריכין לברר ובחידושי למס' ב"מ דף כ"ב הבאתי ראיות דאין צריכין לברר גם הבאתי שם ראי' מהגמ' דמס' יבמות דף ל"ו וז"ל וא"ת הלך רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן עכ"ל ואף דאיכא לברורי מ"י שתמתין צרתה מלהנשא עד שתלד ול' יום אח"כ. אלא ע"כ דכל היכא שמתירין מטעם רוב אין אני צריכין לברורי והיתר הס"ס הוא מטעם רוב כמבואר בפמ"ג להל' פסת ובהקדמתו ליו"ד בשורש הד'. ולפי מה שביארתי לעיל דמהבבא דמחצה על מחצה חייב להכריז יש להביא ראי' דכל היכא דאיכא לברורי לא נחשב זאת לספק כמו שביארתי לעיל אזי יהיה מזה ראיה לשיטת הרשב"א המובא בש"כ הנ"ל דבס"ס היכא דנוכל לברר צריכין לברר ומהגמ' דמס' יבמות הנ"ל דקאמרי רוב נשים ולד מעליא ילדן ומתירין להנשא אף דאיכא לברורי אין ראיה לענין ס"ס דדלמא רוב עדיף מס"ס ודלא כהפמ"ג הנ"ל] א"כ מה שמכריח הגרע"א הנ"ל בתירוצו שלא נוכל לאוקמי מתני' באבידה שאינה חשובה שיהיה ספק אולי בא ליד המוצא לפני יאוש משו"ה ברוב ישראל חייב להכריז משום דא"כ יקשה אמאי צריך להכריז במחצה על מחצה הא צריך להיות של המוצא מטעם ס"ס וכנ"ל. א"כ יקשה קושית הגרע"א לנכון דל"ל לאוקמי בטמון לוקמי בקיצור בישל"מ וכנ"ל. ולפי מה שכתבתי דכל היכא דאיכא לברורי לא מיקרי ספק כלל וכנ"ל א"כ תו ליכא ס"ס במע"מ וליכא למימר כלל הספק דאולי הוא של עכו"ם כיון דנוכל לברר זאת ע"י הכרזה וכנ"ל א"כ יהיה ניחא הסיפא דמע"מ חייב להכריז אף אי נוקי מתני' באבידה שאינה חשובה משו"ה צריך להכריז ברוב ישראל דאולי בא ליד המוצא לפני יאוש אבל באבידה חשובה יסבור רשב"א דאף ברוב ישראל נמי הרי אלו שלו וכנ"ל: