אמרי נועם· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
מסכת ברכות · דף מה.
תוס' בד"ה דחנקתי' אומצא כו' ודוקא מים כו' אמר רבינו דכששותין מים יש ליזהר בברכה אחרונה שמא די לו בפחות מרביעית ומה ששותה אח"כ אינו לצמאו ואין לו הנאה ואיך יברך ברכה אחרונה דברכה אחרונה צריך שיעור דגבי מים דוקא כששותה לצמאו צריך לברך וכן אם שותה טיי בלא צוקער אין לו לברך אפי' ברכה ראשונה אם שותה שלא לצמאו כונתו כששותה רק כדי שלא לצאת אליבא ריקנא ואינו צמא ואין לו הנאה בלא צוקער] אבל שאר משקין אפי' אם אינו שותה אלא לרפואה צריך לברך שיש לו הנאה מהם:
פרק שלשה שאכלו
תוס' בד"ה שלשה שאכלו כאחת וכו' ופתה לכאורה אין זה קשה וכן לקמן כו' פי' דלכאורה נוכל לומר דהירושלמי אין מקשה שני המשניות אלו שהם תרתי דסתרי אלא כמו שהקשו בגמ' דידן תנינא חדא זימנא:
בא"ד ול"נ דה"פ כלומר דאי אפשר לפרש הירושלמי כך מדקאמר הכא את אמרת וכו' והכא את אמרת משמע שירושלמי מקשה שסותרין זא"ז:
בא"ד נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף פי' לאו דוקא כזית אלא שהתחילו לאכול אפי' פחות מכזית דנתנו דעתם משמע שלא התחיל לאכול קודם חברו כלל אבל התחיל לאכול קודם חברו אפי' פחות מכזית שוב אין חייבין לזמן אלא אם כן גמרו כאחד וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה פי' פחות מכזית גמרו לאכול זהו בסוף פי' שאכל כזית דאל"כ עד מתי נקרא גמרו דא"א לומר גמרו ממש האחד קודם חברו דאיך שייך לומר ע"ז אין רשאין ליחלק (ומה שכתבו בתוס' נתנו דעתם לאכול זהו בסוף הוא ט"ס וצ"ל גמרו לאכול זהו בסוף (וכ"ה בירושלמי לפנינו וכן העתיק הרא"ש סי' כ"ט ורבינו יונה שם] (ועי' שנות אליהו וביאורו סי' קצ"ג ס"ק י"ח):
בא"ד ורב אלפס כו' הוא ט"ס שהיה כתוב בתוס' ור"א והוא ר' אליעזר [נ"ל שכוונתו על מי מבעלי תוס' ששמו ר' אליעזר] והגיהו ר' אלפס (עי' מהרש"א שנדחק בזה) וכן לקמן בד"ה בקולו של משה ג"כ טעות סופר וצ"ל ור"א:
בא"ד וה"פ נתנו דעתם לאכול כלומר שהתחילו כו' לפי' התוס' נצטרך לומר דמ"ש שם וחד אמר אכלי כזית זהו בתחלה כו' ר"ל כזית ממש וגמרו לאכול היינו גמרו ממש והוא תמוה דאיך יתכן לומר על זה אין רשאין ליחלק כיון שכבר גמר סעודתו קודם שהתחיל חברו וכמ"ש לעיל:
תוס' בד"ה אכל טבל אין מזמנין וכו' כדאמרינן הרי שגזל סאה חטין וטחנן ואפאן ואכלן אין זה מברך אלא מנאץ הרא"ש הביא בשם הרמב"ם שעל הטבל אין מברכין בין לפניו ובין לאחריו והראב"ד השיג עליו ואמר דבמתניתין תנן אין מזמנין משמע דוקא אין מזמנין שאין לו קביעות אבל ברכה לפניו ולאחריו מברכין והרא"ש הביא ראיה לדברי הראב"ד מהך ברייתא שהביא התוס' דמדקאמר אין זה מברך משמע דמברכין ורש"ל רצה למחוק דברי התוס' הללו מפני שסבר שהתוס' הביאו ראיה מזה שאין מברכין כלל אבל באמת גם כונת התוס' רק להביא ראיה שאין מזמנין אבל מברכין כמו שכתבו וה"ה אם אכלו שלשתן טבל דאין מזמנין כדאמרינן הרי שגזל וכו' אלמא דהראיה הוא דאין מזמנין אבל באמת מברכין [פי' וראייתן כיון שהוא ניאוץ אין סברא שיהיה נחשב לקביעות ויהיה חשוב יותר מפירות שאין מברכין וכמו שכתב הרא"ש] (וכ"כ מהרש"א) אבל מדברי התוס' (סוכה למ"ד) ד"ה הא קנייה כו' אי נמי שאני ברכה כו' משמע שאין מברכין כלל ויש שמקשין על הראב"ד ממתני' דפ"א דדמאי מ"ה הדמאי מברכין ומזמנין משמע דוקא דמאי אבל לא טבל ומברכין פי' לפניה ומזמנין פי' לאחריה ומתרצין דקאי הכל על ברכת הזימון וה"פ אין מברכין עליו אין עושין אותו כוס של ברכה ואין מזמנין דוקא זימון אבל לענין ברכה חייב לברך אפי' גבי טבל (עי' ביאורו סי' קצ"ו ס"ק ב'):
שם בסוף הדיבור אבל אם שלשתן מודרין הנאה וכו' יש שרוצים לומר אם אחד אכל בשר ואחד אכל גבינה נותנין לברך לזה שאכל הגבינה משום שזה יכול לאכול עמו בשר וזה אין יכול לאכול עמו גבינה וטעות הוא דהא אין מזמנין אלא על הלחם והלחם יכולין לאכול זה עם זה לכך יכול לברך אפי' מי שאכל בשר (עי' מ"א סי' קצ"ו ס"ק א' שכתב דכיון שאין יכולין לאכול בשר וגבינה מלחם א' אין מצטרפין ע"ש ויש לדחות דכיון שכשיכולין לאכול מלחם א' בלא בשר וגבינה מצטרפין יחד וה"נ כיון שאותו שאכל בשר יכול לאכול מלחם של חברו בלא בשר יכול הוא לברך ואף אם מלוכלך בגבינה הרי יכול לחתוך הלחם מלמעלה במקומות הלכלוך ולאכול הנשאר בלא בשר ועי' באליהו רבה שם):
תניא נמי הכי אין המתרגם רשאי וכו' ואם א"א למתרגם להגביה וכו' פי' כשם שאין המתרגם רשאי להגביה כך אין רשאי למעך אבל על הקורא אין שייך לומר זה הדין שלא יגביה יותר מן המתרגם דהא אינו יודע שלא יוכל המתרגם להגביה קולו כנגד קול הקורא אבל הגמ' עצה טובה קמ"ל דאם א"א למתרגם להגביה קולו כלומר אם הקורא יודע שאין המתרגם יכול לתרגם בקול רם אז אפי' אם הקורא התחיל כבר בקול רם ימעך קולו כדי שיהיו שוין [אך התוס' לא תירצו כן כי בדברי ר' שמעון בן פזי לא הוזכר שהקורא ימעך קולו ולכן אין לתרץ דמייתי קרא דמשה על זה ועי' חידושי אנדות]:
תוס' ד"ה בקולו של משה וא"ת וכו' והוא מביא שהקב"ה היה קורא ומשה היה מתרגם נראה שיש כאן ט"ס בתוס' (ועי' מהרש"א):