אמרי צדיקים· רבי מאיר בורנשטין
מובא בספר מעיל צדקה דף מ' עמוד ב'
מעשה באיש ת"ח חסיד ועניו שביקש מאלהים להודיעו מי יהיה חבירו לעולם הבא והתענה ימים רבים והרבה תפלות ותחנונים עד שנאמר לו בחלום פלוני הקצב הוא חברך לעוה"ב ויקץ משנתו דואג ונאנח וחזר שנית להתענות ולחלות פני השם ונאמר לו בחלום כבר הודעתיך שחברך בעולם הבא הוא פלוני הקצב כשמוע הדבר הזה נאנח ובכה בכי גדול על דבר זה ושמע קול קורא משמים לולי שאתה חסיד ויש בך מעשים טובים כי בן מות אתה ומדוע חרה לך על שאמרתי לך שהקצב הוא חברך הידעת מה שעשה הקצב מעשים טובים שלא יוכל שום אדם לעשות ומעלתו גדולה לעולם הבא ויקם הת"ח בבוקר וילך לחנות הקצב ונתן לו שלום וישב עמו ואמר לו רצוני שתודיעני מעשיך וחסידותיך, והשיב לו אדוני אתה רואה מלאכתי וממה שארויח אני נותן החצי לצדקה ובחצי אני מפרנס נפשי ונפשי ביתי, ואמר לו הת"ח אנשים רבים יותר מזה נותנים לצדקה אבל הודיעני אם עשית דבר גדול שלא יוכל כל אדם לעשות והחריש הקצב זמן מה ואח"כ אמר לו אדוני זכרתי דבר שעשיתי זה כמה שנים ואמר לו החסיד הנ"ל אמור לי מה היה הדבר ואמר לו פעם אחת הייתי מתעסק במלאכתי והנה אורחת עכו"ם באו עם שבויים רבים וביניהם היה נערה קטנה בכתה במר נפש ואקרב אליה ואמרתי לה בתי למה תבכי ואמרה לי אדוני יהודית אני, ואני מפחד שמא יוציאוני האלו ערלים מכלל ישראל והיה רצוני לצאת במקום יהודים שיפדוני מיד הערלים, וכשמעי דבריה חמלתי עליה ואמרתי לה החרישי כי אני אפדך, והלכתי לאדוניה וקניתי אותה בדמים רבים ונתתי עבורה יותר מממוני והיתה הנערה בת י"ב שנים והבאתיה לביתי והאכלתיה והלבשתיה עד שבגרה והיה לי בן יחיד ויהי היום דברתי עמו בסתר ופייסתיו בדברי תחנונים ואמרתי לו בני קבל עצתי ועשה מצותי ומלא רצוני למען ייטב לך בעוה"ז ובעוה"ב, אמר לי אמור מה שתרצה כי לא אסור ממצותיך ימין ושמאל ואמרתי לו רצוני שתשא את הנערה הזאת לאשה ואני אעשה לכם בגדים יקרים ותכשיטין חשובים מאד, ואמר לי הנני בידך עשה הטוב בעיניך, ושמחתי מאד בלבי ותקנתי כל צרכם ולא חסר כלום ועשיתי סעודה גדולה לחופה ולא הנחתי מכל בני העיר כמעט א' שלא בא לחופה וגם כל העניים בכלל בני העיר כדי שלא יתביישו ושמתי לפניהם מאכלים ומעדנים ואכלו ושתו שמחים וטובי לב, זולת שלחן אחד שלא היו אוכלים כלום, ואמרתי להם אחיי למה תעשו כן שמא מצאתם במאכלי שום דבר דופי, ואמרו לי ח"ו כי לא ראינו מעולם מאכלים טובים מהם, אבל העני הזה שישבת עמנו בוכה ותדמע עיניו בבכי מהעת שישב בכאן לכן לא נוכל אנחנו לאכול מפני אנחתו, ואקח את העני והוציאו לחוץ ואמרתי לו אחי למה הרעות לי ולמה תעציב בני החופה. הודיעני למה ירע לבבך ואל תכסה ממני כלום. אם יש עליך חוב אתן לך ואם אתה צריך הלואה אלוה לך. והשיב לי אין עלי חוב ואיני צריך הלואה. אבל אני בוכה על הנערה שתשיא אותה לבנך שהיא מעיר פלוני ואני קדשתי אותה זה כמה שנים והיא מאורסת לי ואני באתי אחריה והנה שטר קדושיה בידי והוציא השטר וראיתי שכנים דבריו ואמרתי לו היש לך אות בנערה הזאת ואמר ראיתיה פעם אחת בבית אביה וראיתי בגופה אות כך וכך במקום פלוני והאמנתי לו. ואמרתי לו אתחזק ואתאמץ ואמלא רצונך. וקראתי לבני ואמרתי לו בני אתה עשית רצוני בנערה זאת ועתה מלא מאויי בכל מה שאומר לך ויהיה טוב לך ואמר לי כאשר עשיתי רצונך כן אעשה עוד ולא אמרה את פיך אמרתי לו הנערה הזאת היא מקודשת לבלעדיך והנה האיש שקדשה בכאן והראה לי שטר קידושין והיא אסורה לך. ע"כ עשה רצוני שתתן לה כל מה שעשיתי לה הבגדים והתכשיטין ותזכה לשכר טוב ואתן לך אשה טובה מזאת ואעשה לך כפלים מזה ואמר לי כן תעשה כאשר דברת והבאתי את איש העני ואת הנערה לחופה ונתתי להם כל צרכם כפי שתקנתי לבני וישבו עמי ימים רבים שמחים וטובי לב אין מחסור להם כלום שכחו עמלם וצרתם ורצו לשוב לעירם ונתתי להם מתנות טובות וצדה לדרך ושלחתים לשלום ושאלתי לכל עוברי דרך בכל עת שלומם. ואמר לו החסיד הת"ח הנ"ל ברוך אתה לה' שנתת נייחא ללבי ושמחתי כי אתה חבירי לעוה"ב:
א"ה אשרי לאדם שכך עשה ואשרי לבן שכך הפכים. ואופן מעשה זה שעשה הקצב הזה הצדקה זו להשיא את הנערה עם בנו זכות הצדקה הציל את בנו שלא נכשל באשת איש. ובזה יובן הפסוק מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו. שהקצב זה עשה המצוה דרך תמימות כי לא ידע שהנערה היתה מקודשת לאיש ונתנה לבנו. אשרי בניו אחריו שאינם באים לידי מכשול. כבנו שלא נכשל באשת איש בהזמין לו הקב"ה את המקדש באותה סעודה ונתגלה שאותה נערה היתה מקודשת לאחר. וזהו כוונת הפ' צדקת תמים תיישר דרכו שצדקה שעושה האדם בתמימות אעפ"י שימצא בה דבר איסור כזה שעשה צדקה להשיא הנערה עם בנו והיא היתה מקודשת לאיש אחר אינו בא לידי מכשול. והצדקה עצמה תיישר דרכו שעשה גם צדקה לקרוא לכל העניים בחופת בנו וע"י כך נתגלה שהיתה מקודשת לאחר וע"י כן לא בא לידי מכשול. וזהו כוונת הפ' רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. כלומר מי שרודף צדקה כקצב הזה שפדה את הנערה וחסד שעשה עמה להביאה אל ביתו והלבישה ולא הטילה על הציבור. ימצא חיים שינצל מעבירה שאין חיים גדול מזה שניצל מאשת איש ועוד ימצא צדקה אחרת וכבוד עמה שהרי נזדמן לו לעשות צדקה עם האורח להחזיר לו ארוסתו ונתן לה מלבושים והסעודה שהתקין לבנו בהשיאם בביתו בדרך כבוד וזהו צדקה וכבוד:
עוד שם בספר הנ"ל דף מ"א ע"ב וז"ל:
מדרש אמרו חכמים ז"ל:
מעשה באיש א' עני ביותר והיו לו ה' בנים ואשה. ויהי היום ויצר לו מאד ולא היה לו פרנסה. ואמרה לו אשתו לך לשוק אולי יזמין לך הקב"ה פרנסה ולא נמות ברעב ואמר לה אנה אלך אין לי קרוב ולא אוהב להושיעני אלא רחמי שמים והחרישה האשה וירעבו הילדים ויבכו ויצעקו ותוסף האשה ואמרה לו צא לשוק ואל תראה במות הילדים ויאמר לה איך אצא ואני עירום. והיתה לאשה לבוש קרעים ונתנה אותו לבעלה להתכסות בו ויצא החוצה ועומד משתאה ואמר אנה אלך ובכה ונשא עיניו לשמים ואמר רבון העולמים אתה יודע שאין לי למי אתרעם בעניי ודלותי שירחם עלי לא אח ולא קרוב ולא אוהב ועוללי קטנים רעבים בוכים וצועקים. יהי חסדך השם עלינו לרחמנו, או אסוף אותנו ברחמיך וננוח מעצבינו. ותעל שועתו אל אלהים. והנה אליהו ז"ל בא אליו ויאמר לו למה תבכה וסיפר לו קורותיו ותלאותיו ואמר לו אל תבכה בא עמי ותמכרני בשוק וקח מחירי ותחיה בו. ויאמר לו אדוני איך אמכרך שבני אדם יודעים שאין לי עבד ואני מפחד שיאמרו כי אני העבד ואתה אדוני ויאמר לו אליהו אל תירא עשה מצותי וכשתמכרני תתן לי זוז אחד ויעש כן ויוליכהו לשוק ויהי כל הרואים אותו חשבו כי האיש העני הוא העבד ואליהו הוא אדונו עד ששאלו ויאמר הוא אדוני ואני עבדו ועבר שם אחד משרי המלך וראהו וייטב בעיניו לקנותו למלך ועמד וכרז עליו עד שמונים דינרים ויאמר אליהו לאיש עני מכור אותי לשר ההוא ואל תקח תוספת ויעש כן ויקח מן השר שמונים דינרים ונתן לאליהו דינר א' ויחזירהו אליהו לידו ואמר לו קח וחיה אתה וכל בני ביתך ולא ישיג לך חוסר ועוני כל ימיך, וילך אליהו עם השר והאיש הלך אל ביתו ומצא את אשתו ובניו עטופים ברעב וישם לפניהם לחם ויין ויאכלו וישתו ויותירו ותשאלהו אשתו מאין יש לך כל זה ויגד לה את כל אשר קרהו ותאמר לו טוב לך כי עשית עצתי שאם היית מתעצל היינו כלנו מתים ברעב ומן היום ההוא והלאה ויברך ה' את בית האיש והיה עשיר גדול ולא ראה חוסר כל ימיו ולא בניו אחריו, ויבא השר את אליהו לפני המלך והיה בלב המלך לבנות ארמון גדול חוץ למדינה והיה צריך עבדים להסיע אבנים ולכרות עצים ולתקנם לצורך הבנין וישאל המלך לאליהו ואמר מה מלאכתך ואמר לו אני חרש ובקי במלאכת הבנין וישמח המלך ויאמר לו אני רוצה שתבנה לי ארמון גדול חוץ לעיר וצורותיו ומדותיו כך וכך ויאמר לו אני אעשה כדבריך ויאמר המלך אני רוצה שתמהר הבנין בששה חדשים ותהיה חפשי ואעשה עמך חסד ויאמר לו אליהו ז"ל צוה את עבדיך שיקנו כל צרכי הבנין ויעש כן, ויהי בלילה ניקם אליהו ז"ל ויתפלל להשם ושאל לבנות הארמון כרגע ותשלם כל המלאכה טרם השחר וילך אליהו לדרכו. ויוגד למלך וילך לראות הארמון ויטב בעיניו וישמח המלך שמחה גדולה ויתמה מאד על דבר זה ויבוקש אליהו ולא נמצא ויחשוב כי מלאך הוא:
וילך אליהו ז"ל עד שפגע בו האיש אשר מכרהו. וישאלהו לומר מה עשית עם השר ויאמר עשיתי מה שביקש ממני ולא עברתי על דברי ולא עשיתי שיפסיד ממוני כי בניתי לו ארמון ששוה אלף פעמים יותר מממונו, ויברכהו. האיש ויאמר לו החייתני. ויאמר לו אליהו ז"ל תן שבח לבורא אשר עשה עמך החסד הזה ע"כ:
א"ה למה אליהו לא נתן לאיש הזה פרוטה ושיתברך עמה ויעשיר על דרך כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך וכמה מעשיות נמצאים במדרשים כאלו שהעשירו ע"י פרוטה שנתן להם אליהו. או למה לא הזמין לו מטמון בתוך ביתו ויתעשר משם אלא שעשה שימכרנו כדי להחיותו. וי"ל שעשה אליהו כך כדי ללמד כמה הוא כחו של צדקה עד שימכור אדם עצמו להחזיק יד עני ואביון שאם הוא עשיר ולשעה שאין ממון מצוי בידו רואה עני מוטל ברעב ימכור עצמו ויתן חיות נפשו או ימשכן עצמו ואח"כ יפדה עצמו מממונו כאשר עשה אליהו ללמד לדורות בא:
גז"ש מעשה דנתן דצוציתא הביאו רש"י ז"ל ובעל ספר מעשיות הביאו יותר באורך והבאתיהו פה להודיע כח החסד כמו שאפרש לקמן בס"ד. וז"ל ויהי איש אחד מעשירי ישראל שמו נתן דצוציתא ויאהב אשה בעולת בעל שמה חנה ובעלה היה עני ביותר והאשה הזאת היתה יפה מאד ויצר לנתן לחלות בעד חנה ונחלה נכנסו אליו הרופאים אמרו לו לא תוכל להרפא עד שתשכב עמה, וחכמי ישראל אמרו לו שימות ואל יעבור עבירה זו והיו חובות הרבה על בעלה ויקחוהו ויתנוהו אל בית הסוהר כי לא היה לו מה ליתן לבעלי חובותיו. והיתה אשתו טווה ביום ובלילה וקנתה בדמי המטוה מאכל והיתה מולכת לו לאכול. ויהי ימים רבים במשמר ותקצר נפשו למות ויהי היום ויאמר לאשתו הפודה נפש א' מישראל ממיתה כאלו קיים עולם מלא ואני קצתי בחיי בבית הסוהר חושה ולכי לנתן דצוציתא ובקשי ממנו שילוה לי הממון ויפדה את נפשי ממות. ואמרה לו. לא שמעת שהוא חולה ונוטה למות בעבורי. ובכל יום ויום יבואו אלי שלוחיו בממון הרבה ואיני רוצה לקבל מהם ואומר להם שלא יראו פני לעולם. ואיך אלך אליו שילוה לי ממון. אם היה לך דעת לא אמרת לי זה. שמא מגודל יסוריך יצאת מדעתך. ותקצוף עליו והלכה לביתה בחרי אף ולא באת אליו ג' ימים. ויהי ביום הרביעי ותחמול עליו ותאמר אלכה ואראנו בטרם ימות. ותלך ומצאתו נוטה למות. ואמר לה. הקב"ה יבקש עלבוני וחמסי ממך ויתפשך בעוני. אבל אני רואה שתרצי שאמות בכאן ותנשאי לנתן. ואמרה לו גרש אותי ועזבני ולא אבא אליו באיסור. ויאמר הלא זה דברי שאת חפצה להנשא לו ותצעק בקול ותפול על פניה ותאמר מי שמע כזאת האיש הזה יאמר לכי נאף והטמאי והוציאני מבית האסורים, ויאמר לה בעלה לכי ממני ועזבני עד שירחם הקב"ה עלי. ותלך לביתה ותחשוב בצרתה ובצרת בעלה, ושברה לבה ותחמול עליו ותתפלל חנה ותאמר אנא ה' הצילני והושיעני שלא אכשל בעבירה ח"ו. ותלך לבית נתן ויראו אותה סריסיו וימהרו להגיד לנתן הנה חנה עומדת בשער ויאמר להם אם אמת הדבר תהיו חפשים. ותבא בחצר ותאמר לו שפחתו הנה חנה באה ויאמר לה גם את תהיה חפשית, ותבא אליו חנה וישא עיניו ויאמר לה גבירתי מה תרצי ומה שאלתך וינתן לך, ותאמר, שאלתי ובקשתי שתלוה לאישי כך וכך שהוא חבוש ואסור בבית האסורים ימים רבים ולך תהיה צדקה מאת ה', וצוה לעבדיו להוציא הממון וליתן לה חפצה ויאמר לה הנני עשיתי רצונך ואת יודעת שאני חולה מאהבתי בך עשה רצוני והחייני, ותאמר לו חנה הנני בידך ותחת כנפיך ואין לי להמרות את פיך, אבל אודיעך שבא לך בשעה זו חיי העוה"ב, והזהר שלא תפסיד שכרך וטוב העוה"ב בדבר מועט ואל תאסרני על אישי, וחשוב שהגעת לחפצך, ואל תאבד רב במעט, והנשאר לעולם באשר יכלה ויתם, וחשוב ביסורי הקב"ה, ואל תעשה דבר שתתנחם באחריתך ראה במי ששמע ליצרו כמה יתנחם בלי תועלת, וזו לך שעה קלה ומועטת, לקנות חיים ארוכים ושכר טוב בעוה"ז ובעוה"ב שלא יוכל כל אדם להגיע לדבר זה אלא בעמל הרבה וביגיעה גדולה, ואתה תגיע לרצון בוראך בשעה קלה אם תשמע לשכלך ותגער ביצר הרע ואשריך:
כשמוע האיש דבריה ויגער ביצה"ר ויקם ממטתו ויפול על פניו ארצה ויתפלל ויתחנן לפני ה' להכניע יצרו ולשבר תאוותו ולהדריכו בדרך הטובה וישרה ולהורות לו תשובה שלימה ולסלוח לו עונותיו, ויענהו השם בהכניעו לפניו ויעתר לו, ויאמר נתן לחנה ברוכה את וברוך טעמך אשר מנעתני מבא בדמי העבירה והושעתני, לכי לשלום לביתך, ותלך האשה ותפדה את בעלה ותוציאהו מבית הסוהר ותגד לו את אשר עשתה, ולא האמינה לה בעלה כי חשד אותה שנתן בא אליה והיא העלימה ממנו:
ויהי כי ארכו הימים וישקף רבי עקיבא בעד החלון וירא איש רוכב על סוס ועל ראשו זיו גדול וזוהר מזהיר כשמש ויקרא לאחד מתלמידיו ויאמר לו מי הוא זה האיש הרוכב על הסוס, ויאמר לו זה הוא נתן רועה זונות, ויאמר לתלמידיו תראו מה על ראשו ויאמרו לו לאו, ויאמר מהרו והביאוהו אלי, ויבא לפני ר"ע, ויאמר לו בני ראיתי על ראשך אור גדול בלכתך, ואני יודע שאתה מיורשי עוה"ב ועתה הודיעני מה עשית, והודיע דברי חנה ויתמה ר"ע מאד על התאפקו והכנעו בכבוש יצרו הרע ורחקו מהעונות ושבו בתשובה שלמה, א"ל אמנם עשית הדבר הגדול ועל כן הזריח הקב"ה על ראשך זיו גדול שראיתי והנה זה בעוה"ז אבל כמה וכמה הטוב הצפון לך בעוה"ב, ועתה בני שמעני וקח עצתי ושב לפני ואלמדך תורה ויעש כן ויפתח הפותח ואין סוגר את לבו בתורתו, לימים מועטים הגיע למעלה גדולה מאד בחכמה וישב לפני ר"ע בצדו, ויהי היום ויעבור בעלה של חנה על מדרש ר"ע וישאל לתלמיד איכה עלה נתן לגדולה, וסיפר לו כל המעשה, ויאמן האיש לדברי אשתו ותשקוט נפשו מרוח הקנאה שעבר עליו ויבא אל ביתו ופייס לאשתו ויאמר לה מחלי לי על אשר חשדתיך בדבר נתן, כי הייתי היום אצל ר"ע וראיתיו שם ושאלתי עליו והגידו לי כך וכך, הקב"ה ירבה שכרך כפלי כפלים כי הייתי בדוחק גדול בנפשי עד שהושיעני הקב"ה ברחמיו בדבר הזה שנגלה אלי היום ע"כ:
א"ה ראה עד כמה מגיע כח החסד והצדקה להציל לאדם מעבירה חמורה, ולזכותו שיתראה על ראשו זיו שכינתו ית' בעוה"ז ואין צריך לומר לעוה"ב כמה שכר מגיע לו, ומגיע לאדם ללמוד תורה שהרי כל זה הגיע לנתן דצוציתא בעבור החסד שעשה עם האשה חנה שחשקה נפשו, ואע"פ שהחסד שעשה עמה ללות לה ממון היה כדי שתמלא רצונו, עכ"ז גברה כח החסד עליו שיכנס פיוסי חנה באזניו לפרוש ממנה שדבר תמיה על התאפקו כאשר תמה ר"ע על הדבר אינו אלא דמצות החסד שעשה ללות הגין עליו להצילו מאיבוד נפשו, ולהגיעו לקנות עוה"ז ועוה"ב:
בס' יש נוחלין וז"ל הוו רגילים בצדקה כפי כוחכם, ואל תעלו בלבבכם לומר איך נחסר מממונינו לעניים, כי יש לכם לדעת שאין הממון שלכם הוא, אלא פקדון הוא לעשות בו רצון המפקיד ברוך הוא, וזהו רצונו לחלק לעניים, וכן הוא ביורה דעה בה' צדקה בס' שבילי אמונה נתיב כ"א וז"ל יתן כל אדם בכל שבוע דבר ידוע לצדקה, כי הממון הוא פקדון אצלו ומה שלוקח ממנו לצורכו הוא כמו מופסד אבל מה שנותן צדקה ממנו הוא מחזיר הפקדון למי שנותנו לו כאלו מקבלו ממנו בהלואה וישלמנה לו שנאמר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו עכ"ל:
יובן עם זה לע"ד מאמר רז"ל יותר מה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, דראוי להבין איך העני עושה יותר עם בעה"ב, אלא כיון דממון העשיר הוא פקדון מאתו ית' לחלקה לעניים, נמצא כל ההוצאות שמוציא בעה"ב הוא מממון העניים המופקד אצלו, הרי שנותן לעני פרוטה והוא מוציא דינר באופן שהוא עושה עם העני מעט והעני עושה עם הבעל הבית הרבה שהרי מממונו הוא אוכל ושותה בשופע והוא כמחריש:
בעל הטורים כתב וז"ל ונתנו איש כופר נפשו, ונתנו, למפרע נקראת גם כן ונתנו, לרמוז דכל מה שנותן האדם לצדקה, הקב"ה מחזירו, מה שנתן לעני חוזר ונותן לו עכ"ל:
מס' ראשית חכמה ד"א אדם עם האכסנאי אם יבואו אכסנאים לביתו של אדם יכבדם כפי כוחו ויותר מיכולתו ויראה עצמו להם שהוא עשיר, ואפילו שהוא עני, ויסביר להם פנים יפות ולא יראה להם פנים זעומות, ואפילו היה בלבו דאגה יכסנה, וישכיבם במיטב מטותיו, ויראה עצמו כאלו הוא אורח והאכסנאי בעל הבית, ויאמר בלבו אילו הייתי מתארח אצל זה הייתי רוצה שיכבדני ויאכילני וישקני, אעשה לו גם אני, וגלגל הוא שחוזר בעולם ע"כ:
זוהר פ' ויקהל על פ' הלא פרוס לרעב לחמך שצריך בעל הבית לחתוך חתיכות לחם לפני האורח כדי שלא יבוש ולא יכלם עכ"ל:
כתוב בספר חיים יש צדקה שאינה נראית כצדקה והיא לפני הקב"ה צדקה מעולה וגדולה כגון עני שיש לו חפץ או ספר למכור שאין רוצין לקנותו ואדם קונה אותו מידו, וכן עני שחפץ לכתוב או לעשות שום מלאכה ואינם רוצים לשכרו והוא שוכרו אין צדקה למעלה ממנו עכ"ל:
כתוב בס' רב פנינים בביאור פ' מתן אדם ירחיב לו נתן טעם לזה וז"ל, כי הן האדם אשר חננו האל יתברך עושר ונכסים יקרנו כדינא דגמרא על הכותב נכסיו לאחד מבניו לא עשאו אלא אפטרופוס דאומדן דעת הוא שאינו מניח את יתר בניו ריקם, כן הדבר הזה כי היתכן יתן השם נכסים רבים לאיש אחד או ב' ויניח כמה עניים בנים לה' רקים, אין ספק כי לא מנוהו מן השמים אלא אפטרופוס שעל ענייו ירחם ויתפרנסו על ידו, נמצא העשיר כסילון וכמשפך בינו ית' ובין עניי עמו להריק אל כלים רקים של עניים על ידו, ולכן אם יקפוץ ידו מליתן, או יתן פחות מהראוי, הוא כמשפך ששופכין בעליונו שהוא רחב מלמעלה ויריק היין בכלי מפיו הצר למטה שאם יבא לתוכה צרור או קיסם ויסתום פיו התחתון ולא יצא מהיין לכלי כי הלא יצעק אשר המשפך על ידו אל השופך בפה הרחב אל תשפוך מלמעלה כי פיו מלמטה נסתם ואינו מריק, כך העשיר היא כמשפך ששופכים לו ברוחב מן השמים כדי שיריק אל כלים רקים הם העניים מלמטה שאם יסתום מלמטה מהריק לדלים, מהשמים לא יריקו, אך אם יפתח ידו שהוא הנקב התחתון גם מלמעלה ירחיבו לו צינור המריק על המשפך בשפע נמרץ, וז"ש מתן אדם ר"ל המתן עצמו אשר יתן בידו לדל הוא ירחיב לו ובהטיבך להם את עצמך אתה מטיב ולא עוד כ"א משלו יתברך אתה נותן כי אתה ושלך שלו ואין לך רק המתן ולא הממון באופן שאיש הישראלי הנותן צדקה אינו נקרא נותן בעצם רק לוקח ומקבל שהוא נותן פשוט ומרויח כמה פשוטין ולכן אמר הכתוב ויקחו לי תרומה ולא אמר ויתנו לי תרומה, להורות שאדרבא הנותן הוא הלוקח ומקבל, וכן פי' ע"פ ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך, דקשה הכפל, דכיון שאמר ה' שומרך מה חזר לומר ה' צלך, אלא הורה שהאל יתב' הוא כצל שדרך הצל לעשות כפי מה שאדם עושה אם האדם סוגר ידו הצל סוגר ידו ואם האדם פותח ידו הצל פותח ידו, ככה האל יתברך כפי מה שהאדם עושה, האל ית' עושה עמו, וזהו הכפל פתוח תפתח נתן תתן, להורות שאם הוא יפתח גם האל ית' יפתח ואם הוא נותן הקב"ה נותן, וכן עד"ז הנזכר מיושב הפ' וחי אחיך עמך ר"ל שהחיים ומזון של אחיך הרש הוא עמך מאתו ית' ואתה רק כאפטרופוס, וכיוצא בו פירש על פסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך פירש גם בדרך זה, אמר המחבר תמה אני על בעלי בתים העשירים שהקב"ה שם אותם אפטרופוס על העניים באופן שהממון אינה שלהם ועושים הוצאות להם כרצונם והותר, וכשנותנים פרוטה לעני קשה להם כמות ואינם משימים על לבם שכל ההוצאות שהם עושין, הם ממון העניים המופקד אצלם, וכשהפקיד אינו נאמן בעל הפקדון האל ית' לוקח הפקדון מידו והדבר בהפכו, ולזה אמרה תורה נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהי"ך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך, כלומר נתן תתן לו בכפל וברבוי ולא ירע לבבך בתתך לו, משום כי בגלל הדבר הזה יברכך שאתה ניתן לו בכפך, והקב"ה מניח הממון בידך ואתה נושא ונותן בה ויברכך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך ואתה מוציא הוצאות רבות לצורכך, וזהו ובכל משלח ידיך, כלומר יברכך בכל דבר שתשלח ידיך להוצאות שלך דכיון שנתת להעני, כל משלח ידיך בהוצאות לצרכך יהיה לך כמתנה:
מס' בית מדות בני אם באתם לשאול שאלה משום אדם, שאלוה מן הנדיבים, כי ישמחו בשאלתכם, וישתדלו למלאותה בעין טובה, ואל תשאל שאלה מן הכילי כי יתעב בשאלתכם ויפנה אליכם עורף:
שאלו לחכם אחד מהו הפצע שאין לו רפואה, אמר שיצטרך הנדיב אל הכילי וימנע ממנו:
בני למדו נדבות מהתרנגול, הלא תראו מה התרנגול עושה כשבא לפניו שום דבר מאכל קורא תרנגולות שיאכלו עמו, ולפעמים מלקט ומניח לפניהן, אף אתם בני אם יש לכם מאכל ערב אל תאכלו אותו לבדכם אלא תזמינו עמכם עניים או קרוביכם או אוהביכם שיאכלו עמכם או תשלח להם לבתיהם כי הוא מדרכי נדיבות הצדקה:
חכם אחד אמר אין הנדיב מי שהתנדב על מי שהתנדב עליו, ולקרב מי שקרבו כי זה נקרא גמול, אבל הנדיב הוא, מי שהתנדב על מי שלא התנדב עליו, ומקרב מי שלא קרבו, ואמר מי שהתנדב יהיה אדון ומי שהוא כילי יהיה נקלה:
דעו בני כי הכילי חבר הכלב, הלא תראו הכלב עומד על נבלת הבהמה שמספקת לכמה כלבים, ואם בא כלב אחר לאכול עמו, מתריס כנגדו ומגרשו מעליו, מפני שאינו סבור שיוכל להשביע נפשו, וכן הוא אומר והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה:
בני אל תשאלו מן הכילי כי לא די שימנע מכם אלא שישנא אתכם:
חכם אחד היה אומר מי ששאל שאלה מן הכילי, הוא יותר פחות ממנו, וחכם אחר אמר המבקש מן הכילי נדמה כמבקש דגים במדבר, ואמר כי הכילי לא די לו שהוא צר עין בממונו אלא ששונא את הנדיבים ואת הנכבדים ומדבר עליהם עם בני גילו:
מדרש תנחומא כי ה' יריב ריבם, אני רב אותך ריבים הרבה בעשותך עשיר ולא לו ע"כ, א"ה כוונת מאמר זה, שהקב"ה עשה עניים ועשירים כדי שיזכו העשירים עם העניים כאשר השיב ר' עקיבא לטורנוסרופס הרשע, והטעם שעשה זה עשיר ולזה עני משום שידע שטבע העשיר ליתן לא כן העני, אך אם יהפוך העשיר טבעו לקפוץ ידו מלתת, עושה לזה העשיר עני, ולעני עשיר, וזהו כי ה' יריב ריבם, אומר הקב"ה אני רב אותך ריבים על מה שעשיתך עשיר ולא לו שהוא העני דכיון שאין טבעך ליתן למה תהיה עשיר וחברך עני:
ילקוט אל תגזול דל כי דל הוא, אמר ר' שמעון בן יוחאי א"ר יצחק בר טבלא א"ר אחא אריכא משום ר' אבא דתאני ר' חייא כל מי שאינו אומר דבר משם אומרו עובר בלאו שנאמר אל תגזול דל כי דל הוא, א"ה נלמד ממאמר זה דאינו יוצא ידי חובת האומר משם אומרו באומרו הדבר בשם מי שאמר בלבד, אלא דאם שמע מאחד שאמר לו משם אחד צריך לומר שמעתי שאמר משם פלוני ופלוני משם פלוני ואפילו עד מאה ולכן מובא במאמר זה ר' פלוני משם פלוני ששמע מפלוני:
ירושלמי דפאה, צדקה וג"ח שקולין כנגד כל המצות שבתורה, אמר ר' יוחנן אין אנו יודעין איזה חביב או צדקה או ג"ח אלא ממה דכתיב וחסד ה' מעולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, הוי אומר שג"ח חביבה מן הצדקה ומן התורה, א"ה מה מקום יש להסתפק איזה חביב כיון דיש כמה מעלות בג"ח, משא"כ בצדקה, דצדקה בממונו וג"ח בגופו ובממונו, צדקה לחיים, וג"ח בין לחיים בין למתים, צדקה לעניים, וג"ח בין לעניים בין לעשירים, כאמרם ז"ל ומה נסתפק ר' יוחנן איזה מהם חביב, וי"ל דכיון שיש מדרגה א' גדולה בצדקה מה שאין בג"ח, לכן נכנס לחקור ולידע איזה מהן חביב, והוא שג"ח אין בו חסרון ממון שאם נותן דרך הלואה מצפה לתשלומין וכן אם עושה בגופו מצפה לתשלום גמול שדוקא חסד שעושים עם המתים אינו מצפה לתשלום גמול, אמנם הצדקה יש בה חסרון כיס שהפרוטה שנותן לעני אינו על מנת שיחזור לידו, שהוא רחוק מאד שיחשוב בשעה שנותן לעני על מנת שאם הוא יעני, והעני יעשיר שהוא יתן לו, וכיון שיש מעלה זו לצדקה שהעושה אותה הוא עושה לשמה בלי שום פניה של תשלום הייתי אומר שהצדקה חביבה יותר, ולזה שואל איני יודע איזה מהם חביב, ופירש שהחסד חביב שנאמר וחסד ה' וכו', משום דסוף סוף יש הרבה תועליות יותר בג"ח מבצדקה:
מעשה באחד שהיה רשע כל ימיו וקודם פטירתו אמרו לו אנשי ביתו מדוע לא טעמת כלום, א"ל אם תתנו לי ביצה מגולגלת אני אוכל, וקודם שאכלה בא עני אחד ואמר לאנשי הבית תנו לי צדקה אמר החולה לקרוביו תנו לו הביצה ויתנו הביצה לעני ומימיו לא עשה אלא זאת הצדקה בלבד, לאחר שעברו שלשה ימים מת החולה ויקברו אותו בניו ויהי לימים נראה הנפטר בחלום לבנו, שאל הבן לאביו היאך אתה בעולם שהלכת בו, א"ל אביו הלואי הייתי רגיל לעשות צדקה, לפי שכל ימי לא עשיתי צדקה אלא אותה ביצה שנתתי לעני וכשנפטרתי מן העולם הכריעה לי אותה ביצה על כל עונותי וזכיתי לגן עדן:
א"ה אל יקשה בעיניך איך מצוה א' הכריע כל עונותיו, משום דזה החייה נפשו של עני באותה ביצה ולא מת ונמצא שכל המצות שעושה העני משם ואילך וזרעו היוצא ממנו עד סוף כל הדורות נחשבות כל אותן המצות עליו כי הוא גרם באופן שבאותה ביצה כלולות כל אותן מצות, ורבוי אותן מצות הכריעו כף עונותיו:
מעשה בר' מאיר שלא היה רגיל לצאת מב"ה עד ד' שעות ביום, יום אחד התפלל תפלת שחרית והקדים לצאת, לאחר שיצא תמה בעצמו ואמר מה היום מיומים שהקדמתי לצאת מהר מב"ה שמא הקב"ה עושה היום נס על ידי, כיון שעמד מעט ראה שני נחשים ששואל אחד לחבירו לאן אתה הולך, א"ל הקב"ה שלחני להרוג את יהודה הענתותי ואת בניו ובנותיו ואת כל אנשי ביתו, א"ל חבירו מפני מה א"ל מפני שמימיו לא עשה צדקה מנכסיו, וכששמע ר"מ כך אמר בלבו אלך אצלו שמא אוכל למלט אותו עם בני ביתי, הלך ר' מאיר בדרך אחר כיון שהגיע ר"מ בנחל פגע בנחש שהיה רוצה לעבור להרוג את יהודה הענתותי וגזר עליו שלא יעבור את הנחל בלתי רשותו, הלך ר' מאיר ליהודה הענתותי וכסה פניו שלא יכירוהו כיון שראו אותו אמרו אין זה אלא גנב שרוצה לגנוב את נכסינו כיון ששמע ר' מאיר כך הלך ונחבא באבוס הגמלים וכשישב יהודה הענתותי לישב לאכול עם בני ביתו בא ר' מאיר וישב עמהם התחילו בניו לריב עמו ובקשו לגרשו ולהוציאו מן הבית אמר להם איני זז מכאן עד שאוכל כי רעב אנכי, נתנו לו לאכול ולשתות ועוד נטל ר' מאיר אח"כ חלת לחם מן השלחן ואמר לר' יהודה הענתותי טול זאת החלה ותני לי ואמור זאת לך לצדקה, אמר ר' יהודה הענתותי לא דייך שאכלת לשובע ועדיין אתה מבקש יותר, מה עשה ר' מאיר כבה את הנר והסיר את הצעיף מעל פניו והבהיק הבית לאורו, כשראו כך, הכירוהו לר' מאיר עמדו על רגליהם לפייסו, נטל ר' יהודה החלה ונתנה לר' מאיר ואמר לו זה לך לצדקה אמר לו ר' מאיר ועתה קח את אשתך ושלח אותה למקום אחר ובניך שלח למקום אחר ובנותיך תוציא מן הבית וכן עשה כאשר צוה ר' מאיר ונשאר בבית רבי מאיר ור' יהודה כיון שעברו שתי שעות בלילה התיר ר' מאיר את הנחש ועבר את הנחל ובא לביתו של ר' יהודה ויצא ר' מאיר לצרכיו ונכנס הנחש בבית של ר' יהודה ובקש להורגו מיד נכנס ר' מאיר בבית ומצא את הנחש, א"ל מה טיבך בכאן, א"ל הקב"ה שלחני להרוג את ר' יהודה הענתותי ובני ביתו, א"ל ר' מאיר למה, א"ל מפני שבימיו לא עשה צדקה, ענה לו ר' מאיר ואמר והלא אמש האכילני והשקני מלחמו ומיינו ועוד נתן לי לחם צידה לדרך, צא מן הבית כי אין לך רשות לשלוט בהם לשום דבר רע, הוציאו מן הבית בעל כרחו וסגר את הדלת בפניו ואמר לר' יהודה השמר לך שלא תפתח הדלת עד למחר, לאחר שעבר שעה אחת בא הנחש בערמה ונדמה לר' יהודה כקול אשתו ואמר ליה פתח לי הדלת בעלי שהרי צנה וקור גדול עומדת עלי, א"ל ר' מאיר אל תפתח כי אין אשתך חוצה, עמד מעט וקרא בקול בנו הגדול ואמר לו פתח לי אבי כי מתיירא אני שלא יאכלו אותי חיות רעות, א"ל ר' מאיר אל תפתח כי זה הקורא אינו בנך לך שכב ואל תפתח לו וגם קרא הנחש פעם שלישית ונדמה לו כדמות בניו ובנותיו ובכל זאת התרהו ר' מאיר ואמר לא תשמע לקולו ולא תפתח, כשראה הנחש שלא היה יכול להרוג את ר' יהודה נזדעזע ונבהל ובכה ונחבט לארץ בקרקע ואמר אוי שהעליונים גוזרים והתחתונים מבטלים והפיל עצמו ומת, לאחר שתי שעות באו אשת ר' יהודה ובניו ובנותיו, ואמר ר' מאיר לר' יהודה שאל להם אם באו הלילה לקרוא אותך, שאל להם, ואמרו לא יצאנו מפתח הבית אשר נכנסנו בו אמש עד הבוקר, א"ר מאיר לר' יהודה צא עמי ואראך מי היה קורא אותך בלילה, יצאו שניהם חוצה ומצאו את הנחש מושכב מת על מפתן הבית, מיד התחילו שתיהם ליתן שבח והודאה להקב"ה ואמר ר' יהודה ברוך שעשה לי נס ואז הודה לר' מאיר ונשבע שכל עני שיבא לידו שלא יחזירהו ריקם א"ה צריך לחקור דמכאן משמע שכל מי שאינו נותן צדקה ראוי שישכנו נחש, ונראה לי הטעם דכל מי שאינו נותן צדקה סובר שלא יחסר לחמו, דכיון שאינו נותן, לעולם לחמו מצוי לפניו משא"כ בתתו לעני שיחסר לחמו, לכן מדה כנגד מדה יבא מי שכתוב בו ונחש עפר לחמו, בכל מקום שהולך לחמו לפניו כי בכל מקום מוצא עפר כמארז"ל ויפרע ממי שבחר להיות כנחש שלעולם יהיה לחמו מצוי אצלו כפי סברתו. עי"ל עני חשוב כמת וזה לא רצה להחיות מת ע"י צדקתו, יהיה מיתתו ע"י מי שהביא. העוני והמיתה בעולם שהוא הנחש:
מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל בצדקה פעם אחת הלך וישב בספינה ובא הרוח וטבע ספינתו בים ראהו ר' עקיבא ובא להעיד על אשתו להנשא עד שלא הגיע עת לעמוד להעיד בא אותו האיש ועמד לפניהם א"ל את הוא שטבעת בים א"ל הן א"ל מי העלך מן הים א"ל צדקה שעשיתי היא העליתני מן הים א"ל מנין אתה יודע א"ל כשירדתי למעמקי מצולה שמעתי קול רעש גדול שזה אומר לזה רוצי ונעלה את האיש הזה מן הים שעשה צדקה כל ימיו, באותה שעה פתח ר' עקיבא ואמר ברוך אלהים אלהי ישראל שבחר בדברי תורה ודברי חכמים שדברי תורה קיימים הם לעולם ולעולמי עולמים שנאמר שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו ועוד כתוב וצדקה תציל ממות, ע"כ מאבות דרבי נתן. נראה לתת טעם בכח הצדקה להעלותו ממצולות ים, והטעם הוא דכל העושה צדקה מיחד קוב"ה ושכינתיה וממשיך שפע לת"ת מלמעלה ומשם מתרבה השפע למלכות לכן כיון שזה עם הצדקה גורם שפע חיות למלכות שנקראת ים לכן אף שטבע בים חיו יחיה ולא ימות וישוב לביתו ויתייחד עם אשתו להיות משפיע בביתו בכל מיני שפע:
מספר סודי רזא מי שעושה צדקה בחייו ללומדי תורה וגומל חסד עמהם, אע"פ שהוא ע"ה כשמת לומדים אותו שם:
זוהר מאן דסעיד למריה דאורייתא זכי לעותר' בעולם הזה ובעולם הבא. שם, הנותן צדקה אין צריך להתיירא מחיה בגין דחקיק ביה צלם אלהים וביה שליט על כל נפש חיה:
מעשה ברבי יהושע שהגידו לו בחלום שמח בלבך שאתה וננס קצב מושבך ומושבו בג"ע וחלקו וחלקך שרויין כאחד, כשניער רבי יהושע משנתו חשב בלבו ואמר אוי לי שמיום נולדתי הייתי תמיד ביראת קוני ולא היה לי עמל אלא בתורה ולא הלכתי ד' אמות בלא תפילין וציצית והיו לי פ' תלמידים ועכשיו שוקלים מעשי ותורתי עם קצב אחד, שלח לתלמידיו ואמר תדעו שלא אכנס לבית המדרש עד שאראה מי הוא זה האיש ומה מעשיו שהוא חבירי בג"ע, מיד הלך הוא ותלמידיו מעיר לעיר שאול שאל בשם האיש ובשם אביו עד שבא לעירו, כשנכנס לעירו מיד שאל היכן ננס קצב, א"ל אדוני למה אתה מבקש אותו אתה צדיק וחסיד ותשאל לאיש כמוהו, א"ל מה מעשיו אמרו לו אדונינו לא תשאל ממנו כלום עד שתראה אותו, מיד שלחו בשבילו ואמרו לו רבי יהושע שואל אותך א"ל ננס מי אנכי ומי אבותי בישראל שר' יהושע שואל אותי, אמרו לו לך עמנו, חשב בלבו שכל מה שאמרו לו שקר הוא אמר להם לא אלך עמכם שאתם מצחקים ממני מיד חזרו לר' יהושע וא"ל אתה מאור עינינו עטרת ראשינו איך תשלחנו בשבילו הרי הוא לא רצה לבא עמנו א"ל תדעו שלא אשוב עד שאראה אותו הלך ר' יהושע בעצמו אצלו, מיד עמד ונפל על פניו לפני ר' יהושע ואמר אז ננס מה היום מיומים שעטרת ישראל בא לפני עבדו, אמר לו דבר יש לי לדבר עמך, אמר לו דבר, אמר לו מה מעשיך ומה מלאכתך, אמר לו קצב אני ויש לי אב ואם זקנים ואינן יכולין לעמוד על רגליהם ובכל יום ויום אני מלבישם ומאכילם ומרחיצם בידי, מיד עמד ר' יהושע ונשקו על ראשו ואמר לו בני אשריך ואשרי גורלך מה טוב ומה נעים ואשרי חלקי שזכיתי להיות חבירך בגן עדן:
א"ה ראה כחה של צדקה שזה שעשה צדקה עם אביו ואמו שהיא מצוה שכלית שחייב בכבודם על שהוציאו לאויר העולם וגדלו פרנסו וזנו אותו ועכ"ז זכה להיות בחלק עם רבי יהושע בג"ע, העושה צדקה עם אחרים עאכ"ו שיזכה למעלות רמות לאין סוף ואין תכלית:
אמר בן סירא כל הנותן פרוטה לעני מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן לפי שבזמן שביהמ"ק קיים אדם נותן שקלו ומתכפר לו ועכשיו שגרמו עונותינו שאין ביהמ"ק קיים, אדם נותן פרוטה לעני מתכפר לו על כל פשעיו, אמרו עליו על דוד מלך ישראל שבכל יום ויום היה נותן צדקה לעני וכמו כן כשהיה נכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות היה נותן צדקה ואומר אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך:
א"ה כיון שהעולם עומד על החסד צריך חסד לקיימו לכך דוד היה נותן צדקה בכל יום, והנותן צדקה ניצל מן הנחשים ומן העקרבים ומן המזיקים ומכל מיני משחית:
מעשה שפעם אחת היו יוצאים יוסף ועוזיאל בדרך ובאו שני עניים בהר ועצים על ראשם, א"ל יוסף לעוזיאל אני רואה בכאן נער ועצים על ראשו ובתוך עצים עקרב ולא היה רשות לעקרב לנשוך אותו, קרא לנער ואמר לו יש לך בזאת הדרך שום צדקה, א"ל נער אחד הלך עמי לבית הכנסת והיה יתום ולא היה לו לאכול ומפתי נתתי לו ואכל עמי ביחד, א"ל אשריך שנצלת מן המיתה והיינו דאמר בן סירא ידך מן טבותא לא תמנע:
המאכיל עני על שלחנו נחשב לו כקרבן מזבח כדגרסינן במס' חגיגה (דף כ"ז) כתיב והמזבח עץ וכתיב בסוף זה השלחן אשר לפני ה'. מתחיל במזבח וסיים בשלחן ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו בזמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר עליו ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו ע"כ משום שבא עני ונותן לו משולחנו או יושיבו על השלחן לאכול:
ואפילו בעבור פרוטה אחת שאדם נותן לעני זוכה לראות פני השכינה כדאמרינן בפ"ק דבתרא (דף י"א) דרש ר' דוסתאי בר ינאי בא וראה שלא כמדת ב"ו מדת הקב"ה מדת ב"ו מביא דורון למלך ספק מקבלים ממנו ספק אין מקבלין ממנו ואם תאמר מקבלים ממנו ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה, והקב"ה אינו כן אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר אני בצדק אחזה פניך:
זוהר בשעה שהקב"ה אוהב את האדם שולח לו דורון ומהו הדורון עני שיזכה בו ומיד נרשם המצוה בפניו כחוט של חסד, ובבא ח"ו צרה בעולם רואה המשחית הרושם בפניו של זה ואינו מתקרב:
זוהר שמות (דף קט"ו) שנים הם המלוים להקב"ה, מי שעושה חסד עם העני שנאמר מלוה ה' חונן דל, ומי שמוציא הוצאות לכבוד שבתות וימים טובים, וז"ש בקהלת אין טוב לאדם כי אם לאכול כו' עד והוא ילונו פי' מלוה להקב"ה באכילה ושתיה של מצוה:
זוהר ויקרא (דף לט ע"ב) מי שהשלים נפשו של עני ונתן לו צדקה, אפילו הגיעו ימיו של אותו אדם ליפטר מן העולם הקב"ה מוסיף לו חיים על ידו:
זוהר בראשית דף ט' פתח ר' שמעון ואמר השמח במועדים ואינו נותן חלק לעניים אותו רע עין שטן שונא אותו לפי שהקב"ה במועדים מבקר לעניים ורואה שאין להם כלום לשמוח בוכה עליהם והולך למרום ורוצה להחריב העולם מלאכי עלאי אומרים לפניו רבש"ע פלוני אוכל ושותה ויכול לשמח עניים ואינו נותן להם מיד נכנס אותו המקטרג ותובע רשות ורודף אחרי אותו האיש ומסבב עליו כמה צרות מי לנו גדול כאברהם אבינו ע"ה שבשעה שעשה סעודת בנו בא השטן כדמות עני ולא השגיח עליו וגרם מיתת שרה על צער בנו של העקדה:
מדרש כל מי שמאכיל פרוסה לצדיק כאלו קיים חמשה חומשי תורה:
ילקוט תהלים דף קכ"ב גמילות חסדים הוא מעולם ועד עולם אבל הצדקה הוא רק לשלשה דורות שנאמר וחסד ה' מעולם ועד עולם וצדקתו לבני בנים וחשיב התם כמה גדול גמילות חסדים מן הצדקה.
מעשה מבן סבר שהיה רודף לעשות צדקה כל ימיו, פעם אחד נודע לו שיש יתום במדינה אחת קרובה אליו שהגיע זמן הנשואין שלו ולא היה בידו לא כסף ולא זהב במה ליכנס לחופה, מה עשה בן סבר נטל כל מה שמצא בביתו והלך ונתן לאותו יתום, ויהי בחזרתו לביתו פגע בנהר א' שהיה אורכו ארבעה פרסאות והיה שם תנין אחד שהיה מזיק לכל עובר ושב, כיון שהגיע בן סבר לאותו תנין עשה עצמו כמין גשר ועבר עליו בן סבר ולא הזיקו, כיון שעבר מן הנהר פגע באדם א' שהיה מכוער ביותר, א"ל אתה בן סבר, א"ל הין, א"ל מאין באת והוא הסיח לו כל הדבר מהיכן בא, א"ל האיש ההוא פנקסך עמי שהגיע זמנך ליפטר מן העולם, באותה שעה נשתנה פניו לירקון ונשא עיניו כלפי שמים ואמר רבונו של עולם מי שהתעסק בתורה ובגמילות חסדים ימות בשנים מועטות זו תורה וזו שכרה וגזרת עלי שאמות חוץ מדירתי כבהמה ולא יתעסקו בי אנשי ביתי באותה שעה יצא בת קול ואמר ליה הרי לך זמן עד שתלך לביתך ותשכב על מטתך, כיון שעבר ממלאך המות בא סמוך לעיר אחת וראה שבני אדם יוצאין משם, א"ל בן סבר יש כאן חכם ואקבל פניו, א"ל יש כאן חכם גדול ושמו שפיפון בן ליש והלך בן סבר אצלו כיון שראה אותו שפיפון שמח בו והביאו לביתו וראה שפניו מוריקות, א"ל שפיפון מה לך בן סבר שמא לפת אתה צריך או לדבר אחר אתה צריך, א"ל בן סבר לא לפת אני צריך ולא לכלום אני צריך הרי כל טוב עמי, א"ל שפיפון א"כ למה פניך מוריקות והוא סיפר כל מה שאירע לו בדרך, אמר לו שפיפון ש עצמך אל תירא מובטח אני שהקב"ה יציל אותך מן המיתה, כיון שעברו חמשה ימים בא ענן גדול והקיף את כל ביתו של שפיפון, א"ל תלמידיו אין אתה רואה ענן גדול שמקיף את ביתך, אמר להם ראו אם לכל העיר הוא מקיף או לבית זה הוא מקיף, באותה שעה בא מלאך המות לפני שפיפון ואמר ליה תן לי פקדון שיש בידך, א"ל שפיפון איזה פקדון יש לך אצלי, א"ל חייך ובן סבר, א"ל שפיפון לך לך למלאכתך אין לך אצלי כלום, הלך מ"ה והשיב הדברים לפני השכינה ואמר לפניו רבש"ע אין מניח אותי שפיפון ליכנס לביתו שהשביעני בשמך הגדול, א"ל לך אמור לו חייך שפיפון אין אני מבקש אלא חיי בן סבר, והשיבו שפיפון כבראשונה, באותה שעה יצא בת קול ואמרה מה אעשה לשני הצדיקים אלו שאנו גוזרין גזירה ואי אפשר לקיימה שנא' ותגזר אומר ויקם לך וכתיב צדיק מושל יראת אלהים ומי מושל בי צדיק שאני גוזר גזירה ובשבילו אני מבטלה, א"ל לכו והוסיפו ע' שנים לכל א' מהם על שנותיו עכ"ל:
מעשה ברבי ראובן שהיה חכם וחסיד וישר והיה עוסק בתורה כל ימיו ביום ובלילה וכל הגזירות שהיו באות על אותו הדור היה עומד ומתפלל לפני הקב"ה:
ומבטלם בתפלתו, ולא היה לו כי אם בן אחד והגיע קיצו של אותו הבן להפטר מן העולם בא מ"ה לפני רבי ראובן אביו ואמר דבר אחד יש לי לומר לך א"ל אמור, א"ל הגיע קץ של בנך להפטר מן העולם א"ל אם כך הוא גזר הקב"ה גזירה זו אין אנו יכולים לבטלה, אלא בבקשה ממך שתתן לי זמן שלשים יום ואקח לו אשה ואעשה לו חופתו ואח"כ עשה שליחותו של מקום, א"ל המלאך הרי הוא בידך כטוב בעיניך עשה, הלך ר' ראובן לביתו ולא הגיד הדבר לשום אדם ונשא אשה, ונתן ביד בנו עלי הדס, וא"ל לך זמן כל בני העיר (לסעודת נשואין) וכשהלך לזמן פגע בו אליהו, וא"ל היכן תלך א"ל אבי שלחני לזמן כל בני עירי. א"ל יש לי דבר אחד לומר לך, א"ל ומה הוא, א"ל בני הגיע קיצך למות, א"ל אם כך גזר הקב"ה אין מי יכול לעכב איני גדול מאברהם יצחק ויעקב, א"ל בני אומר לך דבר אחד כשתזדמן בני העיר ותשב בסעודה עם הזקנים אל תטעום כלום אלא יהיו עיניך בדלת, והאדם שיבוא כעני וראשו פרוע ובגדיו פרועים ושער ראשו מקולקלים דע כי הוא מלאך המות, ותתחנן לו ותפול על רגליו ותבקשהו שיאכל עמך, והזהר שלא תניחהו אלא תפוס בו בחזקה שיאכל וישתה, ואם לא ירצה לישב בסעודה, קחהו בחופתך והאכילהו והשקהו, הלך אליהו ז"ל לדרכו וגם הבן הלך לביתו ולא הגיד לא לאביו ולא לאמו ולא לארוסתו, באו הזקנים וישבו בשולחן וישב גם החתן עמהם והיו עיניו מסתכלים לדלת ומן הצער והדאגה לא אכל ולא שתה. וכשהיו העם אוכלים ושותים בא מ"ה ונדמה לו כעני וראשו פרוע ובגדיו פרועים ושערותיו מקולקלים כיון שראהו החתן עמד מן השלחן ונפל לפני רגליו ותפשו בחזקה. וא"ל אדוני שב בסעודה ואכול. א"ל לא אשב. א"ל הכנס ושב עם הזקנים תפשו בחזקה והושיבו בין הזקנים בחופתו והביא לפניו כל מיני מעדנים ונראה לו כמו שאוכל ושותה. אח"כ א"ל בני כשהיית בונה ביתך התבן שלה מהיכן לקחת. א"ל מבעל הגורן. א"ל בני בעל הגורן מבקש את תבנו. א"ל נקח תבן אחר וניתן לו. א"ל אינו רוצה כי אם תבנו. א"ל אם כן אנו נותצים את הבית ומפרידים את הטיט ומוציאין את התבן וניתן לו. א"ל בני אין בעל התבן אלא הקב"ה והתבן הוא נפשו. הוא שלחני ליטול את נפשך ואני הוא המלאך המות. א"ל א"כ תן לי רשות שאצא ואראה את אבי ואת אמי ואת ארוסתי. אמר לו לך. הלך לאביו ולאמו. וסיפר להם זאת. מיד עמד ר' ראובן אביו ונתעטף והיה מתפלל וביקש רחמים על בנו והיה הבן בוכה כנגדו ומחבקו ומנשקו ויצא ואמר למ"ה אפייסך מאד שתתן לי רשות שאכנס לחופתי ואנשק לארוסתי. א"ל לך. הלך אצל אשתו ונשקה. ואמר לה תהי יודע שבא מ"ה ליטול את נפשי. אמרה לו ומה אמרת לו. אמר לה לא אמרתי לו כלום. אמרה לו עמוד כאן ואני אלך לדבר עמו. יצאת ואמרה לו אדוני אתה בא לקחת את נפש בעלי. א"ל הין. אמרה לו לא כך כתיב בתורה כי יקח איש אשה חדשה נקי יהיה לביתו שנה א' ושמח את אשתו אשר לקח, אמר לה המתן ואלך להקב"ה אולי יעשה למען שמו וירחם עליו. עלה לרקיע ומצא שם מיכאל וגבריאל ומלאכי השרת עומדים ומבקשים עליו רחמים ואומרים רבש"ע כל גזירות קשות הבאות לעולם רבי ראובן עומד לפניך ומתפלל ואתה מבטל אותם בעבורו ועכשיו כלנו מבקשים עליו רחמים ואין אתה שומע לנו עשה נא למען שמך הגדול ותרחם עליו. ומ"ה בא ואמר לפני הקב"ה כך וכך אמרה לי אשתו. מיד נתמלא הקב"ה רחמים ונהפך גזר דינו לחיים והוסיף לו הקב"ה על שנותיו ע' שנה כנגד ז' ימי החופה לקיים מה שנאמר רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם:
מעשה מילקוט רות. חסיד א' שירד מנכסיו והיה לו אשה צנועה ובשביל גודל עניו נעשה שכיר. פ"א היה חורש בשדה. פגע בו אליהו ז"ל כדמות ערבי. א"ל יש לך ז' שנים טובות. אימתי אתה מבקש אותם עכשיו או בסוף ימיך. א"ל קוסם אתה אין לי מה ליתן לך אלא הפטר מעלי בשלום וחזר אצלו עד ג' פעמים. בפעם שלישי אמר ליה אמלך באשתי. הלך אצל אשתו אמר לה בא אלי אחד עד שלשה פעמים ואמר לי יש לך ז' שנים טובות אימתי אתה מבקש אותם עכשיו או בסוף ימיך. ואמר לאשתו ומה אתה אומר. אמרה לו לך אמור לו הבא אותם עכשיו. הלך ואמר ליה הבא אותם עכשיו, אמר ליה לך לביתך ואין אתה מגיע לשער חצרך עד שתראה ברכה מצויה בבית וכן הי' שהיו יושבים בניו לחפש בידם העפר ומצא ממון כ"כ שיוכלו לזון ממנו ז' שנים וקראו לאמם ולא הגיע לשער עד שיצאת אשתו לקראתו וסיפרה לו, מיד הודה להקב"ה ונחה דעתו עליו, א"ל אשתו כבר המשיך עלינו הקב"ה חוט של חסד ונתן לנו ממון לזון ממנו ז' שנים נעסוק בשנים הללו בג"ח שמא הקב"ה מושך הממון מאצלנו, וכן עשתה ג"ח, וכל מה שעשתה ג"ח בכל יום ויום:
אמרה לבנה הקטן כתוב כל מה שאנו נותנים וכן עשה, לסוף ז' שנים בא אליהו ז"ל ואמר לו הגיע העונה ליטול כל מה שנתתי לך, א"ל כשנטלתי לא נטלתי אלא מדעת אשתי, אף כשאני מחזיר איני מחזיר אלא מדעת אשתי, הלך אצלה ואמר לה כבר בא הזקן ליטול את שלו אמרה לו לך אמור לו אם מצא אחרים שנאמנים יותר מאתנו תן להם פקדונך וראה הקב"ה דבריהם וג"ח שעשו והוסיף להם טובה על טוב לקיים מה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום:
מובא בס' יש נוחלין וז"ל למי אוי למי אבוי למי שיעזוב ממון הרבה ויוליך עמו עונות הרבה ולא עשה טובות מממונו, עליו נאמר עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו כי בשעת פטירתו אין מלוה אותו כל הונו להליץ בעדו כי אם תורה ומעשים טובים:
מובא בס' שבט מוסר וז"ל בני במקום שתניח ממונך כדי שתתקשר נפשה של אשתך בנפשו של איש הלוקחה אחר מותך פזר אותו ממון לצדקה כדי שתתקשר נפשך עם השכינה, וכי יש שטות גדול מזה לטרוח כל ימי חייך להפריד נפשך ולהרחיקה מצרור החיים כדי לקרב ולדבק גוף אשתך בגוף איש אחר, שעל ידי הממון שטרחת להיות קובץ על יד, כולם קופצים אליה לקחתה, וגם היא מכח ממונך שהנחת לה מתאמצת ללכת עם מאהביה:
מספר סם חיים על פסוק אל תיגע להעשיר ר"ל להעשיר לאחרים, שלפעמים מניח אדם עושרו לנושא אלמנתו ועל כן לא תיגע להתעשר, וזהו סכלות בני אדם שממונו אשר יעזוב לאחרים חביב עליו יותר מנשמתו העניה והאומללה ואינו מפזר ממונו לצדקה כדבעי למעבד לפום גמלא שיחנא כדי שתלך צדקתו לפניו לשומרו בדרך מכל אותם כתות מלאכי חבלה אף וחמה ומשחית אשר כל האויר מן הרקיע לארץ מלא מהם, ובהכרח צריכה נשמתו לעבור אותם חיילות וכחות הטומאה ופוגעין בה ומעכבים עליה הדרך ומצערין אותה בכל מיני צער ועינוי ר"ל ואז צדק לפניו יהלך לשומרו בדרך וזהו שאמר יש רעה חולה אדם אשר יתן לו האלהי"ם עושר ונכסים נפשו לא תשבע מן הטובה, נפשו דייקא, אוי ווי זכור נא למי היית טרח ועמל כל ימיך הלא על עולם שאינו שלך:
ספר תורת חכם על מאמר ג' שותפים יש לאדם בניו ובני ביתו, וממונו ומעשיו הטובים, בשעת פטירתו מכניס בניו ובני ביתו ואמר בבקשה מכם הצילוני מדין המות הרע הזה והם משיבים ואומרים אין שלטון ביום המות לא כך כתיב אח לא פדה יפדה איש, והוא מכניס ממונו ואומר הצילני, משיב לא יועיל הון ביום עברה, והוא מכניס מעשיו הטובים ואומר להם הצילוני והם אומרים חייך עד שלא תבא הרי אנו מקדימים לפניך שנאמר והלך לפניך צדקה:
הקשה הוא ז"ל וז"ל ראוי להעיר על זה המאמר, חדא מי פתי יסור הנה בדעתו להנצל מן המיתה, הלא אבות העולם וכל הצדיקים מיום בריאת העולם לא הנצלו ואיך הוא רוצה להנצל, וביותר קשה מה שאמר אח"כ מכניס ממונו ואמר הצילוני איך עולה על דעתו שהממון יכול להצילו, אם הבנים ובני ביתו לא יוכלו להצילו איך יועיל לו דבר שהוא דומם אוי האומרים לעץ הקיצה, עורי לאבן דומם, ואם נאמר שמה שאמר מכניס ממונו, ר"ל הממון שהוציא לצדקה קשה איפכא איך משיב ואומר לא יועיל הון ביום עברה, למה לא יועיל הממון שהוציא לצדקה, ועוד אם קאי על הממון שהוציא לצדקה א"כ איך קאמר אח"כ מכנים מעשיו הטובים היינו הך וכי הצדקה אינו מעש"ט, ואיך עושה חלוקה אחרת בפני עצמה מאחר שהכל דבר אחד:
אמנם נראה שהענין הוא כך, כי זה האדם פיקח הוא בדעתו וחושב מחשבות להנצל כי אמרו רז"ל ג' דברים מקרעין גזר דינו של אדם צעקה צדקה ושינוי מעשה, ולכן כאשר אדם זה ראה עצמו אחוז בחבלי המיתה ותקרב נפשו למות אז נתן אל לבו אלו הדברים שהן מקרעין ג"ד, ולכן הוא מכנים ראשונה לבניו ולבני ביתו וכוונתו שהם יבקשו עליו רחמים לפני הקב"ה ולכן אמר להם בבקשה מכם הצילוני, ואינו אומר כך בחלוקות אחרות לא בענין הממון ולא בענין מעשים טובים רק הצילוני סתם וכאן אמר בבקשה מכם הצילוני, ר"ל שהגיד להם שרצונו שהם יצילוהו ע"י הבקשה והתפלה כי צעקה מקרע גזר דינו של אדם, והם משיבים לו ואומרים ואין שלטון ביום המות, כי אמרו חז"ל לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שנא' היערך שועך לא בצר כי אז קורע גז"ד, אמנם אם יעשה כך ביום המות עצמו לא יועיל לו להיות נקרע גז"ד וזהו שאמר אין שלטון ביום המות, ר"ל באותו יום אין מי ששולט להסיר ממנו המות והיינו מה שאמר ג"כ בפסוק ואתחנן אל ה' בעת ההוא, ר"ל לפי שהתחנונים אלו שעשה משה רבע"ה היה בעת ההוא בשעה שנטה למות ולכך לא הועיל לו, ולכן אח"כ מכניס ממונו אחר שראה שלא יועיל לו ענין הצעקה, עכשיו חזר לתפוס דרך אחרת ומכניס ממונו ואמר הצילוני, ר"ל לעשות צדקה מממונו אדעתא להנצל מן המות אחר שידע דליכא איסור בדבר שהרי אמרו רז"ל האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, והוא משיב לא יועיל הון ביום עברה, כי אע"ג שצדקה מקרעת גז"ד של אדם, היינו שאם יעשה צדקה בהיותו בריא אולם, אמנם אם יעשה צדקה ביום עברה עצמו בשעה שנוטה למות לא יועיל לו הונו כל כך, ולכך כאשר יראה שהשני דברים שמקרעין גז"ד של אדם שהם צעקה וצדקה לא הועיל לו, אח"כ מכניס מעשיו הטובים וא"ל הצילוני, והיינו המעשים טובים שעשה כבר בהיותו בריא כי אלו בלי ספק יצילוני, אומרים לו חייך הרי אנו מקדימים לפניך שנאמר והלך לפניך צדקך עכ"ל:
ולע"ד נראה עם מה שקבלתי מפי סופרים ומפי ספרים הביאו ג"כ בספר חסידים שאם אדם מבקש על חולה לפני המקום ואומר נפשי תחת נפשו, ימות הוא במקומו, והחולה יקום וחיו יחיה, ולכן אין לאדם לומר על שום חולה כך, והנה זה עצמו הוא מה שמבקש החולה מבניו ומבני ביתו בבקשה מכם הצילוני מדין המות הרע הזה כלומר בבקשה מכם להקב"ה שתבקשו ממנו להיות נפשכם תחת נפשי וע"י כך הצילוני מדין המות, והם משיבים לו דאין שלטון ביום המות, דזהו דוקא מועיל כשאדם מעצמו בחפצו ורצונו אומר כך וכפי אמיתות כוונתו נעשה בקשתו, אבל לא בדרך שליטה לגזור על אדם בכח בדרך שליטה שיאמר כך בעל כרחו כי אינו מועיל כלום. וכשרואה כך מכניס ממונו ואומר הצילוני אין הכוונה שמדבר עם הממון עצמו שיצילוהו שאין שוטה שיאמר כך, אלא פי' מכניס ממונו להנצל על ידה, כגון שיתנו אותם לאיש אשר הרבה בתירה ובמצות, שבשביל הממון יתן לו חלק בלימוד ובמצות שעשה שיחשבו כאילו הוא בעצמו עשאם, והוא משיב לא יועיל הון ביום עברה, כלומר בשלמא אם הוא בחייו היה נותנם לאחר כדי שילמוד ולחלוק עמו כזבולן ויששכר אז מועיל להיות צל הכסף בצל החכמה, אמנם אם לאחר שלמד האדם יאמר לו איש קח כסף כדי לחלוק עמך בשכר תורתך ומצותיך שעשית כבר אינו מועיל דכתיב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו כמארז"ל, וכשראה כך מכניס מעשיו הטובים, כלומר מעשיו שעשה בעצמו והם ההולכים לפניו ומצילים אותו שנאמר והלך לפניך צדקך:
מס' יד יוסף כי יהיה בך אביון מאחד אחיך לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך כי פתוח תפתח את ידך כו', יובן על פי מדרש קהלת וז"ל תני בשם ר' מאיר כשאדם בא לעולם ידיו הם קפוצות, כלומר כל העולם שלי אני נוחלו'. וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הם פשוטות, כלומר לא נחלתי מן העולם כלום כדכתיב ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה, לזה אמר כיון שסופך לפתוח ידך בעת פטירתך ולהניח הכל א"כ תפתח ידך מעכשיו ויועיל לך הפתיחה מה שלא יועיל לך בעת פטירתך:
מעשה באיש א' עשיר גדול מאד והיה חושב בלבו ואומר מה יתרון לי בכל עמלי ומה יועיל לי עושרי והוני בעת מותי, והיו אומרים לו בני אדם שיעשה צדקה וחסד מהונו והוא ילונו בעמלו ויהיה לו צידה לדרך, כי העושר אינו עומד וקל מהרה יאבד שנאמר התעיף עינך בו ואיננו, ונשבע העשיר הזה שלא ליתן צדקה מהונו אלא למי שנתייאש בטחונו מן העולם, ויהי היום ויצא חוץ לעירו וימצא לאחד עני מאד שיושב באשפה ועליו בלויי סחבות שהיה מתכסה בהם, ויאמר בלבו אמנם זה וודאי נואש מטוב העולם ומייחל המות לפי שהוא בצער גדול ואין לו עוד בטחון בעולם הזה ונתן לו מאה דינרים, ויתמה העני מאד ויאמר למה נתת הממון הזה לי לבדי כ"כ. ולא נתת בין כל עניי העיר. ויאמר לו מפני שנשבעתי שלא לתת צדקה אלא למי שנואש מטוב העולם הזה, ויאמר לו האביון קח ממונך טיפש וכסיל כי אתה נתייאשת מטוב העולם ואני בוטח בחסד ה' ואייחל רחמיו בכל עת ועונה שנא' ורחמיו על כל מעשיו, הלא כתיב מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון, הלא תדע כי אין מעצור לה' להעשירני ולהצילני מן הצרה הזאת, עזוב הטפשות זאת ויהיה טוב לך, ויאמר לו העשיר זה שכרי שרחמתי עליך שחרפתני וגדפתני, ויאמר לו העני אתה חשבת שגמלת עמי ולא היה כן אלא הרגזתני, כי אני לא נואש מטוב העולם כי אם המתים, ויאמר העשיר בלבו א"כ הוא. עתה אלך ואקבור הממון הזה בבית הקברות עם המתים שנתייאשו מטוב העולם הזה ויעש כן. ויעברו עליו זמנים ויתרושש העשיר ולא נשאר לו מכל עושרו כלום. וכראות כי צר לו וילך ויחפור בבית הקברות להוציא את הממון שטמן. וימצאוהו השומרים ויתפשוהו ויביאוהו לשר העיר. והיה השר העיר אותו עני של אשפה. כי כשמת שר של אותה העיר נתקבצו אנשי העיר וישימו את זה העני עליהם לראש ולקצין לפי שהיה בן טובים וכשהביאו אותו לשר העיר ויאמרו להשר אדונינו להאיש הזה מצאנו חופר הקברים להפשיט מהמתים תכריכהון ויראהו השר ויכירהו ויתנכר אליו וידבר אתו קשות ויאמר לו מה המעשה הזה אשר עשית חי נפשי כי בן מות אתה, ויאמר לו, אדוני חס ושלום כי לא עלה בלבי מעולם לעשות הנבלה זאת. אבל אירע לי כך ויספר לו את כל המעשה והסיבה אשר הביאהו לטמון הממון בבית הקברות, ויאמר לו השר לא חכירני. ויאמר לו איך יכיר עבד לאדוניו, ויאמר לו השר אני הוא העני שישבתי באשפה שאמרת שנתייאשתי מטוב העולם ויקם אליו ויחבקהו וינשקהו ויצו מיד להוציא את הממון מבית הקברות ולתת לו ויצו עוד להביא לו ארוחה ומשאת מבית השר דבר יום ביומו כל ימי חייו. יתברך השם המשפיל ומרים. מוריש ומעשיר שנאמר מקים מעפר דל:
א"ה מכאן תראה כחה של צדקה שזה העשיר חשב לעשות עם אותו שבאשפה צדקה ולבסוף לא עלתה בידו לעשות וטמן כל ממונו בבית הקברות. עכ"ז עלתה לו זכות המחשבה להציל ממות נפשו ולהיות מזונותיו קצובים לעולם מבית השר בלי עמל ויגיעה ק"ו העושה צדקה במעשה:
ילקוט תהלים דף קנ"ד ועושה חסד לאלפים וכו'. אמר דוד לפני הקב"ה. רבש"ע אלו באים מכח תורה ומעשים טובים אבל אני איני בא לפניך אלא כעני המבקש צדקה אני בצדק. אשבעה בהקיץ תמונתך. שאמרת כי לא יראני אדם וחי בעוה"ז. אבל לעוה"ב בהקצת המתים אני שבע לראות שנא' הנה אלהינ"ו זה קוינו לו ואומר כי עין בעין יראו. אני בצדק אחזה פניך. מה ראה דוד לפרש כחה של צדקה לבד, מפני שבשביל הפרוטה שאדם נותן לעני זוכה ומקבל פני השכינה. בנוהג שבעולם מטרונה המקבלת פני המלך היא עושה עטרה כפי כבודה ועל ידי העטרה שמכנסת לעטר את המלך ראתה פני המלך. ואדם בפרוטה שנותן לעני זוכה ומקבל פני השכינה, ד"א אני בצדק אחזה פניך. מה ראה דוד לפרש כח של צדקה בלבד, אלא ללמדך שאפי' רשעים שאין בידם אלא זכות של צדקה לבדה. בזכותה זוכין שמקבלים פני השכינה שנא' ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר. הכל רואין צדיקים ורשעים. אם כן מה בין צדיקים לרשעים. אלא כדי שידעו הרשעים לפני מי הם מכעיסין וידעו הצדיקים לפני מי הם יגעים:
א"ה כבר פרשתי על ענין זה למה אפילו רשעים שאין בידם אלא זכות של צדקה לבדה זוכין שמקבלים פני שכינה. ונראה עוד לומר טעם. דכיון שעם הצדקה בורא האדם נפשות רבות שמחיה לעני בצדקתו ומוליד בנים ובנות ועושים תורה ומצות עד סוף כל הדורות נמצא דמי שנתן לו הצדקה עליו יחשב כל אותו עסק של תורה ומצות וכאלו הוא בעצמו עסק ועשה. ולכן אע"פ שאין בידם זכות. זוכין לראות פני שכינה. מיהו כיון שהוא בעצמו לא כיוון לזה בעת נתינת הצדקה. מצטער קצת בראות פני השכינה איך הכעיסו לפניו ע"כ:
מכילתא לא על זבחיך אוכיחך אר"נ בשם ר"ב אם אדם זוכה לעשות צדקה הקב"ה כותבה כנגדו שנאמר ועולותיך לנגדי תמיד. א"ה נראה לפרש בדרז"ל לשעבר כל מי שהי' עושה מצוה הנביא כותבה אבל עכשיו שאין נביא אליהו ומלך המשיח כותב והקב"ה החותם ע"י. והנה החידוש כאן דמעלת הצדקה היא שהקב"ה בעצמו כותבה ועוד לה מעלה שכותבה שתהיה לפניו תמיד שנאמר ועולתיך לנגדי תמיד כדי שלא ימצא שום קטרוג מקום לעבור לבא לפניו לקטרג עליו. דהצדקה הכתובה לפניו היא כמסך מבדיל לפני המקטרג מלעבור:
ילקוט משלי משם מדרש דרי"ד. דבר אחר טוב ארוחת ירק ואהבה שם, כנגד מי אמר שלמה המקרא הזה כנגד שני בני אדם שפגעוהו בשעה שירד ממלכותו והיה מחזיר על הפתחים בשביל הפרנסה. פגע בו אדם אחד ונשתטח לפניו, א"ל אדוני המלך אבקש ממך שתשגיח עלי ובוא אלי היום. מיד הלך עמו והעלהו לעליה וזבח בשבילו שור והביא לפניו הרבה מטעמים. והתחיל להזכיר לו דברי מלכותו ואמר לו זכור אתה שעשית כך וכך כשהיית מלך. כיון שהזכיר לו ימי מלכותו התחיל גועה ובוכה בכל אותה סעודה, עד שעמד והלך משם בבכיה. למחר פגע בו אחד והשתטח לפניו וביקש ואמר אדוני המלך בקשתי שתבוא אצלי היום, א"ל מה אתה מבקש לעשות לי כשם שעשה לי חברך, א"ל אדוני איש עני אני ואין לי אלא מעט ירקות ואניח לפניך, אם רצונך בא עמי לביתי, מיד הלך עמו לביתו, כיון שהגיע לביתו רחץ פניו וידיו ורגליו והביא לפניו מעט ירק, והתחיל אותו האדם לנחמו ואמר אדוני, שבועה נשבע הקב"ה לאביך שאינו פוסק המלוכה מזרעו שנא' נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך, אלא כך דרכו של הקב"ה מוכיח וחוזר ומרצה שנא' כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, אבל הקב"ה עתיד להחזירך למלכותך, כיון ששמע כך שבע. רבי חייא בר אבא ור' אבא בר בניומי בשם ר' יוסי בן זימרא אמרו כיון שחזר שלמה למלכותו ונתנבא בחכמתו על זה טוב ארוחת ירק שאכלתי אצל העני משור אבוס שלא האכילני אותו עשיר אלא הזכירני צערי עכ"ל:
בספר המפואר, הביא מארז"ל וזהו לשונו גרסינן במדרש הפסוק הזה של ויזרע יצחק מתחיל בוי"ו וחותם בה"א סי' י"ה רמז לשם י"ה שמברך למי שנותן צדקה לעניים ע"כ:
א"ה הטעם דשם י"ה מברך למי שנותן צדקה, שהוא מדה כנגד מדה, הוא עם הצדקה גרם לייחד לעני עם אשתו, דשם י"ה בין איש לאשה יו"ד של איש וה"א של אשה כאומרם רז"ל לכך יתברך משם י"ה, עוד י"ל כיון דעל ידי הצדקה גורם יחוד למעלה ליו"ד עם ה"א לכן מתברך משם י"ה, עי"ל י"ה רמז לשכינה בגלות שהיא דלה כנודע והוא מרחם על דלים לכן יתברך משם י"ה. ע"ש מרז"ל כל הצדקות שישראל עושים בעוה"ז הולכות עמהם לעוה"ב וינוחו אצלם בג"ע שנא' יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו, ושלום זו צדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, והעושה צדקה מובטח לו שיהי' בהשקט ובטחה בעוה"ב שנאמר עבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם ע"כ:
א"ה נראה באמרו שהצדקות ינוחו אצלם בג"ע, הם המלאכים שנעשו מכל פעם ופעם שעשה צדקה, כי מכל מצוה נברא מלאך כנודע, ומעלת מצות הצדקה הוא, שהמלאכים שנעשו ממנה אינן זזין מאצלו כדי שיהיו מרכבתו והם לו דוגמת שרי המרכבה, והמלאכים שנבראו משאר המצות שעשה הם המשמשים בפניו, ונראה דזהו כוונת התנא דשכר מצוה מצוה, ירצה מהמצוה נברא מלאך ומשמש לפניו ונמצא דשכרו המצוה עצמה, וזהו ג"כ כוונת התנא אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה כנגדה, שהנה מכל דבור ודבור של תורה שאדם מוציא מפיו נברא ג"כ מלאך ומשמש באופן שאם למד תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה שבכלל השכר הם המלאכים שאתה בורא שישמשו בפניך, וכשיעור שאתה לומד כך אתה בורא מלאכים אם מעט מועט שכרך ואם הרבה נבראים הרבה ונמצא יש לך שכר הרבה כנגדה, עוד נראה באומרו שהצדקות ינוחו אצלו הם העניים עצמם נשמותיהם ינוחו אצלו בג"ע, כלומר זה החיינו וקיימנו בצדקתו זכינו בשבילו לקיים, תורה ומצות ולהוליד בנים להניח זרע בארץ והוא אבינו ואנו בנים לו אין אנו זזין מאצלו, ועל ידי כך יש הכרזה על זה תדיר בעולם המלאכים על צדקותיו אשר עשה כיון שהם אצלם לעין כל:
פסחים פרק י' (קי"ט ע"א) עושר שמור לבעליו לרעתו א"ר שמעון בן לקיש זו עושרו של קרח, ואת כל היקום אשר ברגליהם, א"ר אלעזר זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, פרש"י ז"ל על זה עושרו של קרח, שעל ידי רוב ממונו נתגאה ונטרד מן העולם:
א"ה ראה חיבתו של הקב"ה עם העני שהנה העושר מעמידו לאדם על רגליו שמשמח לבו, דנמצא שהעני לבו עצב עליו על שאין לו ממון לשמחו ועכ"ז שכינה שורה עליו דכתיב את דכא אתי דכא כמרז"ל ואע"פ דאין שכינה שורה מתוך עצבות כמרז"ל, אין זה כי אם מרוב חיבתו עמו, ראה עתה שהנוגע בעני כנוגע בבת עינו, והמחזיקו ומשמחו מה מאד גדול שכרו, ובזה נראה דזה יהיה כוונת מאמר רז"ל אמר הקב"ה כל מי שעושה עם עני כאילו עמי עושה, דהנה כיון שעושה עם העני, העני עומד בשמחה וגורם שהקב"ה שורה מתוך שמחה דכך רצונו ונמצא עושה עמו כביכול, משא"כ כשאין עושין צדקה עם העני, העני עומד בעצבות וגורם להקב"ה להיות שורה מתוך עצבות והוא נגד רצונו אלא דשורה על העני מתוך חיבתו עמו:
כתובות פ"א אמר ליה קום אימא מילתא כנגד מנחמי אבלים, פתח ואמר אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של א"א שנא' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם ברוך אתה השם המשלם הגמול:
א"ה ראה כח הג"ח עד כמה מגיע שנעשה שותף עם א"א ע"ה ועם הקב"ה, ורמוז לזה, שלא קאמר בקיצור אחינו גומלי חסדים הקב"ה ישלם לכם גמולכם ברוך אתה ה' המשלם גמול, אלא האריך לומר בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של א"א, לומר שהם כמותו שותפים לו, ואמר בעל הגמול ישלם לכם, לומר שהקב"ה בעל הגמול לשלם חסד, וא"כ דומים לבוראם גומלי חסדים כמוהו משלם הגמול:
בספר מלכי יהודה דף ח' ע"ב, ידוע שהכל מרובה על החלק, ולפי זה הכל מעולה מן החלק, ועכ"ז לפעמים יהיה מעולה החלק מן הכל והוא בענייני הצדקה, שאותו חלק מנכסיו שנותן האדם לצדקה הוא מעולה וחשוב מכל נכסיו, א"ה הטעם הוא כיון שהצדקה שנותן האדם לעני כאילו נותנה כביכול להקב"ה כנודע דכתיב מלוה ה' חונן דל, וזה הטעם שדוקא בענין הצדקה החלק מעולה מן הכל יען שחלק זה הולך אל הכל שהוא הקב"ה:
בספר רוממות אל על פסוק הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, כלומר ההון ועושר נשאר בביתו והוא יפרד מהם, וצדקתו עומדת לעד והולך לפניו, לכן ישתדל לפזר מעותיו לצדקה שהוא הדבר ההולך עמו ע"כ:
כתבי האר"י. מורי זלה"ה היה נותן הצדקה בשמחה רבה ובטוב לבב ולפעמים לא היה מסתכל אם נשאר לו מעות, והיה נותן מעומד, א"ה הטעם שהיה נותן הצדקה בשמחה רבה ומעומד, משום שהצדקה שאדם עושה עם העני כאילו עושה עם הקב"ה כמארז"ל ע"פ מלוה ה' חונן דל וכי יש שמחה גדולה מזו שבנותנו לעני כאלו נותן למי שהכל שלו, ובהיות שהקב"ה בימינו של העני שנא' כי יעמוד לימין אביון, לכן ראוי לנותנה מעומד לפי שהשכינה לפניו שהיא בימין אביון:
זוהר ת"ח מלכות שמים איהו בי מקדשא לקיימא על מסכנין בגין צלא דשרות' וצדיק דא איהו איקרי גבאי צדקה למיחן ולמיזן לכולא דכתיב פזר נתן לאביונים ובגין כך גבאי צדקה נטיל אגרא לקבל כולא:
א"ה אומר וצדיק דא איהו איקרי גבאי צדקה, לפי שהצדקה גורם שפע לייחד ת"ת ומלכות על ידי צדיק חי עלמין ולכך גבאי צדקה נקרא צדיק:
שקלים בעין יעקב דף ל"ד, מפסולת של לוחות העשיר משה, מחצב אבנים טובות ומרגליות גלה לו מתוך אהלו ומשם העשיר ע"כ, א"ה יש לחקור למה לא העשירו באופן אחר כ"א במחצב בתוך אהלו, ונראה שהוא בא לרמוז לעוסק בתורה שהקב"ה יזמין לו פרנסתו בתוך ביתו, ואל יעזוב התורה בשביל דוחק השעה:
ברכות בעין יעקב פ"ג, ת"ר חסידים הראשונים היו שוהין שעה א' קודם התפלה וכו', וכי מאחר שהיו שוהין ט' שעות ביום לשלשה תפלות תורתן האיך משתמרת ומלאכתן אימתי נעשית אלא מתוך שחסידים היו תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת:
א"ה מכאן מודעא רבה דאם הגזרה אמת, החריצות שקר. דהנה מזונותיו של אדם קצובין לאדם בכל יום ויום ששליש היום הקב"ה יושב וזן כל באי עולם מקרני ראמים עד ביצי כינים כדאמרינן בגמרא בע"ז, וא"כ חריצותו של אדם והשתדלותו למהר במלאכתו שקר, אם נגזר עליו מעט אין השתדלותו יכול להרבות על מה שנגזר עליו, לכן אין טוב לאדם כי אם לעבוד לבוראו בנחת ובישוב לבו כדי שיוכל לכוין בתפלתו ואל יטרידהו מחשבות עסקיו למהר להן לומר פן ירבה, כי לא יועיל לו כלום, ומה הוא שמועיל לו עבודת הבורא לעבדו בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו, ואז מיעוט מלאכה שיעשה מתברכת וכדאמרינן:
לב אריה פ' בהר דף פ"ה משם בעל שפתי כהן, מלבד עולת הבוקר, מלב"ד נוטריקון 'מלוה 'לעני 'בשעת 'דוחקו כאלו הקריב עולת הבוקר ואם תעשה כך אתי עמי במחיצתי ע"ש באריכות:
א"ה המלוה לעני בשעת דוחקו כאלו הקריב עולה, פירשו המפורשים בשעת דוחקו של מלוה, שאפי' שהוא עצמו בדוחק אפ"ה מלוה לעני, שאם חוזר ללוה, לעולם הוא בדוחק כי עני הוא, ונראה הטעם למה נחשב כאלו הקריב עולה, כי העני בהיותו רעב גורם התגברות תום על חום הטבעיי ומלחך הדם שבגופו ונשרף כל הגוף וכמאמר המקונן עורנו כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב, דמזלעפות הרעב מתרבה החום הטבעי ושורף הגוף כתנור נכמר, והנה ידוע שהעולה כליל, לכן המלוה לעני בשעת דוחקו, שהמלוה עצמו יושב בדוחק אין לחם ועם כל זה מה שיש בידו מלוה לעני, וגורם לגופו התגברות חום הטבעי השורף כל הגוף, בדין הוא שיחשב לו כאלו הקריב עולה שכולה כליל:
דרך ארץ זוטא פ"ה, יהי ביתך פתוח לרוחה כדי שלא יחסרו מזונותיך, א"ה כוונת מאמר זה יובן בדרז"ל בב"ר אהל של א"א מפולש היה שהיה פתוח לד' רוחות שכל מי שבא מאיזה צד שימצא פתח פתוח ובשביל כך ברכו השם בממון דכתיב ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב כדי שיספיק להכנסת אורחים כי אין מספר, לזה אמר יהי ביתך פתוח לרוחה כדי שלא יחסרו מזונותיך, לפי שכיון שעול אחרים עליך להאכילם ולהשקותם הקב"ה ממציא לך מעות להוצאות העניים אוכלי שולחנך:
פרקי דר' אליעזר פמ"ד כל העושה חסד עם אחד מגדולי ישראל כאלו עושה חסד עם כל ישראל, ובשביל חסד שעשה יתרו עם משה נמלטו בניו מתוך עמלק שנאמר ויסר קני מתוך עמלק, א"ה כיון דשקול משה כנגד כל ישראל נמצא שהחסד שעשה לו יתרו עשהו לכל ישראל ובפרט דמשה הוא אדם בסוד אדם דוד משיח היינו משה, ובגופו של אדם תלוים כל נשמות ישראל, וכן העושה חסד עם אחד מגדולי ישראל כיון שעיני כל ישראל עליו, שקול ככל ישראל ונחשב כאלו עושה עם כל ישראל:
ספר חסד לאברהם דף י"ט ע"ב, וז"ל צריך האדם בהיותו נכנס אל הקדושה ואל הדביקות הנפלא בעיון התורה שאז עונותיו גורמים לו כמה מכשולים בקושיות, צריך שיתחזק ויבטלם ולא יהיו מפרידים בינו ובין קונו, וצריך לדעת שזה גרמו לו עונותיו ויתחזק בעסק התורה ובעסק המצות ובצדקה ויתמיד העיון ואז ישכיל עכ"ל. א"ה מה שייכות יש לצדקה כדי שישכיל האדם בתורה. ונראה שהוא מדה כנגד מדה הוא פקח לבו של עני ע"י שהאכילו והאיר את עיניו, גם הקב"ה מפקח דעתו ומאיר עיניו שישכיל בתורה. עי"ל בהיות דחכמת המסכן בזויה וזה ע"י שעושה צדקה עם העני ומחזיק בידו אז דבריו נשמעים קצת לכן בנותנו צדקה משכיל בתורה כדי שיתחכם ואז כלם מתקבצים אצלו ללמוד ממנו ודבריו נשמעים. עי"ל עם מה שכתבתי לעיל דמי שהוא בעל צדקה מוחל לו הקב"ה עונותיו. ולכן כיון דמה שאינו משכיל אדם. הוא מטעם עונותיו. לזה בהיות נותן צדקה נמחלים עונותיו ובזה ישכיל בתורה. ובזה פי' הרב ידידיה נר"ו כוונת מאמר הגמרא פ' הבונה אלף בינה גמול דלים. כלומר כדי שתוכל ללמוד תורה ולהשכיל בה, גמול דלים שעל ידי הצדקה משכיל אדם בתורה כדברי הרב ז"ל:
חדושי אגדות גבי מאמר כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, פי' הכתוב מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד. כלומר לא תמתין לרחם עלינו עד שאנו מקדימין לרחם על אחרים. אלא מהר יקדמונו רחמיך תיכף כי דלונו מאד ואין לנו יכולת להקדים לרחם על אחרים עכ"ל:
ספר סודי רזא כפר לעמך ישראל. גם לאחר מיתה יכולים הרוחות לחטוא ולהעניש כענין רוח של נבות. לכן נותנים צדקה בעד המתים ואם הם זכאים אזי יתפללו על הנותנים ועל אשר להם:
א"ה ראה נא מעלת הצדקה דיש בה כח לפייס הרוחות אחר מותם שלא יענישו ומועיל שיתפללו על הנותנים בעדם, והוא דכיון שהעושה צדקה עם העני כאלו עמו יתברך עושה כמארז"ל דכתיב מלוה ה' חונן דל נמצא כשנותן אדם בעד המתים לדלים כאלו הם ממש נותנים להקב"ה ובזה יש להם פנים להתפלל על הנותנים בעדם: ע"כ מס' מעיל צדקה: