אור ברסלב
אמרי נועם מסכת ברכות › דף לה:

אמרי נועם· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

מסכת ברכות · דף לה:

דף לה.

גוזל או"א ואומר אין פשע וגו' הפי' הפשוט כך הוא מי שגוזל אביו ואמו ומאחר אינו גוזל שיודע שעבירה הוא אך מאו"א אומר שאין זה עבירה לגזול מהם חבר הוא לאיש משחית דכתיב נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה ותמוה הוא מה שכתב חסר לב ותו לא כיון דנואף עם אשת איש אלא פי' הירושלמי נואף אשה קאי אפנויה שסובר שאין זה עבירה (עי' זוהר ח"ג מ"ד ב') הוא חסר לב אבל משחית נפשו הוא יעשנה כו' פי' שכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ונדה היא בכרת (וכ"ש פנויה בלא חופה] לכך אמר משחית נפשו הוא יעשנה והשתא הדרש נמי א"ש כמו דהתם נקרא משחית בשביל הברכה שכלה בלא ברכה כו' כנ"ל ה"ה כאן בשביל הברכה נקרא משחית:

ואין אמו אלא כנסת ישראל שנא' כו' מוסר אביך זו תורה שבכתב שהקב"ה נתן לנו בעצמו ותורת אמך זו תורה שבע"פ שהוא נטע בתוכינו כלומר בין החכמים (וכן מה שכתב אשר נתן לנו תורת אמת יתפרש ג"כ כנ"ל) וקשה למה לא מייתי ראיה מזה הפסוק לחוד על אביו ואמו [שלמה הוצרך להביא פסוק אביך קנך] ויש לומר דמעיקרא צריך לאתויי ראיה דהקב"ה נקרא אביו דלא נימא דזה הפסוק קאי כל או"א דבשר ודם כך מייתי ראיה דהקב"ה נקרא אביו וכיון שאביו הוא הקב"ה ע"כ אמו היא כנסת ישראל שהאיך שייך אם בהקב"ה:

וכתיב ולקחתי דגני כאן בעושין רצונו של מקום פי' דכיון שישראל עושין רצונו של מקום נמצא הדגן גדל בזכותן לכך נקרא דגנך ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מה שהדגן גדל אינו אלא שהקב"ה הוא בחסדו ובטובו משפיע לכך אמר דגני שאין גדל בזכות ישראל:

תוס' ד"ה כאן בזמן שישראל כו' וי"ל דעושין ואין עושין כ"כ כו' וקשה דהא כתיב שם להדיא באותו פרשה אם שמוע תשמעו וגו' לאהבה את ה' וגו' וי"ל דקשה עוד כאן דלמה קאמר כלל האי ולא עוד שאין זה נצרך לתירוצו שהקשה תורה מה תהא עליה ועוד קשה למה לא כתיב בפ' שניה בכל מאודכם כמו בפ' ראשונה וי"ל דע"כ הפי' של בכל נפשך אין ר"ל ליטול את נפשך שימסור א"ע למיתה דא"כ מה שאמר לקמן ס"א אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך כו' אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו כו' וקשה האיך שייך לומר שממונו חביב עליו מגופו דמה הנאה יהיה לו מממונו לאחר המיתה אלא עכצ"ל דהפי' של בכל נפשך לדברי ת"ק שעושה מצוה בגופו ממש שילך לבקר חולים ושאר דברים שתלוי בגוף וזה הוא הפי' ג"כ שממונו חביב עליו מגופו דהיינו שיש אדם שיעשה המצוה בגופו יותר מבממונו ממש כמו שאכתוב אי"ה שם [וע' ת"ז תיקונים אחרונים תיקון ד'] לפ"ז אינו מצוי שיהיה גופו חביב עליו מממונו שיעשה המצוה יותר בממונו מבגופו כנ"ל אלא באחד מני אלף לכך פרשה ראשונה שאמר בלשון יחיד נאמר בכל מאודך. דהיחיד אפשר שיהיה הוא האחד שיעשה המצוה גם בממונו אבל פרשה שניה דמיירי בל' רבים וברבים אינו מצוי שיעבדו ה' גם בכל מאודם לכך לא נאמר בכל מאודכם [וע' נפש החיים שער א' פ"ח] ולכך קאמר הגמ' הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם לפי שהן רבים כנ"ל אבל באמת הן צדיקים שעושין בגופן והשתא מיושב שפיר שהקב"ה עושה מדה כנגד מדה כיון שחפצם הוא לממון אמר הקב"ה הי לך ממון וז"ש ואספת דגנך וא"ת הרי הם צדיקים ומאי השכר שיהיה אוספים בעצמם מהשדה על זה קאמר ולא עוד שמלאכת אחרים כו' פי' דיש מרה גרוע מזה שמלאכת אחרים נעשה על ידי כו' אבל בעוברים גם בממונם כתיב ועמדו זרים כו' לפי שאין להם פנאי לילך אחר הפרנסה לכך יעשו האחרים מלאכתן (וע"ע ביאור הגר"א ז"ל על אגדת ברכות):

רש"י בד"ה דרך טרקסמון דרך [שערי החצר והבית] ומה שפי' והבית זהו לר' ינאי [דס"ל דאינו קובע בלא בית]:

דורות אחרונים מביאין פירותיהם דרך חצירות פי' ולא דרך שער דהיינו פני חצר כו' עי' תוס' שחצר קובעת מדרבנן ואפילו לר' ינאי נמצא ע"כ לר"י מדאורייתא נמי קובעת וא"כ מאי אמר ר"י דורות אחרונים כו' הא חצר נמי קובעת מדאורייתא אלא ע"כ צ"ל שהם לא הביאו דרך ער החצר אלא דרך חלונות החצר וכדומה ומדרבנן נ, י' בכה"ג נמי קובעת וא"כ קשה מה שאמרו דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך חצרות כו' הא בכה"ג נמי חייב מדרבנן וי"ל דה"פ דהראשונים היו מדקדקין מאד לעשות המצוה על צד היותר טוב לכך היו מכניסין דרך טרקסמון כדי שאפילו מן התורה יתחייב במעשר והאחרונים שלא דקדקו לעשות המצוה כתיקונה היה מכניסין דרך חצירות שאין חיובה אלא מדרבנן נמצא שאין המצוה כתיקונה (אך לשון הגמ' לא משמע הכי דקאמר כדי לפוטרן מן המעשר משמע שרוצין לפוטרן לגמרי):

דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זה וזה לא נתקיים בידן פי' בירושלמי שהעוה"ז והעהו"ב נמשלו ליין על השמרים שכל זמן שהשמרים מונחים בהשקט למטה אז טוב ליין ולשמרים אבל אם יעלו השמרים למעלה יתקלקלו שניהם כך העוה"ז דומה לשמרים והעוה"ב דומה ליין וא"א לעוה"ב בלא עוה"ז אבל יהיה נזהר שהעוה"ז יהיה למטה בהשקט כמו השמרים תחת היין כנ"ל דהיינו שהעוה"ז לא יהיה קבע ואז זה וזה יתקיים בידו אבל כשהעוה"ז הוא קבע זה וזה לא [יתקיים] בידו ולא יהיה לו לא עוה"ז ולא עוה"ב (עי' ס' אבן שלמה סי' ל"ה):

והתנן הנודר מן המזון מותר במים ומלח והוינן כו' לכאורה מה שאמר והוינן הוא מיותר ואדרבה בלא זה קשה טפי שאפי' מזון איקרי וי"ל דבלא זה לא היה יכול להקשות ממתני' דהוי אמינא דלאו כלל גמור הוא דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנא' בו חוץ [כמ"ש עירובין כ"ז ע"א] והראיה שאין מברכין בורא מיני מזונות אלא על ה' מינין אבל כשראינו שהגמ' מקשה מזה ש"מ דכלל גמור הוא דאל"כ לא היה קשה כלל:

תוכן העניינים

אמרי נועם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה