אור ברסלב
אמרי שמואל א על מסכת בא קמא

אמרי שמואל א· רבי שמואל קלונימוס אייזינבוד

על מסכת בא קמא

על מסכת קדושין

במס' ב"ק דף י"א אבא שאול אומר יביא עבודה לב"ד והקשה בספר שיטה מקובצת לת"ק דאבא שאול ס"ל פחת נבילה דמזיק הוי מאי עביד בקרא דוהמת יהיה לו ונלפע"ד לישב דבדף נ"ג קאמר רבא דמוהמת יהיה לו ידעינן דדוקא מי שהמת שלו הוא דחייב ופריך הגמ' אלא מטפלים בנבילה מנ"ל נפקא לו מוהמת יהיה לו דבור ולכאורה קשה דמאי פריך הגמ' אלא בעלים מטפלים בנבילה מנ"ל אימא דקושטא הוא דרבא ס"ל דהבעלים אינם מחויבים לטפל בנבילה אלא י"ל משום דא"כ יקשה לדידיה הברייתא בדף י' תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלים נבילה להכי פריך הגמ' שפיר אבל לת"ק דאבא שאול דתנא הוא ופליג על הברייתא תשלומי נזק כו' יסבור שפיר דגם והמת יהיה לו דשור אתי למי שהמת שלו דבדף נ"ג מוכח דלא מצי למילף תרווייהו מהדדי וע"ש תוס' ד"ה נפקא וא"כ נתישב לן קושית הש"מ הנ"ל: ובסגנון זה הקשיתי קושיא בדף י' על הגמ' מתקיף לה רב אשי וליתני חומר בשור ובבור שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשים משא"כ בבור וקשה דאימא ר"י פליג על הברייתא דתשלומי נזק ויסבור כת"ק דאבא שאול כו' ודריש גם והמת יהיה לו דשור למי שהמת שלו וא"כ גם שור יהיה פטור שור פסולי המוקדשין וא"כ מאי מתקיף לה דפריך רב אשי. ויש לישב דלהכי לא מצינן לאוקמי את הקרא דוהמת יהיה לו דשור למי שהמת שלו ולמעוטי שור פסולי המוקדשין שנפדו משום דכיון שנפדו הרי צריכין אנו אותו לחייבו מחמת דשור רעהו קרינן ביה לכן אין סברא למעטינהו מוהמת יהיה לו. דאי לא נפדו הרי צריך להיות פטור מהקרא דשור רעהו כיון דהוא הקדש אלא ע"כ צריכין אנו לאוקמי כשנפדו א"כ צריכין אנו לחייבו מהקרא דשור רעהו לכן אין סברא למעטינהו מהקרא דוהמת יהיה לו. ועיין בפירש"י בדף נ"ג ע"ב בד"ה ושור פסולי המוקדשין ושם בתוס' בד"ה לענין כלים וגם בדף י' ברש"י ד"ה שור פסולי המוקדשין וא"כ לפי"ז ישאר לנו קושית השיטה מקובצת הנ"ל ג"כ על מכונה וצ"ע לפענ"ד:

שם דף י"ד ע"ב בתוס' ד"ה ביתמי שהקשו וא"ת כו' מלוה ע"פ לא גבי מיורשין כו' וי"ל דאיירי כשעמד בדין וע"ז נכתב בצדו ועיין לעיל תוס' ד"ה כגון וכוונתם דשם קאמרי התוס' דהיכא דעמד בדין או למ"ד מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי גובה אף מיתמי וקשה לי אמאי לא תירצו התוס' ה"נ דלמ"ד מלוה הכתובה בתורה כו' ולעיל בדף ח' ד"ה כולן תירצו התוס' שני התירוצים ע"ש וא"כ אמאי לא תירצו התוס' נמי הכי התירוץ של מלוה הכתובה כו'. ונלפע"ד לישב דלא קשה מידי דזהו ידוע דכ"מ שאמרו התוס' א"נ או ועי"ל כוונתם בזה דאין אנו צריכים בזה לומר כתירוץ הראשון דאף בלא תירוץ הראשון נמי א"ש והכא לא מצי התוס' לשנויי דמלוה הכתובה בתורה כמלוה הכתובה בשטר דמי בלא התירוץ הראשון שתירצו דהכא מיירי כשעמד בדין דלעיל בדף י"ג ע"ב קאמר רבינא למעוטי נגח ואח"כ הפקיר וה"ה לנגח וא"כ מכר נגח ואח"כ הוריש דמ"ש וא"כ אי לא נאמר הכא כשעמד בדין עם המזיק בחייו א"כ הוי נגח ואח"כ הוריש ופטור אלא ודאי מוכרחין אנו לומר דאיירי כשעמד בדין וא"כ ליכא לתרוצי הכא א"נ מלוה הכתובה בתורה כו' דבתירוץ זה לא יהיה מיושב רק קושית התוס' אבל הקושיא שהקשיתי לא יהיה מיושב בתירוץ זה אם לא נאמר כשעמד בדין אבל לעיל בדף ח' ד"ה כגון שכתבו התוס' א"נ מלוה כו' משום דלעיל איירי במכר השדה אבל השור לא מכר ולא הוי רשות משנה וא"כ מצי איירי אף בנא עמד בדין לכך כתבו התוס' א"נ מלוה הכתובה כו' והשתא לא צריכין תו לאוקמי כתירוץ הראשון כשעמד בדין ועיין ע"ז בגליון הש"ס בדף צ' ע"ב:

שם בדף י"ב ע"ב בתוס' ד"ה פרט לב"ד הדיוטות ואע"ג דמתני' לא איירי בקנסות למ"ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו מ"מ כו' והקשה בספר חמדת צבי דהרי המ"ד מבעה זה השן הוא שמואל ולשמואל אין אנו צריכים לומר פרט לב"ד הדיוטות דשמואל מצי סבר כהס"ד שבגמ' פרט למוכר נכסיו ואח"כ הולך לב"ד לפי מה שמפרש ר"ת בתוס' ד"ה ש"מ דכל קושית הגמ' ש"מ לוה ומכר נכסיו ואח"כ הולך לב"ד כו' הוא רק דיקשה למ"ד שעבודא דאורייתא אבל מ"ד שיעבודא לאו דאורייתא מצי סבר שפיר כקושית הגמ' פרט למוכר נכסיו ואח"כ הולך לב"ד ושמואל סבר לאו דאורייתא כמו שכתבו התוס' ד"ה ביתמי וא"כ מצי סובר שפיר כהס"ד שבגמ' ולא יסבור פרט לב"ד הדיוטות וא"כ מאי קושית התוס' ד"ה פרט כו' וז"ל ואע"ג דמתני' לא איירי בקנסות כו' כנ"ל ע"כ קושית הח"צ הנ"ל. גם ראיתי בספר שיטה מקובצת שהקשה על דברי ר"ת הנ"ל אמאי לא הקשה הגמ' בפני ב"ד פרט להוריש דאין ב"ד גובין מיתמי:

ונלפע"ד לישב כ"ז בע"ה דהנה לכאורה קשה על ר"ת דפירש אין ב"ד גובין מן הלקוחות כמ"ד שיעבודא ל"ד והא אף למ"ד שיעבודא ל"ד נמי לא יתישב דהנה לעיל בתוס' ד"ה ביתמי הקשו למ"ד שיעבודא ל"ד ומלוה ע"פ לא גבי מן היורשין ומן הלקוחות א"כ אף בנכסים שיש להן אחריות אין נזקקין ותירצו התוס' וי"ל דאיירי כשעמד בדין א"כ שמעינן מזה דלמ"ד שיעבודא ל"ד מיירי מתני' כשעמד בדין וא"כ האיך קאמר ר"ת דהגמ' קאמר ש"מ לוה ומכר כו' היינו כמ"ד שיעבודא ל"ד דהא אף למ"ד שיעבודא ל"ד לא יתישב הא דאין ב"ד גובין לו מהן כיון דלמ"ד שיעבודא ל"ד מוכרחין אנו לומר דמתני' איירי כשעמד בדין ועמד בדין הוי כמלוה בשטר גובה אף למ"ד שיעבודא ל"ד ממשועבדים כדמוכח לעיל בתוס' ד"ה ביתמי דעמד בדין גובא מיתמי ולעיל בדף ח' תוס' ד"ה וכולן משמע דגבי אף מלקוחות היכי דעמד בדין וא"כ יקשה כנ"ל דאף למ"ד שיעבודא ל"ד לא יתישב אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר דקושטא הוא דלמ"ד מלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות משום דשיעבודא ל"ד לא יהיה קושית הגמ' ש"מ לוה ומכר כו' לפי' ר"ת כיון דלדידיה איירי מתני' כשעמד בדין כדפירשתי לעיל רק הא דפי' ר"ת לעיל ש"מ לוה כו' כמ"ד שיעבודא ל"ד משמע דלמ"ד ל"ד א"ש היינו משום דאמרינן בגמ' בבא בתרא דף קע"ו ר"פ אמר מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות ודלא כרב שמואל וכתבו ע"ז התוס' דמימרא דר"פ אתי למ"ד שיעבודא ל"ד א"כ שמעינן מזה דאיכא למ"ד דסובר שיעבודא לאו דאורייתא וסובר ג"כ דמלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות ולאותו מ"ד אין אנו מוכרחין לומר דאיירי מתני' כשעמד בדין דכל ההכרח דלמ"ד שיעבודא ל"ד איירי מתני' כשעמד בדין משום דאל"כ יהיה קשה לדידיה קושית התוס' ד"ה ביתמי כו' אבל לאותו מ"ד דסובר שיעבודא ל"ד וסובר ג"כ דמלוה ע"פ גובה מן היורשין לא יהיה קשה מידי קושית התוס' ד"ה ביתמי ע"ש כמובן וממילא אין אנו מוכרחים לומר לדידיה כתירוץ התוס' דאיירי מתני' כשעמד בדין ולאותו מ"ד יתישב היטב קושית הגמ' ש"מ לוה ומכר כו' לפי' ר"ת דש"מ דאין ב"ד גובין מן הלקוחות כמ"ד ל"ד ומלוה ע"פ גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות דלדידיה לא איירי מתני' כשעמד בדין כדפי' ולפי"ז מיושב לן היטב קושית הש"מ הנ"ל דהקשה לפי' ר"ת אמאי לא מקשי הגמ' בפני ב"ד ש"מ לוה והוריש אין ב"ד גובין לו מהן כמ"ד שיעבודא ל"ד ויהיה קשה למ"ד שיעבודא דאורייתא דלפי' ר"ת מוכרחין אנו לומר דכל פרכת הגמ' יהיה רק להוכיח כמ"ד מלוה ע"פ גובה מן היורשים כו' א"כ לא נוכל למידק ש"מ לוה והוריש כו' ולמ"ד דאינו גובה מן היורשים נמי לא מצי הגמ' להוכיח ממתני' ש"מ לוה והוריש אין ב"ד גובין לו מהן כיון דלמ"ד אינו גובה מן היורשין מוכרחין אנו לאוקמי מתני' כשעמד בדין משום דאל"כ יהיה קשה לאותו מ"ד קושית התוס' ד"ה ביתמי וכיון דמיירי כשעמד בדין א"כ אף אותו מ"ד מודה דגבי מיתמי. והשתא מיושב לן היטב קושית החמדת צבי הנ"ל שהקשה על התוס' ד"ה פרט לב"ד הדיוטות על מה שכ' התוס' ואע"ג דמתני' לא איירי בקנסות למ"ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו והקשה ע"ז הח"צ הנ"ל הלא אותו מ"ד הוא שמואל ושמואל הא ס"ל שיעבודא ל"ד וא"כ מצי סבר כקושית הגמ' ש"מ לוה ומכר נכסיו אין ב"ד גובין לו מהן וכפי' ר"ת כמ"ד שיעבודא ל"ד ולדידיה אין הכרח לאוקמי כתירוץ הגמ' פרט לב"ד הדיוטות. ולפי מה שפי' לק"מ דלא נוכל לומר דשמואל סובר כקושית הגמ' ש"מ לוה ומכר נכסיו אין ב"ד גובין לו מהן משום דמלוה ע"פ לא גבי מלקוחות ז"א כיון דלשמואל מיירי מתני' כשעמד בדין כדפי' התוס' ד"ה ביתמי וכיון דאיירי מתני' כשעמד בדין קושטא הוא דיגבה אף מלקוחות וליכא לאוכוחי ממתני' לשמואל דמלוה ע"פ לא גבי מלקוחות כקושית הגמ' ש"מ לוה כו' וע"כ מוכרחין אנו לומר דבפני ב"ד דמתני' אתי למעוטי כתירוץ הגמ' פרט לב"ד הדיוטות וא"כ יהיה קושית התוס' שפיר ואע"ג דמתני' לא איירי בקנסות למ"ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו והוא שמואל: ולכאורה היה נ"ל לישב קושית הח"צ הנ"ל באופן אחר דהנה בגיטין דף נ' ע"א בתוס' כתבו שם דרבא ס"ל שיעבודא דאורייתא וא"כ לדידיה יקשה קושית הגמ' ש"מ לוה כו' כפי' ר"ת דכתב דיקשה למ"ד שיעבודא דאורייתא וא"כ ע"כ סובר רבא דמתני' דבפני ב"ד אתי לאורויי פרט לב"ד הדיוטות וא"כ הקשו התוס' שפיר ואע"ג דמתני' לא איירי בקנסות למ"ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו דזהו רבא דקאמר הגמ' בדף ד' אלא אמר רבא תנא שור לרגלו ומבעה לשינו וזהו דוחק לומר דרבא אליבא דשמואל קאמר לה וליה לא ס"ל כן להכי מקשי התוס' שפיר כנ"ל:

אבל באמת ליכא למימר הכי דהרי בדף כ"ג קאמר רבא קרא ומתני' מסייע ליה לר"י דאמר אשו משום חיציו וזהו מבואר עפ"י מה ששמעתי בשם הגאון רי"ד ז"ל דמ"ד אשו משום חיציו מוכרח לסבור דמבעה זה אדם משום דאם יסבור דמבעה זה השן א"כ הוי ליה למיכתב במתני' דארבעה אבות לא הרי האש כהרי האלו היינו לא הרי האש שמשלם ד"ד כהרי השור ומבעה שאין משלם ד' דברים דשן ורגל אינם משלמים ד' דברים דבמשנה קמא בתוס' בד"ה ולא זו"ז כו' כתבו הא דלא תני לא הרי האש כהרי אלו משום דלא היה יכול למצוא חומרא מה שיש באש ואין בשור ומבעה ואם המ"ד אשו משום חיציו יסבור דמבעה זה השן הרי יכול למצוא חומר כנ"ל אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר כמאן דס"ל אשו משום חיציו מוכרח לסבור דמבעה זה אדם וא"כ מבעה נמי משלם ד"ד וא"כ רבא דסבר בדף כ"ג כר"י דאשו משום חיציו ע"כ דסובר מבעה זה אדם וא"כ האיך קאמר רבא בדף ד' אלא אמר רבא תנא שור לרגלו ומבעה לשינו א"כ תקשה דידיה אדידיה כמובן אלא ע"כ דהא דאמר רבא תנא שור לרגלו ומבעה לשינו הוא רק אליבא. דשמואל וליה לא ס"ל וא"כ לא נוכל לומר דקושית התוס' שהקשו ואע"ג דמתני' לא איירי בקנסות יהא אליבא דרבא וכנ"ל כיון דרבא גופיה לא ס"ל הא דמבעה לשינו וא"כ הדרא קושית הח"צ לדוכתיה על התוס' ד"ה פרט לב"ד הדיוטות ותירוץ ראשון שכתבתי נ"ל עיקר לפענ"ד:

שם דף כ"ו ולא תהא שן ורגל משלם רק ח"נ כו' הקשה מהר"מ ומהר"מ שיף דהיכי בעי למילף דשו"ר לא ישלם רק ח"נ דמדבעי הלכתא ג"ל בצרורות דאינו משלם רק ח"נ א"כ מסתמא בשו"ר משלם נ"ש דאל"כ אמאי בעי בצרורות הל' ג"ל דאינו משלם רק ח"נ עכ"ל ולפענ"ד לא ק"מ די"ל דלהכי בעי בצרורות הל' ג"ל דאינו משלם רק ח"נ אף דשו"ר ג"כ אינם משלמים רק ח"נ משום דאי לא הו"א דבצרורות פטור לגמרי דהוי גמרינן מכופר כי היכי דבכופר אף דבקרן ורגל איכא כופר מ"מ בצרורות ליכא כופר כדמשמע מהגמ' דף מ"ד דפריך הגמ' ואכתי צרורות נינהו ופטור מכופר ה"נ דאי לא הוי לן הלמ"מ דצרורות אינו משלם רק ח"נ הו"א אף דבכולהו חייב מ"מ בצרורות פטור להכי אתי הל' גמ"ל למימר דאינו פטור לגמרי וח"נ משלם. ובסגנון זה אמרתי לישב מה שהקשה מהר"מ ז"ל על רש"י ז"ל בדף ג' ע"ב דהנה מהר"מ הקשה אמאי פריך הגמ' ואמאי קרי לה תודר"ג למ"ד פלגא נזקא קנסא הו"מ למימר דלהכי קרי לה תודר"ג משום דממונא הוא עכ"ל ונראה לפע"ד לישב זאת משום דזהו ידוע דעל קושיא הראשונה שבגמ' ואמאי קרי לה תודר"ג לק"מ דקושיא ראשונה אזלי אליבא דר"פ ור"פ הא סבר דפלגא נזקא ממונא רק הקושיא של מהר"מ יהיה על קושית הגמ' השניה דפריך לרבא דמיבעיא ליה אי מגופו אי מעליה אמאי קרי לה תודר"ג ועל זה יהיה קושיא של מהר"מ שפיר משום דרבא סובר פ"נ קנסא דף פ"ד ע"ב ע"ש וא"כ ישאר לדידיה שפיר קושיתו אימא דלהכי קרי לה תודר"ג משום דממונא הוא.

אבל באמת נוכל לומר דזה לא קשה כלל משום דכל קושית הגמ' אינו רק אי צרורות מגופו משלם אבל אם נאמר דצרורות מעליה משלם לא קשה כלל ואמאי קרי לה תודר"ג משום דמשלם מהעליה אלא ע"כ דכל קושית הגמ' הוא רק אי נימא דצרורות מגופו משלם א"כ ליתא לקושית מהר"מ דהקשה אימא דלהכי קרי לה תודר"ג משום דממונא היא ז"א דנוכל למידחי דלקרי לה תולדה דקרן משום דמגופו הוא וכיון דדמי לרגל בחדא ולקרן בחדא א"כ לקרי לה שם בפני עצמה:

מקשים העולם לרבא דמיבעי' ליה אי צרורות מגופו משלם או מעליה משלם איך יכול לסבור דצרורות מגופו משלם א"כ לא יהיה לדידיה הקו"ח דעביד הגמ' בדף כ"ו ולא תהא שו"ר חייבת ברה"נ אלא ח"נ מקו"ח דקרן כו' דאיכא למיפרך כקושית התוס' מה לקרן דין הוא שאין משלם אלא ח"נ שכן אינו משתלם מעליה והא ליכא לתרוצי לרבא כתירוץ התוס' צרורות יוכיחו שמשלם מעליה אפי"ה אינו משלם אלא ח"נ דכיון דלרבא יכול להיות דצרורות מגופו משלם וא"כ אייתר לדידיה הקרא דישלם ע"כ קושית העולם. ונלפע"ד לישב דרבא יסבור כר' ישמעאל דאמר בדף ז' ע"ב מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק וא"כ יכול להיות לדידיה קו"ח אחר היינו דשן ורגל ישלם מגופו כמו שאפרש דבשלמא לר"ע אין אנו יכולים לעשות הקו"ח דשן ורגל ישלם מגופו דכיון דדריש מיטב שדהו של מזיק היינו שצריך לשלם משדותיו של מזיק וא"כ מן העליה הוא אבל לר"י דדריש שצריך לשלם כמיטב שדותיו של ניזק אימא דמשלם מגוף השור שאכל כמיטב של ניזק ונעביד הקו"ח הכי ומה קרן שחייבת בר"ה מ"מ משתלם מגופו שור"ג שפטורה בר"ה אינו דין שמשלם מגופו והא ליכא למיפרך מה לקרן שכן קנסא לרבא דאית ליה בדף פ"ד ע"ב דפלגא נזקא קנסא] ואי מודה מיפטר משו"ה אקילו נמי שמשלם מגופו. זה אינו דכל מה שכ' היינו אם יסבור רבא דצרורות מגופו משלם וא"כ איכא למימר צרורות יוכיחו דממונא הוא ומ"מ משלם מגופו וא"כ נשאר לנו הקו"ח דשו"ר ישלם מגופו ולזה איצטריך לן קרא דושלם לאורויי תשלומין מעליא ואם נאמר דישלם מגופו הרי אינו תשלומין מעליא דפעמים דאינו שוה כדי כל החוב יפסיד הניזק וא"כ יתישב לן קושית העולם. אבל לדידן אם נאמר דצרורות משלם מעליה לא יקשה דנעביד הקו"ח לר' ישמעאל דשו"ר ישלם מגופו כנ"ל משום דאיכא למיפרך מה לקרן שכן קנסא ואי מודה מיפטר כו' והשתא ליכא למיפרך צרורות יוכיחו דממונא הוא ואפי"ה משלם מגופו ז"א דצרורות משלם מעליה:

כל הנ"ל שהבאתי דרשא דר"י מיטב שדהו כו' הוא רק לפי אוקימתא דאיתא בדף נ"ט דמיטב שדהו של ניזק דקאמר ר"י מאי ניהו כי האיך דסליק אבל כרב אידי בר אבין לא מצינן לאוקמי דהרי בדף ו' אקשי רבא גופא עליה ע"ש וכרב אחא בר יעקב נמי לא יתישב כל הנ"ל כמובן:

שם דף ל"ה ע"ב אר"ח בר אבא זאת אומרת חולקים עליו חביריו על סומכוס כו' אמר סומכוס אפילו בברי וברי ע"כ. והקשו התוס' בריש פ' הפרה דלוקי מתני' כר"י דאמר ב"ח הוא וזוזי הוא דמסיק ליה ותיתי אפילו כסומכוס דסומכוס לא אמר חולקין אלא בקיימא באגם אבל בכה"ג לא מהני עומדת באגם דכיון דעומדת ברשותו לר"י ע"ש דזהו כוונתו ובב"מ דף ק' הקשו התוס' אותה הקושיא על פירוש רשב"ם ע"ש. ולפענ"ד נראה לישב זאת דזהו ידוע דכולי מתני' מיירי דהעדים ראו המעשה רק לא ראו כדבעיא ועיין ברמב"ם הל' נזקי ממון בלחם משנה ס"ק ט' דברישא מיירי דעדים ראו שיהיה רודף רק לא ראו שהזיק ובסיפא מיירי שעדים ראו שהזיק רק לא ראו אם גדול אם קטן וכן כולה מתני' כמו שמפרש המהרש"א ז"ל בריש הפרה על תוס' ד"ה דאפילו ע"ש היטב. וגם זאת נוכל להביא ראיה דרחב"א סובר דהעדאת עדים מחויב. שבועה דהנה במס' שבועות דף מ' סבר ר' חייא בר אבא טענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור ובמס' ב"מ דף ה' איתא דדרשינן מקרא דכי הוא זה שני דברים דר"ח דריש חד למודה במקצת הטענה וחד למודה ממין הטענה ואבוה דר' אפטוריקי דריש חד למודה במקצת הטענה וחד להעדאת עדים דפטור וא"כ לרחב"א דסבר דבעינן דווקא ממין הטענה וא"כ אתי אידך קרא למודה במקצת הטענה וא"כ יסבור כר' חייא דהעדאת עדים מחייב שבועה וא"כ יהיה קשה לרחב"א דמוקי מתני' בברי וברי וא"כ האיך קתני בבא דאחד גדול כו' הממע"ה הא מתני' מיירי דיש עדים דאחד מהן נגח כדפי' ולא פחות הקטן נגח וא"כ ישבע מיבעי ליה דרחב"א אית ליה דהעדאת עדים מחייב שבועה אלא ע"כ יסבור דמתני' מיירי בענין דהוי הילך והיינו ע"כ כר"ע דאמר יוחלט דלר"י לא שייך הילך כמובן וא"כ נישב לן קושית התוס' ועיין וכל הנ"ל תליא אי אמרינן בשוורים הילך וזה תליא באשלי רברבי דהנה הש"ך בחו"מ סימן שצ"ט ס"ק ב' ובסימן ת' ס"ק ז' כתב דלא אמרינן בשוורים דמתני' הילך וראיתו מריש פרק הפרה מקושית התוס' ד"ה דאפילו שהקשה שם אמאי לא אמרינן מתוך שאינו יכל לישבע משלם ע"ש ומדייק הש"ך מדלא תירצו דמיירי הכא כגון שהשור הוא בעין קמן והוי הילך ולמאי דמוקי שמואל בב"מ דף ק' בעומדת באגם א"כ הוי הילך ולהכי פטור משבועה אלא ע"כ סברי התוס' דבשוורים לא אמרינן הילך ולפי דבריו ליתא כל דברינו כמובן אך הבעל המים עמוקים השיג על הש"ך ומחלק בין שוורים דפרק הפרה לשוורים דמתני' דבפרק הפרה מיירי דהשור שוה יותר ממה שהזיק וא"כ לא נוכל לתת להניזק שור בלא שומא א"כ לא הוי הילך אבל באחד גדול ואחד קטן המזיק אומר קטן הזיק ולא שוה כדי כל הנזק וא"כ יוכל הניזק לקחת את הקטן בלא שומא כיון דלא שוה כדי כל נזקו וא"כ הוי שפיר הילך ולפי דבריו יתיישבו כל הנ"ל:

והנה גם התומים אית ליה דבשוורים אמרינן הילך ודחה ראיית הש"ך וראית התומים מתוס' ד"ה לימא כו' וא"ת אמאי לא מוקי לה כר"ג דאמר בפרק שבועת הדיינים טענו חיטים והודה לו בשעורים פטור ור"ג מחייב והקשה התומים הא אפילו אי נוקי כר"ג לא יתיישב מתני' דאמאי קטני הממע"ה ישבע מיבעי ליה דהא ר"ג מחייב שבועה אלא ע"כ משום דהוי הילך והילך פטור משבועה כן מדייק התומים מהתוס' דהתוס' סברי דבשוורים אמרינן הילך. אך לפע"ד יש לדחות ראיית התומים באופן אחר דכיון דסובר ר"ג טענו חיטים והודה לו בשעורים חייב א"כ לא דריש מקרא דכי הוא זה למודה ממין הטענה וא"כ אייתר ליה חד קרא למידרש מיניה להעדאת עדים דפטור ועיין זאת היטב בב"מ דף ה' דהא בהא תליא ומתני' מיירי שיש עדים שהזיק את אחד ולפחות הקטן כדפי' לעיל בשם המהרש"א ז"ל דריש הפרה ולפי שיטת הלחם משנה שהבאתי לעיל וא"כ יהיה פטור משבועה אף לר"ג ושפיר מצינן לאוקמי מתני' כר"ג ולפענ"ד אזלא לה ראיית התומים:

תוכן העניינים

אמרי שמואל א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה