אור ברסלב
אמרי שמואל א על מסכת בבא מציעא

אמרי שמואל א· רבי שמואל קלונימוס אייזינבוד

על מסכת בבא מציעא

על מסכת בא קמא

מס' ב"מ דף י"ד ע"ב בתוס' ד"ה תריץ כו' כו' וא"ת אדרבא לוכח מהכא דלא משתעבד מדלא טריף ב"ח ממשעבדי דטריף לוקח עכ"ל ולפענ"ד צל"ע קושיתם דדלמא מיירי הברייתא בזה האופן כגון ראובן שמכר שדה לשמעון ואזל שמעון ומכרה ללוי ואתא ב"ח דראובן וטרף מלוי דהרי לקח שיעבודו וא"כ חוזר לוי וטרף משמעון וגובה הקרן מנכסים משועבדים והשבח מנכסים בנ"ח אבל ראובן אין לו נכסים ולא יהיה קשה מידי קושית התוס' כמובן: שם דף י"ט כתב הרא"ש הא דבעינן כרוכים ולא סגי במנין לחוד משום דאם לא היו כרוכים מתיאשים הבעלים משום דסוברים דלא נפלו בהדי הדדי ולא יהיה בהם שום סימן מנין ולא יכריז המוצא עכ"ל הרי שמעינן מדבריו דבשטרות שייך יאוש ובספר אורים ותומים סימן ס"ה מבאר דברי הרא"ש הנ"ל באיזה אופן שייך יאוש ומבאר שם דלא שייך יאוש אלא בשטר שיש בו שיעבוד נכסים אבל בשטר שאין בו שיעבוד נכסים לא מתיאש דסבור הלוי יודה לי אבל בשטר שיש בו אחריות שיעבוד נכסים הרי פסקינן דלא יחזיר מטעם קנוניא וא"כ כשאין בו סימן בשטר שיש בו אחריות מתיאש וזהו מבואר בכמה מקומות ואף בתומים הנ"ל דבשטר אחד לא שייך סימן ואף ביש בו סימן אין מחזירין משום דתרוייהו המלוה והלוה ידעו הסי' וא"כ חיישינן בשטר אחד שמא עשו קנוניא המלוה והלוה והגיד הלוה להמלוה הסימן כי היכי דיטרוף ממשעבדי רק הא דפסקינן דבשלשה שטרות מחזירין ע"י סימן הוא משום דיש הוכחה ממי נפל דבשלשה הלוין מהא' יש הוכחה דנפל מהמלוה או אפכא יש הוכחה דנפל מהלוה. ולפי זה יקשה הגמ' בדף ז' גבי הא דפליגי שם בשנים אדוקין בשטר מר סבר חולקין ומר סבר יתקיים השטר בחותמיו ולפי מה שכ' יקשה האיך מהדרינן להמלוה השטר והלא המלוה היה מיאש כשאבדה וא"כ האיך מהדרינן ליה השטר והלא יגבה בו ממשעבדי שלא כדין ואין לומר דהא דמהדרינן ליה השטר הוא כדי לגבות בו מבנ"ח ז"א דבסוף ע"ב שם קאמר הגמ' שטר דאית ביה זמן גבי ממשעבדי. ונ"ל לישב לפענ"ד משום דהא דאמרינן דהמוצא דבר חשוב אין בו סימן הרי אלו של מוצאו היינו משום דכיון שהוא דבר חשוב אזי בוודאי כבר משמש האובד ולא מצא וכיון שאין בה סימן מסתמא נתיאש האובד משו"ה הרי אלו של מוצאו אבל הכא בשנים אדוקים בשטר המלוה והלוה והמלוה טוען שממנו נפל והוא מצאו אזי הוא טוען שתיכף כשנתודע לו שנפל אזי חפשה ומצאה וכיון שהוא עצמו מצאן תיכף כשחפשה אזי בוודאי לא נתיאש עדיין עוד י"ל שהשטר היה כרוך בדבר אחר שיש בה סימן:

שם דף ט' ע"ב גבי מי שליקט את הפאה ר"א אומר זכה לו כו' ומפרש בגמ' דר"א סבר דאמרינן תרי מגו מגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה כו' כו' ולכאורה קשה מאי מיגו הוא זה דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני והלא בכל דוכתא אמרינן דמגו גרוע לא אמרינן ומגו דהעזה לא אמרינן והכל הטעם משום דהוי מגו גרוע א"כ כ"ש הכא מגו דאי בעי מפקיר נכסיה דאין לך מגו גרוע מזה א"כ מאי מגו הוא זה. אבל לפי האמת לק"מ דכל כוונת הגמ' הוא מגו דאי בעי מפקיר נכסיה ויהיה עני ויזכה בהלקט ובשעה שיפקיר יהיה בדעתו שלאחר שילקט את הפיאה יחזור ויזכה בהשדה ובנכסיו כגון שיפקירם בינו לבין עצמו שלא ידעו בני אדם שהפקירם וכדפירשו התוס' בפ' אלו מציאות דף ל' בד"ה אפקרה דהיכי דאנן סהדי שהפקיר בלב שלם הוי הפקר אף שלא בפני ג' א"נ שיוכל להפקירם באפי תלתא דרחימו ליה שקים ליה בהם שלא יזכו בהן לעצמם להכי הוי מגו טוב וכן מוכח בהדיא במס' נדרים דף פ"ב ע"ב ודבר פשוט הוא:

יחקור אי מהני טענת אייתי ראיה אף להוציא מן המוחזק:

שם דף י"ט בגמ' מחלק בין גט לשטר דבגט אסקי לקוחות אדעתייהו למימר אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך אבל בשטר לא אסקי אדעתייהו דלקוחות למימר אייתי ראיה משום דיחשבו דלמאי הלכתא אהדרוה נהליה רבנן למיטרף הוא ע"ש בחומ"ש סימן ס"ה ס"ז פסק המחבר היכי דחייב מודה ואית ליה ללוה בנ"ח כדי כל החו"ב מהדרינן והקשה ע"ז הש"ך דלמא יש שטר מוקדם ויגבה מב"ח ואתי למיגבי בשטר זה מלקוחות וכתב לישב זו הקושיא בספר נתיבות המש' וז"ל כי היכי דגבי גט מהדרינן לה ולא חיישינן דלמא אתיא למיטרף מלקוחות משום דהלקוחות אסקי אדעתייהו לומר אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך משום דיחשבו הא דאהדרוה נהליה רבנן הוא משום דלא תעגן ותיתב ולא למיטרף מלקוחות ה"נ בשטר היכי שיש ללוה בנ"ח נמי אסקו לקוחות אדעתייהו למימר אייתי ראיה דיאמרו הא דאהדרוה נהליה רבנן למיגבי מבנ"ח ולא למיטרף ממשעבדי עכ"ל הנתיבות בשינוי לשון קצת. ובגמ' הנ"ל בדף י"ט ע"ב איתא מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל כו' וליחוש שמא כתבה לתן בניסן ולא נתנה עד תשרי כו' והקשה ע"ז הפלפולא חריפתא דמאי קושיא הוא זה דיאמרו הלקוחות לבעל אייתי ראיה כו' ותירץ דיחשבו הלקוחות דלמאי הלכתא אהדרוה נהליה רבנן כדלעיל דמחלק בין גט לשטר עכ"ל הפ"ח והקשיתי עליו דיהיה קשה על הפלפולא חריפתא הנ"ל דקושטא דיאמרו לבעל אייתי ראיה והא דאהדרוה נהליה רבנן כי היכי לא תגבה האשה עצמה כשתצטרך לגבות כתובתה דיראה השובר וכמו שפירשתי בשם הנתיבות הנ"ל דהלקוחות אסקי אדעתייהו למימר הא דאהדרוה ניהלך רבנן הוא כדי לגבות מבנ"ח ולא ממשעבדי ה"נ איכא למימר הכא בשובר דהלקוחות יאמרו לבעל אייתי ראיה אימת מטא שובר לידך דהא דאהדרוה ניהלך רבנן הוא כדי שלא תגבה האשה עצמה כתובתה ולא לענין לקוחות א"כ קמה קושית הפלפולא חריפתא הנ"ל על מקומה. ולפענ"ד נ"ל לישב קושית הפ"ח הנ"ל באופן אחר היינו דלא מהני טענת אייתי ראיה אימת מטא שטרא לידך רק שע"י זה הטענה יזכה המוחזק ויסייע הטענה לחזקת ממון כדאמרינן גבי גט דהלקוחות שקנו הפירות מן הבעל ומוחזקים בפירות יטענו להאשה דכיון דהגט שבידך כבר נפל ואתרע ע"כ לא תוכל להוציא ממנו הפירות עד שתביא ראיה אימת מטא גיטא לידך וא"כ טענת אייתי ראיה מסייע לחזקת ממון וכן בשטר חוב שנפל ויש בנ"ח שכתבתי בשם הנתיבות דצריך להחזיר ואם יבא לטרוף מהלקוחות יאמרו הלקוחות אייתי ראיה כו' דהא דאהדרוה לך רבנן הוא רק כדי לגבות מב"ח ולא ממשעבדי וא"כ טענת אייתי ראיה מסייע להמוחזק היינו דהמוחזק יכול לטעון דכיון דשטרך שבידי אתרע בנפילה אימור לא נתנו לך בזמנו ולא תוכל להוציא ממנו מספק אבל הכא גבי שובר דהבעל הוא מוחזק בכתובה והלקוחות שלקחו כתובתה בטובת הנאה יתבעו מהבעל הכתובה בזה הטענה שהבעל ייתי ראיה שבא לידי השובר בזמנו דאימור שמקחנו הוא קדים להשובר שלך א"כ בזה הטענה של אייתי ראיה רוצים להוציא מיד הבעל המוחזק וזה אי אפשר כיון דהבעל טוען ברי ויש לו ג"כ חזקת ממון אזי בוודאי טענתו מעליא א"כ שפיר פריך הגמ' וליחוש שמא כתבה לתן לו השטר בניסן ולא נתנה עד תשרי ואם ימסרו להבעל אזי יפסידו הלקוחות שלא יהיה מהני שוב טענתם של אייתי ראיה להוציא מן המוחזק. והא דכתבתי דהכא בענין שובר נקרא הבעל מוחזק קושטא הוא שכן הוא מוכח מהגמ' מהלשון של הגמ' במה שאמרו ואזלא וזבנה לכתובתה בטובת הנאה עכ"ל ומהלשון של טיבת הנאה משמע שמכרה להכתובה בעודה תחתיו ע"מ שאם ימות בעלה או יגרשנה יגבה הלוקח וכן פירש"י בד"ה מצא שובר ובד"ה ואזלה דמיירי שכתבה השובר לבעלה ועודה תחתיו ושמכרה לאחר ועודה תחתיו וא"כ הבעל עדיין מוחזק בהקרקע שיחד לכתובתה ומה דקאמר הגמ' ואתיא למיטרף הלקוחות שלא כדין הוא לא משום שבא הקרקע המיוחד לכתובתה ליד הלקוחות והבעל בא ע"י השובר לקחת מהן רק שהפשט הוא כפירש"י שם ד"ה ומפיק לשובר שפירש"י שם וז"ל ויחזיק הבעל בקרקע המיוחדת לכתובתה שלא כדין משו"ה ל"ל דיתנו לו השובר וכשיבאו הלקוחות למיטרף יאמרו לו אייתי ראיה זה אינו דלהוציא מהמוחזק לא מהני טענת אייתי ראיה וכנ"ל:

אך לאחר העיון נלפע"ד דליכא לחלק בכך דטענת אייתי ראיה לא מהני להוציא מן המוחזק דלפי"ז לא יתישב הגמ' דלעיל דף י"ט ע"א דאיתא שם מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה כו' וליחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזל בעל זבן פירי מניסן ועד תשרי ומפקא לגיטא דכתוב בניסן ואתיא למיטרף לקוחות שלא כדין כו' כי אתיא למיטרף אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך. ולפי פשטות הענין של משמעות הגמ' משמע דמיירי שהלקוחות כבר גבוי להפירות שלקחו מהבעל ועתה באה האשה ע"י גט שבידה שזמנו מוקדם מהמכירה של הבעל ורוצה לטרוף מהלקוחות הפרי משו"ה קמשני הגמ' שהלקוחות יטענו להאשה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך שבהטענה של אייתי ראיה יזכו המוחזקים בהפירות היינו הלקוחות ויתישב שפיר לכאורה אך עדיין לא יתישב אם נאמר שטענת אייתי ראיה לא מהני רק להחזיק אבל לא להוציא עי"ז ממון וכנ"ל א"כ עדיין יקשה קושית הגמ' באופן אחר במאי דקאמר מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אמאי יחזיר לאשה דניחוש שמא יפסידו לקוחות היכא שעדיין לא גבו הפירות רק שהפירות עדיין מחוברים ושמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזל בעל זבן פירי מניסן עד תשרי והפירות עדיין מחוברים ואתיא למיטרף לקוחות שלא כדין שאז לא יהיה מהני טענת אייתי ראיה שיטענו הלקוחות לה אייתי ראיה אימת כו' דכיון דאמרינן דטענת אייתי ראיה לא מהני להוציא מהמוחזק וכנ"ל אלא ע"כ שמעינן מזה דאף להוציא מן המוחזק נמי מהני טענת אייתי ראיה אימת מטא שטרא לידך א"כ לפי"ז הדרא קושית הפלפולא חריפתא הנ"ל על מקומה במה שהקשה דמאי קושית הגמ' גבי שובר וליחוש דלמה כתבה לתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואתיא למיטרף לקוחות שלא כדין והקשה ע"ז הפ"ח הנ"ל הא לא אייתי למיטרף לקוחות דהלקוחות יטענו אייתי ראיה אימת מטא שובר לידך ומה שתירצתי שבטענתי אייתי ראיה לא מהני להוציא מהבעל המוחזק הא ליתא כמו שביארתי לעיל:

ונלפע"ד לישב קושית הפ"ח באופן אחר היינו משום דבכ"מ דאמרינן דהיכא דנפל השטר ומצאן אסקי לקוחות אדעתם למיטען אייתי ראיה היינו משום דכיון דנפל השטר ואתרע בנפילה אימור לא נתנו בזמנו וכתבוהו בניסן ונתנוהו בתשרי אך זהו דווקא בכ"מ שמזמן הנפילה עד שעת הגביה ליכא זמן מרובה היינו כדרך כל החובות שבאים לידי גביה אחר שנה או שתי שנים ובעת שבאים לגבות אזי זוכרים הלקוחות שזה השטר אתרע בנפילה משום הכי אסקי אדעתייהו למיטען אייתי ראיה אימת מטא שטרא לידך משא"כ בנ"ד במציאת השובר שעל הכתובה שמיירי שמכרה הכתובה בטובת הנאה היינו שאם תמות האשה יגבה הלוקח הכתובה שהיא יכולה לחיות עד עשרים שנה ובעת שיתבע הלוקח את הכתובה או אולי שיתבע בנו של הלוקח את הכתובה ובזמן רב כזה אז יהיה כבר נשכח שהשובר שביד הבעל אתרע בנפילה שעי"ז יסיק אדעתיה של הלוקח את הכתובה למיטען אייתי ראיה אימת מטא שובר לידך משו"ה פריך הגמ' שפיר וליחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא לה קושית הפלפולא ח' הנ"ל:

שם דף כ' בתוס' ד"ה שובר בזמנו טריף ע"ש במהרש"א ז"ל שכתב דהא דכתבו התוס' דעדיו בחתומיו זכין ליה אינו אלא תקנת חכמים הוא רק לרבנן אבל לר"מ הוא מדינא והקשה מהר"מ שיף ע"ז מהגמ' דלעיל בדף י"ג דמוקי שם רק אסי מתני' דמצא שטרי חוב דקסבר ר"מ אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר מיירי בשטרי דלאו הקנאה ומשום חששא שמא כתב ללות בניסן כו' והשתא אי נימא כהמהרש"א ז"ל דלר"מ הוי עבחז"ל מדינא א"כ אף אי מיירי מתני' בשטרי דלאו הקנאה נמי לא יתישב אמאי קסבר ר"מ לא יחזיר והלא ר"מ סובר עבחז"ל מדינא א"כ תו ליכא למיחש לשמא כתב ללות בניסן כו'. ונלפע"ד לישב זאת דהנה התומים כתב דלאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין ליה היכא דאמר לעדים שלא יזכהו ליה משעת חתימה לא זכו ליה משעת חתימה רק דאביי אינו חושש לזה כי היכי דאביי אינו חושש לאיקרי וכתוב ה"נ לא חייש שמא לא זיכהו לו משעת חתימה אבל רב אשי דחייש לאיקרי וכתוב ה"נ חייש שמא לא זיכוהו לו משעת חתימה להכי קאמר ר"א דלר"מ לא יחזיר משום דחייש לאיקרי ואמר היינו שחייש שמא אמר להם שלא יזכוהו ליה משעת חתימה וכן היכא דאמר לעדים תנוהו לידי השטר הובא בפוסקים דלא אמרינן עב"ח זכין לו:

שם דף כ"א ת"ש מאימתי כל אדם מותרים בלקט כו' אמרי כיון דאיכא עניים הכא הנך מעיקרא מייאשי מינייהו והקשה ע"ז הגאון רע"א ז"ל הא איכא עניים קטנים שיש להם חלק בהלקט ולא מהני יאוש שלהם דאין מחילתן מחילה כלל כיון דאין לקטן זכייה מן התורה בכ"מ א"כ גם בהלקט אין להם לעניים קטנים זכייה ואין להם חלק בחלק זה אינו כיון דהתורה זכתה הלקט לעניים א"כ גם עניים קטנים יש להם חלק בהלקט עכ"ל הגרע"א בספרו חידושי רע"א והבאתי בשינוי לשון קצת ולכאורה קשה על הגרע"א אמאי לא הקשה קושיתו לעיל ג"כ כשהקשה הגמ' על אביי ממתני' דמעות מפוזרות הרי אלו שלו האלא ידע דנפל מיניה ומשני הגמ' לכדר' יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ואמרינן דבשעה שמצא מצא לאחר יאוש דכבר משמש האובד וידע דנפל מיניה ואייאש ה"נ יקשה לכאורה קושית הגרע"א אמאי הרי אלו שלו אימא דנפל מיתום קטן שאף אי ידע דנפל מיניה ואייאש אין יאוש שלו מועיל כלום אך זה נוכל לתרץ דזה לא קשה אמאי הרי אלו שלו אימא דיתמי נינהו ולא מהני יאוש שלהם משום דנוכל לתרץ דאזלינן בתר רובא ומסתמא נפל מגדולים כדמשני הגמ' בדף כ"ב ע"ב באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן והא דפריך הגמ' בדף כ"ב יתמי מאי ולא פריך הכי בדף כ"א אמאי הרי אלו שלו אימא של יתומים נוכל לומר דלהכי פריך הגמ' בדף כ"ב מחום דכוונת הגמ' לאסוקי פרכא אחרינא דפריך שם מוחזק ועומד מאי משו"ה לא קשה קושית הגרע"א על הגמ' דהכא כמובן:

אך תמיהא לי טובא על דברי הגאון הנ"ל דהנה משמע מדברי הגאון הנ"ל דאף אי נימא דקטן ל"ל זכיה לנפשיה מ"מ בלקח שכחה ופיאה אית ליה זכיה מדאורייתא והלא מהגמ' דמס' ב"מ דף י"ב מוכח להיפך דאי נימא דקטן ל"ל זכיה לנפשיה מדאורייתא גם בלקט לא יהיה לו זכיה לנפשיה מדאורייתא דפריך שם הגמ' לשמואל דסובר מציאת קטן לאביו משום דל"ל לקטן זכיה לנפשיה פריך הגמ' מהברייתא דהשוכר את הפועל ילקט בנו אחריו כו' ואמר שמואל הלכה כר"י כו' אלא אי אמרת קטן ל"ל זכיה לנפשיה כי קא מלקט אמאי אשתו ובנו מלקטים אחריו אלא ש"מ דקטן אית ליה זכיה וקשיא משמואל אדשמואל ע"ש והשתא לפי מה שכ' הגרע"א דאף אי נימא דקטן ל"ל זכיה לנפשיה מ"מ בלקט אית ליה זכיה א"כ לא יהיה פרכת הש"ס כלום משמואל אשמואל דנוכל לומר דבכ"מ ובמציאה סובר שמואל דקטן ל"ל זכיה אבל בלקט אית ליה לקטן זכיה לנפשיה מדאורייתא ומשו"ה פסק שמואל כר' יוסי דבין כך ובין כך ילקט בנו אחריו משום דבלקט אית ליה לקטן זכיה לנפשיה מדאורייתא אלא ודאי משמע מהגמ' דלא נוכל לחלק בזכיית הקטן בין לקט לבין מציאה ודלא כהגרע"א הנ"ל:

גם נלפע"ד להביא קצת ראיה דלא אמרינן שהעניים יש להם חלק בהלקט רק שיש להם זכות שיכולים לזכות מההפקר ממתני' דמי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר"א זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון עכ"ל ואי אמרינן דהעני שלקט יש לו חלק בהלקט יקשה א"כ אמאי קסברי רבנן שיתננה לעני הנמצא ראשון אמאי לא יהיה הברירה בידו לתת למי שירצה אלא ע"כ שלעני הלוקט אין לו זכות בהפיאה קודם שזכה בה וכיון שלא כיון לזכות לעצמו אין לו זכות בהם כלל משו"ה קסברי רבנן שיתננה לעני הנמצא ראשון אף דלכאורה קשה להבין הסברא אמאי יהיה שוה בזכיית הקטן לקט לשאר דברים. דלכאורה סברת הגרע"א נכונה מאוד דבלקט כיון דהתורה זכתה לכל זכתה נמי לעניים קטנים אך ע"כ מוכרחים אנו לומר דהתורה לא זכתה כלל עניים בלקט שיהיה בהם חלק רק דרחמנא אפקיה להלקה מרשות הבעלים ואפקריה ע"ז האופן שיהיה הפקר לעניים ולא לעשירים להכי יכולים עניים לזכות מההפקר א"כ כיון דקטנים אין להם יד ממילא אין יכולים לזכות גם בהלקט למ"ד קטן ל"ל זכיה מדאורייתא ואי אמרינן קטן אית ליה זכיה מדאורייתא ויש לו זכיה כשאר עניים גדולים רק שבאמת אין להעניים חלק בהלקט כ"ז שלא זכו בהן שהלקט שבשדה אינו רק הפקר לעניים וכמו שבכל הפקר אין לשום אדם זכות כ"ז שלא זכו כמו כן בהפקר של הלקט אין להעניים בהם זכות כ"ז שלא זכו רק שיש להן זכות קלוש בהלקט שכל זמן שהם רוצים ללקוט אזי המה קודמין להעשירים וזכות קלוש כזה בגילוי דאף להוציא מן המוחזק נמי מהני טענת אייתי ראיה אימת מטא שטרא לידך א"כ לפי"ז הדרא קושית הפלפולא חריפתא הנ"ל על מקומה במה שהקשה דמאי קושית הגמ' גבי שובר וליחוש דלמה כתבה לתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואתיא למיטרף לקוחות שלא כדין והקשה ע"ז הפ"ח הנ"ל הא לא אייתי למיטרף לקוחות דהלקוחות יטענו אייתי ראיה אימת מטא שובר לידך ומה שתירצתי שבטענתי אייתי ראיה לא מהני להוציא מהבעל המוחזק הא ליתא כמו שביארתי לעיל:

ונלפע"ד לישב קושית הפ"ח באופן אחר היינו משום דבכ"מ דאמרינן דהיכא דנפל השטר ומצאן אסקי לקוחות אדעתם למיטען אייתי ראיה היינו משום דכיון דנפל השטר ואתרע בנפילה אימור לא נתנו בזמנו וכתבוהו בניסן ונתנוהו בתשרי אך זהו דווקא בכ"מ שמזמן הנפילה עד שעת הגביה ליכא זמן מרובה היינו כדרך כל החובות שבאים לידי גביה אחר שנה או שתי שנים ובעת שבאים לגבות אזי זוכרים הלקוחות שזה השטר אתרע בנפילה משום הכי אסקי אדעתייהו למיטען אייתי ראיה אימת מטא שטרא לידך משא"כ בנ"ד במציאת השובר שעל הכתובה שמיירי שמכרה הכתובה בטובת הנאה היינו שאם תמות האשה יגבה הלוקח הכתובה שהיא יכולה לחיות עד עשרים שנה ובעת שיתבע הלוקח את הכתובה או אולי שיתבע בנו של הלוקח את הכתובה ובזמן רב כזה אז יהיה כבר נשכח שהשובר שביד הבעל אתרע בנפילה שעי"ז יסיק אדעתיה של הלוקח את הכתובה למיטען אייתי ראיה אימת מטא שובר לידך משו"ה פריך הגמ' שפיר וליחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא לה קושית הפלפולא ח' הנ"ל:

שם דף כ' בתוס' ד"ה שובר בזמנו טריף ע"ש במהרש"א ז"ל שכתב דהא דכתבו התוס' דעדיו בחתומיו זכין ליה אינו אלא תקנת חכמים הוא רק לרבנן אבל לר"מ הוא מדינא והקשה מהר"מ שיף ע"ז מהגמ' דלעיל בדף י"ג דמוקי שם רק אסי מתני' דמצא שטרי חוב דקסבר ר"מ אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר מיירי בשטרי דלאו הקנאה ומשום חששא שמא כתב ללות בניסן כו' והשתא אי נימא כהמהרש"א ז"ל דלר"מ הוי עבחז"ל מדינא א"כ אף אי מיירי מתני' בשטרי דלאו הקנאה נמי לא יתישב אמאי קסבר ר"מ לא יחזיר והלא ר"מ סובר עבחז"ל מדינא א"כ תו ליכא למיחש לשמא כתב ללות בניסן כו'. ונלפע"ד לישב זאת דהנה התומים כתב דלאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין ליה היכא דאמר לעדים שלא יזכהו ליה משעת חתימה לא זכו ליה משעת חתימה רק דאביי אינו חושש לזה כי היכי דאביי אינו חושש לאיקרי וכתוב ה"נ לא חייש שמא לא זיכהו לו משעת חתימה אבל רב אשי דחייש לאיקרי וכתוב ה"נ חייש שמא לא זיכוהו לו משעת חתימה להכי קאמר ר"א דלר"מ לא יחזיר משום דחייש לאיקרי ואמר היינו שחייש שמא אמר להם שלא יזכוהו ליה משעת חתימה וכן היכא דאמר לעדים תנוהו לידי השטר הובא בפוסקים דלא אמרינן עב"ח זכין לו:

שם דף כ"א ת"ש מאימתי כל אדם מותרים בלקט כו' אמרי כיון דאיכא עניים הכא הנך מעיקרא מייאשי מינייהו והקשה ע"ז הגאון רע"א ז"ל הא איכא עניים קטנים שיש להם חלק בהלקט ולא מהני יאוש שלהם דאין מחילתן מחילה כלל כיון דאין לקטן זכייה מן התורה בכ"מ א"כ גם בהלקט אין להם לעניים קטנים זכייה ואין להם חלק בחלק זה אינו כיון דהתורה זכתה הלקט לעניים א"כ גם עניים קטנים יש להם חלק בהלקט עכ"ל הגרע"א בספרו חידושי רע"א והבאתי בשינוי לשון קצת ולכאורה קשה על הגרע"א אמאי לא הקשה קושיתו לעיל ג"כ כשהקשה הגמ' על אביי ממתני' דמעות מפוזרות הרי אלו שלו האלא ידע דנפל מיניה ומשני הגמ' לכדר' יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ואמרינן דבשעה שמצא מצא לאחר יאוש דכבר משמש האובד וידע דנפל מיניה ואייאש ה"נ יקשה לכאורה קושית הגרע"א אמאי הרי אלו שלו אימא דנפל מיתום קטן שאף אי ידע דנפל מיניה ואייאש אי יאוש שלו מועיל כלום אך זה נוכל לתרץ דזה לא קשה אמאי הרי אלו שלו אימא דיתמי נינהו ולא מהני יאוש שלהם משום דנוכל לתרץ דאזלינן בתר רובא ומסתמא נפל מגדולים כדמשני הגמ' בדף כ"ב ע"ב באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן והא דפריך הגמ' בדף כ"ב יתמי מאי ולא פריך הכי בדף כ"א אמאי הרי אלו שלו אימא של יתומים נוכל לומר דלהכי פריך הגמ' בדף כ"ב מחום דכוונת הגמ' לאסוקי פרכא אחרינא דפריך שם מוחזק ועומד מאי משו"ה לא קשה קושית הגרע"א על הגמ' דהכא כמובן:

אך תמיהא לי טובא על דברי הגאון הנ"ל דהנה משמע מדברי הגאון הנ"ל דאף אי נימא דקטן ל"ל זכיה לנפשיה מ"מ בלקח שכחה ופיאה אית ליה זכיה מדאורייתא והלא מהגמ' דמס' ב"מ דף י"ב מוכח להיפך דאי נימא דקטן ל"ל זכיה לנפשיה מדאורייתא גם בלקט לא יהיה לו זכיה לנפשיה מדאורייתא דפריך שם הגמ' לשמואל דסובר מציאת קטן לאביו משום דל"ל לקטן זכיה לנפשיה פריך הגמ' מהברייתא דהשוכר את הפועל ילקט בנו אחריו כו' ואמר שמואל הלכה כר"י כו' אלא אי אמרת קטן ל"ל זכיה לנפשיה כי קא מלקט אמאי אשתו ובנו מלקטים אחריו אלא ש"מ דקטן אית ליה זכיה וקשיא משמואל אדשמואל ע"ש והשתא לפי מה שכ' הגרע"א דאף אי נימא דקטן ל"ל זכיה לנפשיה מ"מ בלקט אית ליה זכיה א"כ לא יהיה פרכת הש"ס כלום משמואל אשמואל דנוכל לומר דבכ"מ ובמציאה סובר שמואל דקטן ל"ל זכיה אבל בלקט אית ליה לקטן זכיה לנפשיה מדאורייתא ומשו"ה פסק שמואל כר' יוסי דבין כך ובין כך ילקט בנו אחריו משום דבלקט אית ליה לקטן זכיה לנפשיה מדאורייתא אלא ודאי משמע מהגמ' דלא נוכל לחלק בזכיית הקטן בין לקט לבין מציאה ודלא כהגרע"א הנ"ל:

גם נלפע"ד להביא קצת ראיה דלא אמרינן שהעניים יש להם חלק בהלקט רק שיש להם זכות שיכולים לזכות מההפקר ממתני' דמי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר"א זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון עכ"ל ואי אמרינן דהעני שלקט יש לו חלק בהלקט יקשה א"כ אמאי קסברי רבנן שיתננה לעני הנמצא ראשון אמאי לא יהיה הברירה בידו לתת למי שירצה אלא ע"כ שלעני הלוקט אין לו זכות בהפיאה קודם שזכה בה וכיון שלא כיון לזכות לעצמו אין לו זכות בהם כלל משו"ה קסברי רבנן שיתננה לעני הנמצא ראשון אף דלכאורה קשה להבין הסברא אמאי יהיה שוה בזכיית הקטן לקט לשאר דברים. דלכאורה סברת הגרע"א נכונה מאוד דבלקט כיון דהתורה זכתה לכל זכתה נמי לעניים קטנים אך ע"כ מוכרחים אנו לומר דהתורה לא זכתה כלל עניים בלקט שיהיה בהם חלק רק דרחמנא אפקיה להלקה מרשות הבעלים ואפקריה ע"ז האופן שיהיה הפקר לעניים ולא לעשירים להכי יכולים עניים לזכות מההפקר א"כ כיון דקטנים אין להם יד ממילא אין יכולים לזכות גם בהלקט למ"ד קטן ל"ל זכיה מדאורייתא ואי אמרינן קטן אית ליה זכיה מדאורייתא ויש לו זכיה כשאר עניים גדולים רק שבאמת אין להעניים חלק בהלקט כ"ז שלא זכו בהן שהלקט שבשדה אינו רק הפקר לעניים וכמו שבכל הפקר אין לשום אדם זכות כ"ז שלא זכו כמו כן בהפקר של הלקט אין להעניים בהם זכות כ"ז שלא זכו רק שיש להן זכות קלוש בהלקט שכל זמן שהם רוצים ללקוט אזי המה קודמין להעשירים וזכות קלוש כזה בגילוי מלתא סגי וכיון שהלכו בהם הנמושות אזי אגלאי מלתא בזה שכל העניים אסחי אדעתייהו מזה השדה וממילא מותרים כל אדם ללקוט ולה אין צריך קנין רק גילוי מלתא כיון שלא היה להם שום קנין בהשדה א"כ גם בקטנים מהני גילוי מלתא כזה כיון שלא היה שלהן מעולם לכן מהני מחילה שלהם והא דפריך הג' לקמן יתמי דלאו בני מחילה נינהו מה זהו לענין מציאה שלהם שכבר היתה שלהם ע"י ירושה לכן לא יועיל לאפוקי מרשותם ע"י מתחילתם משא"כ הכא לענין לקט מנ"ל. וכן מוכח מהמשנה דמס' פיאה פרק ו' משנה א' דב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר משום דילפינן מלקט ובה"א שאין הפקר עד שיהיה הפקר לעניים ולעשירים משום דילפינן משמיטה אבל בלקט מודי שאינו הפקר רק לעניים ע"ש הפירוש בהרע"ב ובתוי"ט. וכיון שאינה רק הפקר לעניים לא שייך למימר שיש להם חלק רק זכות בעלמא וכנ"ל:

שם דף כ"ב איתא באגא בארעא דיתמי א מחזקינן ופירש"י דאין עלינו להחזיק כל הקרקע בחזקת קרקע של יתומים אלא הולכין אחר הרוב ולפענ"ד קשה הלא קרקע של יתומים הוא קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אך לכאורה נוכל לומר דלא ק"מ דהרי אנו דנין על התמרים הנמצא בדרכים ויש להם דין פירש ממילא ובזה אמרינן כל דפריש מרובא פריש ועיין ע"ז ביו"ד סי' ק"י סעיף ג' וצ"ע מעט לשיטת הרא"ש ע"ש בש"כ ס"ק י"ז ובאמת הכא אף הרא"ש יודה דמותר בפירש ממילא משום דהכא לא שייך לגזור שמא יקח מן הקבוע דאם יקח מן הקבוע הרי יהיה גזל גמור וודאי ולא ספק כמובן כן תרצתי לכאורה אך אח"ז השיב לי אחד בזה דהכא לא דמי לפ"מ דאמרינן כל דפריש מרובא פריש משום דבכ"מ דאמרינן כל דפריש מרובא פריש היינו משום דלא ידעינן מאיזה מקום בא הדבר אמרינן דמסתמא הוא בא מרוב המקומות שהמה של היתר אבל הכא בתמרים הרי ידעינן מאיזה אילן באו התמרים שבדרכים דחזותו מוכיח עליו וא"כ חזר הספק על האילן וא"כ הדרא קושיתנו לדוכתה דהאילן הוא קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי:

אך לפענ"ד נ"ל לתרץ ע"ז האופן לפי מה שמתרץ הר"ש ז"ל על הקושיא שמקשים שיתסר כל העולם מלזרוע משום דנחל איתן הוא קבוע ומתרץ הר"ש ז"ל דבכ"מ דאסרינן מחמת קבוע צריך שיהא ניכר האיסור במקומו דכל זמן שרירות האילן המה מחוברין באילן לא שייך עליהם שם איסור גזל יותר מפירות ושאר אילנות שאינם של יתומים דעל פירות של כל האילנות המחוברים שייך איסור גזל כמו של היתומים רק דכל החילוק בין פירות של יתומים לאחריני הוא רק בפירות הנושרים דכ"ע בני מחילה ומחלי אבל יתמי לאו בני מחילה אבל כ"ז שהם מחוברין באילן הרי פירות של כל האילנות שוה א"כ לא שייך לומר עליהם קבוע כיון שאין האיסור ניכר במקומו א"כ לא שייך ע"ז דין קבוע לפי שיטת הר"ש הנ"ל:

גם נלפע"ד להביא ראיה מזו הגמ' נידון הספק דאיתא בין הפוסקים אי הכא דמתירין בספק ספיקא ונוכל לברר ה ע"י ידי בדיקת הריאה אי צריכין לברר או לא דעת הרמ"א ביו"ד סי' ק"י סוף סעיף ט' שאין צריכין לברר והש"כ הביא שם שיטת הרשב"א דצריכין לברר ע"כ וזהו מבואר בספר פרי מגדים מהל' פסח דהטעם דאנו מתירין ע"י ספק ספיקא הוא משום דספק ספיקא הוא כמו רוב וכמו דאזלינן בכ"מ בתר רובא ה"נ בספק ספיקא להיתר כיון דאיכא רוב סברות להיתר משו"ה מקילינן הן הוא דעת הפמ"ג ועיין ביו"ד סי' ק"י בש"כ בכללי ס"ס אות כ"ז דס"ס עדיף מרוב. ועתה נבוא לחקור על הגמ' דילן שאנו עסוקים בה דקאמר הגמ' באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן פי' ומשו"ה מותרים אנו לאכול התמרים הנמצאים בדרכים משום דאזלינן בתר רובא ורוב השדות אינם של יתומים אלא א"כ השדה שבצד התמרים מוחזקת שהיא של יתומים. ולכאורה קשה אמאי מותרים לאכול התמרים הנמצאים בדרכים שבצד השדות משום דאזלינן בתר רובא והלא המוצא התמרים בצד השדה יכל לברר זאת ע"י שישאל על בעל השדה אם הוא של יתומים או לא אלא ע"כ דכל היכא דאמרינן דאזלינן בתר רובא אף היכא דאיכא לברורי מ"מ מתירין לאכול ולא מחייבינן ליה לברורי ולפי מה שהקדמתי מהפרי מגדים שס"ס ורובא יש להם דין אחד א"כ גם בס"ס מתירין אף היכא דאיכא לברורי כדעת הרמ"א ולא כהרשב"א שהביא הש"כ. גם יש להביא ראיה מהגמ' דמס' יבמות דף ל"ו וז"ל וא"ת הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ואף דאיכא לברורי ע"י שתמתין צרתה מלהנשא עד שתלד ול' יום אח"כ אלא ע"כ דכל היכא דאזלינן בתר רובא אין אנו צריכין לברר אך למעשה צ"ע:

שם דף כ"ג בתוס' ד"ה והא דהקשה אדרבה ניחוש לחומרא להכריז עכ"ל ע"ז מביא הגרע"א בחידושיו שהש"מ בשם ר"ן והריטב"א תירצו קושית התוס' משום דמיעוט כ' ומיעוט עו"ג הוי פלגא ופלגא וע"ז תמה הגרע"א דאף בספק השקול חייב להכריז כדקתני מע"מ חייב להכריז עכ"ל ולפענ"ד נוכל לתרץ שיש עוד מיעוט מה שיש בישראל אינשי דלא מעלי שאם ימצאוהו יטלו לעצמם א"כ יש שלשה מיעוטים היינו מיעוט אינשי דלא מעלי ומיעוט ע' ומיעוט כ' א"כ השלשה מיעוטים הוי כמו רובא:

ומה שכתבו התוס' בסופו וז"ל אלא כל היכא דאפשר לתקן להשיב ממון ע"י הכרזה מתקנינן אין זה מוכרח רק אי אמרינן דברוב עו"ג פליגי רבנן ומחייבי להכריז אבל אנן קיי"ל כרשב"א דברוב עו"ג הרי אלו שלו וא"כ אינו מוכרח לפסוק כן:

שם דף כ"ו אמר ר"נ ראה סלע שנפלה משנים חייב להחזיר מ"ט ההוא דנפל מיניה לא מייאש מימר אמר כו נקיטנא ליה כו' ופירש"י ולא נתיאש מיד כשמשמש ולא מצא ונמצא שבא ליד זה לפני יאוש והלכה כאביי עכ"ל ומשמע מפירש"י מדכתב ולא נתיאש מיד כשמשמש כו' משמע מזה אף שלאח"כ מתיאש מ"מ לא מהני משום שבא ליד המוצא לפני יאוש משום דהלכה כאביי לכן הקשו ע"ז התוס' וז"ל ואין נראה דהא רבא סובר דהוי יאוש ומפרש בסמוך מילתיה דר"נ לכן פירשו התוס' משום דאינו מתיאש לעולם ע"ש. ודברי התוס' קשים להולמם לפענ"ד דאיך יתכן שלא נתיאש לעולם אף לאחר זמן מרובה כגון לאחר שנה או שנתים ומהגמ' מההוא דאשכח כופרא בי מעצרתא מוכח דבזמן מרובה מתיאש האובד אך לפי האמת נלפע"ד לישב קושית התוס' על רש"י דבכה"ג גם רבא יודה לאביי דלא הוי יאוש דכי קאמר רבא יאוש ש"מ הוי יאוש היינו היכא דתיכף כשיודע להאובד יתיאש מיד משו"ה הוי היאוש נחשב למפרע אבל היכא שנפלה משנים שתיכף כשמשמש ולא מצא לא יתיאש משום שיסבור נקיטנא ליה כו' א"כ באיסורא בא ליד המוצא משו"ה אינו מועיל היאוש שלאח"כ אף לרבא כמו לאביי משו"ה קמפרש רבא מילתיה דר"נ ומה שמפרש רש"י לאביי כוונתם דבכה"ג אף רבא מודה לאביי דלא הוי יאוש ואין אנו צריכים לפרש כפירוש התוס' דאינו מתיאש לעולם דאף אם מתיאש אח"כ נמי לא מהני אף לרבא משום דבאיסורא אתי ליד המוצא. וראיה לזה מהגמ' דלעיל דף כ"א דקאמר הגמ' דבדבר שיש בו סימן כ"ע ל"פ דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעיניה דמיאש לבסוף לא הוי יאוש משום דכי אתי לידיה דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש עכ"ל א"כ הרי חזינן מזה דהיכא דבא ליד המוצא לפני יאוש אזי לא מהני היאוש שלאח"כ אף לרבא א"כ ה"נ בנ"ד וכנ"ל:

לפי"ז מיירי הגמ' דראה סלע שנפלה משנים היינו שהגביה אותה בין קודם שחפשה האובד ובין לאחר שחפשה האובד רק דכיון שנפלה משנים לא אייאש. המהר"מ שיף כתב על התוס' הנ"ל ד"ה שנפל משנים דלפי' התוס' הנ"ל גרסינן בסמוך במלתא דרבא דאמר לקמן ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש כו' גרסינן ראה סלע שנפל משנים ולא היה עומד ליאש אך לפירוש רש"י דפירש בסמוך לגבי מלתא דרבא דלא גרסינן שנפלה משנים יהיה קשה הא רבא סובר דיאוש ש"מ הוי יאוש לכן כתב המהר"ם שיף דגרסינן לפירש"י רבה ע"ש עכ"ל. מה שפירש המהר"ם שיף לפי' התוס' גרסינן שנפלה משנים במלתא דרבא לקמן ואינו עומד ליאש דלפירוש התוס' אינו מתיאש לעולם ע"ז קשה לי לפענ"ד איך יתישב מה דמסיק רבא המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה כו' דכיון דלפירוש התוס' היכא דנפל משנים אינו מתיאש לעולם א"כ אין שייך להמתין על יאוש של הבעלים. ולפי מה שפירשתי לעיל לפרש"י דהיכא שנפלה משנים אזי תיכף כשמשמש ולא מצא לא יתיאש משום שיסבור נקיטנא ליה כו' א"כ באיסורא בא לידו משו"ה אינו מועיל היאוש שלאח"כ אף לרבא כמו לאביי אזי אם הוה גרסינן משנים היה מתישב שפיר הא דקאמר רבא אם נטלה ע"מ לגוזלה עובר בכולם היינו משום דכיון שנפל משנים אינו עומד ליאש כשימשמש האובד וא"כ באיסורא בא ליד המוצא ובכה"ג גם רבא יודה לאביי דלא הוי יאוש וכנ"ל אך עדיין לא יתישב הלשון מה דמסיק רבא המתין לה עד שנתיאשו הבעלים הא כיון שנפלה משנים הא אינו עומד ליאש משו"ה נשמר רש"י ז"ל מזה ופירש דלא גרסינן שנפלה משנים אך עדיין היה קשה מרבא על רבא אמאי קאמר רבא בנטלה ע"מ לגוזלה עובר בכולן הא רבא סובר יאוש ש"מ הוי יאוש ומשו"ה גרס המהר"מ שיף רבה ולפענ"ד נ"ל לישב הגירסא רבא אף אי לא גרסינן משנים ולישב הקושיא מה שקשה מרבא על רבא לפי מה שנוכל לבאר סברתו של רבא במאי דקאמר יאוש ש"מ הוי יאוש בב"מ דף כ"א היינו דמשעה שנאבד החפץ שוב אין דעתו עליו כפירש"י שם בד"ה מהשתא הוי יאוש פירש רש"י וז"ל שהרי נפל וכשיודע שוב אין דעתו עליו עכ"ל וא"כ מוכח מזה דאלו היה דעתו על החפץ לחפשו אחר שנאבדה מידו היה רבא נמי מודה לאביי דיאוש ש"מ לא הוי יאוש וקצת ראיה לזה מהגמ' דף כ"א דקאמר הגמ' דבדבר שיש בו סימן כ"ע ל"פ דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעיניה דמיאש לבסוף לא הוי יאוש משום דמעיקרא באיסורא אתי לידיה אלמא דהיאוש שלבסוף לא מהני שיהיה היאוש למפרע היכא שהיה הפסק בינתים ה"נ בנ"ד היכא שנאבד לבעה"ב החפץ ובדעתו לחפשו עוד והמוצא מצאו קודם החיפוש אזי מיחשב באיסורא אתי לידיה ולא יהיה מהני היאוש שלאח"כ שיהיה נחשב היאוש למפרע אף לרבא. לפי"ז נוכל לומר דמלתא דרבא מיירי באבידה שאין עשויה למשמש ומצאן דרך נפילה דבכה"ג משכחת דמשעה שאבדה שוב אין דעתו עליה דבשעה שאבדה כיון דמיירי בדבר שאינו עשוי למשמש א"כ יחשוב שנפל מזמן מרובה וא"כ לא ידע איפוא לחפש וגם כיון שהוא דבר שאינו עשוי למשמש מפני שהוא דבר שאינו חשוב בעינן מש"ה לא ילך לחפש ומייאש מיד ולפי הסברא הזאת יהיה הדין לרבא בדבר העשוי למשמש באופן אחר היינו דקושטא הוא היכא דמצא אבידה העשויה למשמש הוי שלו אף לאביי כדמוכח הסוגיא היינו משום דתלינן דכבר משמש האובד ונתיאש הימנה אבל היכא דידעינן בבירור שלא שהה עדיין כדי למשמש יהיה חייב להחזיר אף לרבא דכיון דמיד כשיודע שאבד ילך לחפש החפץ במקום שנאבד כיון דידוע לו המקום שנאבד כיון דלא עבר עליו זמן רב משעה שמשמשה וא"כ יהיה דעתו על החפץ כשיודע ובאותה שעה שהזכיר אינו מתיאש עד לאחר החיפוש בזה יהיה גם רבא מודה דיאוש ש"מ לא הוי יאוש ולפי"ז יתישב לן קושית המהר"מ שיף שהקשה מרבא על רבא על הא דקאמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש עובר כו' ע"ז הקשה הא רבא סובר דיאוש ש"מ הוי יאוש וא"כ אמאי עובר ולפי הנ"ל ניחא דהתם גבי מלתא דרבא בראה סלע כו' כיון דמיירי בסלע דהוא דבר העשוי למשמש בכל שעה וכיון דמיירי דראה תיכף כשנפלה כדפי' רש"י נטלה לפני יאוש שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו עכ"ל א"כ לא משמש עדיין ותיכף כשיודע לו ילך לחפש וכנ"ל א"כ יהיה שוב דעתו על החפץ ובכה"ג אף לרבא לא הוי יאוש וכנ"ל ושפיר כתב רש"י דלא גרסינן משנים ולפי"ז יתישב שפיר הלשון המתין לה עד שנתיאשו הבעלים היינו שהמתין מלהגביה עד אחר שחפשה האובד ולא מצאה ונתיאש:

גם יש לדייק באידך מימרא דרבא דקאמר רבא האי מאן דחזי דנפל זוזי מחבריה בי חלתא ואשכחיה אינו מחויב לאהדוריה נהליה ואע"ג דאייתי ארבולי וקא מרביל כו' משמע מדבריו מדנקט בי חלתא משמע דאם נפל הזוזי שלא במקום חלתא מיחייב לאהדורי ע"ז קשה הא רבא סובר דיאוש ש"מ הוי יאוש. ע"ז נוכל לתרץ דלהכי נקט בי חלתא דבמקום חלתא אזי אף אם לאחר שמצאה חפשה האובד דאייתי ארבולי וקא מרביל אפי"ה הוי יאוש אבל אם מצא שלא במקום חלתא ואח"כ ראה המוצא שהאובד מחפשה אזי גם רבא מודה דהיאוש שלאח"כ שלאחר החיפוש לא יועיל שיהיה יאוש למפרע דכיון שהיה הפסק בין שעת המציאה לשעת היאוש אזי גם רבא יודה דיאוש ש"מ לא הוי יאוש וכנ"ל ולפי"ז צריכין אנו למימר שהמוצא הגביה אותה קודם שחפשה האובד. גם נוכל למימר דמדנקט רבא דנפל זוזי מחבריה משמע שהיה עם חבירו ביחד בשעת הנפילה וא"כ יש לנו לדמות זה הדין לסלע שנפלה משנים שהאובד אינו מתיאש דקסבר נקיטנא ליה ואמינא ליה אנת הוא דשקלתיה להכי אם לא היה במקום חלתא היה צריך להחזיר אף לרבא מחמת שהאובד אינו מתיאש היכא דנפל משנים וכדפי' לעיל אבל אם היה במקום חלתא אמרינן דהאובד מתיאש מיד כשיודע לו שנפלה מחמת שסובר דכיון שנפלה בין החולות אזי כבר אבודה משו"ה אינו מיחייב לאהדורה. ולפי"ז נוכל למימר דמימרא זו מיירי בכל האופנים ואף אם המוצא הגביה אותה אחר החיפוש של האובד נמי אינו צריך להחזיר:

שם דף ל"ב ת"ר מנין שאם אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אביו אל תחזיר שלא ישמע לו כו' וקפריך הגמ' ואמאי האי עשה והאי ל"ת ועשה ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ופירש"י דאתי עשה דכיבוד ודחי ל"ת ועשה דהשבת אבידה והוי אמינא דדחי קמ"ל דלא דחי עכ"ל בשינוי לשון קצת לפי"ז משמע מפירש"י דקושית הגמ' הוא מבבא דאמר לו אביו אל תחזיר ולא מבבא דאמר לו אביו הטמא. והתוס' בדף ל' בד"ה הא אין עשה הקשה שם התוס' על זו הסוגיא שבדף ל"ב וז"ל דמאי פריך הגמ' תיפוק ליה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הא גבי כהנים שאינו שוה בכל דחי עכ"ל א"כ משמע מהתוס' דפרכת הגמ' הוא מהבבא דאמר לו אביו הטמא והגאון רע"א בספרי חידושי רע"א תמה ע"ז דמאי קשיא להו לתוס' אימא דקושטא הוא דקושית הגמ' הוא מבבא דאל תחזיר כפירש"י ע"ש. הרי נשמע מהנ"ל דיש בזה מחלוקת רש"י ותוס' דרש"י ז"ל מפרש דקושית הגמ' הוא מבבא דאמר לו אביו אל תחזיר והתוס' מפרשי דקושית הגמ' הוא מבבא דאמר לו אביו הטמא:

ונלפע"ד לפרש דעיקר מחלוקת דרש"י ותוס' תליא אי אמרינן בכ"מ תרי עשה דוחה ל"ת ועשה או לא דהתוס' אזלי לשיטתייהו דסברי במס' יבמות דף ח' תוס' ד"ה והתקדשתם דגם תרי עשין אין דוחין ל"ת ועשה משו"ה מצי שפיר לפרש דקושית הגמ' הוא מהטמא דאף דבהטמא איכא תרי עשין כיבוד אב ועשה דהשב תשיבם מ"מ לא יוכלו למידחי הל"ת ועשה להכי פריך הגמ' שפיר אבל רש"י ז"ל נוכל למימר דיסבור דתרי עשה יכולים לדחות לל"ת ועשה משו"ה לא רצו לפרש דקושית הגמ' יהיה מבבא דהטמא כיון דמפרש"י שבמס' יבמות דף ה' פשטא דאמר לו אביו הטמא היינו שאמר לו אביו לך בבית הקברות להשיב אבידה א"כ איכא בהטמא שני עשין וא"כ לא יוכל הגמ' למיפרך דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה כיון דכאן איכא תרי עשין אימא דקושטא הוא דדחי דרש"י יסבור דבכל מקום שני עשין יכולים למידחי לל"ת ועשה משו"ה מפרש רש"י דקושית הגמ' הוא מבבא דאל תחזיר. אך מה שכתבתי דרש"י יסבור דתרי עשין יוכלו למידחי לל"ת ועשה לכאורה צ"ע דהרי התוס' דמס' יבמות הנ"ל הביא ראיה מקרא דוהתקדשתם דאף שני עשין אינם יכולים למידחי לל"ת ועשה ע"ש. אך זה נוכל לישב דהנה בספר מלא הרועים אות ע' בענינא דאין עשה דוחה לל"ת ועשה הביא שם התוס' דמס' יבמות הנ"ל ודחה שם ראייתם וזה לשונם דנוכל לומר דמקרא דוהתקדשתם לא משמע עשה רק מצות פרישה והוא ל"ת עכ"ד. א"כ נוכל לומר דגם רש"י ז"ל יסבור דתרי עשין דוחין ל"ת ועשה ומקרא דוהתקדשתם אין ראיה כדדחי בספר מלא הרועים וכנ"ל אך דקשה דהנה בספר מלא הרועים הביא ראיה אחרת דאין תרי עשין יכולים לדחות לל"ת ועשה מסוגיא דידן דמאי קושית הגמ' ואמאי האי עשה כו' ואין עשה דוחה לל"ת ועשה והלא הכא, איכא תרי עשין היינו עשה דכבד את אביך ועשה דאיש אמו ואביו תיראו וכיון דאיכא תרי עשין אימא דדחי לכך הוצרך הברייתא לאשמועינן דלא דחי ומוכיח מזה דבכ"מ דאמרינן דאין עשה דוחה לל"ת ועשה אזי ה"ה דאף תרי עשין לא ידחו לל"ת ועשה. וא"כ אם נאמר דרש"י ז"ל יסבור דתרי עשין יכולים למידחי לל"ת ועשה אזי יקשה קושית המלא הרועים על סוגיא דידן וכנ"ל:

ונלפע"ד לישב קושית המלא הרועים בס"ד דהנה איתא ברשב"א על מס' יבמות דף ה' דהא דאמרינן בכ"מ דעשה דכיבוד דוחה ל"ת היינו דווקא במידי דאית ליה הנאה לאביו מזה אבל במידי דלית ליה לאביו הנאה מזה אין זה נכלל בכלל מצות כיבוד שיהיה יכול לדחות לל"ת ומביא ראיה מהגמ' דמס' קדושין דאיתא שם ת"ר איזהו כיבוד מאכילו משקהו מלבישו מנעילו עכ"ל הרשב"א ולפי' הרשב"א מוכרחין אנו לאוקמי הברייתא במידי דאית ליה לאביו הנאה מיניה כגון שאמר לו אל תחזיר אלא עסוק בכבודי וכגון שאמר לו הטמא בבה"ק להשיב אבדתי שאבדה אשתי שם והשתא לפי ההקדמה הזאת לא יהיה קשה מידי קושית המלא הרועים הנ"ל אף אם נאמר דתרי עשה דחי ל"ת ועשה כיון דלפי' הרשב"א שפירש דעשה דכיבוד לא מצי קאי רק אמידי דאית ליה לאביו הנאה מיניה דלא קאי העשה דכיבוד אלא על הדברים דקחשיב בברייתא דמס' קדושין הנ"ל היינו איזהו כיבוד מאכילו כו' א"כ גם המצות עשה דמורא דאיש אמו ואבי תיראו נמי יפרש דלא קאי רק אדברים דקחשיב בהך ברייתא הנ"ל דתני התם איזהו מורא לא ישב במקומו כו' כו' אבל אמידי אחריני לא מצי קאי המצות עשה דמורא א"כ השתא אזדא לה הוכחת המלא הרועים הנ"ל דאף אם יהיו תרי עשין דוחין לל"ת ועשה מ"מ לא יקשה דמאי, פריך הגמ' האי עשה והאי ל"ת ועשה כו' הלא הכא איכא תרי עשין עשה דכיבוד ועשה דמורא דלפי מה שפירשתי לא יוכל להיות דעשה דכיבוד ועשה דמורא יהיה במקום אחד דהברייתא מיירי בזה האופן שצוהו לשמש לו כדפי' וע"ז חל מצות כיבוד כדמוכח מהברייתא דקדושין הנ"ל ועשה דמורא אינו חל על שמוש כלל רק אדברים דחשיב בברייתא דקדושין היינו לא יעמוד במקומו כו'. היוצא לנו מדברינו דרש"י יוכל לסבור דתרי עשה דוחין ל"ת ועשה ע"כ לא מצי לפרושי דקושית הגמ' ואמאי האי עשה יהיה מבבא דהטמא כדפי' לעיל ע"כ פירש רש"י דפרכת הגמ' הוא מבבא דאל תחזיר:

תוכן העניינים

אמרי שמואל א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה