אמרי שמואל א· רבי שמואל קלונימוס אייזינבוד
על מסכת עבודה זרה
במס' עכו"ם דף ע"א ע"ב בתוס' ד"ה ואי ס"ד משיכה בעכו"ם אינו קונה אמאי נהרג על גזל של פחות משוה פרוטה פי' הא לא קניא וכל היכא דאיתא ברשות ישראל הוא והקשה תוס' וז"ל וקשה דהא ישראל נמי לא קנה הגזילה להיות שלו ואפי"ה קניא להתחייב באונסין החיוב דשייך ביה וה"נ יש לנו לומר בבן נח שקנאו להתחייב ביה מיתה החיוב דשייך ביה עכ"ל. מתחילה נתבונן בדברי התוס' בקושיתם במה שכתבו דישראל לא קנה הגזילה להיות שלו ואפי"ה קניא לענין חיוב אונסין. אם נאמר דכוונת התוס' דישראל לענין חיוב אונסין קני בלא קנין זה אי אפשר דהא ממתני בב"ק דף ע"ט מוכח דגם לענין חיוב אונסין בעי קנין דקתני התם היה מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור הגביהו כו' ובשו"ע חו"מ סימן שמ"ח סעיף ד' מוכח שם ג"כ דלענין חיוב בעי קנין רק דלא קני לגמרי בהקנין להיות שלו עד דאיכא יאוש ושינוי רשות כדמוכח בחו"מ סימן שנ"ו ס"ג א"כ מוכח מכל זה דגם לענין חיוב אונסין בעי קנין אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר דכוונת התוס' ע"ז האופן דמשיכה בגזלן ישראל נהי דלא קנה שיהיה שלו לגמרי שלא יתחייב לשלם רק דמים מ"מ מהני המשיכה בגזלן ישראל לענין חיוב אונסין ה"נ יש לומר בבן נח אף דמשיכה לא קנה בבן נח מ"מ יש לומר שיועיל אצלו קנין המשיכה לענין חיוב אונסין כן נוכל לומר דכוונת התוס' בקושיתם. ולפענ"ד נוכל לישב קושיתם דבשלמא בישראל קנה המשיכה בגזלן לענין חיוב אונסין משום דקנין המשיכה איתא בישראל לענין מקח וממכר משו"ה מועיל בגזלן לא פחות לענין חיוב אונסין אבל משיכה בעכו"ם לא קנה כלל אף לענין מקח וממכר לפי סברת המקשה משו"ה לא מהני המשיכה אף לענין חיוב אונסין בעכו"ם משו"ה פריך המקשה שפיר ואי אמרת משיכה בעכו"ם אינה קונה כלל אף במקח וממכר א"כ לענין חיוב אונסין נמי אינו קנין כלל א"כ אמאי נהרג:
במס' ב"מ דף ס"א בתוס' ד"ה לעבור וז"ל וא"ת והיכי ס"ד למימר דגזל עכו"ם אסור דאיצטריך קרא למעוטי היינו רעך ולא עכו"ם כו' עכ"ל ולפענ"ד לא אבין קושיתם דכיון דאיתא במס' סנהדרין דף נ"ו דדרשינן מכל עץ הגן ולא גזל א"כ שמעינן מזה דבן נח מצווה על הגזל א"כ ה"ה דישראל מצווה על הגזל שלא יגזול עכו"ם להכי איצטריך קרא למישרי גזל עכו"ם מרעך ולא עכו"ם והא דמשמע מדברי התוס' דבישראל גופא לא ידענא איסור גזל רק מריבית ואונאה ולכאורה קשה הא איסור גזל נצטוו ישראל אף קודם מתן תורה שהרי גם המה היו בני נח ונצטוו מקרא דכל עץ הגן וכנ"ל ע"ז נוכל למימר דאף דקושטא דישראל נצטוו על הגזל מכבר רק אם יש על הגזל איסור לאו לא שמעינן מזה להכי יליף הגמרא שיש בגזל איסור ל"ת מריבית ואונאה:
תמורה:
במס' תמורה דף ה' בסוגיא דאי עביד מהני. הלא ידוע הסברא אשר המציאו המפרשים והיא מובאה בספר שער המלך ובנתיבות סימן ר"ח דכי קאמר רבא דאי עביד לא מהי אלא היכא דיתוקן האיסור בזה דאמרינן דלא מהני אבל היכא דאי נמי אמרינן דלא מהני לא יתוקן האיסור בזה גם רבא יודה דמהני ובזה יתישב הקושיא שמקשים מהשוחט בשבת ע"ש. והגאון רבינו עקיבא איגר בתשובה סי' קכ"ט מביא ראיה דהתוס' לא ס"ל להאי כללא וזה לשונו דהא התוס' כתבו בע"ז דף ס"ב ד"ה בדמיהן דטעמא דהמקדש בערלה ובשאר איסורי הנאה דאינה מקודשת אף דיכול ליהנות מאפרן משום דמ"מ כ"ז שהוא בעין אסור לקדש בו כמו שאסור למוכרו עכ"ל התוס' וכתב ע"ז הגרע"א וז"ל דבריהם קצת סתומים דמה בכך שאסור לקדש מ"מ אם עבר וקידש אמאי אינה מקודשת ולכאורה כוונתם כיון שאסור לקדש בו א"כ אמרינן אי עביד לא מהני אך אכתי יקשה אביי דסובר דאי עביד מהני איך יתרגם מתני' וצ"ל דבהאי דיתוקן האיסור במה דאמרינן דלא מהני גם אביי יסבור דאי עביד לא מהני וכיון שכן ממילא מוכח דלרבא אף היכא דלא יתוקן האיסור אמר דלא מהני דאל"כ כיון דביתוקן האיסור גם אביי מודה דלא מהני ובלא יתוקן האיסור תאמר דגם לרבא מהני א"כ במאי פליגי עכ"ל הגרע"א ובסמוך כ' דהתוס' בתמורה ד' ע"ב ד"ה רבא שהקשו מצורם אוזן בכור ליתסר נמי לית להו כללא הנ"ל ע"כ דברי הגרע"א הנ"ל:
ועתה אביא בפה שני קושיות שנתישב לי לפי דבריו הקושיא הא' מה שהקשיתי אמאי לא פריך הגמ' דתמורה דף ה' על אביי דסובר אי עביד מהני ממתני' דקתני תקע בשופר של עכו"ם לא יצא ואם נטל בלולב של עכו"ם לא יצא לאביי דסובר אי עביד מהני אמאי לא יצא כדפריך הגמ' במס' חולין דף פ"ט על רבא דאמר דמכסין בעפר עיר הנדחת דמצות לאו ליהנות נתנו דבשלמא התם למ"ד מצות ליהנות נתנו א"ש אמאי לא יצא משום דיכול לסבור דאי עביד לא מהני אבל לאביי קשיא. ולפי דברי הגרע"א הנ"ל שכ' דהיכא שיתוקן האיסור בזה י"ל דגם אביי מודה דלא מהני יתישב שפיר כמובן נמצא מזה ראיה לדברי הגרע"א הנ"ל. גם היה קשה לי על התוס' בתמורה דף ד' ע"ב ד"ה רבא כו' שהקשו מצורם אוזן בכור ליתסר מטעם דאי עביד לא מהני ומזה הוכיח הגרע"א הנ"ל דהתוס' לית להו כללא של הפוסקים דהיכא דלא יתוקן האיסור גם רבא מודה דמהני ע"ז היה קשה לי דמנ"ל להתוס' לומר דגם היכא. דלא יתוקן האיסור אמר רבא דלא מהני ולהקשות קושיתו דלמא היכא דלא יתוקן האיסור גם רבא מודה דמהני ובצורם אוזן לא יתוקן האיסור לכן כשר. גם איזה שייכות יש לקושית התוס' של צורם אוזן אל התירוץ שקדמו שלא הקשו קושיא זו בתחלה. ולפי מה שכ' הגרע"א הנ"ל נתישב לן שפיר דהנה התוס' הקשו בראשונה בא"ד על רבא דאמר לא מהני וז"ל וא"ת שוחט הפסח על החמץ לפסול וי"ל דבירושלמי יש קרא להכשיר וקשיא לי לכאורה לאביי דאמר אי עביד מהני אמאי צריך קרא להכשיר אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר כסברת הגרע"א הנ"ל דהיכא דיתוקן האיסור גם אביי מודה דלא מהני וא"כ היה מן הסברא לומר, גם לאביי דהפסח יהיה פסול דשם יתוקן האיסור בזה דאמרינן דלא מהני כמו שכ' הגרע"א בתשובה קכ"ט משו"ה צריך קרא גם לאביי דהפסח כשר וא"כ נוכל להמציא מהירושלמי מדמצריך קרא דפלוגתייהו דאביי ורבא היכא דלא יתוקן האיסור דביתוקן האיסור גם אביי מודה דלא מהני וכפי' וא"כ פלוגתייהו היכא דלא יתוקן האיסור ואפי"ה אמר רבא דלא מהני ודלא כהמפרשים הנ"ל וא"כ שפיר הקשו אח"כ מצורם אוזן בכור כו' כמובן. אך כ"ז הוא בנו על סברתו של הגרע"א שכ' דהיכא שיתוקן האיסור גם אביי מודה דלא מהני וכדפי' אך לפע"ד קשה מאוד סברתו הנ"ל הלא כל קושית הגמ' דתמורה דף ה' דפריך הגמ' לאביי ורבא הוא בגוונא דיתוקן האיסור כגון התורם מן הרעה על היפה כו' ואם תרם תרומתו תרומה לאביי ניחא ולרבא קשיא והרי שם אי נימא דלא מהני יתוקן האיסור דלא עבד מידי ואפי"ה קאמר הגמ' דלאביי ניחא דתרומתו תרומה וכן מה שהקשה הגמ' מתורם ממין על שאינו מינו וכן מה דפריך הגמ' והרי תמורה ותנן אם המיר מימר בכולהו יתוקן האיסור ואפי"ה קאמר הגמ' דלאביי ניחא דמהני וכיון שלפענ"ד נסתר היסוד של הגרע"א הנ"ל א"כ נשאר עלינו לישב את שני קושיות שהקשיתי למעלה הקושיא הא' אמאי לא פריך הגמ' בתמורה לאביי דאמר אי עביד מהני ממתני' דתקע בשופר של עכו"ם לא יצא והקושיא השניה שהקשיתי בתמורה דף ד' ע"ב בתוס' ד"ה רבא לאביי דאמר אי ע"מ אמאי איצטריך קרא בירושלמי להכשיר שוחט הפסח על החמץ וי"ל ע"ז האופן. דהנה בפסחים דף ס"ג בתוס' ד"ה השוחט אומר ריב"א דהפסח כשר מדלא שנה עליו הכתוב לעכב עכ"ל והקשה עליו מהרש"א הא שנה עליו הכתוב לעכב דכתיב לא תשחט הפסח כו' וכתיב לא תזבח כו' ותירץ מהרש"א לעבור עליו בשני לאוין. ובספר אור חדש מביא בשם קרבן העדה שהקשה על המהרש"א הא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי ובשער המלך הלכות קרבן פסח נמי הקשה זאת ותירץ האור חדש בשם ספר אחד דלרבא איצטריך חד קרא דדרש מיניה לעיל איסור חמץ משש שעות ולמעלה א"כ יתישב שפיר הריב"א מדלא שנה עליו הכתוב לעכב דליכא תרי קראי ע"כ דברי המפרשים ולפי דבריהם נ"ל לישב אמאי איצטריך קרא בירושלמי להכשיר שוחט הפסח על החמץ לאביי והיינו לאביי דדריש ליה בפסחים דף ה' חמץ משש שעות ולמעלה מקרא דתשביתו א"כ יש שני לאוין לשוחט הפסח על החמץ לא תשחט כו' ולא תזבח כו' וא"כ אי לא דדריש בירושלמי מקרא להכשיר הו"א דהשני לאוין לא תשחט ולא תזבח אתא לאורויי דשנה עליו הכתוב לעכב ולפסול ולא מוקמינן להו בלאוי יתירי דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן וכקושית הקרבן עדה הנ"ל להכי איצטריך בירושלמי קרא להכשיר לאורויי דהלאוין לא אתי למידרש דשנה עליו הכתוב לעכב רק דמוקמינן להו בלאוי יתירי לעבור עליו בשני לאוין ולעולם הפסח כשר:
ועתה אבוא בס"ד לישב הקושיא שהקשיתי אמאי לא פריך הגמ' בתמורה לאביי דאמר אי ע"מ ממתני דתקע בשופר של עכו"ם לא יצא ואם נטל לא יצא כי היכא דפריך הגמ' במס' חולין דף פ"ט על רבא דאמר מצות ל"ל נתנו והא ל"ל דכי היכא דיתורץ הברייתא למ"ד מצות ליהנות נתנו ה"נ יתורץ אליבא דאביי דהא משמע מהגמ' דחולין דפריך רק לרבא דאמר מצות לל"נ משמע דלמ"ד מצות ליהנות נתנו א"ש וכי היכא דיתורץ אליביה ה"נ יתישב אליבא דאביי. ז"א דלמ"ד מצות ליהנות לתנו היינו ר"י דמס' ר"ה דף כ"ח לא קשיא אמאי לא יצא משום דיכול לסבור דכ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ וכיון דמצות ליהנות נתנו א"כ עבר אמימרא דרחמנא דנהנה מן העכו"ם, ועבר על לא ידבק מאומה מן החרם משו"ה לא יצא רק לרבא דאמר מצות לאו ליהנות נתנו מקשה הגמ' שפיר אמאי לא יצא הרי לא עבר כלל אמימרא דרחמנא כיון דלא נהנה הרי לא עבר על לא ידבק כו' דעל הלאו דלא ידבק אינו עובר כ"א בנהנה כדפי' המפרשים אבל לאביי דאמר אי ע"מ יהיה קשה אמאי לא יצא אף אי יסבור דמצות ל"נ ועבר אמימרא דרחמנא מ"מ אמאי לא יצא כיון דסובר אי ע"מ א"כ קשה הו"ל להגמ' דתמורה להקשות על אביי מהברייתא כמובן:
לכן נלפע"ד לישב לפי מה שכ' בספר שאילת שמואל בכלליו אות כ' בשם הטורי אבן למס' ר"ה דף כ"ח והספר טובי אבן איננו בידי לעיין בו וזה לשונו דאף אביי דסובר אי ע"מ יכול לסבור דלא יצא בשופר של עכו"ם משום דכל עיקר הנאה מהשופר במאי דיוצא בו וכיון דאמרינן דלא יצא הרי לא נהנה א"כ לא עבר כלל אמימרא דרחמנא בזה האופן אף אביי יסבור דעקרינן להמעשה כי היכי דינצל מן האיסור ואמרינן דלא עבר כלל אמימרא דרחמנא דכי קאמר אביי דאי ע"מ היכי דאמרה תורה שלא יעשה זה הדבר וכיון דעבד שלא כדת א"כ אף אי נאמר דלא אהני מעשיו מ"מ עבד איסור בזה ועבר אמימרא דרחמנא א"כ לא מתקינן האיסור בזה דאי אמרינן דלא מהני להכי קאמר אביי דאי ע"מ. אבל הכא התורה אמרה שלא יהנה מן העכו"ם וכיון דאמרינן דלא יצא הרי לא נהנה להכי גם אביי מודה דלא אהני מעשיו עכ"ד השאילת שמואל. ולכאורה יתישב בזה שפיר קושיתנו אך כי יתישב קושיתנו לפי שיטת המפרשים דסברי דתקיעת שופר לחוד בלא המצוה ליכא הנאה כלל דכל השקלא וטריא של הגמ' דמס' ר"ה דף כ"ח דמצות לל"נ הוא רק הנאת המצוה לחודיה ולא בדאיכא הנאת דבר אחר בלא המצוה ולשיטתם מוכרחים אנו לומר דבקול של תקיעת שופר בעצמו לבד המצוה ליכא הנאה כלל, וא"כ לדידהו יתישב שפיר קושיתנו כנ"ל אבל לשיטת הרמב"ם דסובר בפ"א מהל' שופר הל' ג' דבקול של תקיעת שופר לבד המצוה נמי איכא הנאה ובע"כ יסבור כשיטת הרשב"א דסובר דאי אמרינן מצות לאו ל"נ אף דאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה נמי מותר ליהנות ובספר שער המלך הל' לולב הל' ז' מבואר בארוכה שיטת הרמב"ם והרשב"א ושאר פוסקים בענין זה ע"ש. א"כ לשיטת הרמב"ם דסובר דבתקיעת שופר איכא הנאת הגוף בהדי המצוה א"כ יחזיר קושיתנו למקומה ולא יספיק לה תירוץ השאילת שמואל שכ' דכיון דבתקיעת שופר אי אמרינן דלא יצא הרי לא נהנה כלל ולא עבר אמימרא דרחמנא בהא גם אביי מודה דלא מהני כדפי' ז"א דלשיטת הרמב"ם דאיכא בתקיעת שופר הנאת הגוף א"כ אף אי אמרינן דלא יצא מ"מ עבר אמימרא דרחמנא דהרי נהנה גופו מן העכו"ם בתקיעתו א"כ לא מתקנינן האיסור בזה דאמרינן דלא מהני א"כ יסבור אביי דאי עביד מהני בתקיעת שופר של עכו"ם לפי שיטת השאילת שמואל הנ"ל א"כ ישאר קושיתנו בתקפה אמאי לא פריך הגמ' במס' תמורה לאביי דאמר אי ע"מ אמאי לא יצא בתקיעת שופר של עכו"ם לכן נלפע"ד לישב דלאביי לא קשה אמאי לא יצא משום דיסבור דמצות ליהנות נתנו ואסור משום מצוה הבאה בעבירה כיון דבשעה דתקע בשופר של עכו"ם או נטל בלולב של אשירה נהנה ואפילו בלולב נמי איכא הנאת המצוה למ"ד מצות ל"נ א"כ עבר על לאו דלא ידבק כו' א"כ הוי מצוה הבאה בעבירה אבל לרבא מקשה הגמ' דחולין שפיר כיון דסובר רבא מצות לל"נ א"כ לא עבר על לאו דלא ידבק כו' משום דלא נהנה כלום דעל לאו דלא ידבק אינו עובר כ"א בהנאה וכיון דסובר רבא מצות לל"נ א"כ ליכא הנאה וא"כ אמאי לא יצא אף דבתקיעת שופר איכא הנאת הגוף לשיטת הרמב"ם מ"מ הא למ"ד מצות לל"נ לא חשיב הנאת הגוף דבהדי מצוה הנאה כלל שיעבור בהנאה זו איסור כמבואר בהסוגיא דר"ה דף כ"ח ובשער המלך בפ"ו מהל' לולב א"כ לא חשיב מצוה הבב"ע א"כ יקשה הגמ' דחולין שפיר לרבא אמאי לא יצא אבל לאביי ניחא כדפי' וכיון שבאנו לסברא דמצוה הבב"ע מוכרחין אנו לבאר דברי התוס' דמס' סוכה דף ל' ע"א ד"ה משום כו' דלכאורה מוכח מדברי התוס' דבכה"ג לא אמרינן מצוה הבב"ע אך אחר העיון יתישב שפיר לפענ"ד. דהנה התוס' דמס' סוכה דף ל' הקשו וז"ל וא"ת לקמן דפסלינן לולב של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמכתת שעורא תיפוק ליה משום מצוה הבב"ע כו' וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל נעשית המצוה שיצא אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק כו' עכ"ל ולפי מה שכ' דהיכי דעובר בשעה שיוצא בו הלאו דלא ידבק מקרי מצוה הבב"ע א"כ מאי תירצו התוס' בזה הא אכתי יש כאן מצוה הבב"ע. ולכאורה היה נראה לומר דהתוס' ס"ל דלא מיקרי מצוה הבב"ע אלא היכי דהמצוה לא היה לו באפשרות להעשות בלא עבירה כמו בקרבן של גזל אבל בלולב של עכו"ם נהי דבלא הלאו דלא ידבק לא יוכל לקיים המצוה אך מ"מ גם אם לא היו עובדים לה היה יכול לקיים המצוה א"כ לא מקרי מצוה הבב"ע והוא נגד מה שכ' לעיל. אך מהגאון בעל שאגת אריה לא משמע כן ומסתמא לא יהיה נגד התוס' דהנה השאגת אריה סימן צ"ח מביא הגמ' דמס' ר"ה דף כ"ח הא דתקע בשופר של שלמים לא יצא ורבא בעי למימר דחף בשל עולה לא יצא הכל הוא הטעם משום דהוא מצוה הבב"ע ע"ש וכיון דלפי דבריו הוי הטעם דלא יצא משום דהוי מצוה הבב"ע והרי שם אף אם לא היה השור של שלמים או של עולה נמי הוי נעשית המצוה של תקיעה אך כיון דבשעה שתקע לא ימלט מן האיסור של מעילה מקרי שפיר מצוה הבב"ע א"כ יקשה תירוצו של התוס' דמס' סוכה דף ל' הנ"ל דאכתי יהיה מצוה הבב"ע כיון דעובר בשעה שנוטל הלאו דלא ידבק כו' אך באמת לק"מ דהתוס' דהקשו תיפוק ליה משום מצוה הבב"ע הוא על הגמ' דלקמן דף ל"א ע"ב ושם מקשה הגמ' על רבא דאמר אם נטל לא יצא ממתני' דקתני של אשירה פסול א"כ חזינן דהגמ' אזלי אליבא דרבא ורבא הא ס"ל במס' חולין דף פ"ט דמצות לל"נ וא"כ בשעה שנטל לא עבר כלום על לאו דלא ידבק ובזה יתישב לן קושית הגליון הש"ס שהקשה על קושית התוס' דמס' סוכה דף ל' הנ"ל דאכתי יהיה מצוה הבב"ע כיון דעובר בשעה שנוטל הלאו דלא ידבק כו' אך באמת לא ק"מ דהתוס' דהקשו תיפוק ליה משום מצוה הבב"ע הוא על הגמ' דלקמן דף ל"א ע"ב ושם מקשה הגמ' על רבא דאמר אם נטל לא יצא ממתני' דקתני של אשירה פסול א"כ חזינן דהגמ' אזל אליבא דרבא ורבא הא ס"ל במס' חולין דף פ"ט דמצות לל"נ וא"כ בשעה שנטל לא עבר כלום על לאו דלא ידבק. ובזה יתישב לן הקושיא הב' שהקשה הגליון הש"ס על קושית התוס' דמס' סוכה הנ"ל אימא דלהכי לא קאמר הגמ' דלקמן טעמא דמצוה הבב"ע משום דשמואל ל"ל מצוה הבב"ע ע"כ קושית הגליון הש"ס ולפי מה שכ' דשם אזלי אליבא דרבא ורבא הא אית ליה טעמא דמצוה הבב"ע במס' ב"ק דדריש קרבנו ולא הגזול א"כ הקשו התוס' שפיר:
נחזור לענין הנ"ל לפי"ז אביי דסובר במס' נדרים דף ט"ז ע"ב מצות ליהנות נתנו כדמוכח הסוגיא שם א"כ בשעה שנטל לולב של עכו"ם עבר על לא ידבק א"כ הוי מצוה הבב"ע להכי לא יטול להכי לא מקשי הגמ' דתמורה דף ד' על אביי ממתני' דתקע לא יצא כמובן:
בתשובת רע"א סימן קכ"ט הביא ראיה מהתוס' דמס' תמורה דף ד' ע"ב ד"ה רבא שהקשו צורם אוזן בכור ליתסר ומאי קושיא דלמא היכא דלא יתוקן האיסור גם רבא מודה דאהני מעשיו ולהכי צורם אוזן בכור מותר משום דשם לא יתוקן האיסור בזה דאי אמרינן דלא מהני מעשיו א"כ ראיה מדברי התוס' דהתוס' לית להו הסברא דהיכא דלא יתוקן האיסור גם רבא מודה דאהני והקשה ע"ז הגרע"א דמדברי התוס' דמס' גיטין דף כ' ע"ב משמע דהתוס' נמי ס"ל דהיכא דלא יתוקן האיסור כ"ע מודו דאהני דהתוס' ד"ה כתובת קעקע כתבו שם דבדיעבד אם גירש בגט של כתובת קעקע הוי גט ולכאורה היה קשה לרבא דאמר כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני אמאי הוי הגט גט אלא ע"כ דס"ל להתוס' דכיון דאף דאמרינן דלא הוי גט לא יתוקן האיסור של כתובת קעקע להכי גם רבא מודה דאהני והוא סותר להתוס' דתמורה הנ"ל ע"כ קושית הגרע"א. ולפענ"ד קשה לי במה שמדייק הגרע"א מהתוס' מדמכשרי הגט של כתובת קעקע לרבא דאמר כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ היינו משום דשם לא יתוקן האיסור משו"ה גם רבא יודה דאהני ולפענ"ד לא נוכל להעמיס זאת בכוונת התוס' דהרי התוס' הביאו ראיה ע"ז דהגט הוי גט כשר מהא דאמרינן לעיל כתבו על איסורי הנאה כשר ולפי דברי הגרע"א הנ"ל דמשו"ה כשר הגט בכתובת קעקע משום דשם לא יתוקן האיסור א"כ אמאי כשר הגט אם כתבו על איסורי הנאה דשם יתוקן האיסור בזה דאמרינן א"ע לא מהני והגט בטל אלא ע"כ דלא מזה הטעם מכשרי הגט בכתובת קעקע. ולכאורה נוכל למימר דהא דקא משני הג' בכתובת קעקע לא אזלא אליבא דרבא רק לרמי בר חמא כגירסת מהר"מ שמוחק תיבת לרבא אך לפי האמת נראה שגם רבא יודה לדינא שבכתובת קעקע הגט כשר משום דמ"ש מכתבו על איסורי הנאה שכשר כמעט אליבא דכ"ע שם בגיטין דף כ' ע"א. אך דאכתי יקשה באמת אמאי כשר הגט של כתובת קעקע ושל איסורי הנאה לרבא דאמר ל"מ לכן נלפע"ד לישב קושית הגרע"א הנ"ל דמהתוס' דגיטין אין ראיה דהתוס' לית להו סברא דהיכא דלא יתוקן האיסור גם רבא יודה דאהני והא דהוי הגט של כתובת קעקע כשר בדיעבד הוא משום דהתוס' אזלי לשיטתייהו דכתבו במס' תמורה דף ה' ע"א בתוס' ד"ה בשלמא על הא דהקשו אונס שגירש אמאי הוי גט כלל לימא אי עביד לא מהני ותירצו וז"ל דאיתקש גירושין למיתה וא"כ באונס אף דהוי באיסורא מ"מ הגט גט עכ"ד התוס' א"כ הרי חזינן מדברי התוס' דאף דבגירושין הוי באיסור מ"מ הגט כשר אף לרבא א"כ ה"נ בכתובת קעקע אף דהוי באיסור מ"מ הוי גט אף לרבא א"כ לפי"ז אזלא לה קושית הגרע"א הנ"ל. ואף דקאמרי שם התוס' הנ"ל וז"ל ומיהו להכי לא מהני שאין שילוח זה לכל ימיו רק שצריך להחזירה א"כ משמע מזה דהיכא שגירש באיסור צריך להחזירה א"כ משמע מזה דהגט בטל אך זהו רק לפי הס"ד של המקשה אך לפי המסקנא אזי לרבא הא דצריך להחזירה היינו משום דזהו לאו הניתק לעשה שכל ימיו בעמוד והחזר קאי אבל הגט הוי גט מעליא משו"ה בכהן שגירש לוקה ואינו מחזיר והא דהוי הגט גט והרי רבא סבר א"ע ל"מ וא"כ אמאי הוי הגט גט אלא ע"כ סברת התוס' משום דאיתקש גירושין למיתה משו"ה הוי הגט גט אף דהוי באיסור:
ובספר מלא הרועים אות כ' ס"ק ט' כתב דלרבא ילפינן גירושין ממיתה דהוי גט אף באיסור רק דצריך להחזירה ומדייק זאת מהתוס' הנ"ל משמע מדבריו דבכ"מ דהוי גט באיסור צריך להחזירה אך לפענ"ד נראה דדברי התוס' הוא רק לפי הס"ד דהמקשן אך לפי המסקנא הוי הגט גט לכל דבר היכא שגירש באיסור רק באונס שגירש צריך להחזירה מחמת שהוא לאו הניתק לעשה:
בתשובת רע"א סימן קכ"ט הביא מה שכ' התוס' במס' עכו"ם ד"ה בדמיהן דטעמא דהמקדש בערלה אינה מקודשת אף דיכול ליהנות מאפרן מ"מ כ"ז שהוא בעין אסור לקדש בו כמו דאסור למוכרו וכתב ע"ז הגרע"א הנ"ל וז"ל דבריהם קצת סתומים דמה בכך דאסור לקדש בו מ"מ אם עבר וקידש אמאי אינה מקודשת וכתב ע"ז דכוונת התוס' הוא משום דפסקינן כרבא דמס' תמורה דף ד' דאמר כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני להכי לא הוי קדושין כשרים אף בדיעבד עכ"ל הגרע"א הנ"ל וקשה לי לפענ"ד לפי מה שכ' התוס' במס' תמורה דף ה' על הא דהקשו שם לרבא דאמר לא מהני לא יהיה הגירושין כלל באונס שגירש כיון דעבר אמימרא דרחמנא ותירצו התוס' שם וז"ל וי"ל דאיתקש גירושין למיתה משו"ה הוי הגט כשר עכ"ל א"כ משמע מזה אף בגירש שלא כדין כגון באונס אפי"ה ילפינן גירושין ממיתה דהגט כשר אף לרבא א"כ לפי"ז ה"ה בקדושין שנעשה שלא כדין נמי צריך להיות הקדושין כשרים אף לרבא דאמר לא מהני מ"מ כיון דבגיטין כשר משום דילפינן ממיתה אף שנעשה באיסור א"כ ה"ה בקדושין נמי צריך להיות כשר אף שנעשה באיסור דהרי בכל דוכתא ילפינן קדושין מגירושין וגירושין מקדושין בהיקש דויצאה והיתה במס' קדושין א"כ יהיה קשה על התוס' דמס' עכו"ם הנ"ל לפי כוונת הגרע"א הנ"ל אמאי לא הוי הקדושין כשרים אף לרבא ולפענ"ד צ"ע:
בספר שאגת אריה תשובה צ"ח מביא הגמ' דמס' ר"ה דף כ"ח הא דקאמר ר"י דתקע בשופר של שלמים לא יצא ורבא דאמר אף בשל עולה לא יצא הכל הטעם משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ולכאורה קשה מאוד דבריו מנין ליה להשאגת ארי' דטעמא דלא יצא משום מצוה הבב"ע דלמא טעמא דלא יצא הוא משום דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני ולא משום מצוה הבב"ע ואדרבה בה מהתוס' מוכח דטעמא דלא יצא הוא משום כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני ולא משום מצוה הבב"ע דהא בב"ק דף ס"ז פירשו התוס' דהא דקאמר ר"י בין נודעה בין לא נודעה מכפרת משום דלית ליה לר"י טעמא דמצוה הבב"ע וא"כ ע"כ לשיטת התוס' הא דקאמר ר"י במס' ר"ה דלא יצא לא הוי משום מצוה הבב"ע רק משום דאי עביד לא מהני וא"כ מנ"ל להש"א דטעמא דלא יצא הוא משום מצוה הבב"ע:
ונלע"ד לישב דבריו ותחלה אקדים מה שהשגתי על הס' שאילת שמואל סימן נ"ב שכתב לחלק בין כל מקום דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני ובין הא דמצוה הבב"ע דבשלמא אי עביד לא מהני בלא מצוה הבב"ע יתכן להיות היכא דעבר על האיסור ולא עשה מצוה בזה אפ"ה לא אהני מעשיו אבל מצוה הבב"ע בלא אעל"מ לא יתכן להיות וא"כ למאי מהני איסור של מצוה הבב"ע הלא בלא"ה אסור משום אעל"מ ע"כ קאמר השאילת שמואל דפלוגתייהו דאעל"מ הוא דווקא מרשות לרשות כגון תמורה ותרומה ודווקא ע"ז אמר רבא דלא מהני ואינו יוצא הדבר מרשות לרשות אבל בענין דלא שייך יציאה מרשות לרשות גם רבא מודה דמהני וא"כ יתכן איסור של מצוה הבב"ע היכא דעשה מצוה באיסור בענין דלא שייך שינוי רשות ובזה מיישב מה שהקשו המפרשים לרבא דאמר ל"מ מהשוחט בשבת שחיטתו כשירה כמובן עכ"ד:
ולענ"ד קשה מאד כללו של הש"ש הנ"ל מה שאמר דלא אמר רבא דאעל"מ אלא מרשות לרשות דבמס' מנחות דף מ' ע"ב לא משמע כן דקאמר רבא על הא דאמר ר"ז הטיל למוטלת כשירה קאמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי ולפי הנראה הוא הפשט דמש"ה מעשה לא הוי משום כ"מ דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ וכן הבין בס' מקור ברוך בתשובה ראשונה דתליא באעל"מ א"כ ממילא נסתר הכלל של ש"ש הנ"ל כמובן דהתם לא שייך שינוי רשות ואפ"ה אית ליה לרבא דלא מהני:
ולענ"ד נראה לחלק בין הא דמצוה הבב"ע בין ה דאעל"מ לפ"מ שכתבו המפרשים לתרץ את הקושיא מה שמקשים על רבא מהשוחט בשבת שחיטתו כשירה. ע"ז מתרצין דפלוגתייהו דאביי ורבא הוא דוקא באופן דיתוקן האיסור בזה אי אמרינן דל"מ אבל היכא דלא יתוקן האיסור בזה דאמרינן דל"מ אזי גם רבא יודה דאהני ובזה החילוק מתרצים מהשוחט בשבת כמובן ולפ"ז יתיישב לן שפיר החילוק של מצוה הבב"ע בין אעל"מ היכא דעביד מצוה הבב"ע בזה האופן דאי אמרינן דל"מ לא יתוקן האיסור בזה א"כ אי לאו האיסור של מצוה הבב"ע אזי גם רבא היה מודה דאהני מעשיו אבל משום מצוה הבב"ע יהיה אסור ולפי ההקדם הזה נוכל לישב דברי הש"א הנ"ל שכתב דטעמא דתקע בשופר של שלמים לא יצא הוא משום מצוה הבב"ע ולא כתב הטעם משום דאעל"מ היינו לפי מה שכ' דהיכא דלא יתוקן האיסור בזה דאמרינן דל"מ אזי גם רבא יודה דאהני ע"כ נוכל לומר דגם השג"א אית ליה זה הכלל וגם נוכל לומר דהשג"א אית ליה כשיטת הרמב"ם דפ"א מהל' שופר ה"ג דבתקיעת שופר איכא הנאת הגוף לבד המצוה ודעת הרמב"ם הובא בספר שעה"מ הלכות לולב ה"ז א"כ לפ"ז לא נוכל לומר דהא דקאמר ר"י במס' ר"ה דף כ"ח דאם תקע בשופר של שלמים לא יצא הוא משום דאעל"מ כיון דלפי שיטת הרמב"ם הנ"ל דבתקיעת שופר איכא הנאת הגוף. א"כ לא יתוקן האיסור בזה דאי אמרינן דל"מ דאף אי אמרינן לא מהני ולא יצא מ"מ לא יתוקן האיסור בזה דתקע דהרי מ"מ נהנה גופו מן ההקדש ומעל א"כ הכא אף רבא מודה דאהני וא"כ ליכא למימר דטעמא דר"י דלא יצא משום דאעל"מ וא"כ ע"כ טעמא דר"י דלא יצא הוא משום מצוה הבב"ע ושפיר הביא הש"א טעמא דלא יצא הוא משום מצוה הבב"ע והתוס' בב"ק דף ס"ז שכתבו דר"י לית ליה הא דמצוה הבב"ע א"כ ע"כ ס"ל להתוס' דטעמא דלא יצא הוא משום דא"ע ל"מ הוא משום דאזלי לשיטתייהו דלא ס"ל סברת המפרשים הנ"ל דהיכא דלא יתוקן האיסור אזי גם רבא מודה דאהני כמו שכתבו הגרע"א ז"ל תשובה קכ"ט ראיה מדברי התוס' דמס' תמורה דף ה' ע"ב ד"ה אמר רבא שהקשו מצורם אוזן בכור ליתסר והרי שם לא יתוקן האיסור בזה דאי אמרינן דל"מ אלא ע"כ דס"ל להתוס' דאף היכא דלא יתוקן האיסור נמי אמר רבא דלא מהני א"כ שפיר נוכל לומר לפי שיטת התוס' דטעמא דלא יצא הוא משום דאי עביד לא מהני משא"כ להשג"א הנ"ל:
סוף הספר