אור ברסלב
אמרי נועם מסכת ברכות › דף ג:

אמרי נועם· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

מסכת ברכות · דף ג:

דף ג.

בחדתא ותיפוק ליה משום מזיקין. מכאן מוכח דאפי' בחדתא אם נפלה ואין דרים בה בני אדם שכיחי מזיקין:

תנא אין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה. תיבת תנא הוא ט"ס. שכל זה הוא מדברי ר' נתן. ובתוספתא לא גרסינן לה:

עד שלש שעות פי' רש"י בתחלת שעה ג' וכל הפוסקים כתבו עד סוף שעה ג' (עי' ביאור הגר"א או"ח סי' נ"ח ס"ק ד') וי"ל דהזמן הוא בודאי עד סוף שלש כיון שהתורה אמרה בשכבך כל זמן שכיבה אפילו אם הוא זמן שכיבה לאחד כגון לאחד מבני מלכים זמן שכיבה מיקרי ובאמת מקצת מלכים קמים בתחלת ג' ודוד שאמר קדמו עיני אשמורות. היינו שהיה מקדים לקום אפילו לאותן המלכים העומדים מתחלת שעה ג'. שאין סברא לומר דדוד יהיה משבח עצמו שהיה קם קודם המאחרים לקום. ולכך שפיר קאמר ותרתי דיממא לענין שבחא דדוד:

תרי נשפי הוו וכו' וקודם לכן הוכיח בגמ' שנשף הוא לילה שנא' בנשף בערב יום וגו'. ואמר רבינו שנשף הוא באמת דומה ללילה. והוא הזמן שמעמוד השחר עד הנץ החמה ומשקיעת החמה עד צאת הכוכבים. והכי פירושו תרי נשפי הוו נשף יממא ואתי לילה פי' שיבא הלילה ועדיין לא בא ונשף לילה ואתא יממא נמי הכי פירושו שיבא היום ועדיין לא בא:

רש"י בד"ה כינור היה תלוי כו' ארבע רוחות מנשבות בכל יום וזה סדרן לפי' רש"י מזרח דרום מעריב צפון. ואמר הגאון שחלקו עליו כל הקדמונים ואמרו שכך הוא סדרן מזרח מעריב דרום צפון (וכ"כ בביאורו לזהר ח"ג ד' קנ"ו ב' ד"ה ת"ח כד איתער רוח וכו') וז"ש לקמן כל הנותן מפתו בין צפון לדרום כי' וכמ"ש המקובלים שהזיווג יהיה בחצות הלילה והיינו בין רוח צפון לדרום (ע"ש סד"ה כדין אתקבלא) אמר רבינו בשם הזוהר שמרומז בקרא שהכינור היה תלוי בצפון. כתיב הכא עורה כבודי וכו' וכתיב התם עורי צפון:

תוס' ד"ה אין הבור מתמלא מחוליתו פירש"י וכו'. לפי פרש"י שלפנינו שכתוב העוקר חוליא מבור כרוי וכו' אתי שפיר. דהם אמרו לו עמך ישראל וכו' פי' כלל ישראל בין עשירים בין עניים ונמצא דהם דומים בכלל כבור כרויה שאינו מלא מהם והוא השיב להם לכו והתפרנסו זה מזה. והם השיבו לו אין הבור מתמלא מחוליתו. ר"ל כמו שאם תעקר חוליא מבור כרויה ותחזר בו עפרו אינו מלא כמו מקוד' שהיה חסר כן ישראל שהם צריכין כולם פרנסה איך יתמלא חסרונם במה שיתפרנסו זמ"ז (אך לקמן נ"ט משמע דלא קאי אבור כרויה רק כמו שאמרו התוס' בשם רש"י כאן וכמו שנכתב בצדו כאן בגמ' בשם הערוך):

כאשר ישאל איש כו'. תיבת איש הוא קרי ולא כתיב מפני שהיו דבריו ממש כדברי נבואה לכך אין כתוב אלא קרי:

למה נקוד על לולא וכו'. בכ"מ שנקוד על התיבה ממעט מקצת משמעות ולא כולו וכן כאן יודע אני שיש שכר לצדיקים לעוה"ב כמשמעות הכתוב אבל הנקודה ממעט שאינו מאמין אם יש לו שכר:

שמא יגרום החטא כדתניא כו' שיש לדאוג כו' שבאמת גרם:

מכאן אמרו חכמים ראוים היו ישראל שיעשה להם נס וכו'. אמר הגאון דז"ש כששאל ר' יהושע ב"ח להתינוק מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. והשיבו הלא ה' זו חטאנו לו (גיטין נח) וכו' דלכאור' אינו מובן במה היתה התשובה הזאת כ"כ גדולה בעיניו עד שהבין מזה שיהיה מורה הוראה בישראל. וי"ל דה"פ שהוא שאלו מי נתן למשיסה יעקב ר"ל שהם במדריגה שפלה כשהיו בגלות בבל (דיעקב מורה על מדריגה שפלה) וישראל לבוזים ר"ל אף לאחר שהיו במדריגה העליונה דהיינו כשנגאלו מפני מה לא נגאלו גאולה שלמה והשיבו הלא ה' זו פי' שגאולה ראשונה שנכתב בה עד יעבור עמך ה' היתה גאולה שלמה אבל גאולה שניה שנכתב בה תיבת זו חטאנו לו ולכך לא היתה גאולה שלמה:

רש"י ד"ה לולא וכו' מתחלה פירש"י כבר טרדוני מן יראתך כו' ולבסוף פרש"י לולא לשון אם לא לכאורה דברי רש"י תמוה דבשלמא מתחילה פרש"י שפיר שמחמת זה לא דבר ברור היה לו. אבל לפי מה שפירש כאן סותר דרשא דגמ'. אך כונת רש"י הוא שלעולם אין הנקודה ממעט משמעות הכתוב לגמרי אלא מעט שדרשינן הא והא. שפשוטו של מקרא הוא אם לא האמנתי כו' כמו פרש"י בתהלים. אלא שדרשינן הכא תרוייהו והכי אמר דוד רבש"ע מובטח אני בך וכו' וז"ש אם לא האמנתי משמע שבאמת האמין ומ"ש אבל אינו יודע אם יש לי חלק ביניהם. היינו לפי הנקודה ופירושו לולא כמו לא. שאינו מאמין אם יש לו חלק ביניהם:

רש"י ד"ה זה הסומך וכו'. ומצאו שהפליג וכו' פי' הרחיק:

מסייע ליה לר"י וכו'. והקשו המפרשים למה לא עשו חכמים סייג בתפלה כמו בק"ש. ועוד ק' דהיכי מוכח מכאן שצריך לסמוך גאולה לתפלה דלמא כפשוטו ק"ש ואח"כ תפלה אבל לסמוך א"צ. אך בקושיא הראשונה יש לתרץ קושיא הב' דאי ס"ד דלא צריך לסמוך אמאי לא עשו חכמים סייג גם לתפלה אלא ש"מ דצריך לסמוך גאולה לתפלה לכך בחד סייג סגי. אלא דקשה לכאורה דלמא לעולם אין צריך לסמוך והא דלא עשו סייג משום דס"ל כריב"ל דתפלה ואח"כ ק"ש וא"כ כיון שעשו סייג לק"ש א"כ ממילא אין צריך סייג לתפלה והא דקתני ק"ש מקודם היינו כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת זה נמי אינו דהא קתני אם רגיל לקרות קורא וכו' נמצא שכבר עסק בד"ת ואפילו הכי קתני וקורא ק"ש ומתפלל אלא ע"כ ש"מ כר"י. ואי תימא דלמא לעולם א"צ לסמוך והא דלא עשו סייג לתפלה משום דתפלת ערבית רשות זה נמי א"א לומר מדקאמר לאפוקי ממ"ד תפלת ערבית רשות וכו' וא"כ אי תימא דאין צריך לסמוך למה לא עשו סייג לתפלה כמו לק"ש אנא ש"מ מסייע ליה לר"י דצריך לסמוך גאולה לתפלה. ומתורץ נמי הא דהביא מקודם האי אב"א ואח"כ אמר מסייע דאי לא"ה לא הוי סיוע כלל:

ולבסוף אמר יהיו לרצון וכו'. אמר רבינו הגאון שיפה עושין מה שאומרים אלהי נצור וכו' ושאר תחנונים קודם יהיו לרצון דאחר יהיו לרצון כבר נגמרה התפלה וכמאן דעקר רגליו דמי והכי מוכח לקמן י"ז מר בריה דרבינא בתר צלותיה אמר הכי אלהי נצור וכו' עד יהיו לרצון וכו' (ועי' בר' יונה פ"ד ד"ה לא אמרן אלא כשהוא רגיל לומר תתנונים אחר תפלתו כו' דלא כיש שנוהגין לומר יהיו לרצון מקודם והוכיח רבינו הגאון ממה שכתב לקמן ל"א ואם בא לאמר אחר תפלתו אפי' כסדר יוהכ"פ אומר ואם יאמר יהיו לרצון מקודם פשיטא דמותר לומר כל מה שירצה דכמאן דעקר דמי אלא דמיירי קודם יהיו לרצון והא קמ"ל דאע"ג דבשומע תפלה אע"פ שמותר לומר ג"כ אפי' שלא מענין הברכה מ"מ אסור להאריך אבל קודם יהיו לרצון מותר להאריך. אבל קדיש וקדושה אסור לענות דלאו מענין התפלה הוא דהא גם בשומע תפלה מותר להתפלל כל צרכיו ואפי' הכי אסור לומר קדיש וקדושה ודלא כרמ"א (וכ"כ בביאורו סי' קכ"ב ס"א) ואם יאמר הסדר של יום כיפור ביום הכיפורים לאחר יהיו לרצון ודאי לא יצא כלל דכמאן דעקר רגליו דמי וחכמים תיקנו לומר הוידוי ביום הכפורים דוקא בתוך התפלה:

אלא משום דאית ביה תרתי לפי שמזון הגוף הוא לחם ומזון הנשמה הוא תורה. ותורה ניתנה באלפא ביתא. והאדם צריך לעבוד השי"ת ביצ"ט וביצה"ר וע"כ זוכה לחיי העולם הבא. וז"ש דאית ביה תרתי היינו מזון הגוף והנשמה שהוא נגד יצה"ר ויצה"ט:

במערבא מתרצי לה הכי לא תוסיף כו'. וקשה האיך מתרצים לה על ברכה כיון דכתיב בין הקללות. ותירץ רבינו דתרתי משמע קללה וברכה דה"פ נפלה ולא תוסיף לנפול עוד פי' שתהא נפילה כ"כ גדולה שא"א לנפול עוד. שיהיו בדיוטא התחתונה אז סימן קום בתולת ישראל. וז"ש י"ח קללות קלל ישעיה ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער בזקן. וק' וכי היה שונא לישראל כ"כ אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר דמקודם לא נתקררה דעתו דלא צפה עדיין לישועה כ"ז שיכול להיות נפילה יותר גדילה. וכיון שאמר ירהבו וכו' אז צפה לישועה שהוא בדיוטא התחתונה (וכמ"ש בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגי. וכמ"ש כי שחה לעפר כו' קומה עזרתה לנו ועי' בביאור הגר"א ישעיה שם):

לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע לפי שדרך מלחמה הוא שיהיה רודף את השונא עד שיכניעהו לגמרי ואם לא יעשה כן ויעמוד מלרדוף יתחזק השונא ויתחיל לרדוף את הראשון אבל כשרואה שהשונא נכנע לגמרי אז יפסוק מלהלחם עמו אבל במלחמת היצה"ר אינו כן אלא אע"פ שנראה שכבר הכניעו לגמרי אעפ"כ לא יתיאש מלהלחם עמו וז"ש לעולם ירגיז אדם וכו' שנא' רגזו רגזו תמיד ואז אל תחטאו:

והמצוה זו משנה שבה כל מצוה כתובה בפ"פ בכל פרטיה כגון סוכה לולב וכיוצא בזה:

אשר כתבתי אילו נביאים וכתובים שכולם היו כתובים למשה מסיני ונתנו כ"א בשעתו (נראה שצריך לומר להיפוך שכולם נתנו למשה ונכתבו כ"א כו') ואפי' מגילת אסתר אמרו חז"ל שקבל משה. ואמר רבינו רמז נפלא במ"ש וקבל היהודים. קיבל לשון יחיד והיהודים לשון רבים והוא רמז על מרע"ה שהיה שקול כנגד כל ישראל כמ"ש וילדה אשה אחת ששים ריבוא בכרס אחד:

כאילו אוחז חרב של שני פיות כו'. והיינו א' לעוה"ז שמגין עליו והשכר מצוה מגין עליו לעוה"ב ושמעתי מר' זלמן דפיפיות הוא להרוג המזיקין של ימין ושל שמאל כמ"ש יפול מצדך אלף וגו' (וז"ש והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. אפרים הוא מימין ומנשה הוא משמאל):

ואין עוף אלא תורה שנא' התעיף כו'. אמר רבינו שמרישא דקרא אינו מוכח כלל. שפירושו כך אם תסגור עיניך וכו' (וא"כ קאי התעיף על המינים ולא על התורה) אלא מסיפא דקרא מוכח דכתיב כנשר יעוף השמים. וזה קאי אתורה שהיא תעוף השמים:

שנא' ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך כו'. בפסוק זה כלל כל חלקי התורה אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך. זו תורה שבכתב. והאזנת. זו תורה שבע"פ שצריך האזנה שהיא גדולה משמיעה (כמ"ש האזינו השמים מפני שהם מרחוק) והישר בעיניו תפשה זו מצות פשה. ושמרת זו מצות ל"ת שהשמירה אינו אלא מל"ת:

כל שאפשר לו לפסוק בתורה ואינו עוסק. הקב"ה מביא עליו יסורין כו' מקשים העולם שאין זה סוגית הש"ס בכל מקום שמפרש לו דבר אחר ומפסוק אחר וי"ל שזה ג"כ מוכח באמת מפסוק ראשון והכי פירושו ובני רשף יגביהו עוף. פי' על מי באין הבני רשף על מי שיגביה העוף ממנו דהיינו התורה ומביא ראיה לזה מקרא האחר ובאמת זה מוכח גם כן מקרא דלעיל:

אבל הקב"ה אינו כן כו' פי' מפני שהתורה היא בידינו כמ"ש לא בשמים היא (לפי שמדת ב"ו אף המוכר שמקבל מעות אעפ"כ עצב והקב"ה נתן מתנה ומ"מ שמח ומ"ש נותן בעין יפה נותן היינו מפני שמסתמא קבל הנותן ג"כ ממנו איזה טובה וזה לא שייך בהקב"ה:

יתלה בביטול תורה וזה תמוה וכי זה לא נקרא פון. אלא ה"פ פשפש ולא מצא יתלה שמחמת ביטול תורה דהיינו שלא למד מחמת זה אינו יודע אם יש לו עון כמ"ש ששגגת תלמוד עולה זדון:

אילו ואילו. פי' אפי' יש בהן ביטול תורה וביטול תפלה מ"מ הוי יסורין של אהבה:

ק"ו משן ועין. דהטעם שהעבד יוצא בשן ועין משום שהעבדות בא מכח קללת חם. ושם היה שני דברים אחת וירא חם שהוא בעין. והשני הוא ויגד לאחיו שגמר הדיבור הוא בשן. ולכך מן הדין שהעבד יוצא בשן ועין דוקא בתרווייהו. אלא שהקב"ה עושה חסד שהעבד יוצא באחד מהן ויסורין שממרקין כל גופו עאכ"ו:

מה מלח ממתקת כו'. לכאורה אין זה דומה שהמלח ממתק והיסורין אינן אלא ממרקין. ונראה שבתחילה ממרק ואח"כ שב מאהבה שהזדונות נפשי כזכיות לכך גם ביסורין הוי ממתק:

עוה"ב שנאמר כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. פי' כי לעוה"ב צריך ג"כ ב' דברים הנזכרים כאן תורה וא"י. ומרומז בפסוק זה כי נר מצוה זו א"י שכמה מצות א"א לקיים כ"א בארץ ישראל שלכך בקש משה לכנס לארץ כדי לקיים המצות. והב' ע"י תורה וז"ש ותורה אור. והשלישי ע"י המוסר. כמ"ש ודרך חיים תוכחות מוסר וכו':

אתיא עון עון. לכאורה אמאי צריך למילף בג"ש דהא הכא גופא כתיב ומשלם עון אבות. ונראה דאי לא הוי יליף מהתם הו"א דה"פ דמשלם אל חיק בניהם ובאמת בזה לא יכופר עדיין לכך אתיא ג"ש דכתיב בחסד ואמת יכופר עון מה התם יכופר לגמרי אף הכא לגמרי:

על האי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא. פי' שר"י משופרי דירושלים הוי כמ"ש (ב"מ פ"ד) ובראותו נזכר הריגת הצדיקים השוכנים בעפר וחורבן בית המקדש. עוד פי' יותר שזה מרמז על גלות השכינה השחה לעפר:

תוס' ד"ה דינא בלא דינא כו' נראה שדברי התוס' מרומז בויכוח שלו עמהם שהם אמרו לו לעיין מר במיליה וא"ל מי חשידנא. שהיה סבור שהם אינם יודעים מאומה עליו רק שהם אומרים כן בדרך עצה טובה וכו' ואמרו לו מי חשיד הקב"ה דעביד דינא בלא דינא והבין שהם יודעין מאומה עליו כיון שאומרים כך דהא איכא כמה צדיקים מעונים ביסורין וכו' ואמר להו אי איכא מאן דשמע עלי כו':

הא קא גניב ליה כוליה פירש"י יותר מחלקו. דאי ס"ד כפשוטו מהיכי יהיב ליה אע"כ צ"ל דפירושו יותר מחלקו:

אלא אימא סמוך למטתו וכו' אמר רבינו דמחלוקת רש"י ותוס' הוא דוקא להתחיל ללמוד בדמטא זמן ק"ש אבל בדלא מטא זמן ק"ש אף לרש"י מותר להתחיל וכשיגיע זמן תפלה אם תורתו אומנתו אין צריך להפסיק. אפי' אם יעבור הזמן ואם אין תורתו אומנתו צריך להפסיק. אם יעבור הזמן ובלא יעבור הזמן אפי' אין תורתו אומנתו אין צריך להפסיק דלא גרע מאכילה דקתני אם התחילו אין מפסיקין ואפי' אם התחילו באיסור צריך להפסיק ולק"ש אם התחילו באיסור צריכין להפסיק אפי' יש שהות לקרוא ואם התחילו בהיתר א"צ להפסיק אם יש שהות (ומ"ש התוס' בסה"ד כי מטא זמן ק"ש וכו' קאי על הלימוד שלמדו כי מטא זמן ק"ש ומזה הביאו ראיה שלא כדעת רש"י (עי' מהרש"א ורש"ל שנדחקו בזה) והוכיחו כן מס"ד דגמ' דקאמר וכי תימא בדלא מטא זמן כו' אלא ע"כ בדמטא זמן ואפ"ה למד מקודם. ועי' בביאורו סי' פ"ט ס"ק כ"ב ומ"א שם ס"ק ט"ו):

ואם המתין לו מה שכרו וכו' שנאמר לו הקשבתי למצותי. דלא יתכן לפרש כפשוטו שימתין בעשיית המצוה דהא אמרינן מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה אלא פירושו שיקשיב וישמע וימתין ובהמתנה זו יעשה מצוה:

וצאצאי מעיך וגו' האי וגו' קאי על סיפא דקרא וצאצאי מעיך כמעותיו לא יכרת וגו':

במקום רינה שם תהא תפלה. צריך להבין אמאי קרי לבה"כ. מקום רינה ומה שפירש"י הוא דוחק גדול דא"כ בכל מקום שאומרים שבחים יהיו מתפללים שם ולמה צריך דוקא בבה"כ. ואמר רבינו ע"ד מ"ש (משלי א') חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר. וצריך להבין למה תלה רינה בחוץ וקולה ברחובות (ע"ש בביאור הגר"א) ואמר רבינו כי יש ד' דברים השייכים לעיר שנים הן בדרך שבאים בה אל העיר א' הוא הדרך ממש. והב' הוא הסרטיא הגדולה שלפני העיר והוא אצל העיר ממש. ומשנכנסים לעיר יש ג"כ ב' דברים א' הוא תיכף בפתח השער ששם כסאות למשפט כמו שהיה המנהג בימים הקדמונים כמ"ש ובועז עלה השער. אל זקני העיר השערה. והב' בעיר ממש ויש עוד ד' דברים כנגדן הקורא לחברו כשהוא רחוק ממנו אין נשמע אלא קול הברה וכשהוא מתקרב אליו שומע הקול אבל לא הדיבור ממש. ואח"כ כשרוצה לומר לו איזה דבר צריך שיקרא לו תחלה כמ"ש חז"ל לא יאמר אדם דבר לחברו אלא א"כ יקראנו תחלה מנ"ל ממשה ויקרא אל משה. ואח"כ וידבר ה' אליו דהיינו כשיתקרב אליו. וכנגדן יש ד' דברים בתורה והם פשט דרוש רמז סוד. פשט הוא כמו קול הברה והוא תורה שבכתב שאין כתוב בו כלל שום מצוה בפרטיה ודקדוקיה אלא סתם סוכה תעשה לך גדילים תעשה לך וכן בכולם ואין אנו יודעין כמה דפנות בסוכה וכמה חוטין בציצית. ודרוש הוא כנגד הקול והוא תורה שבע"פ ששם הוא מפרש כל דבר איך לעשות בפרטיה. ורמז הוא כנגד קול הקריאה שהוא קרוב לקבלה וסוד הוא כנגד הדיבור ממש. היוצא לנו מזה שרינה הוא נגד מקרא ואמרו שתי"ו בתי כנסיות של מקרא היו בירושלים ות' בתי מדרשות של משנה. ואמרינן לעיל שמקרא הוא נגד רינה. והשתא א"ש במקום רינה דהיינו בבהכ"נ ששם היו לומדין מקרא שם תהי' תפלה (מפני ששם הבל שאין בו חטא כמ"ש הגר"א בשיר השירים ו' ע"ש) ופירוש הפסוק כך הוא. חכמות בחוץ תרונה. חכמות היינו התורה. בחוץ היינו הדרך שהוא רחוק מן העיר. תרונה היינו מקרא שאינו אלא כקול הברה. ברחובות תתן קולה היינו הגמרא. ורחוב הוא יותר קרוב לעיר. והסוד הוא נגד העיר ממש והיא אמירה שכתוב בקרא בעיר אמריה תאמר:

תרי מכתבי מילייה בספר הזכרונות פירוש שע"י שלומדים שנים ביחד הם זוכרים אבל אחד הלומד לבדו הוא משכח. וז"ש לקמן ס"ג חרב על הבדים ולא עוד אלא שמטפשים. פי' כשלומד לבדו הוא משכח:

וכולהו כתיבא באדרעיה. פי' בשלמא בשל ראש דאיתא ד' בתים ותרתי דדמיין להדדי בחד ביתא. אבל בשל יד דאינו אלא חד בית ה"א דלא כתיבי שם כל הנך פרשיות קמ"ל:

מי בכם ירא ה' שמע בקול עבדו. פירוש ירא ה' היינו תפלה. כמ"ש לקמן ייראוך עם שמש וכו'. שומע בקול עבדו היינו תפלה שתקנו האבות שהם עבדיו של הקב"ה:

אשר הלך חשכים ואין נוגה לו וכו'. אמר רבינו דדייק מכפל לשון חשכים ואין נוגה לו. ואיתא בזוהר שהבהכ"נ נקרא אשנגה ומשם בא לאדם נוגה וסביבותיה חשכים. והשתא הכי קאמר אשר הלך חשכים ואין נוגה לו. שאין לו הנוגה של בהכ"נ ואפ"ה אם לדבר מצוה הלך יש לו הנוגה של המצוה כמ"ש כי נר מצוה:

מאי טעמא משום דהוי ליה לבטוח בה' ולא בטח. פי' אולי תאמר שהלך לפרנסתו שגם זה נקרא מצוה. זה אינו שבזמן התפלה לא הוי מצוה דהא צריך לילך להתפלל שיתן לו הקב"ה פרנסתו והוא לא הלך להתפלל א"כ לא בטח בה':

מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. לפי שיו"ד קדמה שכינה ואתיא לפיכך צריכין שיבואו כל העשרה ביחד ואם אדם אחד נתאחר הקב"ה כועס. וז"ש ואין איש לשון יחיד וזהו בבהכ"נ. וקראתי קאי אבית המדרש וכמ"ש לעיל ע"פ בראש הומיות תקרא וגו'. ואין עונה שאין שם אפי' אחד שיענה ד"ת (פי' ביאור הגר"א משלי י"ד פ' כ"ח):

הקובע מקום לתפלתו וכו' אי עניו אי חסיד לפי שאילו המעלות שמנה ר' פנחס בן יאיר (ע"ז כ') שיכול האדם להשיג. ושאר מעלות האחרונים דהיינו רוח הקודש ותחיית המתים אינם ביד אדם להשיגם כי אם ברצון השי"ת ולפי שיש שם מחלוקת אי ענוה עדיפא מכולם אי חסידות עדיפא. לכך אמר כאן תרווייהו דבין למר ובין למר יש לו המדה המעולה שבכולם. והטעם שאומרים עליו כן מבואר בתר"י:

לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למירהט כו'. פי' למיפק לגמרי אבל למיעל פי' מבהכ"נ לבהמ"ד מצוה למירהט. דאל"כ לא שייך לשון אבל למיעל דהא גם מתחלה לא אמר אלא היוצא מבהכ"נ (וזהו דמפיק ליה מקרא דנרדפה לדעת את ה' דהיינו תורה):

לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה אפי' בשבת שנא' אחרי ה' ילכו כאריה ישאג כו'. קשה למה לא דייק מפסוק הקודם שהוא ונדעה נרדפה לדעת את ה'. ומכח זה גורסין הרי"ף והרא"ש ז"ל לדבר מצוה דזה לא מוכח מפסוק ראשון אלא דבר הלכה שהוא מרומז בלדעת את ה'. אבל אמר הגאון שאין צריך לכל זה ומה שמביא פסוק אחר משום דמפסוק ראשון לא מוכח דאפי' בשבת מצוה למירהט ולכך מביא דוקא האי קרא דמוכח מיניה דאפי' בשבת דכמו שמותר לברוח מן הארי אפי' בשבת מפני שהוא סכנה כן מותר לברוח מן היצה"ר ולילך אחרי ה' אפי' בשבת (פי' שהיצה"ר נקרא אריה. ובהולך אחרי ה' בירח מן היצה"ר וכמ"ש בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין):

כל המתפלל אחורי בהכ"נ נקרא רשע. פירש"י והא דר"ה מוקי לה אביי בדלא מהדר אפי' לבי כנישתא. לכאורה שפת יתר הוא עי' בתוס' ע"א ד"ה אחורי בהכ"נ כו' שמחולק עם רש"י. דלפירש"י כל שאינו מחזיר פניו מבהכ"נ אפי' ישתחוה לרוח אחר לית לן בה. ולדעת התוס' עיקר הקפידה שלא ישתחוה לרוח אחר. ושני הדעות תלוים בסוגית הגמ' אי אחורי בהכ"נ פירושו אחורי בהכ"נ ממש שהוא למערב או פירושו אחורי העם כדעת התוס'. ורצה רש"י להוכיח כפירושו דזה ודאי דאחור הוא מעריב וקדם הוא מזרח כמ"ש אחרי המשכן ימה לפני המשכן קדמה. וע"כ כשאמרו כל המתפלל אחורי בהכ"נ פירושו דוקא במערב שהוא אחורי בהכ"נ ולא אחורי העם וזהו שפירש"י דהא דר"ה מוקי לה אביי בדלא מהדר אפי' לבי כנישתא ואי עיקר הקפידה שלא ישתחוה לרוח אחרת כפי' התוס' למה ליה לר"ה למימר כל המתפלל אחורי בהכ"נ לימא המתפלל בבית הכנסת גופא ואינו משתחוה לרוח שהצבור משתחוים. אלא ע"כ כפירש"י שהקפידה שלא יחזיר פנים מבהכ"נ ואי מתפלל בבהכ"נ אפי' מתפלל לרוח אחרת לית לן בה כיון שאין מחזר פניו מבהכ"נ. ועוד אי כפירוש התוס' מאי קאמר אביי בדלא מהדר אפי' הא לפעמים יותר טוב בדלא מהדר אפי' כגון שעומד במעריב ושם אי מהדר אפי' נראה ככופר לפירוש התוס' ע"כ צ"ל שאחורי בהכ"נ אין פירושו אחורי העם (פי' ביאור הגר"א סי' צ' ס"ק י"א):

כיון שחמה זורחת מתהפך לכמה גוונים. אמר רבינו שמתהפך לששה עשר גוונים (עי' מ"א סי' תע"ג ס"ק כ"ט):

כאילו נדון באש ובמים. הוא הלבנת פנים שאמרו ז"ל אזיל סומקא ואתי חיוורא חיוורא הוא נגד מים. וסומקא הוא נגד אש:

לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה וכו'. וקשה דלמא אם היה מתפלל בזמן אחר ג"כ היה נענה ומה שהמתין כל היום היה לפרסם קלונם של נביאי הבעל. ואמר רבינו דה"פ כי ידוע שבעת המנחה הוא זמן שליטת הכשפים כדאיתא בזוהר. ולמה התפלל בזה העת ומחמת זה הוצרך להתפלל שלא יאמרו מעשה כשפים הם ע"כ משום חשיבותא דתפילת המנחה. וזהו שסיים בגמרא עננו ה' וכו':

אף בתפלת ערבית שנאמר תכון תפלתי קטורת לפניך. קטורת היינו הקטרת אברים שהוא כל הלילה שכנגד זה תקנו תפלת ערבית (כמ"ש לקמן כ"ו):

כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. שקול זה כנגד כל העולם כולו. לצוות לזה. לא נברא. היינו שכל הדורות שהיו מקודם לא נבראו אלא בשביל זה. ושקול זה. היינו שקול ולא נברא ולצוות לזה. אינו אלא שדורו נבראו לצוות לזה (והוא כנגד ג' זמנים היה הוה ויהיה):

גזלת העני בבתיכם. פי' גזלת העניה שאינם עונים לו שלום:

יהר"מ שיכבשו רחמי את כעסי. פי' שמצד המשפיע אין שום מניעה רק מצד המקבלים לכך אמר שיכבשו רחמי (וכיון שנכבש את מדת הדין ממילא יהיה ברכה עד בלי די עי' ספר נפש החיים):

וכמה זעמו רגע כו'. רגע כמימריה. מעקרא פי' רגע כמה חלק משעה ועכשיו שואל כמה שוהה אותו הרגע דהיינו החלק משעה שפי' לעיל. כמימרי' כמו שאמר רגע:

אמר ש"מ לאו אורח ארעא הוא ורחמיו על כל מעשיו כתיב. ולא טוב שיהרג אדם ע"י ועוד גם ענוש לצדיק כו':

רש"י ד"ה תחת גערת במבין כו' תחת הטעם למעלה תחת התי"ו כו'. פי' כי כלל גדול בדיקדוק שתיבה בת שתי נקודות ונקודה אחרונה תנועה קטנה ואחרי נח נראה אזי תבא הנגינה מלעיל אם הוא שם דבר:

תוכן העניינים

אמרי נועם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה