אמרי נועם· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
מסכת ראש השנה
דף ב.
שט"ח המוקדמין פסולים כו'. לפירש"י אינו. גובה ממשועבדים אבל מבני חורין גבי אבל התוס' כתבו בב"מ דף ע"ב ע"א שאינו גובה אף מבני חורין ואמר רבינו הגאון ז"ל דפלוגתייהו בזה דאיתא התם (בב"מ ע"ב שם) ת"ר שטר שכתוב בו ריבית ר"מ אומר אינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית וחכ"א גובה הקרן ולא את הריבית ועוד איתא התם שט"ח המוקדמין פסולים כו' ופריך אמאי פסולים נהי דלא גבי מזמן ראשון נגבה מזמן שני ומשני ר"מ היא דקניס היתרא משום איסורא ודייק רש"י מדהקשה סתמא נגבי מזמן שני ממשועבדים ותירץ ר"מ היא דוקא ממשועבדים אבל מבני חורין גבי דעל זה לא הקשה כלל (עי' זאת ביאור הגר"א חו"מ סי' מ"ג ס"ק ח') והתוס' דייקי מדקא משני ר"מ היא דקניס וקסבר דאינו גובה לא את הקרן כו' ע"כ אינו גובה כלל אפי' מבני חורין (עי' זאת ביאור הגר"א סי' מ"ג ס"ק ט' ובסי' נ"ב סק"ה ובתוס' ב"מ שם ע"ב א' ד"ה שטר):
שם במתני' באחד בשבט ר"ה לאילן כדברי ב"ש עי' גמ'. והכי פירושו. דלכאורה אמאי לא אמר דברי ב"ש [בלא כ'] אך דרב אשי תירץ לקמן דף ח' ד' ראשי שנים הן שהן בארבעה ראשי חדשים. לזה אמר הכא כדברי ב"ש אבל אליבא דבית הלל ליכא ד' ר"ה בראשי חדשים אלא ג' דלאילן בט"ו בשבט:
דף ב:
רש"י ד"ה ומלך בן מלך הוא כו' וטעמו של דבר לפי שהמלכות ירושה היא כו' הוא לפי ההוה אמינא של הגמ' פי' על מה שאמר מהו דתימא כו' על זה פירש"י וטעפו של דבר למה היינו אומרים כך] ואשמעינן דאעפ"כ מונין ראשונה לראשון כו'.
דף ג.
מתקיף לה רב יוסף חדא דא"כ קשו קראי אהדדי כו' לכאורה קשה הא בלא זה קשו קראי אהדדי ומאי א"כ. דמפסוקים של ארתחשסתא משמע דמתשרי מנינן ומפסוקים של חגי משמע דמניסן מנינן ופסוקים של עזרא משמע דמתשרי מנינן ויש לומר דבלא זה לא קשה מידי דהייתי אומר דלמלכי או"ה מונין מיום שעמד בו עד אותו יום לשנה הבאה ונמצא עולין הפסוקים כהוגן שהוא עמד באלול דהוו כסליו וניסן דארתחשסתא בשנה אחת ואדר, ואב דעזרא [פי' אב השני] בשני שנים אבל השתא דאמרת שיש חודש קבוע על זה אם ניסן אם תשרי קשו קראי אהדדי ודו"ק. א"ה כעין זה כתב ג"כ בבעל המאור]:
תנא הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא. יש בזה כמה קושיות. חדא מאי קאמר הוא כורש הוא דריוש כו' הא ודאי שלשה הם דכתיב (בעזרא ו' י"ד) ומטעם כורש ודריוש וארתחשטתא משמע דשלשה הם. ועוד קשה מאי קאמר כאן לאחר שהחמיץ היאך שייך לומר על כורש שהחמיץ הלא הכתוב משבחו בישעיה (מ"ה א') כה אמר ה' למשיחו לכורש:
[א"ה ואע"ג שאדם נידון לפי מעשיו של אותו שעה כמ"ש בר"ה ט"ז ב' אבל נבואת ישעיה שהי' שנים רבות לפני כורש ונאמר רק על העתיד וא"כ כיון שהעתיד סופו להתחמץ לא היה לו לשבחו. ועי' גמ' מגילה י"ב א'] ועוד קשה אם תדקדק בשנות המלכים תמצא מכורש עד דריוש [מלך פרס] י"ח שנה דעד כורש כלו ע' שנה מכיבוש יהויקים דבזמן זה היה פקידה ובשנת אחת לדריוש מלך פרס] כלו שבעים שנה לגלות צדקיהו שמן כיבוש יהויקים עד גלות צדקיהו היה י"ח שנה כמו שמבואר גם כן במגילה (י"א ב') וא"כ היכי קאמר דכורש ודריוש חד הוא. ואמר רבינו הגאון ז"ל לתרץ בהקדם דאיתא במגילה (דף י"א ע"ב) בימים ההם כו' אמר בלשצר חשב וטעה אנא חשיבנא ולא טעינא. מ"ה דנבוכדנצר כ"ג דאויל מרודך. וב' דידיה כו' ומפרש שם התם דאמר מר גלו בשבעה גלו בשמונה גלו בשבעה לכיבוש יהויקים שהוא שמונה לנבוכדנצר גלו בשמונה עשר לכיבוש יהויקים שהוא תשעה עשר לנבוכדנצר דאמר מר שנה א' כיבש נינוה שניה כיבש יהויקים וכתיב ויהי בשלשים ושבע שנה לגלות יהויכין נשא אויל מרודך את ראש יהויכין כו' ע"ש ופירש"י בד"ה שניה כיבש יהויקים קראי קא דריש בסדר עולם כו' שעמד נבוכדנצר בשנה ד' למלכות יהויקים וכבש נינוה ובשנה ה' כבש את יהויקים ועבד ג' שנים ה' ו' ז' ומרד בו ג' שנים ח' ט' י' ועלה עליו לשלשה שנים למרידה ונמסר בידו כן פירש"י שם. ויש להקשות הלא מקרא מלא הוא במלכים כ"ג שיהויקים מלך י"א שנה. וזה אי אפשר לומר שמלך י"א שנים שלמות דהא כתיב בדברי הימים ב' סי' ל"ו לתשובת השנה למלך יהויקים בא נבוכדנצר על יויכין דהוה לפי חשבון זה י"ב. וי"א דצדקיהו הרי כ"ג וזה אי אפשר לומר דכשתדקדק בשנות המלכים תמצא. דהיובל התחיל בשנת י"ח ליאשיהו ונגמר היובל י"ד שנה לאחר החורבן כדאיתא בעירוכין דף י"ב ע"א כיצד יאשיהו מלך ל"א שנה מן י"ח עד ל"א הרי י"ג וי"א של יהויקים וי"א של צדקיהו וי"ד אחר החורבן הרי חמשים והוא שנת היובל ואם נאמר דזה שכתוב לתשובת השנה חוץ לי"א של יהויקים א"כ בטל החשבון הנ"ל אלא צ"ל שבשנת ג' למרידה בא נבוכדנצר על יהויקים ונשתהה הכיבוש עד א' או ב' ימים ברביעית למרידה שהיא שנת י"א ליהויקים דיום א' בשנה חשוב שנה כמ"ש בגמ' דר"ה (ב' ע"ב) ונמנה י"א ליהויקים והרגו ונמלך יהויכין ט' חדשים פחות י' ימים ומלך ג' חדשים וי' ימים כמ"ש בדברי הימים (ב' ל"ו) נמצא שזה שכתוב (בדה"י שם) ולתשובת השנה מכיבוש יהויקים שכבשו בשנת י"א אחד או ב' ימים הוא מונה. עוד פירש"י שם (במגילה י"א) שנים מקוטעות היו חמשה דדריוש וכורש אינם אלא ד' שנים ובכורש כתיב בשנת שלש לכורש (דניאל י') והוא חשיב בד' וטעה בשנה א' ואותן ד' נמי מקוטעות היו ואינם אלא ג' ועוד שנה א' נבלע בין נבוכדנצר ובין אויל מרודך בנו והשלימו לזה י"ד של אחשורוש (פי' שנת הארבעה עשר של אחשורוש וב' דדריוש ובג' דדריוש נבנה הבית עכ"ל. הנה יש בזה ג"כ כמה קושיות חדא דמקוטעות משמע דלא טעה אלא שהיו שנים מקוטעות והוא חשיב שנים שלמות אבל רש"י פי' שטעה בחשבון דכורש לא מלך אלא ג' והוא חשיב בד'. עוד קשה בשלמא בפסוק שייך לומר מקוטעות שלפעמים נמנה שנה א' לזה ולזה. אבל בקבלה היאך שייך לומר מקוטעות דרש"י תי' על כ"ג דאויל מרודך שהיו מקוטעות והלא כ"ג דאויל מרודך קבלה היא שאמר עליהם כאן שהם גמ'] ואם היו מקוטעות לא היו נמנין אלא כ"ב שהיה בקבלה. ועוד קשה דלפירש"י בלשצר נמי טעה דחשיב כ"ג דאויל מרודך [וטעה בשנה אחת] והלא הגמ' לא קאמר דטעה אלא במה דחשיב למלכות בבל ובאמת צריך לחשוב לגלות בבל משמע דלגלות בבל אתי שפיר החשבון של שבעים שנה. ויש לומר דשנים מקוטעות כך היו. ומתחלה נקדים מה שיש להקשות בסוגיא זו. א' היאך חשיב [אחשורוש[ שנה א' לבלשצר הלא המעשה של בלשצר היה בתחלת ג' כמ"ש דניאל ה' ביה בלילא קטיל בלשצר מלכא ודריוש מדאה קיבל מלכותיה. וכתיב דניאל ח' בשנת ג' למלכות בלשצר כו':
[א"ה כונתו שהרי כשכלה לחשבונו של בלשצר ע' שנה אפיק מני מקדשא והשתמש בהו ומיד יצא פס ידא ודניאל פתר אותם ובו בלילה נהרג וא"כ לא היה לבלשצר שום מלוכה אח"ז וא"כ יקשה איך חשב אחשורוש כשבא להוסיף על חשבון זמנו של בלשצר עוד שנה לבלשצר]. ב'. מה שאמר שכורש החמיץ וכמו שהקשתי לעיל. ג'. כי מצינו בדניאל (סי' י"א) הנה עוד שלשה מלכים עומדים לפרס והרביעי יעשיר עושר גדול כו' ולפי הגמ' לא היו אלא שלשה כורש אחשורוש וכורש. אלא יש לומר כי המתין בלשצר עד שנשלמו שבעים שנה במילואם עד שעה אחרונה דשמא יהיה קיבוץ בשעה אחרונה וע"כ המתין עד שיכנס לשנה ג' שלו קצת יום א' או יומים ויום א' חשיב שנה והיינו דכתיב (דניאל ח') בשנת ג' לבלשצר כו' ובי' בלילא קטיל בלשצר ודריוש מדאה קיבל מלכותיה תיכף ולמדי לא נמצא רק שנה אחת כפירש"י במגילה שם וכן בסדר עולם נמצא אותה שנה נמנית לבלשצר ולדריוש. ואחשורוש חשיב לבלשצר בפ"ע כמפורש בשנת ג' ולדריוש שנה בפ"ע לכך חסר שנה אחת. וכן שנה ב' כך טעה דהיה חשבון המלכים אחריו כך דריוש כורש ארתחשסתא שכן כתיב עזרא (ד' פסוק ה') וסוכרים עליהם כו' להפר עצתם כל ימי כורש כו' ובמלכות אחשורוש כתבו שטנה כו' ובימי ארתחשסתא כתב כו' ושלח להם ארתחשסתא תשובה שם (בעזרא ד' שם) לבטל הבנין כען שימו טעם לבטלא כו' (שם פסוק כ"א) הרי מפורש שארתחשסתא היה רשע וביטל בנין הבית אבל בימי כורש הראשון לא ביטלה שהוא היה צדיק גמור ומתורץ קושיא ב' דיפה נאמר (בישעיה מ"ה) שבחו של כורש. וארתחשסתא הנ"ל מלך אחר כורש שנה א' ובזה טעה אחשורוש שחשב א' דבלשצר וא' דדריוש וג' דכורש וא' דארתחשסתא הרי ששה וב' דידי' הרי שמונה ועל זה נאמר שנים מקוטעות היו ששנה א' נמנה לבלשצר ולדריוש. ושנה א' נמנית לכורש הנ"ל וארתחשסתא הנ"ל ובשנים אלו השלים י"ד דאחשורוש [פי' שנת הארבעה עשר דאחשורוש] וא' דדריוש בן אסתר וה"פ בשנת שתים פי' בתחלת שתים פי' אז נבנה המקדש] ורש"י פי' לסוף שנים לכן חשיב שנה א' מקוטע בין נבוכדנצר ואויל מרודך וב' שנים מכורש ודריוש ולפירש הנ"ל א"צ לבוא אל זה כלל. וזה שכתוב בעזרא (ו' כ"ד) מטעם כורש ודריוש וארתחשסתא מלך פרס והלא דריוש בעצמו בנה וכורש ביטל אלא ע"כ צ"ל דכורש לא ביטל אלא ארתחשסתא שאחר כורש ביטל וה"פ הפסוק מטעם כורש שהתחיל לבנות היסוד (ואח"ז ביטל ארתחשסתא) ודריוש בנה כל הבית וארתחשסתא בנה חומות העיר כמפורש בנחמיה (ובעזרא ז') ועל זה הארתחשסתא אמרו בגמ' שהחמיץ ועתה יתיישב הגמ' שפיר הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא ולמה נקרא שמו ארתחשסתא על שם מלכותו הוה ליה שם מלכות ארתחשסתא נמנית מתחלת שנת מלכותו של דריוש דזה ידוע דמלכות פרס נמשכה נ"ב שנים (עי' סדר עולם פרק שלשים) (ובילקוט פ' ויצא רמז קכ"א) שמונה עשר שנים לפני בנין הבית כיצד כורש עם ארתחשסתא ג' שנים כנ"ל אחשורוש י"ד שנים ובשני' לדריוש נבנה הבית. ול"ד אחר בנין הבית כדאיתא בע"ז דף ט' ומצינו שנגמר הבית בשנת ו' לדריוש ונמצא כמה חסר עד ל"ד להשלים למלכות פרס (ל"ד שנים) [צ"ל למ"ד שנים כי ד' שנים נמשך זמן בנין המקדש] ומצינו בפסוק שארתחשסתא מלך ל"ד שנה (נחמיה י"ג פסוק ו') ע"כ נמנית מלכות ארתחשסתא למלכות דריוש והוא התחיל למלוך בשנת ו' למלכות דריוש לכן נקרא ג' שמות אלו ופי' התוס' שכן כתיב בקרא (בעזרא ו' כ"ד) ומטעם כורש ודריוש וארתחשסתא מלך פרס. ודיוקו של הגמ' דפי' דקאי כורש על דריוש עצמו והוא הוא כנ"ל דקשה. דתיבת מלך הוא לשון יחיד בשלמא דריוש וארתחשסתא הוי מלכות אחד כנ"ל. וז"ש ארתחשסתא על שם מלכותו כנ"ל אבל כורש היה מלך אחר והיה ראוי לכתוב מלכי פרס לכן פי' דקאי תיבת כורש על דריוש עצמו. ונמצאת אומר שחמשה מלכי פרס הם כורש וארתחשסתא ואחשורוש וכורש וארתחשסתא וז"ש במגילה (י"ב א') תנא עוד שנה א' לבבל ועמד דריוש והשלימה עולה ע' ורש"י ז"ל פי' בדוחק ולפמ"ש א"ש הכל על נכון ודו"ק:
[א"ה ועי' ביאור הגר"א ז"ל על סדר עולם פ' כ"ח ופ' שלשים. ועי' בבעל המאור]:
דף ד.
ת"ר חייבי הדמין והערכין. יש בזה י' דינים. מחודש עד ה' שנים. לזכר ה'. ולנקבה ג'. מה' שנה עד כ' שנה. לזכר כ' ולנקבה י'. מכ' שנה עד ס' שנה. לזכר נ' ולנקבה למ"ד. מס' ולמעלה לזכר ט"ו ולנקבה י'. הרי ת' וסתם ערכין הולכין אחר הפחות שבערכין היינו ג' (עירוכין דף ד' ע"ב) ואם לא השיגה ידו יתן כל שיש לו. ואפילו אם יתעשר אח"כ אין חייב להוסיף אא"כ נתן מתחלה פחות ממה שיש לו או אפי' כל מה שיש לו והיה פחות מסלע כשיתעשר אח"כ צריך ליתן לפי ערכו כנ"ל:
הדמין פי' שאומר דמי עלי (כדפירש"י) ויש בזה קולא וחומרא קולא אם היה מוכה שחין אינו שוה כלום ובעירכין מעריך כפי שנים שלו וחומרא דאפי' פחות מבן חודש ובעירוכין פחות מבן חודש אין לו ערך כלל (ע"ע ריש פרק שלישי דעירוכין דף י"ג ע"כ ושם דף ד'):
חטאות ואשמות עולות ושלמים. הא דלא חשיב מנחה דלא חשיב כאן רק בהמות:
תוס' ד"ה וחרמין כו' פסק ר"ת דצדקה שפוסקים ליתן לגבאי ישנה בבל תאחר מלמוסרה ביד הגבאי. ואין מדוקדק אבל המרדכי כתב כ"ז שלא תבעו הגבאי אינו עובר בבל תאחר אפי' קיימי עניים דמסתמא א"צ הגבאי כיון שאין תובעו והוא אינו חייב ליתן לעניים דפסק ליתן ביד גבאי אבל אם תבעו הגבאי עובר בבל תאחר מיד. ועל הצדקה שפוסק ליתן לעניים בעצמו הוא עובר לאלתר אא"כ התנה על איזה זמן ימשך נתינתו וק"ל (ועי' יו"ד סי' רנ"ו סעיף ג' וביאור הגר"א ז"ל שם):
שם ד"ה צדקות כו' והא דאמר רבא לקמן וצדקה מחייב עלה לאלתר הני מילי דקיימי עניים וכו' ורבינו הגאון אמר דלא קשיא כלל דחשיב צדקות גבי הני אחריני דזמן בל תאחר דידהו ג' רגלים ולדייק מינה [צ"ל ליכא לדייק מינה] דמסתמא גם בצדקה הוי ג' רגלים. דבשלמא אם היה צריך לבוא בעזרה לנתינת צדקה היה סברא לתלות בעליית רגלים אבל השתא דאינו תלוי רק בעניים א"כ אי קיימי עניים עובר לאלתר בבל תאחר. ואם לא קיימי עניים אינו עובר אפי' לאחר ג' רגלים וז"ש וצדקה מחייב עלה לאלתר אע"ג דתני בהדי אינך שהזמן שלהם ג' רגלים אינו שוה להם ולא קאי ג' רגלים על צדקה ומצינו דוגמא לזה בפרשה וישלח דכתיב אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם והלא בנימין נולד בבית לחם אלא ע"כ דקאי אשארא:
[א"ה ועי' ביאור הגר"א ז"ל יו"ד סי' רנ"ז סק"ה. והנה בקרא דבל תאחר לא כתיב הזמן רק דילפינן הזמן מתי הוה איחור מקרא דיראה כל זכורך בחג המצות כו' וא"כ י"ל דלא ילפינן מזה רק התלוי במצות ביאת המקדש כנ"ל אבל בל תאחר דצדקה לא נוכל ללמוד זמנו משם ורק מן הסברא כנ"ל]:
שם ד"ה ומעשרות כו' ומה שקבע עליהם זמן הביעור כו' אמר רבינו הגאון ז"ל הכלל היוצא מדברי התוס' כך הוא דאיתא במסכת מעשר שני פ"ה מ"ה אר"י בראשונה היו שולחין אצל בע"ה מהרו והתקינו פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר"ע ולמד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטור מהביעור כו' ע"ש דיש לפרש מה שאמר מהרו והתקינו כו' פירושים שונים ששני זמנים יש בתבואה למעשרות. אחד. הבאת שליש וזמן שהוקבעו לאכילת קבע וזמן ב' הוא מירוח וקובע אף לארעי והכא אין לפרש רק כפי' הב' דאל"כ מאי קאמר מהרו הלא אין בידם שיתבשלו שליש נמצא מוכח מזה שכל זמן שלא נתמרח אינו חייב בביעור ולפי זה מתורץ קושית התוס' דמ"ש מקצה שלש שנים כו' מיירי בנתמרח אף שלא הפריש ולא קרא שם אבל בבל תאחר בלא זמן ביעור אינו חייב אלא א"כ קרא שם:
דף ד:
תד"ה לקט שכחה ופאה כו' הקשו התוס' ותירצו והקשו עוד אבל רבינו הגאון ז"ל אמר שדין זה שוה לצדקה דלעיל דאם עבר באיסור ולקח כיון דקיימי עניים עובר בבל תאחר לאלתר והג' רגלים שכתב בברייתא לא קאי עליהם כמו בצדקה כנ"ל ואם לקח בהתר הדין כך אם לא היו עניים בשעת קמה יתן מן העומרים לעניים כדאיתא בירושלמי לא תכלה פאת שדך לכתחלה צריך לעשות מן המחובר בפאת שדה ואם לא הניח במחובר שדך פי' צריך אתה ליתן מן העומרים שבשדך ואם לא היו עניים בשפת עומרים נותן פאה מן העיסה ולאחר אפיה פטור. כלל הדבר שלקט שכחה פאה שוה לצדקה אם קיימי עניים עובר בבל תאחר לאלתר ולמה לא הוציאו מכלל ג' רגלים כמו שהוציא רבא בצדקה צ"ל שהן בכלל צדקות וראיה לדבר מה שאמר לקמן דף ו' מוצא שפתיך תשמור כו' בפיך זה צדקה כו' וברייתא זו קאי אברייתא דלעיל חייבי הדמין כו'. ולמה לא קחשיב גם לקט שכחה ופאה בשלמא בכור ומעשר ופסח לא קחשיב שהן בכלל לה' אלהיך כדפירש"י דף ה' ע"ב ד"ה עולות ושלמים ה"ה לבכור ומעשר כו' אבל לקט שכחה ופאה קשיא אלא ע"כ צ"ל דנכללו בצדקה:
דף ה.
תוס' ד"ה מה חג המצות טעון לינה כו' רש"י פסק שאין טעון לינה אלא לילי חול המועד והקשו תוס' ע"ז וראיתם מספרי ופנית בבוקר עשאן הכתוב כמו בוקר אחד כו' ושאר ראיות ובחגיגה (דף י"ז ע"ב) מביא התוס' תוספתא בפירוש ג"כ שכן הדין ורבינו הגאון ז"ל הביא ראיה ג"כ לפסק התוס' מדקאמר לעיל מקיש חג השבועות לחג המצות ולענין תשלומין ולפירש"י הא יכול לאקשויי חג השבועות לענין לינה לחג המצות וא"כ תשלומין בעצרת מנא ליה אבל לפי' התוס' אתי שפיר שאין אנו יכולים לאקשויי ללינה חג השבועות לחג המצות כמו בחג הסוכות פי' כמו דמקשינן חג הסוכות לחג המצות] דחג השבועות אינו רק יום א' וההיקש היא כל שבעה אמנם מה שדרשו ז"ל ופנית בבוקר עשאן הכתוב בוקר א' קשה היאך שייך לומר כן דמשמעות הפסוק דקאי אדלעיל שם תזבח את הפסח בערב כו' ועלה קאי ופנית בבוקר משמע בחוה"מ אך אמר רבינו ז"ל דהפסוק קאי אדלעיל שבעת ימים תאכל עליו מצות ומאי עליו ע"כ מוכרח לאכול עליו בירושלים דאי אפשר לאכול הפסח במקום אחר ועליו קאי ופנית בבוקר פי' לאחר ז' ואח"כ כתב ששת ימים תאכל מצות והלא ביום השביעי צריך ג"כ לאכול אלא הכי פירושו דזה הפסוק קאי ג"כ אדלעיל שבעת ימים תאכל עליו מצות דהתורה הזהירה לאכול מצות במקום הפסח ומפרש אח"כ דמה שאמרתי לך שבעה כך הוא הששה דששה ימים אינו כי אם לאכול מצות וא"צ להיות בירושלים ויום השביעי עצרת ר"ל שעל יום הז' יש עוד טעם להיות בירושלים משום עצרת לה' משום אכילת מצה במקום הפסח פי' עצרת מלשון אין מעצור לה' (שמואל א' י"ד) [א"ה פי' שביום השביעי המצוה להיות גם כן בירושלים וא"כ ממילא יאכל שם מצות במקום שהקריב הפסח והיינו עליו כנ"ל]:
דף ט.
תוס' ס' ד"ה וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית כו' הכלל היוצא מהתוס' דבמשומר אפי' בשינוי אסור לקצור ואינו מותר אלא בהפקר ובשינוי. ובכדרכו אליבא דכו"ע אסור וכן הוא בתורת כהנים ובכמה מקומות מפקפקים התוס' בזה:
שם ד"ה ור"ע פסקו התוס' שם שאין לנו תוספות מן התורה כלל בשום מקום והביאו הירושלמי וכן כתב הרמב"ם ז"ל דאין תוס' שבת ויום כפור ויום טוב לענין מלאכה מן התורה רק מדרבנן אבל בעינוי יום כפור פסק שם שהוא מן התורה ועינוי מוכח מהא דאיתא בגמ' ביצה דף למד ושבת דף קמ"ח ע"ב הני נשי דאכלין ושתין עד אורתא ולא אמרינן להו ולא מידי ומסתמא אין אוכלין עד חשכה ממש (שהרי בגמ' קרי ליה תוס' יו"כ שם] אלא פוסקין מעט קודם שאין אוכלין בזמן איסור לילה רק בזמן תוס' כדמוכח בגמ' דקאמר דהא תוס' יוה"כ דאורייתא וקא אכלי כו'] וקאמר הגמ' דעושין שלא כהוגן [ועושין איסור דאורייתא] משמע דהדין נותן שצריך לפסוק מבעוד יום מזה מוכח שיש תוס' לעינוי:
א"ה עי' ברא"ש יומא פ' יום הכיפורים סי' ח' ועי' ביאור הגר"א או"ח סי' רס"א סק"ח]:
דף ט:
גמ' ההוא בזמן שנוהג בארץ כו'. וד' דברים נוהג בחוץ לארץ אף בזמן הזה ערלה וכלאי הכרם וחדש ושמיטת כספים. ושילוח עבדים בזמן הבית:
דף י.
ופירות נטיעה זו כו' עי' רש"י והתוס' כתבו נ"מ אחרת דדוקא שלשים יום שלפני ר"ה שלה חשוב שנה אבל שלשים יום לפני ט"ו בשבט לא חשיב שנה והרמב"ם ז"ל (פרק ט' מה' מעשר שני) כתב בזה ג' חילוקים א' מן ט"ו בשבט עד ט"ו באב. דהיינו שיהי' מ"ד יום לפני ר"ה י"ד יום לקליטה ושלשים יום לחשוב שנה עלתה לו שנה וצריך להמתין עד ט"ו בשבט כמו שפירש"י מכיון שנעשה אילן. ב'. מט"ז באב עד ר"ה צריך למנות מר"ה ג' שנים ערלה [עד ר"ה] אע"פ שלא היה הקליטה קודם כגון פחות מן י"ד יום כנ"ל. ומאחר ר"ה עד ט"ו בשבט מונין מיום ליום. אמנם הראב"ד שם השיג עליו בב' דברים א' שכתב שם וז"ל דקודם ראש השנה מונה שלשה שנים עד ר"ה דוקא כשנקלט לפני ר"ה אם לא נקלט לפני ר"ה הוי כאילו נטע אחר ר"ה וצריך להמתין עד ט"ו בשבט ג' שנים שלמות. וב'. דסובר אף שנטה אחר ר"ה אינו מונה מיום ליום אלא עד ט"ו בשבט הוא מונה כדמוכח (מדברי הראב"ד) מהשגה א'. אבל הר"ז הלוי ז"ל (על האלפס כאן) כתב שצריך להמתין לעולם עד ט"ו בשבט וראייתו מירושלמי (בפ"ק דר"ה) רב אבא בר ממל כו' מאי כדין א"ר מונא מכיון שעמד בתוך שנתי של אילן הוא משלים שנתו. והנה סברת הר"ז דהשאלה שאל דכשנטע פחות משלשים יום לפני ר"ה ומונה עד ט"ו בשבט וא"ל כן הוא מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן כו' היינו עד ט"ו בשבט ג' שנים מר"ה עד ר"ה מ"ט לא ימנה מיום ליום כמו שאם נטע אחר ר"ה מונה מיום ליום (ועי' בר"ן) אך לא כן משמעות הירושלמי וכה"ג סוברים הרמב"ם והראב"ד דהפירוש בירושלמי ששאל אם נטע פירות מלמ"ד לפני ר"ה שימנה מר"ה עד ר"ה ג' שנים מיום ליום מ"ט לא ימנה ג' שנים מיום ליום כמו שאם נטע אחר ר"ה דסברי דמונה מיום ליום א"כ ה"נ יהיה כן ותירץ ג"כ מכיון שעומד בתוך שנתו פחות מל' יום לפני ר"ה משלים שנתו ונשלם הג' שנים פד ר"ה ופירושם זה מדוקדק יותר בירושלמי:
א"ה עי' בכל זה בביאור הגר"א ז"ל יו"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ג]:
שם בגמ' כל מקום שנא' עגל בתורה סתם בן שנה פי' ולא יותר משנה אבל פחות משנה כשר בעגל אפי' בן יומו כשר. בן בקר בן שני שנים פי' לא פחות ולא יותר. פר בן שלש פי' אפי' יותר אבל לא פחות. והאי כל מקום דקאי על עגל לא קאי אלא על עגלה ערופה. דלא מצינו עגל בתורה סתם אלא זו:
[א"ה דבריש פ' שמיני (ט' ב') קח לך עגל בן בקר הוא שני שנים דכתיב בן בקר וכפירש"י כאן. ושם פסוק ג' ועגל וכבש בני שנה מפורש בני שנה ומשם לומדים זאת וכמו שפירש"י כאן ולא נמצא בחומש עוד עגל סתם בקרבנות ישראל רק גבי עגלה ערופה עגלה. (ובאברהם פ' לך עגלה משולשת דלא נ"מ לנו) ועי' פרה פרק א' משנה א' ובפי' הר"ש שם ולפי' הנ"ל צ"ל דר"מ דהכא כר"א ס"ל וע"ש ברא"ש]:
דף י:
תוס' ד"ה שלשים ושלשה פי' בקונטרס כו' אבל התוס' כתבו שאין רשאי לקלוט בשביעית עצמה ולא בתוס' שביעית:
[א"ה פי' אם קלטה בתוס' שביעית אינה נאסרת] ושלשים ושלשה קאי על ערלה ע"ש. כלל פש הדבר בשדה אילן עד עצרת ובשדה לבן עד הפסח וזהו באילן]. ובנטיעה שלשים יום צריך לקלוט קודם שביעית. ובאורז ובדוחן הולכים אחר השרשה:
דף יא:
ואזדו לטעמייהו כו' ה"ג רש"י בדברי ר' יהושע אותו היום י"ז באייר היה יום שמזל כימה שוקע ביום ובדברי ר' אליעזר יום שמזל כימה עולה ביום והקשו בתוס' והלא סימן המזלות טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד. וחודש ניסן טלה עולה בכל החודש השלשים מעלות שלה מעלה בכל יום [א"ה פי' מעלה בקירוב] נמצא גלגל היומי עולה בכל יום שס"ה מעלות]:
[א"ה צ"ל ש"ס מעלות. פי' שבכל מעל"ע מקפת כל הש"ס מעלות] כדי להעלות החמה על הארץ. והחמה נתרחקה מעלה בכל יום כנ"ל:
[א"ה פי' מעלה בקירוב שהוא נ"ט חלקים ושמונה שניות כמ"ש בה' קידוש החודש להרמב"ם פ' י"ב ה"א ולכן עולה לשס"ה יום ש"ס מעלות]. ובאייר שור עולה נמצא כששור עולה כבר עלה טלה ב' שעות קודם היום וכל היום עולה [א"ה פי' כל היום הוא למעלה על האופק] והיכי כתב רש"י שמזל כימה הוא טלה שוקע ביום לכן כתבו התוס' איפכא ע"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל אמר לתרץ פי' רש"י ז"ל. דהחוזי כוכבים כתבו שהמזל שעולה (בתחלת היום) [בתחלה ביום] מן האופק יש לו עליה:
[א"ה פי' כשהתחלת עליתו מן האופק הוא ביום יש לו עליה ולשון ביאורו על סדר עולם פ"ד. דזה ידוע לכל בעלי תכונה שהמזל מראה כת טבעו בשעה שיוצא מתוך האופק עכ"ל] ואותו מזל ששוקע (בסוף) [ביום] לתחת הארץ יש לו פחיתות נמצא טלה שעולה באייר קודם היום ב' שעות עלייתו מן האופק הוא בלילה] שוקע [לתחת האופק] בסוף היום לכך שייך לומר שוקע [שעיקר הכונה על רגע שקיעתו מתחת האופק] שיש לו פחיתות ולר"א בחשוון [בתחלת היום] עקרב עולה נמצא ע"ק גד"ד ביום עולים ביו"ד שעות מן היום שכל מזל נמשך עלייתו שני שעות] ושני שעות ביום לפני הלילה יש לו עליה לטלה מן האופק:
[א"ה וכ"כ בביאור זאת בפירוש הגר"א ז"ל על סדר עולם פ"ד וע"ש עוד מה שכתב בביאור הגמ' שבכאן]:
דף יב.
בשלמא לר' יהושע היינו דשינה כו' לכאורה צריך להבין איך שינה ובמה שינה דאין סברא לומר זה שעקר כימה ממקומה והעלה ביום. ואמר רבינו הגאון ז"ל דיש לומר דהכי הוה השינוי דכל הדבר שהמזלות הולכים בגלגל ממערב למזרח רק שגלגל היום מכריח אותן להלוך ממזרח למערב אך שבעת ימים קודם המבול הפך הקב"ה והיתה חמה יוצאה במערב ושוקעת במזרח (כמ"ש בגמרא סנהדרין ק"ח ע"ב) נמצא טלה שהיתה שוקעת במרחשון עכשיו היתה עולה והיינו דשינה:
שם אלא לר"א מאי שינה כו' לכאורה קשה דלעיל קאמר שנטל שני כוכבים מכימה והכא קאמר שינוי אחר ואמר רבינו הגאון ז"ל דהיא היא דאיתא בברכות (דף נ"ח) כתיב עושה פש כסיל וכימה וכתיב עושה כימה וכסיל אלמלא חמה של כסיל כו' ואילמלא צינה של כימה כו' וזה היה השינוי שנטל ב' כוכבים מכימה ולא היה להם כח כל כך לקרר חמימות של כסיל ולכך היו המעיינות רותחין:
[א"ה וע"ע ביאור הגר"א ז"ל על סדר עולם פ"ד ועי' בחידושי אגדות מהרש"א ברכות נ"ח ע"ב ד"ה. אי לאו עוקצא כו' בפי' שני שם דכימה אינו זנב טלה והסכים עמו הגר"א ז"ל בתיקוני זוהר תיקון ל"ב ד"ה אלין ע"ש ופי' ב"מ דף ק"ו ע"ב]:
שם בתוס' ד"ה תנא דרבנן. מדתנן לירקות יותר משאר כל פירות משמע דשאר פירות דאורייתא כו'. התוס' מסופקים בדין זה בכמה מקומות איזה דאורייתא ואיזה דרבנן ורבינו הגאון ז"ל אמר שכלל הדבר כך הוא דדגן תירוש ויצהר מעשרן מדאורייתא ושאר מינים חוץ מירקות יש להם סמך מן התורה וירקות מדרבנן הוא ונ"מ בזה דקי"ל ג' ארצות שבחוץ לארץ נוהג במעשר. עמון ומואב. ומצרים בבל. נמצא דגן תירוש ויצהר שהן דאורייתא חייבין בשלשה ארצות אלו בכולן תרומות ומעשרות וכו'. ושאר כל הדברים חוץ מירקות אינן חייבים אלא בתרומה גדולה. וירקות פטורין מכולן:
שם וליתני ירק כו'. והכי פירושו ולירקות אף דאיתא בהן שני זמנים לענין חיוב מעשרות. אבל לענין שנה שניה ושנה שלישית (מתי מעשר שני ומתי מעשר עני) חד זמן להם תשרי ותו לא:
שם תד"ה משימלא את הכלי. בסיפא קתני ואם אינו ממלא את הכלי כו' לכאורה מאי בעי תוס' בזה ואמר רבינו הגאון ז"ל דתמיה להתוס' לכאורה הא דאמר בגמ' להכי קתני ירקות לשון רבים שיש ב' מיני ירקות. אחד. משיאגד. והשני. משיתמלא את הכלי ולכאורה קשה הא כולו ועוד יש שארי שיעורים והכל א':
א"ה נראה שחסר כאן איזה תיבות]:
ולזה כתבו התוס' דקתני בסיפא ואם אינו ממלא את הכלי כו' ר"ל הא דקתני ירקות לשון רבים משום דבירקות אחר הלקיטה לענין מעשר ולענין שביעית משנה לחברתה ובגורן למעשרות יש שני מיני ירקות ירק הנאגד הוא משנאגד או משימלא את הכלי ובאינו נאגד [וגם אינו ממלא את הכלי] הולכין אחר לקיטה דהיינו עד שילקט כל צרכו ולהכי תני ירקות לשון רבים והגמ' לא הביא הסיפא אלא הרישא כי כן דרך הש"ס להביא הרישא:
[א"ה כונתו דיקשה כיון דלענין ראש השנה דתלוי בלקיטה כל הירקות שוין. ואינו דומה כלל לענין גורנו למעשרות שיש בהם שיעור אחר משיאגד כו'. ושני מיני ירק אינם רק לענין גורנו למעשרות לא שייך למתני לענין ר"ה שני מיני ירקות לשון רבים לפי שלענין גורנו למעשר יש שנים:
ולכן הביאו התוס' שיש מין ירק שהוא משילקט שהוא שוה כמו לענין ר"ה משעת לקיטה ויש מין ירק שאינו שוה לענין ר"ה רק משיאגד לכן חשיב גם לענין ר"ה שני ירקות הן השוה לו הן מי שאינו שוה לו] (ומה שלא הביא הגמ' רק הרישא כיון שלתירוץ שלו נצרך גם הסיפא ואם אינו ממלא את הכלי משילקט כל צרכו. על זה כתב שכן דרך הש"ס לפעמים להביא מרישא לבד וכונתו גם להסיפא ועי' ביאור הגר"א או"ח סי' שפ"ו ס"ק י"ח):
דף יב:
ולנדרים כו' שאם נדר בכ"ט באלול כיון שהגיע אחד בתשרי עלתה לו שנה כו' הכלל בנדרים יום א' בשנה חשיב שנה אליבא דכו"ע. ובשכירות שלשים יום קודם ר"ה עלתה לו שנה. ובאינך פליגי:
דף יב:
תד"ה התבואה. הקשו מה שהקשו ע"ש ותירוצם דחוק ואמר רבינו הגאון ז"ל דהשיטה מחוורת כך דהא דתנן במעשרות הן לענין מעשר. והשיעורים דתנן הכא הוא לענין שנה שניה ושנה שלישית חוץ מתבואה וזתים שיעורן שוה בין לענין מעשרות בין לענין שניה ושלישית דהיינו הבאת שליש ולכך פריך הגמ' ע"ז מנא הני מילי ר"ל בשלמא שאר מינים דאין שיעורן שוה מסתמא שיעורן מדרבנן אבל הני תבואה וזתים דשוו שיעורן מסתמא דאורייתא הוה לכך פריך הגמ' מנא הני מילי. וכלל הדברים הכא לענין שניה ושלישית הבאת שליש בתבואה וזתים ובהני אפי' לענין מעשר שיעורא בהכי כנ"ל. האורז והדוחן והפרגין בתר השרשה לענין שניה ושלישית אילן בתר חנטה. ירק בתר לקיטה. פול המצרי דיש בה שני מינים יש שזורעין לירק ויש שזורעין לזרע פסק הירושלמי דהכל הולך אחר גמר פרי דשמואל לא קאי אלא אפול המצרי ולפ"ז מתורץ קושית התוס' שהקשו (בדף י"ג ע"ב) בד"ה גמר פירי:
דף יג.
ועשת את התבואה לשלש אל תקרי לשלוש אלא לשליש לכאורה תמוה היאך מוכח מהאי קרא לדרוש על שליש ותירץ רבינו הגאון ז"ל דהכי פירושו ועשת את התבואה לשליש ר"ל כשיהיה שליש גידולו יהיה כמו תבואה שלמה בכל שנה נמצא כשיגדל כולו יהיה כל אחד ג' פעמים כתבואה שלמה על כן יהיה על ג' שנים:
סוף הספר