אמרי נועם· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
מסכת ברכות · דף לח.
לחם עוני קרינן ביה פי' דהוי לחם לענין המוציא ועוד דהוי עוני ולא מצה עשירה:
טרימה כו' פירש"י דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק משמע אבל במרוסק מברכין שהכל אבל הרמב"ם (פ"ח מה' ברכות הלכה ד') כתב אפילו מרוסק מברכין ג"כ בורא פרי העץ רק אם ניכר עיקר הפרי (שהרי כתב ועשאן עיסה] וכן הלכה ונוכל לומר שרש"י נמי ס"ל דאם ניכר עיקר הפרי שלא נשתנה לגמרי מברכין עליו בורא פרי העץ ובלבד שלא יהיה מחמשת המינים (פי' ביאורו סי' ר"ב ס"ק ס"ז ופי' שם בט"ז ס"ק ד' ובמ"א ס"ק י"ח):
תוס' ד"ה האי דובשא דתמרי וכו' ועוד בשתיה אומר שהכל וזה הטעם הוא העיקר וכן כתבו התוס' לקמן בד"ה והא תנן כל האוכלים כו' וחזרו שם התוס' מטעם הראשון שכתבו כאן דהכא לא הוי ממש שעורין משום דקשה ממה שאמרו בשתיתא רכה דמברכין שהכל הא הוי בעין אלא ודאי שאינו תלוי בבעין כלל אלא עיקר הטעם הוא משום שהוא לשתיה (ועי' ביאורו סי' ר"ח ס"ק י"ז) א"ה יתכן שתוס' לא חזרו רק ס"ל שני הטעמים אמת הן מחמת שאיני ממש שעורים רק טעם בעלמא משום זה לבד מועיל וגם טעם בשתיה אומר שהכל. ולקמן גבי שתיתא דלא שייך טעם ראשון דשתיתא רכה הוה עדיין ממשות ולכן כתבו טעם השני. ונראה שכן ג"כ כונתו בכאן]:
לישנא אחרינא גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא הוי (ונ"מ בין הלשונות דללשון א' מותר לכוין אף משום רפואה אבל ללישנא בתרא דוקא רפואה ממילא הוי אבל לכוין אסור) אבל לכוין אסור אבל קשה דהא במתניתין תנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכו' משמע אפי' הוא מכוין ג"כ מותר [ולכאורה יש לתרץ דשתיתא שנעשה לרפואה חמור ואסור כשמכוין ג"כ לרפואה ורק התוס' דייקי מלשון כל דגם כשנעשה לרפואה מותר ומכל מקום י"ל דבזה פליגי הלשונות דלשון שני לא דייק כל על זה]:
וצריכא דרב וכו' פי' דליכא למימר דאתי לאשמועינן דאינו מברך בורא מיני מזונות דהוא מילתא דפשיטא דבשתיה אומר שהכל כמו שכתב התוס' גם אין לומר דאשמועינן דלא נימא דא"צ לברך כלל גם זה הוא מילתא דפשיטא דהא חזינן שמותר לשתות בשבת ע"כ הוי אוכל וכיון דהוי אוכל ע"כ צריך לברך עליו דלא גרע ממלח וזמית ומשני דה"א דאין צריך לברך כלל משום שסתמא אינו אלא לרפואה ומה שמותר בשבת היינו משום דבשבת מוכרח לכוין גם] לאכילה משום שבת לכך מותר אבל הכא מי מכריחו לכוין לאכילה וה"א דלא מברכינן עליה כלל קא משמע לן דמברכינן עליה שהכל:
רש"י בד"ה ור' נחמיה סבר דמפיק משמע כו' והמוציא לך מים כו' וקשה האיך יתרץ רש"י כמה פסוקים דכתוב המוציא דהתם ודאי משמע לשעבר (כגון ולא תחללו את שם קדשי וכו' המוציא אתכם מארץ מצרים וכו' שבפ' אמור וכן בפ' עקב ורם לבבך וכו' המוציאך מארץ מצרים וכו' וכן בפ' ראה והנביא ההוא או חולם החלום וכו' המוציא אתכם כו') אלא התירוץ הנכון דמוציא יותר טוב לומר דהוא ודאי לשעבר אבל בהמוציא אע"פ שבכל מקום היא לשעבר אך כיון דאשכחן בחד מקום להבא לכך אין לומר אותו (ובזה יתיישב תמיהת הג' ר' עקיבא אייגר בגיליון הש"ס):