אמרי נועם· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
מסכת ברכות · דף סא:
כבד כועס מרה זורקת בו טפה מרמז על האדם שכל ימיו כעס ומכאובים וכשהגיע זמנו זורק בו מלאך המות טפה מרה ומניחתו:
רש"י בד"ה נימוק והולך כו'. ל"א כו' וקשה דהיינו הברייתא דתני אם שניהם ישנים וכו' וי"ל דהברייתא דתני שניהם ישנים מיירי שאין נעור כלל וכאן מיירי שבאמת הוא ניעור רק שאינו נעור כראוי אבל לפי זה אינו מתורץ אלא אם שניהם ישנים אבל אם שניהם נעורים אינו מתורץ דהיינו הך [פי' כיון שנפרש מה שאמר בברייתא ישן הנעור פי' שישן מעט שאינו נעור כראוי א"כ ישן מעט נקרא ישן א"כ אינו נקרא נעור רק כשנעור לגמרי וא"כ כשאומר ניער הישן היינו שניער לגמרי וא"כ שניהם נעורים לגמרי וא"כ היינו שניהם נעורים שבברייתא השניה וא"כ אינו מתורץ ועדיין קשה בשניהם נעורים היינו הך] אלא הנכון לאמר דזה הגירסא לא היה כלל לרש"י:
צדיקים יצ"ט שופטן פי' מנהיגן ור"ל שכל מחשבותן הוא מעצת היצ"ט וכן להיפך:
אמר רבה כגון אנו בינונים ואית דגרס רבא ואינו כן דאביי לא היה קורא לרבא מר דהוא היה חבר לו אבל רבה היה רבו של אביי ומדמצינו רבה שאמר שהוא בינוני כ"ש דכ"ש כגון אנו שבינונים אנחנו ואם יבוא איזה מחשבה באדם צריך לחוש אולי הוא מעצת היצה"ר וצריך להתחכם כנגדו וז"ש לידע אינש בנפשיה אם צדיק גמור אם לאו דקשה מאי נ"מ אם ידע אבל לפי מ"ש אתי שפיר שאם צדיק גמור הוא ידע שכל מחשבה שבא לידו הוא מיצ"ט וכן להפך:
אמר רב לא אברי עלמא אלא לאחאב וכו' משום דאחאב מלך בכל העולם והיה לו כל טוב העוה"ז והעוה"ב לא הי' לו כלל ור"ח בן דוסא הי' לו עוה"ב ועוה"ז לא הי' לו כלל:
תנא ר"א אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך כו' אם יש לך אדם שגופו חביב כו' לכאורה הוא תמוה מאד וכי יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו כי לא במותו יקח הכל ומה יועילו לו מה שנשאר כבוד ביתו וכמ"ש (איוב ב' פסוק ד') עור בעד עור וכל אשר יש לו יתן בעד נפשו ועוד קשה מה בא רע"ק להוסיף על ר"א ונראה דהכי פירושו אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו פי' שיעשה מצוה בגופו יותר ממה שיעשה מצוה בממונו כי ממונו חביב עליו יותר מטורח גופו [ועיין ת"ז תיקונים אחרונים תקון רביעי] אבל לא איירי כלל במסירת נפש ממש כי אין צריך למסור עצמו למיתה מפני מצות ה' אבל ר"ע ס"ל דצריך למסור עצמו למיתה ולפי זה א"ש מ"ש לקמן שאמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן כו' שלכאורה קשה מה שאמרו לו שלא ימסור עצמו על קידוש השם ולפי מ"ש אתי שפיר שהם ס"ל כר"א דאין צריך לסבול בשביל מצות ה' אלא טורח יסורים אבל אינו חייב למסור עצמו למיתה לכך אמרו עד כאן הלא עכשיו תו לא צריך והשיב להם כל ימי הייתי מצטער פי' שאני סובר אפי' נוטל את נפשך כו'. ומה שהביא הגמ' בפסחים כ"ה ושאר מקומות ראיה מר"א שצריך למסור עצמו למיתה הוא ט"ס וצ"ל וכו' ועיקר הראיה הוא מדברי רע"ק שבכאן ולא מדר"א (אבל לכאורה קשה דלרע"ק דס"ל אפי' נוטל את נפשך אם כן למה נאמר בכל מאדך ועי' מ"ש בגמ' בגיליון בשם הילקוט) [וע' ביאורו על אגדות ברכות שתירץ זאת ע"ש בפירוש שם ועמ"ש לעיל דף ל"ה ב' ועיין ת"ז שם בביאור הגר"א שם]:
כשם שדרו אבותי עם אבותיכם למשל כך אמר השועל כשם שקודם בריאת העולם שלא היו אלא מים בעולה ודרו אבותי עם אבותיכם במים אף כהיום נדור ביבשה ובאמת הוא שקר שלא דרו בעולם יחד שבשעה שהיו מים על הארץ לא היו בעולם בהמות חיות ודגים והנמשל ג"כ הכי הוא שאומרים או"ה הלא קודם מתן תורה היינו לעם אחד ומפני מה עתה נפרדתם מאתנו והתשובה ע"ז הוא שלא היינו מעולם לעם אחד כי קודם מתן תורה לא היינו מכונים בשם ישראל ומשקראנו הקב"ה בשם ישראל דהיינו אחר מתן תורה באמת לא היינו לעם אחד:
אוי לפפוס שנתפס על דברים בטלים פי' על מה שהשיב לו ר"ע חשובה על דבריו והוא שתק ולא דחה דבריו של ר"ע לכך נתפס נמצא פפוס נתפס על דב"ט אבל א"א לפרש דברים בטלים ממש דח"ו לומר כן עליו דהוא היה גדול הדור ועשיר ומכובד גדול כדאיתא. משמת פפוס ולוליינוס ננדעה קרן ישראל ואין עתידה לחזור עד משיח בן דוד (וע"ע בתורת כהנים בחקותי (פ"ה מ"ב) ע"פ ושברת את גאון כו' אילו הגיאים שהם גאונם של ישראל כגון פפוס בן יהודה ולוליינוס אלכסנדרי וחבריו עכ"ל). וראיה לזה שלא קראו לר"ע בלשון רבי אלא עקיבא (פי' תענית י"ח רש"י ד"ה לוליינוס):
ת"ר הנפנה ביהודה מזרח מערב אסור צפון ודרום מותר ובגליל להפך עי' פירש"י והמפרשים נתחבטו בזה (ועי' במהרש"א ובית יוסף או"ח סי' ג' ד"ה וכשיושב ועי' ט"ז סי' ג' ס"ק ד' ועי' מעדני יו"ט) והנכון שכך הוא הענין המקדש עומד בין מזרח למערב נמצא ברוחב אין איסור אלא (כ' אמות כרוחב בהמ"ק) אבל כל האורך אסור והוה כ' אמה רוחב על ת' פרסה אורך כזה לכך כל בין מזרח למערב אסור אבל דרום וצפון אינו אסור אלא כנגד המקדש ולא כל הרוח ובגליל הוא להפך שמקדש עומד בין צפין לדרום לכך הוה בין דרום לצפון מקום האיסור] מרובה יותר מבין מזרח למערב לכך הוא להפך בין מזרח למערב מערב מותר ובין צפון לדרום אסור פי' דגזרו המיעוט משום הרוב ולא גזרו הרוב משום המיעוט] (נראה כונתו כיון שבהמ"ק עומד ביהודה ויש כנגדו שטח גדול שהוא כל אורך ארץ יהודה למזרח ומערב עד סוף ארץ ישראל שמחזיק ת' פרסה ומשום הכי אסרו ג"כ בצדדין של מזרח ומערב משא"כ בדרום הבהמ"ק שאינו מחזיק (מקום האיסור) רק [כשיעור] רוחב של ארץ יהודה ע"כ לא אסרו רק נגד המקדש ולא בצדדין אבל בגליל הוה איפכא שהמקום שכנגד המקדש מתפשט לצפון עד סוף ארץ ישראל דהוה ת' פרסה לכך אסרו שם הצדדין של צפון ודרום ואפשר דמטעם זה לא אסרו בחו"ל אלא מזרח ומערב משום דשם מתפשט המקום שכנגד המקדש יותר ממה שמתפשט לצפון ולדרום דהא בצפון ודרום ליכא ישוב העולם בכולו. בצפון מפני הקור ובדרום מפני החום משא"כ במזרח ומערב הוא ממוזג אבל לטעם הכתוב כאן [לקמן על התוס' ד"ה רע"ק] דע"כ אסרו בחו"ל בין מזרח למעריב דגזרו משום ארץ יהודה וקשה מאי טעמא גזרו משום ארץ יהודה טפי משום גליל (עי' מהרש"א ומעדני יו"ט וט"ז סי' ג' ס"ק ד') (ועי' מ"ש לקמן על התוס'):
תוס' בד"ה ר"ע אוסר בכל מקום פי' התוס' מזרח אחוריו ופניו למערב וה"ה בהפך ודוקא בין מזרח למערב אבל לא בין דרום לצפון דהטעם שלו משום שגזר משום ארץ ישראל ובארץ ישראל אין אסור אלא בין מזרח למערב (יש לפרש כונתו דכמו בארץ ישראל אסור כנגד המקדש כל מקום לפי מה שהוא כן גזרו בחו"ל שלא יפנה כנגד המקדש כל מקום לפי מה שהוא והתוס' איירי על מקומם שהוא למערב א"י ואסור משום גזרה בא"י במקום מערב המקדש ואסור מזרח ומערב וכן מקומו של ר"ע היה למזרחה או צד הנוטה לצד מזרח א"י לכן אסור מזרח ומערב]:
הרמ"א (סי' ג') כתב דלהשתין מים בכל ענין מותר ואינו כן דאין חילוק בין לפנות ובין להשתין אלא אם רוצה לפנות צריך מחיצה לאחוריו ואם רוצה להשתין צריך מחיצה לפניו והכי איתא בתוספתא המפנה פניו כלפי הקדש והמשתין אחוריו כלפי הקודש ולפי גמ' שלנו דקאמרינן לעיל (דף כ"ג) (ע"ש רש"י ד"ה אלא אידי ואידי) דנקבים גדולים בלא קטנים אי אפשר. בעי לפנות במחיצות לפניו ולאחריו אלא גירסא משובשת הי' לפניו ברמב"ם (עי' ביאורו סי' ג' ס"ק יו"ד י"א י"ג):