אור ברסלב
אמרי צדיקים מס' ליקוטי הש"ס מהאר"י זלה"ה

אמרי צדיקים· רבי מאיר בורנשטין

מס' ליקוטי הש"ס מהאר"י זלה"ה

רפואות הגויה

מעשה נורא שהיה בימי הרב אלהי כמוה"ר יצחק לוריא זלה"ה אשכנזי בצפת באשה אחת אלמנה שנכנס רוח בה וציער אותה צער גדול ורב עד למאוד ונכנסו בני אדם הרבה אצלה ודברו עמה, והרוח השיב לכל אחד ואחד להודיע נגעי לבבו ודי מחסורו אשר יחסר לו ובתוך הבאים נכנס חכם אחד אצלו ושמו של החכם ר' יוסף אשכנזי זצ"ל, מיד אמר לו הרוח ברוך הבא אדוני ומורי ורבי אני זוכר אדוני שהייתי תלמידו במצרים זמן רב ושמי פלוני ושם אבי פלוני, והנה כראות קרובי האשה את כאבה וצערה כי גדל הוא עד למאוד הלכו אצל האר"י זצ"ל לחלות פניו ולילך עמהם אצל האשה שיוציא הרוח מן האשה, ובהיות שלא היה פנאי להאר"י שילך הוא לשם שלח עמהם את תלמידו מוהר"ר חיים ויטאל זצ"ל וסמך ידיו עליו ומסר לו כוונות בשמות, גם צוה לו שיגזור עליו נדויים וחרמים ושיוציאנו בעל כרחו, והנה כשנכנס הרב מהור"ר חיים אצלה, מיד הפכה האשה פניה אצל הקיר, אמר לה הרב ז"ל רשע למה הפכת פניך ממני, השיב לו הרוח ואמר לו איני יכול להסתכל בפניך שהרשעים אינם יכולים לראות בפניך פני השכינה, מיד גזר עליו מוהר"ח זצ"ל שיהפוך את פניו ואז הפך את פניו מיד, א"ל הרב אמור לי מה חטאת ומה פשעת כי הענישוך עונש כזה, השיב לו הרוח ואמר חטאתי באשת איש והולדתי ממזרים והנה זה לי כ"ה שנים שאני הילך נע ונד בארץ ולא הונח לי כלל אפילו רגע אחד והנה שלשה מלאכי חבלה הם הולכים תמיד עמי אל כל המקומות אשר אני הולך שם ומענישין אותי ומכין אותי מכות קשות ומכריזין לפני לאמר ככה יעשה לאיש אשר הרבה ממזרים בישראל ואלו הג' מלאכי חבלה הם רמוזים בפסוק הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו וגו', עוד אמר הרוח אל הרב ז"ל אין רואה אדוני איך אחד עומד על ימיני ואחד על שמאלי ומכריזין לפני והשלישי עומד ומכה אותי מכת מות, שאל אותו הרב ואמר ליה ולא אמרו רז"ל משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש השיב הרוח ואמר ליה לא דקדק אדוני במאמר שארז"ל משפט רשעים בגיהנם דייקא אחר שסבלו כל עונשם חוץ לגיהנם בגלגולים ובשאר דינים קשים אחר כך מכניסין אותו לגיהנם ושם עומדים י"ב חדשים ומצרפין ומלבנין אותם כדי להוציא מהם כל כתמי הנשמה כדי שיהיו מזומנים ומוכנים ליכנס בג"ע, והוא משל לרופא מומחה שנותן בתחלה על המכה סממנים קשים ומרים עד שיאכלו בשר החי שבמכה, ואח"כ הוא נותן על המכה אספלניות קרים וטובים כדי לגדל הבשר כבראשונה, כך הוא ענין של גיהנם כי הצער של גיהנם אינו חלק אחד מחמשים חלקים שסובלת הנשמה והנפש החוטאת קודם כניסתה לגיהנם, אז שאל אותו הרב ז"ל איך היה מיתתך, השיב לו הרוח, וא"ל מיתתי היה בחנק ואע"פ שד' מיתות בטלו דין ד' מיתות לא בטלו, ואני יצאתי מאלכסנדריא בספינה ללכת למצרים ובמקום שנכנס הנילוס בים שם נטבע הספינה ונטבענו אני ויהודים אחרים אשר היו עמי בספינה, אז שאל אותו מוהר"ח ז"ל וא"ל למה לא אמרת הוידוי בשעת יציאת נפשך מגופך אולי היה מועיל לך, השיב לו הרוח לא הספיקו בידי לומר הוידוי כי תיכף ומיד חנקו אותי המים בגרוני גם תיכף ומיד בטביעתי בים נטרפה דעתי ולא הייתי בשכלי להתוודות. אז שאל אותו הרב אמור לי מה נעשה בך אחר טביעתך בים ואחר יציאת נפשך מגופך, השיב לו הרוח ואמר תדע כי כאשר נודע הדבר במצרים מטביעת הספינה תיכף ומיד יצאו היהודים ממצרים ונכנסו בים והוציאו אותנו מן הים וקברו אותנו, ואח"כ תיכף ומיד כשחזרו היהודים מן בית החיים בא מלאך א' אכזרי ושבט של אש בידו והכה בשבט בחזקה על קברי מיד נבקע הקבר לשנים מן ההכאה אשר היתה גדולה וחזקה עד מאוד, ואמר לי אותו מלאך רשע רשע קום בדין מיד לקח אותי ושמני בכף הקלע וקלע אותי בקליעה אחת ממצרים עד לפני פתח של גיהנם, מיד יצאו מן גיהנם אלפי אלפים רשעים הנידונים שם וכולם צעקו עלי ואמרו לי צא צא איש הדמים צא מכאן עוכר ישראל וקללו אותי קללות נמרצות ואמרו לי אין אתה כדאי עדיין ליכנס בגיהנם ועדיין אין לך רשות ליכנס בכאן אזי תיכף ומיד קלעו אותי מהר להר ומגבעה לגבעה ותמיד אלו הג' מלאכי חבלה הולכין עמי ומכריזין לפני ומכין אותי גם בכל עת ורגע פוגעים בי מלאכי חבלה אחרים ורוחות ושדין ולילין ובשמעם הכרוז אשר מכריזים לפני גם הם מוסיפים להכות אותי מכות גדולות וקשות, ואלו מושכין אותי לכאן ואלו מושכין אותי לכאן עד שמתפקקין כל חוליות נשמתי וכך הלכתי נע ונד בארץ עד עיר הורמיז והיא עיר גדולה קרוב לארץ הודו והיתה כוונתי ליכנס לגוף איזה יהודי אולי אנצל מאלו המכות והיסורין, וכיון שבאתי לאותה העיר וראיתי אותם היהודים שהם רשעים וחטאים לה' מאד מאד בועלי נדות ושאר העבירות לא יכולתי ליכנס בגוף של אחד מהם מרוב כוחות הטומאה ששוכנים בקרבם ובסביבותיהם ואם הייתי נכנס בגוף של אחד מהם הייתי מוסיף טומאה על טומאתי ונזק על נזקי, בכן חזרתי והלכתי מהר להר ומגבעה לגבעה עד שבאתי למדבר עזה ושם מצאתי אילה אחת מעוברת ומרוב צערי וכאבי נכנסתי בגופה וזה היה אחר ז' שנים שעבר עלי צרות רבות ורעות, וכאשר נכנסתי בגוף האילה היה לי צער גדול עד למאוד, לפי שנפש האדם ונפש הבהמה אינם שוים זו לזו שזו הולכת זקופה וזו הולכת רבוצה, וגם הנפש של הבהמה היא מלאה זוהמא ומאוסה וריחה רע לפני נפש האדם גם מאכלה אינו מאכל אדם, ועוד היה לי צער גדול מן העובר שבמעיה וכן האילה היה לה צער גדול בשבילי וצבתה בטנה ורצתה בהרים ובסלעים עד שנבקעה כרסה ומתה ומשם יצאתי ובאתי לעיר שכם ונכנסתי בגוף יהודי אחד כהן ותיכף אותו הכהן שלח אחר הקדשים והגלחים של הישמעאלים ולרוב הלחשים והשבעות שמות הטומאה גם הקמיעות של שמות הטומאה אשר תלו בצווארי לא יכולתי לסובלם ולעמוד בגופו ויצאתי משם תיכף וברחתי משם ובאתי פה צפת ונכנסתי בגוף זאת האשה, וזה לי היום כ"ה שנים שלא שלותי ולא שקטתי רק בכל יום מוסיפין לי צער על צערי וכאב על כאבי, א"ל הרב ז"ל עד מתי יהיה לך צער הזה וכי אין לך תקומה לעולם, השיב לו הרוח ואמר עד שימותו כל הממזרים אשר הולדתי, כי כל זמן אשר הם חיים וקיימים אין לי תקנה, אז כל העם הנמצאים שם עם רב מאוד בכו כלם בכיה רבה כי נפל פחד הדין עליהם ונעשה התעוררת רב וגדול בכל המדינה מאותה מעשה, אז שאל אותו הרב מי נתן לך רשות שתכנס בגוף האשה זאת השיב הרוח ואמר לנתי לילה אחת בביתה ובאשמורת הבוקר קמה האשה הזאת ממטתה והיתה רוצה להוציא אש מן האבן והברזל והסמרטוט השרוף לא קיבל הניצוצות והפצירה האשה ולא עלה בידה אזי נתכעסה האשה כעס גדול והשליכה האבן והברזל והסמרטוט השרוף הכל מידה לארץ ואמרה בכעס תהא לשטן ותיכף ומיד ניתן לי רשות ליכנס בה, שאל אותו הרב ז"ל וכי בשביל עון קל כזה נתנו לך רשות ליכנס בגופה, והשיב הרוח תדע אדוני החכם כי זאת האשה אין תוכה כברה כי היא אינה מאמנת בנסים שעשה הקב"ה לישראל ובפרט ביציאת מצרים, ובכל ליל פסח שכל ישראל שמחים וטובי לב ואומרים הלל הגדול ומספרים ביציאת מצרים ובעיניה הוא הכל התול ושחוק וחושבת בלבה שמעולם לא היה נס כזה, מיד אמר הרב להאשה, פלונית מאמנת את באמונה שלמה שהקב"ה יחיד ומיוחד וברא שמים וארץ ובידו כח ויכולת לעשות כל אשר חפץ ואין מי יאמר לו מה תעשה, השיבה האשה ואמרה הן אני מאמנת הכל באמונה שלמה, עוד אמר לה הרב את מאמנת באמונה שלמה שהקב"ה הוציאנו ממצרים מבית עבדים וקרע לנו את הים ועשה לנו נסים הרבה, השיבה האשה הן אדוני החכם אני מאמנת הכל באמונה שלמה, ואם היה לפעמים דעת אחרת אני מתחרטת עליה והתחילה האשה לבכות מיד גזר הרב אל הרוח שיצא וגזר עליו שלא יצא דרך שום אבר שיעשה לה היזק כי אם דרך אצבע קטנה שברגל שמאל, והטעם הוא שמאבר שהוא יוצא אותו האבר מתבטל לגמרי וכיון הרב בשמות שמסר לו רבו האר"י ז"ל מיד נתנפח האצבע ונעשה כלפת ויצא דרך שם, אח"כ בא הרוח כמה לילות בחלוני הבית ובפתח הבית והבהיל את האשה לחזור ולכנוס בגופה וחזרו קרובי האשה אל האר"י ז"ל, אז חזר ושלח את תלמידו הרב מוהר"ר חיים ז"ל וצוה לו לבדוק את המזוזה אם כשרה והלך מוהר"ר חיים ז"ל לבדוק את המזוזה ומצא את הפתח בלא מזוזה מיד צוה הרב לקבוע מזוזה כשרה בפתח ועשו כן ומשם ואילך לא חזר עוד:

מיום שחרב בהמ"ק ננעלו שערי תפלה, אבל שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר אל דמעתי אל תחרש, והטעם הוא משום דבדמעה הוא מעורר את העינים העליונים שהם נצח והוד דחכמה, כי לעולם בנ"ה יש דינים ולכן דמעה גי' ק"ך ע"ה כמנין ק"ך צירופי אלהי"ם, והנה בדמעה גורם להוציא את הדינים לחוץ, וע"כ העין הוא מתאדם בדמעה כי מוציא את הדינים שבו לחוץ ומתמתק, ובתפלה הוא מעורר את הפה העליון, והשפתים הם הנ"ה דבינה, והעינים הם הנ"ה דחכמה ולכן הם מעולים יותר משערי התפלה והם מתקבלין יותר למעלה והבן. מהרח"ו זלה"ה:

שוב יום אחד לפני מיתתך, דע כי במקום א' בזוהר כתוב כי הצל מסתלק ל' יום לפני המיתה, ובמקום אחד אמר שמסתלק הצל בליל הו"ר, אך שניהם הם אמיתים, כי בליל הו"ר מסתלק הצל להורות על גזירת המיתה שנגזרה עליו, וע"י הסרתו והסתלקותו מעליו ישלטו אז בו החיצונים, וכיון שנמסר בידם לא חיישו עוד ואז חוזר הצל למקומו, כי זולת הצלם אין חיות להאדם כלל, ולכן אם נגזר עליו שימות אחר י' חדשים וכיוצא מהיכן ימשכו לו עוד חיות אם לא שיחזור הצלם למקומו, ואח"כ ל' יום קודם שימות אז מסתלק לגמרי, ולזה ארז"ל שוב יום א' לפני מיתתך דהיינו יום הושענא רבה שהוא היום לפני המיתה ממש, גז"ש:

אל תהי בז לכל אדם, דע כי לפעמים יהיה לאדם נשמה גדולת הערך ולאיזה סיבה אינו משיג כראוי לסיבת הדור או לאיזה סיבה אחרת, ואולי מי שמבין יותר ממנו ירצה לבזותו, לכן אמר אל תהי בז וגו', שאין לך אדם שאין לו שעה, ואף על פי שעתה אינו מבין שמא יבא הזמן והשעה שיסור מעליו הקליפה הסותם שכלו וישיג אז יותר ממך, או ירצה שאפילו נודע שלא ישיג יותר ממך, עכ"ז הוא ראוי להתכבד יותר ממך, כי אולי יש לך ט' חלקים ניצוצים נשמה ולו אין עתה כי אם חלק וניצוץ אחד וזה גורם לך שידעת יותר ממנו, אבל בערך שאין לו רק חלק א' בלבד המועט שלו הוא יותר משלך, ושמא בגלגול אחר יתנו לו ניצוצים מחלקים רבים כמוך או יותר ולכן אמר אל תהי בז, ומ"ש אל תהי מפליג לכל דבר, למשל כשאומר אדם א' איזה פשט שהענין באמת אמיתי, אך אינו מתיישב באותו פסוק ומקום שהוא אומרו, אל תרחיקהו בעבור זה כיון שהענין אמת יהיה מתיישב במקום ופסוק אחר, גז"ש:

אמרו עליו על ר' אליעזר בן דורדייא וכו', הנה כבר ידעת מ"ש בס' הגלגולים כי המגולגל המשלים נוטל חלקו וחלק חבירו בסוד יכין רשע וצדיק ילבש, כי אותו לבוש שעשה רשע זה ע"י קצת צדקותיו ומעשיו הטובים ולא זכה ללובשו, עתה אותו המגולגל המשלימו לובש אותו וזהו צדיק ילבש, והנה יוחנן כ"ג שימש פ' שנה בכהונה גדולה ובוודאי ע"י עבודתו כמה וכמה לבושין דיקר עשה לו, רק שאח"כ נעשה צדוקי איבד כל החלקים הטובים ההם, והנה דוגמת יוחנן זה שבימיו הראשונים היה צדיק ולבסוף חטא ומה שפגם היה בימים האחרונים ולכן בא ר"א בן דורדייא שהיה פגום כל ימיו הראשונים ובסוף ימיו עשה תשובה, ונמצא כי יש כאן ימים שלמים מתוקנים וימים שלמים מקולקלים, והנה צד הרע שבימים האלו נטל יוחנן וצד הטוב שבימים האלו נטל ר"א בן דורדייא וכמ"ש בע"ח בפסוק יגמר נא רע רשעים וגו' ובפסוק אם רעב שונאך, גז"ש:

שמירה לדרך והוא בדוק ומנוסה

אחר סדר ברכת לויה תקרא פ' שמע עד ובלכתך בדרך, ואכוין במלת דרך שהוא גי' ב"פ שם יב"ק שהוא עולה מנין שני שמות יהו"ה אלהי"ם וזה הוא סוד הכתוב אם יהיה יהו"ה אלהי"ם עמדי ושמרני בדר"ך הזה דר"ך דייקא, גז"ש:

דע כי המבקר את החולה נוטל א' מס' מחליו, והטעם הוא כי בכל בני יעקב לא היה שם א' בן גילו רק יוסף וזש"ה הנה בנך יוסף בא אליך והוא יטול א' מס' מחוליך, וזהו ויתחזק ישראל וישב על המטה שעולה ס' פחות א' כי הי' חסר א' מס' מן חוליו, וז"ש בגמרא ודוקא שהוא בן גילו, גז"ש:

ארז"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, זה יובן במה שנתבאר אצלנו כי בכל מקום שהיה שם קדושה, היא מונחת שם רשימה במקומה, וז"ס שארז"ל שלא זזה השכינה מכותל מערבי וזה הוא כעין הבלי דגרמי הנזכר בענין התחיה שהוא רושם האור הנשמה שהיתה בגוף ולכן נשארה ג"כ הקדושה לעתיד לבא, גז"ש:

כל שחבתי בשמירתו וגו', כי הצדיקים שכבר מתו באים לשמור את החיים שבעוה"ז אותן שהם משורש נשמתם. כי כל הנשמות שבאדם הראשון היה פרצוף אחד וכל הנשמות שבאו לעולם הם נכללים בו לבד. וכמ"ש הקב"ה לאיוב איפה היית וגו'. ואח"כ נתחלקו הנשמות וכל הנמצאים שבעוה"ז. הצדיקים שהם קרובים אליהם באים בשורש נשמתם אם זה החי הוא אבר מאברי הנשמה של הצדיק. אותו צדיק טורח עליו לשומרו שלא יחטא כדי שיתוקן ויהיה תועלת לצדיק שיתוקן אבר מנשמתו כמשארז"ל הבא לטהר מסייעין לו וארז"ל כי נשמות הצדיקים הם מסייעין אותן והן נשמות הצדיקים הקרובים אליהם כאמור. ובצדיק כאלה מדבר ואומר כל שנתחייבתי לשמור שלא יחטא. הכשרתי את נזקו. עלי להכשיר שלא יוזק ולא יחטא. ומאלו הצדיקים הבאים. לפעמים הם מתעברים בתוך האדם עצמו בדרך עיבור כי יש גלגול ויש עיבור. והעיבור הוא בא מב' פנים או שהוא בא לתקן האדם לבד. או לפעמים כשמתעבר נשמת הצדיק באדם לתקן עצמו כגון שיש עליו לתקן עון אכילת חלב או כיוצא בזה אחר שהוא בא לתקן את עצמו צריך להיות הבחירה בידו ואז אפשר שיקלקל ולא יתקן. ולהיות עבירה גוררת עבירה אפשר שזה האדם לא היה נכשל בעון זה של אכילת חלב והצדיק שנתעבר בו גרם לו להכשל ונכשל ואכלו ונתחייב כרת ומת זה האדם. הרי שזה הצדיק הרגו. וע"ז אמר הכשרתי מקצת נזקו. ולפעמים לא גרמתי לו כי אם מקצת הנזק כי גם הוא עבר עמו כי ב' הנשמות והגוף נהנו מן האיסור ואכלו חלב. ואני חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו כאילו אני עשיתי הכל לפי שהוא היה אפשר שלא היה אוכל חלב ואני עשיתי הכל לפיכך אני חייב לשלם לו במיטב הארץ דהיינו חלקו שיש לו בג"ע כענין מה שארז"ל נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע והרי שיש לגוף הזה ב' נשמות הא' שלו והב' נשמת הצדיק שנתעברה בו. וידוע שאם לא היתה תמיד הנשמה חופפת על העצמות היו נרקבים ולא קם בתחיית המתים כענין ובשכבך תשמור עליך. ונחך ה' תמיד כי בכל ערב שבת עולה הנשמה למעלה והיא נוטלת אור ושפע ומביאה אל העצמות וזהו ועצמותיך יחליץ. ועל מי מב' נשמות אלו יהיה מוטל להשגיח על הנבלה. לז"א על הניזק וז"ש מדקאמר תשלומי נזק משמע דאין לו למזיק דהיינו נשמת הצדיק שבא בעיבור אלא להשלים את נפשו של הניזק שם בג"ע. אבל הגוף בעלים הראשונים שהוא הניזק מטפלין בנבלה שנאמר מכה נפש בהמה ישלמנה לנפש. אבל הגוף על הראשון מוטל להשגיח בו. והוצרכו ג' פסוקים לפי שלפעמים יגרום לאדם זה שיכשל בעון חלב נשמת הצדיק עצמו וזהו היזק שבידים אבל הוא מלתא דלא שכיחא שהוא בא לתקן ויקלקל. ולפעמים לא יגרום הנשמה של הצדיק עצמו אלא א' מכוחותיו כי יש כמה כוחות וכמה שלוחים ואיברים לנשמה ואחד מאלו גרם ההיזק וזהו ממונא שהזיק ועל כולם אמר שהבעלים מטפלים בנבלה כמו אם יהיה בידים או ממילא או ממונא לעולם אין לנשמת הצדיק להטפל בגוף וזהו המת יהיה לניזק, אתה אומר לניזק או אינו אלא למזיק כיון שהוא בעצמו ובסיבתו מת, לז"א לא כך הוא, כלומר כאשר בא האדם הזה אל העוה"ז לא היה כך בגוף הזה כי אח"כ נתעבר בו נשמת הצדיק הזה. גז"ש:

בג' מקומות הכהנים שומרים במקדש. הנה בהמות היו לקרבנות ובלילה לא היה נקרב קרבן והיה ח"ו אחיזה אל החיצונים לכן היו שומרים שם ולא היו ישנים במקדש כדי שיהיו מדברים זה עם זה ועוסקים בתורה ובזה היו מבריחים הקלי' משם. גז"ש:

כל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל לקב"ה שנאמר גוזל אביו ואמו וגו'. כי תכלית כוונת האכילה הוא כדי לברר הניצוצים שנפלו בשעת מיתת המ' כדי להוציא יקר מזולל אשר מתקן אותם האוכל בכוונת הברכה של ברכת הנהנין. ואם לא עשה כן גוזל אביו ואמו שהם זו"נ מהעלאת המ"נ והשפעת המוחין שהיו הם מקבלים ע"י זה והוא חבר לאיש משחית כי כל מגמת איש, משחית לגזול הניצוצים ולא להחזירם לקדושה, גז"ש. ע"כ מס' ליקוטי הש"ס מהאר"י הקדוש זללה"ה:

מ"כ בספר כח השם

וז"ל דע לך בני שלשוננו העברי הוא מההמצאות האלהיות שהמציא הקב"ה בבריאת העולם אז ודאי קדם אל העולם. וכל המלות שמות ופעלים שבו לא היו ע"ד מקרה והזדמן כהסכמת שאר ממציאי הלשונות שאין טעם להם. אבל הלה"ק הכל היה בכוונה נפלאה ומעצה עמוקה וכולם מיוסדים על סודו' עמוקים. ושמות הדברים מורים על עצמותם והבדליהם וסגולותיהם ומוצאיהם והתחלותיהם ודומיהם מהסבות הש'. ולכן נק' לשון הקודש. והשי"ת למד את אדם הראשון אותו לשון. ר"ל טבעי היצורים כולם עד שידע לקרוא שמות לבהמה ולחיה ולצמחים ולדוממים ולכן אמר הקב"ה למ"ה חכמתו מרובה משלכם ואמר המשורר האלהי ותחסרהו מעט מאלהים וגו' והביא שם כמה ראיות שלשון הקודש אינו הסכמיית כשאר הלשונות שהן רישומים מורים על מוצאי הדיבור ואין בהם סוד כמוס בתוכם זולת גילוי מחשבת הכותב וכמו שאמר שהקולמוס מליץ ללב. שאלמלא הי' כן הי' נמשך בהכרח שלא תהיה בהן שום קדושה וסגולה ותועלת. כמו שאין תועלת בנייר שכתובה בו הרפואה שרק המצווה בו הוא המועיל ואין אנו שומרים הנייר ההוא כי אם בשביל הדבר הרמוז בו. שלפ"ז לא היינו נוהגים כבוד בספרי הקודש אלא לפי שהם נושאים ללמודי ה' הטובים ע"ד כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו. שזה שקר שא"כ אין לנהוג שום קדושה בעורות הבלות. ורז"ל אמרו שעל ס"ת שנשרף קורע ב' קריעות. הייינו אחד על הגויל וא' על הכתב ולכן הפליגו בקדושת ס"ת ובכבודו ליחד לו מקום ולכבד המקום ההוא, שבית שיש בו ס"ת אסור לשמש מטתו בו עד שיוציאנו או שיעשה מחיצה גבוה י' טפחים. ואפילו שבלה או שנפסק נותנים אותו בכלי חרס וקוברים אותו אצל ת"ח, וממה שדקדקו על כתיבתו והכנת הגויל ותפירת היריעות יובן שאינו כמו שיחשוב ועוד שלפי זה יתחייב שהקורא בתורה בלא כוונה והכנה לא יקבל שום תועלת ממנה ויפסיד זמנו כמו שקורא בס' רפואות שאם לא יבין דבריו לא ירפא מחליו. וזה שקר שהרי אנו חייבים להגות בתורה אעפ"י שלא נבין סודותיה. שיש לה סגולה. וכ"ש למ"ד מצות אין צריכות כוונה. והקריאה בתורה אעפ"י שאינו מבין מועילה יותר מהבנה בלשון אחר. וראיה מענין תפלה כמובא בהרי"ף פ' הי' קורא וז"ל והא דקתני תפלה בכל לשון ה"מ בציבור אבל ביחיד לא וכו' וכמ"ש בטור א"ח סי' ק"א שתפלת הציבור אפי' מתפלל ביחיד אומרה בכל לשון שאין הציבור צריכין למליץ לפני הקב"ה ומ"ש ר' יודא אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי דווקא צרכיו כגון על חולה או שום צער שיש בביתו שהיחיד צריך למליץ כדכתיב אם יש עליו מלאך מליץ אחד ומה"ש אינם נזקקים אלא ללשה"ק, הרי לך שלשה"ק סגוליי משאר לשונות. ועוד ראיה מקריאת התורה שנים מקרא וא' תרגום. הלוא בנוהג שבעולם שהרב לומד עם הנער פעם אחד מקרא ושנים או שלשה פעמים תרגום. שאין הקריאה קשה כ"כ לדעת כמו הפירוש. א"כ א' מקרא וב' תרגום הוה ליה למימר. אלא ע"כ שקריאת התורה סגוליית ע"כ תועיל לקרות ולחזור ולקרות וכל המרבה לספר בה הרי זה נשכר. ובתרגום נמי סגולה יותר משאר לשונות. א' מפני שזכה שניתן בסיני ועוד שהתרגום מפרש כמה דברים שאין להבין מתוך המקרא. משא"כ לעז המקרא שמפרש מתוך המקרא כדרך המעתיקים. ומי יסתפק בזה שיש לכמה פסוקים בתורה ובנביאים. ושמושי תהלים יוכיח. וכן מלאים כל כתבי המקובלים שהשמות יוצאים מהפסוקים ומ"ה נזקקין לקורא ומכוון בהם. ואלו היה כדבריהם אין טעם בחסרות ויתרות וקרי וכתיב ואותיות גדולות וקטנות ולתגי האותיות ולכמה עניינים דומים לאלו שנמצאים בכתבי הקודש לא בהזדמן שע"כ צריך לומר שרומזים נפלאים עמוקים רוחניים וכל אות ממקום קדוש תהלך ואצולה מאותיות רוחניות שהן אורים גדולים וצורות נפרדות רוחניות ומחצבן מהספירות הנוראות שהן משתלשלות מהן ויורדות מעולם לעולם ולכן מעוררים האותיות את הכוחות העליונים וכן התיבות הכתובות בקלפים מתקשרות עם התיבות הרוחניות ומעוררות את השפעות העליונות בעת שהמבטא מכוין להן כשיודע מאיזה ספירה הן אצולות שאלו הן היכלות וטירות לאותן הרוחניות ונושאיהם וכשמזכירן בנענוע שפתיו ובהבל פיו בורא צורות קדושות והן עולות ומתקשרות בשרשן שהן משורש האצילות. ואפילו בלי הזכרה אם יכתבם בכוונה ובקדושה ובטהרה תשרה עליהם רוחניות עד שתמצאנה מהן תועליות ופעולות נפלאות כענין הקמיעות שרשומים אלו הם כלים שיכנס בהם השפע כדרך הגוף שמחזיק הנשמה בתוכו. הלכך הרושמם או ההוגה בהם וקורא בתורה יש לו איזה תועלת גם שאינה כ"כ כמבין בנשמתם ופנימיותם. וכל המרבה לחקור בפי' וסודות התורה תעוז ידו ויהיה לו בענין המעשה זרוע עם גבורה. וזו היא מעלת הנביאים ע"ה ובזה תבין מה שארז"ל שמשא הלוחות היה מ' סאה וכל עוד שהיו נשמות האותיות בהן היו נושאות אותן שהחי נושא את עצמו וכשפרחה הרוחניות שבהן נתיקרו ולא יכול משה לנושאם ולסבול הכובד הגדול ההוא ונפלו ונשברו. וזה סוד המאנין תבירין שנשארו בגופי המתים הכבדים שרוחניות של כל דבר הוא חיותו וקיומו. ופרידתו ממנו גורמת מיתתו. וזה טעם ג"כ אמרם ז"ל מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין ואם לנכתבות כך לנזכרות כ"ש וכ"ש שהרשומות הן היכל לנזכרות בפה והנזכרות בפה הן היכל למחשבות שבלב כל חכם מבני עליה. נמצאת למד שהרוחניות של כל אות ואות גדולה וקדושה. ויותר מהן לתיבות ההוות מקיבוצן שצורת המרכבים מיותר מרכיבים הן יותר שלימות כמבואר למתבונן בצורות היסוד הפשוט והמורכב הדומם והצומח והחי והמדבר שהאחרון כולל את כולם. עכ"נ צורת המדבר חשובה מצורת הב"ח ושל הב"ח חשובה משל צומח כו' ואולם הרוצה לדעת טבע המורכב צריך שידע טבע כל אחד מהמרכיבים אותו והיוצא מההרכבה. ד"מ במלת אמת שכמו שידעת האלף שבה הוא בכת"ר שבמל' והמ"ם בבינה שבמל' והתי"ו במלכו' שבמלכו' ועכ"ז צורת המרכב מעולה שכללות המלה היא בת"ת. הרי שנתעלה המרכב על הפשוטים והוא מרומים ישכון. וכל עוד שתרבה האותיות והצירופים תתרבה הקדושה. ובהזכיר התיבות הירא את דבר ה' המשכיל בשורש האותיות ויצרף בכוונה הכוחות והסגולות שבהן יעוררן לפעול זו בזו וע"י הרכבתן והתמזגותן יוציא ויברא בריאות וטובות. ובהבל פיו יוציא מלאכים מוכנים לעשות צוויו ומאווייו ובדרך זה פעלו הנביאים וקצת מחכמי התלמוד ופועלים בעלי הקבלה המעשיות וזו היא כוונת מן מסדרי התפלות שבהיות האותיות קצתן דין וקצתן רחמים גמורים וקצתן בינונים כשרצו לעורר כח הדין להנקם מאויבנו חברו תיבות מאותיות הדין וכשרצו לעורר רחמים חברו מאותיות של רחמים, הלכך לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול כדרך המחברים פיוטים ותחינות וסליחות והם אינם מבינים אפי' בדקדוקים כ"ש שיכוונו לדברים עמוקים. עכ"ל ע"ש באריכות:

מ"כ בשל"ה הק' בשער הגדול וז"ל דעו בניי כי דבר זה שדברתי שהמפתחות מסורות ביד האדם יש בו סוד כמום מסור לחכמי האמת הבאים בסוד ה' המקובל איש מפי איש עד ממשה מסיני כי ממש ביד האדם נתונים נתונים הם מפתחות החיצונות ומפתחות הפנימיות ולא לפתוח על עצמו לבד יצא בעבודת הקודש אשר עובד כי אם עיקר העבודה צורך גבוה ליחד השם הגדול בכחותיו עד א"ס וזהו ע"י התורה וקיום מצותיה אשר שרשם הם סוד האצילות הנאצל עבור האדם שהוא בצלם ודמות עליון שעל ידי קיום התורה והמצות מעורר כח עליון וכביכול מחזיקו ע"ש, והענין מבואר כי בהתברך השם הגדול ית' העובדה ממשיך הברכה בעבודתו והוא שרמז הנביא ע"ה באמרו אשר המתברך בארץ יתברך באלה"י אמן, אמר כי סבת המתברך בארץ הוא בשביל שגרם הברכה קודם באלה"י אמן כי העובד בכוונה הראויה הוא מייחד את השם בכחותיו ובזה נותן און וחיל בו בסוד באלהי"ם נעשה חיל ובסוד תנו עוז לאלהים, והענין כי אחר שראתה החכמה העליונה לתקן את הדמות התחתון כדמות העליון וכמו שקבלו חכמי האמת בפרקי האדם שהם לתבנית פרקי המרכבה, ומזה יתבונן האדם היות בנינו מעין בנין האדם העליון, יתבאר א"כ שיש לדמות זה יחס ודמיון עם הדמות העליון אשר נעשה בצלמו כדמותו יתחייב מזה ויאמין כי בהתנענע זה הדמות בפעולותיו כן הדמות העליון יתנועע לקראתו וישמע ויענה אליו, הנה יצוייר כי בהתעוררות שנעורר למטה בעבודתנו, יתעוררו הדברים העליונים למעלה כי התורה והמצוה שהם אמצעי הושם בטבעם זה הכח אחר שנאצלו ונחקקו ממקור ההויה והאור העליון שיהיו הם המפתח לפתוח המקור ההוא שנבעו ממנו בהיותה נפעלות בשלמות ועולות כתיקונן ע"י הדמות התחתון הנבנה כדמות העליון לפי שכל הבניינים מתייחסים זה עם זה ע"ש, ובמדרש איתא א"ל הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל כי שמי אהיה אשר אהיה, מהו אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך, וכן אמר דוד ה' צלך על יד ימינך, מהו ה' צלך, כצלך מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך ואם אתה בוכה לו הוא בוכה כנגדך ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מסוברות אף הוא נותן לך כך, כך הקב"ה צלך כשם שאתה הווה עמו כך הוא הווה עמך ע"כ, הנה הוא על מ"ש כי העליוני' מתעוררים כפי התעוררות התחתוני' ולזה דימו העליונים אצל התחתונים כדמיון הצל אצל הצורה להיותם מתייחסים ונערבים זה עם זה ולכך יעורר הצל כפי מה שתעורר הצורה, כך כפי הפעולות אשר יעוררו התחתונים כפיהם יעוררו העליונים טובות או רעות, והוא אמרם ואם אתה מראה לו פנים זעומות כו', והוא אומרם ג"כ כשם שאתה הווה עמו כו', וכל זה הוא מצד הייחס והדמיון אשר ביניהם ולכן ישמעו ויענו העליונים אל התחתונים והוא שיפתח המקור העליון וירד שפע הברכה והאור ע"ש:

עוד מביא שם בשם הרב החייט וז"ל כתב הרב החייט בשער המרכבה, התחתונים מעוררים את העליונים ומפני שהכתוב אמר ומבשרי אחזה אלוה וגם כתיב זכר עשה לנפלאותיו, כי באמצעות הדברים התחתונים נשיג העליונים יש רמז גדול לזה בטבע מענין האבן מגניט"ס השואבת הברזל כי כשתזקקנה היטב ותסיר מעליה כל סיגיה ואחר כן תשברנה לשתים ותשים החתיכה האחת בקרן זוית אחד והאחרת בקרן זוית אחרת אפילו שיהיו מרוחקים זה מזה כל מה שתרצה אפי' אלף מילין ותניח הברזל סמוך לא' מהחתיכות האלה תמצא כי כל התנועות שעושה אותה החתיכה עושה האחרת באותה שעה עצמה, ועוד יש לזה רמז גדול בענין היין בחבית כי בעת שהאם שלו שממנה יצא והיא הגפן יש:

בה שינוי וזהו כשהיא פורחת עלתה נצה גם היין שבתוך החבית מקבל שינוי באותו הזמן עצמו מצד השינוי המקבל האם שלו אעפ"י שהיין ההוא רחוק ונפרד מהגפן וזהו רמז במ"ש החכם וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים, דובב שפתי ישנים, וארז"ל שפתותיו דובבות בקבר, והענין כי כשמזכירים בזה העולם הלכה בשמו גם שפתותיו מתנועעות בקבר באותה שעה דומה למה שעושה היין הטוב כמ"ש, וגם הפירות מתעפשים בזמן שהאילנות מוציאים פרח ויציצו ציץ, מכל אלו הדברים יש עדות נאמנה על שהאדם עושה ג"כ רושם למעלה, וכל פסיעותיו שהוא פוסע למטה בין לטוב בין לרע, וזה מהצד שנברא מהעליונים בצלם אלהים וזה הצלם האלהי קושרו עם אלהים כמו השרשרות של ברזל התלויה באויר, כי כשתנוע החוליא השפלה שבה תנוע גם העליונה, והמצות הם מעשר ספירות, ובהיות האדם מקיימם למטה כביכול משפיע כח למעלה מאי"ן סו"ף בצורה העליונה דרך צנורות המחשבה על אותה המדה המורה על המצוה הזאת, ואז יתברכו עליונים בסיבת תחתונים עכ"ל:

מספר מעבר יבק

כתיב זאת התורה לעולה ולמנחה וגו', ודרשו חז"ל על פסוק זה כי התורה במקום עולה וכו', אין ספק כי ע"י העולה ושאר הקרבנות היה האור העליון מתגלה ומתאחדים האותיות שהם המדרגות העליונות וזהו קרבן לה', פירוש יחוד וקירוב האותיות ידו"ד, ובהיות האדם עוסק בתורה, התורה והאותיות ההם נאצלות מהמקום ההוא אשר בו פעולת העולה או המנחה או הקטרת המקשר כל הצורות בסוד מיני בוסמין שבו, ונודע שמהבל פה מהתורה נעשה מכל אות ואות מלאך וכח רוחני המתהוה באויר מהבל פיו היוצא שיש בו ממש כמו שנראה לעין בימי החורף ומלאך זה מסתלק מדרגה אחר מדרגה עד שמדבק ומעורר שורש הענין ההוא כעשן נר התחתון שמדליק נר העליון המקובל לה, וכמשל שני מיני ניגונים זה כנגד זה שבנגון התחתון ינגן העליון, כי מכח שבירת האויר שעושה התחתון יפעל גם בעליון המוגבל נגדו כאשר העלו המפרשים בספריהם, אם כן בהיות האדם עוסק בתורה בסדר העולה או המנחה או בפסוקי וסדר פיטום הקטורת וכיוצא נותן את כוונתו להשלים המדות העליונות מצד כח נשמתו ורוחו ונפשו המתאצל מהם וששורש כל אחד מהם בהם למעלה ואחר שהנשמות מציאותם מהשרשים עליונים חייבים אנו להמשיך במדות כפי נשמותינו ושמא זו סיבת בריאתנו, והוא כמו שבידיו מטלטל המאנטיצי של מאניקורדו שגם שיהיו בחדר אחר ינגן הכלי שיר מכחו במקום שהוא על ידי אחיזתו בבתי ידים שלו גם שרחוקים ממנו. ועוד כי אדם צל ודוגמת העליונים, וכמו שכל מה שיעשה האדם יתראה בצל, כן כל מה שיפעול או ידבר האדם למטה, כנגדו יתפעל ויאמר למעלה אם לטוב אם למוטב, ולכן המרים יד על חבירו אפילו בהרמה בעלמא נקרא רשע, מפני שכבר נתראה למעלה בכח נשמתו הרמת ידו, ואפילו המחשבה הנעלמת למטה מתגלית ומתראית למעלה במקום המחשבה העליונה, ולהיות כי אין שום מלאך וכש"כ מה שלמטה ממנו שיהיה בוחן לבות וכליות אלא אלהים צדיק. לכן המחשבה רעה אי אפשר שתצורף למעשה, דבשלמא הצטיירות המחשבה טובה שעתידה להצטייר למעלה בקדושה במקום המחשבות תתגלה ותתראה, וזה סוד הרהורי תשובה המועילים לאדם, ולכן הרהורי מצוה מקדשים מחשבתו של אדם, ובתר רישא גופא אזיל, וכש"כ הדיבור, אבל המחשבה רעה שהיא צריכה שתצייר בכוחות החיצונים והם לא ידעו מחשבות אדם ואין לה הויה והיה כלא היה, והנה בהיות אדם עוסק בתורת קרבנות וכוונתו להעביר מן המדות החלודה שגרם במעשיו, אין ספק שאותם האותיות יפעלו למעלה פעולה נפלאה, ובתשובה יסלק המסטין ותחת רוח טועים יכנס רוח טהרה בנשמתו, ובכח האותיות יתעורר שפע עליון ויאיר מקום החושך בעונותיו, ובזה נמצא תורה במקום עולה בכל פנותיה, ולהיות כי לימוד הגדול שאדם מזדמן לעשות בתפלתו צריך טהרה גדולה מעונותיו ללבן ולצרף נפשו לכן הקדימו בבוקר ובערב קצת סדר הקרבנות כדי שיטהר אדם עצמו בהם, ואחר הטהרה תבא הקדושה כדכתיב וטהרו וקדשו, ואין תשמיש חביב בכל הקרבנות כקטורת ע"ש באריכות, ע"כ כל מי שדבריו נשמעים חובה להשתדל בכל עוז שהחזן יאמר סדר זה לפני התיבה בקול מלה במלה כדרך שאומר היוצר והעמידה בקול, ולא יפנה עצמו אנה ואנה בעת קריאתו ובזה יהיה כל אחד מהקהל לאחדים עמו, כי עתה בעונותינו בגלות החל הזה אין לנו דבר מסוגל לבטל כל נגע וכל פגע רע כהזכרת מעשה הקטורת בבתי כנסיות בכוונת הלב וכן כל אחד בביתו. עכ"ל:

מ"כ בס' תורת חיים מהרב הצדיק מוהר"ר חיים זלה"ה בהרב הצדיק מוהר"ר מענדיל זלה"ה מקאסיב, וז"ל רב לך וכו', עשה לך רב, ואיתא בסה"ק שהשכל המוליד והוא נפש השכלית נקרא רב שהוא מנהיג את האדם בדרך הישר ולזה אין לומר דבר שלא שמע מרבו, ולכאורה זה דבר שא"א שלא יאמר דבר שלא שמע מרבו אם כן הוא בעצמו אין מחדש כלום, רק האמת הוא וכי אפשר לאדם לומר דבר חידוש בתורה שבכתב או בע"פ שהוא כולו רוה"ק, רק שרוה"ק נקרא רצון הקודש, כי רוח נקרא רצון ולזה נקרא השי"ת ב"ה אלהי הרוחות כפירש"י ז"ל שם, ולזה כשאדם עושה מצוה או לומד תורה לשמה ברצון הלב זה נקרא רוה"ק כנ"ל ולזה יוכל לחדש דבר בתורה ג"כ שהוא רוח הקודש וזה הוא ששמע מרבו, כי רבו הוא נפש השכלית ורצון הלב המלמד לאדם דעת, ומה שלא שמע מרבו היינו הדבר שחידש הוא בלא נפש השכלית או שיש לו איזה פניה זה נקרא שלא שמע מרבו, ולזה אמר הש"י למרע"ה רב לך כי נפש השכלית של משרע"ה בוודאי היה כולו רוה"ק ויודע בעצמו שהדבר כן שאין צריך לעבור לא"י, וזה שלא יאמר הרב כמה קשה:

עוד שם על מארז"ל לעולם ילמוד אדם שלא לשמה וכו' פי' שלומד את עצמו לידע מה הוא שלא לשמה ובכל מה שעבד מוצא בה שלא לשמה ועי"ז ממילא בא לשמה כי כשאינו יודע מה הוא שלא לשמה אינו יכול לבא לידי לשמה עכ"ל, עוד שם על פסוק ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו, פירש"י הרי זה מקרא קצר וצריך לומר מרעה הארץ, ואיתא בבע"מ היתכן שיחסר תיבה בתורה, אלא כך פירושו ולא נשא אותם אות שלהם ע"ש באריכות, ונ"ל גם מה שפירש"י מרעה הארץ רומז ג"כ על זה כי אות ברית נקרא מרעה הארץ, שהוא משפיע למדת מלכות הנקראת ארץ, ועפ"ז פירשתי מה שאנו אומרים בברכת החודש מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחירות, דהנה איתא בגמרא כשעושה תשובה זדונות נעשים לו כזכיות, וקשה למה נעשים לו כזכיות, והלא די כשמוחלין לו עונותיו, אלא דהנה ידוע שצריכין לעשות מצות ומעש"ט להוציא הניצוצות שבקליפה, אלא שיש ניצוצות שהם בעומק הקליפה שאין יכולין להוציאן ע"י מצות ומעש"ט, רק הבע"ת שהיה בעומק הקליפה ועושה תשובה הוא יכול להוציא כל הניצוצות, וז"ש בגמרא במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, שהבעל תשובה יכול להוציא הניצוצות שבעומק הקליפה מה שאין הצדיק יכול להוציא משם, וז"ש שזדונות נעשים לו כזכיות, כמו שבזכיות יכול להוציא הניצוצות כך כשעושה תשובה על הזדונות ג"כ יכול להוציא הניצוצות, ויש בזה עוד מעלה יתירה שיכול להוציא הניצוצות שבעומק, וז"ש חכז"ל כל תפלה שאין בה פושעי ישראל אינה עולה למעלה, כי פושע ישראל שירד לעומק הקליפה הוא יכול להוציא משם כל הניצוצות וע"ז הוכרחו אבותינו לירד למצרים מקום טומאה להעלות משם כל הניצוצות ועי"ז היה הגאולה, וזהו שאנו אומרים מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם, היינו אות שלהם הם הניצוצות ועי"ז יצאו מעבדות לחירות, הוא יגאל אותנו, היינו אות שלנו, ויקבץ נדחנו הם הניצוצות שבעומק שנפלו בעונותינו, וע"כ אומרים ביהי רצון חיל בלע ויקיאנו רומז ג"כ ע"ז הם הניצוצות שבעומק, וכ"ז אינו יכול להיות רק כשהם חברים כל ישראל ויש בהם תפלת פושעי ישראל יכולים להעלות כל הניצוצות:

עוד שם על פסוק ואבוא היום על העין. ופירש"י ז"ל ע"פ המדרש היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצה לו הארץ ופי' הריב"ש ז"ל דבפסוק זה נרמז השם של קפיצת הארץ וזהו מכאן וכו', ודבריו עמוקים, ולקרב הדבר לפי פשוטו מה זה ענין של קפיצת הארץ, וגם למה הוצרך אליעזר לזה וגם מה תועלת נמשך בהודעת הדבר אלינו, אכן י"ל כי קפיצה מלשון לא תקפוץ, הארץ, היינו דברים ארציים הגשמיים אכילה ושתיה וכדומה לקדש עצמו במותר לו, ולא יעשה מהם יותר מההכרחי לעבודתו יתברך שמו, וזהו ענין קפיצת הארץ, אמנם לבא למדרגה זו נתנה לנו תורתנו הקדושה עצה לזה, והיינו שיחשוב אדם בכל יום כי הוא מעותד לצאת מהעוה"ז ולחשוב עם קונהו, ובכל יום ידמה לו כאלו היום זמן היציאה, ויתקן דבר יום ביומו כי אם לא עכשיו אימתי, וע"ד המבואר אצלי במקום אחר ע"פ וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בנ"י לפני מותו, ופירש"י ז"ל סמוך למיתתו שאם לא עכשיו אימתי, והוא לכאורה בלתי מובן אמאי באמת לא ברכם זמן הרבה קודם מיתתו, אכן הכוונה ע"ד הנ"ל שמשה רבינו ע"ה ברך את בנ"י שיהיה להם מדה זו שידמה לכל אחד בכל יום שהוא לפני מותו, ועי"ז בוודאי יראה לתקן דבר יום ביומו שאם לא עכשיו אימתי, וזה כוונת רש"י ז"ל שם ועצה נכונה בוודאי הוא לתקן בכל יום את אשר עוות בו, ועכ"פ לא תגרע היציאה מהעוה"ז מביאתו לעוה"ז, וע"ד הלואי שתהא יציאתי כביאתי, וזה כוונת רש"י ז"ל כאן שיחשוב בכל יום שהיום יצאתי ואם לא עכשיו אימתי, והלואי שתהיה כהיום באתי, כי באמת האדם בכל יום הוא בריאה חדשה וע"ד חדשים לבקרים רבה אמונתך, והוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ע"כ צריך לחשוב בכל יום שתהא יציאתו כביאתו, וזהו היום יצאתי ידמה להיום באתי ומכאן יזכה לקפיצת הארץ, לצמצם דברים ארציים הגשמיים וכנ"ל, וזהו כוונת הכתוב ואבא היום אל העין, היינו ע"י היום יצאתי וכו' וכנ"ל יוכל לבא למעין החכמה למעין החסד אכי"ר:

עוד שם על מארז"ל במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי הצדיק צריך לילך מדרגה אחר מדרגה, אבל הבע"ת מדלג בפעם א' כל המדרגות עד עולם הרחמים ג' ראשונות ומתקן כל שבעה ימי הבנין ע"ש:

עוד שם וישא יעקב את רגליו, פירש"י משנתבשר בשורה טובה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת, וכן הוא במדרש רבה, והוא פליאה, למה דוקא בשמירה, שכמה הבטחות היה שם, רק נראה שאיתא בכתבים שבחול רגלי' יורדות וכו', ויש אחיזה לס"א ח"ו, ובשבת קודש יש עליה לבחינת מלכות עד בחינת חכמה שנקרא קודש, וזה כוונת הקידוש שמעלה רגלים לבחינת חכמה, וזהו ואשיבה רגלי אל עדותיך, וזהו וישא יעקב גימ' ז' שמות הויה ב"ה. ובשבת קודש נשלם כל הז' שמות, ונתעלה בחי' רגלים עד קודש בחי' חכמה, וזה לבו הוא ל"ב נתיבות החכמה לב חכם נשא את רגליו, וזה מכח הבטחה, ושמרתיך בכל אשר תלך בחי' רגלים שלא יהיה אחיזה לס"א ח"ו, ובזה נעשה קל ברגליו, כי כל הכבדות ועייפות הוא מהם הני ברכי דרבנן וכו', ויעקב אבינו היה לו שמירה ולזה נעשה קל ללכת, ולזה צריך בש"ק ריקודין שלבו ישא רגליו. עכ"ל:

תוכן העניינים

אמרי צדיקים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה