אמרי נועם· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
מסכת ביצה
דף ג:
האי תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפי' באלף לא בטל. יש בזה ד' שיטות. הרמב"ם ז"ל סובר כחכמים וכר"ע דאינו מקדש אלא ז' דברים בלבד משום דסתם מתני' (ערלה פ"ג מ"ח) נתפרסו הככרות כו' כר"ע (עי' ביאור הגר"א סי' ק"י ס"ק ב') ויש פוסקים כר' יוחנן ואליבא דר"מ דאת שדרכו למנות שנינו. ויש פוסקים כר"ל דכל שדרכו למנות מקדש. ויש פוסקים נמי כר"ל אלא שפוסקים אפי' בדרבנן. ויש לתמוה על אותן שפוסקים כר"ל לגבי ר' יוחנן הא קי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"י (יבמות דף ל"ו). ונראה דאיתא במסכת יבמות דף פ"א ר"ל סבר דתרומה בזמן הזה דרבנן וקאמר שם בגמ' שאני שונה עיגול בעיגולים עולה וקסבר כל שדרכו למנות שנינו כו' ור' יוחנן סבר דתרומות דאורייתא וקסבר את שדרכו למנות שנינו ע"ש וצריך להבין מה שאמר שאני שונה עיגול בעיגולים עולה ויש לומר] שכונתו למה דאמר הכא ר' מאיר אליבא דר' יהושע משום דר"א שמותי הוא ור"מ סבר את שדרכו למנות ור"ל מפרש דבריו ואמר כל שדרכו למנות והשתא מסולק קושית תוס' ע"ש:
[א"ה כונתו לתוס' שם יבמות פ"א ע"א ד"ה שאני וע"ע ביאור הגר"א יו"ד סי' ק"י סק"ד] נמצא ר"ל מפרש פלוגתייהו דר"מ ור"י דר"מ ס"ל אליבא דר' יהושע משום דתרומה דרבנן לכך עולה. ור"מ ס"ל דאפי' מדרבנן נמי עולה [צ"ל ור' יהודה ס"ל דאפי' בדרבנן אינו עולה] וסבר כל שדרכו למנות שנינו [פי' בדאורייתא כל שדרכו למנות כו']. ור' יוחנן מפרש פלוגתייהו כאן דר' מאיר סבר את שדרכו למנות שנינו ור' יהודה סבר כל שדרכו למנות שנינו וכו"ע ס"ל דתרומה דאורייתא נמצא דאין מחלוקת ר' יוחנן ור"ל כאן אלא אליבא דר"מ דר"ל סבר אליבא דר"מ כל שדרכו למנות שנינו ור' יוחנן סבר אליבא דר"מ את שדרכו למנות שנינו אבל אליבא דר' יהודה כו"ע ס"ל כל שדרכו למנות שנינו אלא דר"ל סבר אפי' בדרבנן ור' יותנן סבר דוקא מדאורייתא [צ"ל בדאורייתא] נמצא השתא יפה פסקו היש אומרים דהלכה כל שדרכו למנות. אבל מה שפסקו אפי' בדרבנן קשה דהא זה אינו אלא אליבא דר"ל אבל אליבא דר' יוחנן. דוקא בדאורייתא. ותירץ רבינו הגאון ז"ל דהא יש לדקדק לכאורה בגמ' דאמר דרסה בעיגול ואינו יודע באיזה עיגול דרסה כו' לענין מאי הביא זה כאן כי הוא מיותר כאן (ויש לומר] דהתוס' במסכת תמורה (עי' תוס' זבחים דף ע"ג ע"א ד"ה ר"י] הקשו מנלן דטעמא משום דדבר שבמנין אפי' באלף לא בטיל דלמא משום דהוה מין במינו [וטעמא דר' יהודה משום דאיהו לשיטתו דס"ל מין במינו לא בטיל] ותירצו דמין במינו היינו דוקא לח בלח כגון קמח אבל יבש ביבש חד בתרי בטיל אלא ע"כ משום דבר שבמנין הוא ולכך אפי' באלף לא כטיל ורבינו הגאון ז"ל תירץ קושיתם באופן אחר דמין במינו אינו אלא בדאורי' אבל בדרבנן בטיל אבל משום טעמא דדבר שבמנין אפי' בדרבנן נמי לא בטיל ולפי זה הוצרך להביא הסיפא דרסה בעיגול כו' דמרישא הוה אמינא דטעמא לאו משום דבר שבמנין אלא משום דהוה מין במינו לכן הביא הסיפא דרסה בעיגול וכו' ד"ה יעלו וא"כ ע"כ לאו משום דמין במינו הוא דא"כ אמאי אמר בסיפא ד"ה יעלו הא מין במינו הוא אלא ע"כ דמין במינו אינו אלא בדאורייתא וטעמא משום דדבר שבמנין הוא אבל בסיפא דלא הוה דבר שבמנין לכך אמר יעלו ונמצא אפי' לר' יוחנן תרומה דרבנן התם טעמא דמין במינו אבל הכא מוכח טעמא משום מין במינו ור"י נמי סבר אפי' בדרבנן לא בטיל והשתא מאי דקאמר בגמ' אפי' בדרבנן לא בטיל אחא נמי אפי' כר"י והשתא שפיר פסקו כל שדרכו למנות ואפי' בדרבנן וכלל הא דאמר כל דבר שבמנין כו' היינו דוקא מין במינו ודו"ק. (וע"ע ביאור הגר"א ליו"ד סי' ק"י ס"ק א' וס"ק ד' באריכות בזה):
דף ד.
ולא לסמוך בה כרעי המטה. מכאן מוכח דביצה אפי' בנגיעה אסור וכל שאר מוקצות מותרות בנגיעה חוץ מביצה (וע"ע או"ח סי' ש"ח סעיף ג' וסי' ש"י וביאור הגר"א שם ס"ק י"ח וסי' רס"ה סעיף ג'):
אלא בהכנה דרבה עי' בתוס' שכתבו שני תירוצים ואמר רבינו הגאון ז"ל דנ"מ בין ב"ת דנ"מ לענין עגל שנולד ביו"ט אי אמרינן דלידה הוה הכנה הוה סברא לאסור אבל אי אמרינן טעמא משום דביומא אסור הכא נמי ביומא מותר:
דף ד:
ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין. והקשו התוס' לעיל גבי עיגול אמאי לא יבטל הא הוה תרומה דרבנן וע"ש מה שתירצו. ויש אומרים הא דאין מבטלין איסור לכתחלה אפי' דרבנן היינו שאין רשאין להתחיל לבטל האיסור אבל אם נתבטל כבר אלא שצריך להוסיף עד ששים זה מותר אפי' לכתחלה אבל כאן לא משמע הכי דהא אמר מרבה עליהן עצים מוכנים משמע דאפי' עדיין לא נתבטל כלל מותר לבטלו לכתחלה ועי' ברא"ש תירץ אחר:
[א"ה כונתו כיון דאמר עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור סתם משמע אפי' אם נפל לתנור שאין בו עצים ומ"מ אמר ע"ז מרבה כו' משמע אפי' לא נתבטל ג"כ מותר וע"ע ביאור הגר"א ז"ל יו"ד סי' צ"ט ס"ק י"ג שכתב דהסוברים שמותר רק כשכבר נתבטל במקצת גורסין כאן בגמ' מוסיף ומרבה כו' היינו כשגם עצי היתר יש שם מקצת מקודם ע"ש. ולכן כתב כאן דלפי גירסתינו בגמ' כאן לא משמע הכי ולכן צריך לתרץ באופן אחר ועי' בשו"ע יו"ד שם סי' צ"ט סעיף ז' ובביאור הגר"א ז"ל שם]:
שם הכא מקלי קלי איסורא משמע דאפי' בדבר הבלוע דאין האיסור בעין אפי' הכי מותר ואחרים כתבו דאם נתן ביצה לתוך התבשיל ביו"ט אסור מפני ג' טעמים א' משום חזותא ב' משום טעמא ג' משום דדשיל"מ הוא וזה קשה דהא איתא בתוס' בדף ל"ט ע"א (ד"ה משום בתי' שני] בתבלין משום דהוה דבר שיל"מ דטעמא משום חזותא וטעמא עביד פעולה דנקרא מין במינו אבל טעמא וחזותא גרידא בטיל והכא משום דהוה ביצה בתבשיל מין בשאינו מינו ודשיל"מ לא בטיל אלא מין במינו לכך צריך לטעמא משום חזותא וטעמא ואז הוי מין במינו אבל בלא"ה לא הי' נקרא מין במינו וכמש"כ בש"ך ע"ש (ביו"ד סי' ק"ב ס"ק ה' ו' וע"ש ביאור הגר"א ס"ק ו'):
אתמר שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אומר מותר:
הרא"ש רצה להתיר שיורי פתילה שכבו ביום ראשון ורבינו ברוך אוסר (הביאו הרא"ש סי' א') והוכיח רבינו הגאון ז"ל כדעת רבינו ברוך דאמרינן שם בירושלמי חד תנא רצה להתיר ביצה מיו"ט ראשון לשני כיון שראה רב ור"ח חולק על ר"י בשיורי פתילה מביצה נמי אסור ולא זכרו כלל פלוגתא דביצה א"ל מה ענין פתילה לביצה פי' בפתילה יש טעם משום הכנה דהיינו הכנה בידים אבל בביצה ליכא הכנה בידים א"ל מדקא מדמין חכמים הדא הוא הדא אלמא שביצה אסור משום פתילה משמע דפתילה ודאי אסורה וכן מאי דאמרינן בירושלמי רב חסדא מחליף שיטתיה דרב כו' פריך נמי התם מה ענין פתילה אצל עירוב נמי פירושו דפתילה טעמא משום הכנה אלא דר"ח אזיל לשיטתיה ואמר מדקא מדמין אהדדי ש"מ חד טעמא הוא משום שתי קדושות אבל לפי מאי דאמרינן בגמ' דילן דטעמא משום הכנה אפי' גבי עיכוב ובביצה נמצא פתילה כ"ש דאסור כרבינו ברוך ודו"ק (ופי' ביאור הגר"א או"ח סי' תק"א ס"ק י"ד):
שם הא לן והא להו פירש"י לבני בבל ולרבינו הגאון ז"ל נראה דאפי' לבני ארץ ישראל הדרים חוץ לתחום:
היו נכונים לשלשת ימים רש"י פי' דאפי' דבר שעל זמן קבוע צריך מנין אחר להתירו ודבר תימא הוא ע"כ נראה לרבינו הגאון ז"ל כפי' התוס' דעל זמן קבוע אין צריך מנין אחר להתירו והא דקאמר היו נכונים לשלשת ימים לא קאי אלא על פרישה מאשה עי' בתוס' אמנם בדבר שתלוי בתנאי אף אם ביטל התנאי צריך מנין אחר להתירו וק"ל (ועי' יו"ד סי' רל"א ובהגר"א ס"ק ו'):
אמר רבא מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין פי' כל עסקי המת יהיה דוקא ע"י עממין ואפי' לטלטלו אסור על ידי ישראל ודלא כקצת פוסקים דלטלטל מותר על ידי ישראל כיו"ט שני יתעסק בו ישראל פי' אפי' לקברו נמי מותר:
לא אמרן אלא דאישתהי פי' ברא"ש:
והאידנא דאיכא חברי חיישינן עי' ברש"י ובתוס' ובזה מחולק הר"י ור"ת כללא דמילתא ביו"ט ראשון אסור הכל אפי' טלטול כמו בשבת (עי' ביאורו סי' תקכ"ו ס"ק ד') אבל ביו"ט ב' בין של ר"ה בין של גליות מותר הכל אפי' לחפור קבר ודוקא בצנעה אבל בפרהסיא אסור ואדם חשוב מותר אפי' בפרהסיא (עי' מועד קטן דף ח' ב' וברא"ש כאן) ובעיר קטנה אפי' אינו אדם חשוב כאדם חשוב דמי משום דאית ליה קלא:.
דף ז.
ואע"ג דבדק יפה יפה אימא יצא רובה וחזרה ונראה היכא דספנה מארעא דאסור אינו אסור אלא היכא דבדק יפה יפה. אבל לא בדק מותר (וכן הוא בשו"ע סי' תקי"ג) דתלינן יצא רובא מבעוד יום והשתא אם מביאין ביצה ביו"ט שני (נ"ל דצ"ל בליל יו"ט שני וכן הוא בשו"ע תקי"ג] של גליות מותר דתלינן דנולדה ביו"ט ראשון:
דף ח.
החופר גומא ואין צריך כו' עי' תוס' פסק הרמ"א סי' תצ"ח היכא דשחיט ויש לו דקר נעוץ ואפר כירה שהוסק ביו"ט ואין ראוי לצלות בו ביצה יכסה בדקר נעוץ ואח"ז הביא ירושלמי שמביא תוס' בד"ה אמר ר' יהודה ומהא דכתבו התוס' בד"ה ואין צריך אלא לעפרה דמקשה בתוס' ותימא דאם כן פטור אבל אסור לכתחלה וכו' וי"ל משום שמחת יו"ט וכו' וי"ל משום דיהא מוכן מערב יו"ט משמע דטעמא משום מוקצה חמיר טפי מטעמא משום מלאכה שאינו צריכה לגופה כן נ"ל אבל לר' הג' ז"ל נראה דה"פ דבדקר נעוץ איכא תרתי משום מוקצה ומשום גומא והתירו משום שמחת יו"ט גומא אבל לא מוקצה ג"כ ואי תימא למה לא נימא דהתירו מוקצה אבל לא גומא זה אא"ל דבלא גומא לא אפשר אבל היכא דיכול להתיר מוקצה אבל לא גומא ודאי הסברא נותנת דהתירו מוקצה בלא גומא דהא גומא יש לו עיקר מדאורייתא ואם יהיה דעתו שיעשה הגומא חייב מדאורייתא אבל מוקצה אין לו עיקר מן התורה לכך מתירין לו מוקצה ולא גומא אלא דהתוס' כתבו דאם נתיר לו מוקצה אז יהא צריך לעשות גם גומא אז מתירין לו גומא שזה איסור אחד ולא מוקצה וגם גומא אבל היכא דיכולין להתיר מוקצה בלא גומא מתירין לו מוקצה ולא גומא (ועי' ביאור הגר"א סי' תצ"ח ס"ק ל"ג):
שם וה"ק אפר כירה מוכן הוא פי' דקאי אמודים דמתניתין דמודים ב"ש וב"ה דאם שחט כו' יחפור בדקר ויכסה וגם בזה הם מודים דאפר כירה מוכן הוא:
דף ח:
תני ר' חייא לא כו' בלבד אפי' שחט חיה ועוף כו' והנ"מ היכא דלא נתבטל הדם אבל היכא דנתבטל הדם אפי' בחול א"צ לכסותו (ועי' יו"ד סי' כ"ח סעיף י"ג י"ד):
דף כד.
והא אווזים ותרנגולים כו' לרש"י מותר לכתחלה אבל לפי' התוס' אסור וממ"ש דוחה אותן עד שתכנס אין ראיה דהתם מיירי בקטנים אבל אם מרדו או שאינם תדירים בבית אסור וראיה ממ"ש לכלובן הוא דעבידי לרבוי משמע היכן דנשמטין אסור לצודן (עי' או"ח סי' שט"ז ובהגר"א ס"ק כ"ח וס"ק ל' ובמג"א שם):
דף כז:
כי הא דההוא גברא פירש"י כהן הוה פי' דאי ישראל למה שאל על גרמא והוא תימא דגם מישראל צריך לשאול אלא דישראל נאמן וכהן צריך להביא ראיה:
תלמוד לומר כל מום כו' עי' רש"י ואין לו שחר גם מה שהגיהו בדפוסים חדשים אין לו פי' כלל והג' ז"ל פי' דהכי פירושו מדכתיב לא יהי' ולא כתיב לא יתן משמע אפי' גרמא דהוא ממילא אסור]:
במסוכנת ודברי הכל נראה לרבינו כפירש"י דלא כהרי"ף דאיתא במסכת שבת קנ"ו ע"ב אף זעירי סבר כר"ש כו' משמע דוקא ר"ש סבר הכי במסוכנת דמותר (עי' בהגר"א סי' תקי"ח ס"ק ט"ז):
הב"י כתב דבע"ח שמתו מותר לר"ש מדלא כתב הרא"ש שפסק כר"ש האי מכלל דמותר (עי' ב"י סי' שכ"ד) וא"ר הג' ז"ל שהוא טעות גמור דבהדיא כתב שבע"ח שמתו אסורין דאיתא במסכת שבת (דף מ"ה) קינה של תרנגולין כו' ומסיק התם דמיירי בביצת אפרוח וכתב הרא"ש קינה ש"ת אסור לטלטלה ומיירי דאית כו' אפרוח מת ומדלא כתב כמסקנת הגמ' דאינו אסור אלא בביצת אפרוח מוכח דס"ל דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו דאסורין (עי' ביאור הגר"א ז"ל סי' שכ"ד ס"ק ח'):
דף כח.
טבח אומן אסור לשקול בשר ביד פי' שיודע בידו משקל הבשר ודלא כפירש"י שאוחז המשקל בידו הב' דהא קאמר דוקא אומן (ואי כשאוחז המשקל אפי' בלא אומן אסור עי' ביאורו סי' ת"ק ס"ק י"א ועי' רא"ש):
לפירש"י סכין שנפגמה ביו"ט מותר אפי' במשחזת וסכין שעמדה מותר אפי' מעי"ט ושפוד שנרצם אסור דיכול להשתמש בו כמו שהוא אבל הרי"ף יש לו שיטה אחרת כו' לדידיה מלאכה שאפשר מבערב יו"ט ודאי אסור ואפי' סכין שנפגמה ביו"ט אסור במשחזת אבל ברחיים מותר והלכה ואין מורין כן וסכין שעמדה מותר דוקא ביו"ט ועל גבי רחיים אבל לא במשחזת ויש עוד חילוק ביניהם כו' ומ"ש בגמ' מאן תנא כו' קאי אמתניתא דאוסר משחזת סכין בשל אבן ור"י מתיר ולא קאי אמתניתין דמתניתין שפיר מצי למימר כר"י דבמשחזת אסור אבל משיאה פ"ג חברתה לחדד מותר כו' וזה דלא כבית יוסף וכן איתא בירושלמי בהדיא דאמר לעולם מתניתין כרבנן ולהעביר שמנוניתא איירי מתניתין והרמב"ם יש לו שיטה אחרת בזה והשו"ע בזה תמוה שאחז ב' הדעות (עי' ביאורו סי' תק"ט ס"ק ו'):
אמר רבינו ז"ל דכל דבר מוקצה שטלטלו לצורך מצוה אסור לטלטלו אח"כ אלא זורקה מידו מדקאמר (דף כ"ח ע"ב) בשפוד מידי דהוי אקוץ כו' משמע דבלא"ה אסור וכמ"ש בתוספתא שזורק הפתילה מידו בתקיעה אחרונה בע"ש (עי' ביאורו סי' רס"ו ס"ק ט"ז):
דף כט.
וחכ"א אף בחול עושה כן כצ"ל ולא כמו שגורסין בגמ' אבא שאול עד עושה כן [ע' הנוסח במשנה שבאלפס] מיצוי שייך בשמן ובירורי ביין דבגמ' מפרש מפני ביטול ביהמ"ד וחכ"א אף בחול כו' מפני שהיה מוכר יין:
דף כט:
אמר רבא שלא יזכור שם מדה קשה [כונתו על האלפס] מעיקרא אמר שלא יזכיר שם מדה משמע אבל בלא"ה אפי' כלי המיוחד למדה מותר והדר אמר דוקא העומד למדה מותר משמע אבל המיוחד למדה אסור (ועי' ר"ן) ואמר רבינו הגאון ז"ל דט"ס הוא וצריך להיות הכי כלי המיוחד למדה: