אור ברסלב
אמרי משה סימן מא

אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי

סימן מא

סימן מ

בדברי הרמב"ם דחובל ביוהכ"פ חייב.

(נדפס ביגדיל תורה שנה שני' קונטרס יא ועיין סי' ל סוף אות ל.)

ע"ד קושית הגרע"א והמנ"ח המובא ביגד"ת סי' ב' על הרמב"ם דחובל ביוהכ"פ חייב דא"כ מאי פריך בכתובות ל"ב ורמינהו אלו הלוקין דהא שם יש ממונא דחבלה דהיינו בו"פ הנני להעתיק מ"ש ע"ז מכבר, דהנה לכאורה דברי הרמב"ם הם משנה מפורשת בב"ק פ"ד דחובל ביוה"כ חייב, ואף די"ל דאיירי בלא התרו לפי"מ דקיי"ל דתמ"ל שוגגין חייבין, מ"מ הא לר"ל דשוגגין ג"כ פטור מוכח ממתני' כהרמב"ם דגם בלאו אחרינא ממונא משלם, וא"כ מנ"ל לעשות פלוגתא בין ר"י לר"ל בזה, וע"כ לכאורה נפלאים שיטת החולקים על הרמב"ם.

והנלענ"ד דהנה בהך גזה"כ דבחבלה ממונא משלם, יש לפרש בשני אופנים, או דגזה"כ דממונא דחבלה לא מפטר משום קלבד"מ דמלקות, ולפ"ז גם באיכא לאו אחרינא ג"כ אינו פוטר, דהא גם הלאו דלא יוסיף הוא לאו הפוטר ממון אחר וכמבואר בדף ל"ה היכא דבהדי דחביל קרע שיראין והחבלה אין ש"פ דאז פטור על השיראין, וכיון דגזה"כ דממון דחבלה לא מפטר משום לאו דידי', וע"כ דהך ממונא לא מפטר משום קלבד"מ, וה"ה דלא מפטר כשיש לאו אחר, ועוד יש לפרש דהגזה"כ דכאן בחבלה יהי' הרשעה ממון, דבכה"ת אמרינן משום רשעה אחת מחייבינן ובוחרים במלקות דחמור, וכאן חידשה התורה שנבחר לחייב בממון, וממילא דפטור ממלקות, ומשום דזה כלל בכה"ת, וגם בחבלה א"א לחייב שתי רשעיות, וכיון דאין כאן מלקות שוב ליכא קלבד"מ לפטור ממון, ואין ראיה דממון דחבלה לא מפטר משום קלבד"מ, דמזה דבתרה התורה שיהי' כאן הרשעה ממון דלא כבכה"ת אין להוכיח דהוא משום דלא מפטר מקלבד"מ, ואה"נ אם יצויר שיהי' מלקות בחבלה הי' פוטר הממון, ורק משום דבאמת הרי ליכא מלקות ע"כ חייב ממון, ולפ"ז כשמזדמן לאו אחר כמו בחובל ביוה"כ דאז י"ל דמלקינן על יוה"כ, דהא רק לענין הלאו דחבלה גילתה התורה דנבאר הרשעה דממון אבל לענין לאו אחר לא, ונקטינן כבכה"ת דדנינן בחמור, וכיון דמלקינן לו על הלאו דיוה"כ שוב מפטר מממון כיון דליכא גזה"כ דלא מפטר משום קלבד"מ.

והנה יש לחקור היכא דממונא משלם ולא לקי אי חשיב הלאו כחמ"ל שוגגין, ונפ"מ לר"ל דתמ"ל שוגגין פוטר, אי בהדי דחביל קרע שיראין דאף דלא לקי ומשום דממונא משלם מ"מ פטור על השיראין דלא גרע משוגגין, ויתבאר להלן מחלוקת הראשונים, ועיין קצות סי' ל"ח לענין תשלומי הזמה דכה"ג הוי שוגגין, ואי ננקוט דהוי כשוגגין א"כ לר"ל א"א לפרש הגזה"כ דחבלה כאופן השני, דהא גם השתא דגילתה התורה דליכא מלקות ומשום דממונא משלם, מ"מ איכא הפטור דקלבד"מ, דהרי הוי כשוגגין וכשם שפוטר באמת ממון אחר כנ"ל, וע"כ הא דלא פטור ממון דחבלה הוא משום דגזה"כ דממון דחבלה לא מפטר מקלבד"מ וכאופן הראשון.

ועפ"ז א"ש שיטת החולקים על הרמב"ם, דאף דלר"ל מוכח ממשנה הנ"ל דגם בלאו אחר חייב מ"מ לפי"מ דקי"ל כר"י, י"ל דביוה"כ בהתרו ויש מלקות דפטור מתשלומין ואין להקשות דמנ"ל לעשות פלוגתא בזה בין ר"י לר"ל, דהרי באמת דין זה תליא בפלוגתתם, דמשום דלר"ל שוגגין פטור וע"כ דגזה"כ דממון דחבלה לא מפטר מקלבד"מ, דהרי גם השתא דליכא מלקות איכא הפטור דקלבד"מ דשוגגין, וכנ"ל, וע"כ גם בלאו אתרינא אף אי נימא דילקה איוה"כ, מ"מ א"י לפטור ממון דחבלה דהרי לא מפטר מקלבד"מ, וכיון דזה א"א לחייב שתי רשעיות שוב הדין דממונא משלם ולא לקי גם איוה"כ, אבל לר"י דתמ"ל שוגגין חייב וכאופן השני הנ"ל דאין ראי' דממון דתבלה לא מפטר בקלבד"מ, רק משום דליכא קלבד"מ, וע"כ גם בלאו אחרינא כמו ביוה"כ דלא חידשה התורה שיהי' הרשעה ממון, שפיר י"ל דמלקין איוה"כ ופטור מממון דחבלה כיון דלא מוכח דלא מפטר מקלבד"מ בממון דחבלה, והרמב"ם דהוכיח ממשנה הנ"ל אף די"ל דאיירי בלא התרו, היינו משום דס"ל דכה"ג דממונא משלם גרע זה מקמ"ל שוגגין ואף לר"ל אין בזה קלבד"מ, וע"כ לא תליא דין זה בפלוגתת ר"י ור"ל ולכן שפיר מוכח ממשנה הנ"ל, דכמו דלר"ל ע"כ דגם בלאו אתר חייב הנ"ל לר"י דמה"ת לעשות פלוגתא בזה כיון דלא תליא בפלוגתתם.

ולפי הנתבאר יש להבין מ"ט באמת חובל ביוה"כ חייב, כיון דלא מוכח דבחובל לא מפטר משום קלבד"מ ורק משום דליכא קלבד"מ, א"כ כשיש לאו אחר שפיר י"ל דלקי ופוטר ממון דחבלה, וע"כ צ"ל דכיון דהתורה גילתה דלענין מלקות דלא יוסיף, כשיש בחבלה ש"פ בוחרים הרשעה דממון ולא מלקינן אלא יוסיף, וע"כ כשמזדמן גם לאו אתר ל"ל שילקה, דא"כ אז יחזור הדין ללקות נמי אלאו דחבלה, וזה הרי סותר גזה"כ דחבלה דנבחור ברשעה דממון ולא ללקות, ואף אם נסתפק באיזה דרך נאחוז אם שהלאו דעלמא יפטור מממון, וממילא דילקה גם אחבלה, או נאחוז בהך צד כהגזה"כ דחבלה דכל דאיכא ש"פ בחבלה לא מלקינן אחבלה ומשלם, מספיקא א"א ללקות ומשלם ולא לקי, ועפ"ז מיושב קושית רע"א הנ"ל, דשם באונס ומפתה אף דאיכא בו"פ מ"מ הלאו דלא יוסיף ודאי דל"ש בזה, וע"כ בזה שפיר אמרינן דהלאו האחר פוטר ממון דחבלה דהא גם בחבלה מפטר בקלבד"מ ורק דבכ"ד כשיש גם הלאו אי"א ללקות משום דא"כ ילקה גם הלאו דחבלה, וזה א"א, וכנ"ל, אבל הכא ל"ש זה, ועוד יתבאר להלן.

ועפמ"ש יתיישב קושית המקנה בעבד שסירסו רבו בקידושין כ"ה, להחולקים על הרמב"ם הנ"ל, דהא כיון דיש הכא ל"ת דבארצכם לא תעשו יפטור משום קלבד"מ, ול"ל דאיירי בשוגג דעדיין יקשה לר"ל דתמ"ל שוגגין פטורין, ולהנ"ל הרי נתבאר דאליבי' דר"ל כ"ע ס"ל דגם באיכא לאו חייב, וכמפורש במשנה דב"ק הנ"ל, ורק אליבי' דר"י פליגי וכמש"כ ובעיקר מה דפשיט להמקנה דשחרור דשו"ע מקרי ממונא דחבלה יש להסתפק טונא, די"ל דכיון דהוי קנסא ל"מ ממון חבלה, ועפי"ז יתעורר קושית המקנה גם להרמב"ם, וביותר יסתער לנו קושיא בכל שחרור דשו"ע דאמאי לא מעטר משום קלנד"ח, דגם בע"כ שלו איכא הלאו דלא יוסיף, וכמבואר בח"מ סי' ת"כ ותכ"ד בב"י וסמ"ע, וא"ל דגזה"כ, דהרי יש לאוקמי בשוגג, וגם דנילף מזה לכה"ת, ולהסוברים דקלבד"מ מהני תפיסה י"ל משום דתפיס בעצמו, ואולם להתולקים ק"ל לכאורה.

והנראה דבאמת הרי נכלל בשו"ע גם ממונא דחבלה דהא לולא דהוא יוצא לחירות לגמרי הרי היה בזה תשלומי נזק בעד השו"ע, ואף דהחובל בע"כ שלו פטור, מ"מ הרי כבר כתב הקצות דמה דהרב זוכה הוא ע"י העבד תה מחשב כתשלומין ומשום ה"ט פטור ממלקות יעוי"ש בסי' תכ"ד, ולפ"ז גם בשחרור דשו"ע אם נרצה לפוטרו מהשחרור במזיד הרי יהי' בזה תשלומי הנזק הפוטרו ממלקות, וכיון דע"כ הוא פטור ממלקות, שוב חל ג"כ החיוב דשחרור אף אי זה ל"מ ממון דחבלה, וקצת הערני לתירץ זה הרה"ג ר' יעקב זלמן מפה, ואולם לפמש"ל דאף דלא לקי בחובל משום דמשלם מ"מ הוי כחמ"ל שוגגין, א"כ עדיין יקשה לר"ל מכל שחרור דשו"ע דלענין השחרור דהוי כממון אחר לא דחבלה יפטור משום קלבד"מ דחמ"ל שוגגין, וכמו בקרע שיראין בהדי דחביל.

והנלע"ד ליישב קושיתנו וקושית המקנה הנ"ל, דהנה זה ודאי למ"ד דיוצא בשו"ע א"צ ג"ש ל"ש כלל קלבד"מ, דהפטור דקלבד"מ ל"ש רק לפטור מחיובים, אבל במה שכבר נעשה אין שייך קלבד"מ, וכמו אלו שחרר בשטר בשעה שקלבד"מ דל"ש שלא יחול השחרור משום קלבד"מ, וה"נ בשו"ע דהוי שחרור גמור למ"ד א"צ ג"ש, אלא דעיקר הקושיא יפול רק אי צריך ג"ש, ואולם יש להסתפק במה דמתבאר בגיטין דאם צריך ג"ש מע"י לעצמו ומקרי מעוכב ג"ש, מאיזה טעם מע"י לעצמו, אי משום דלענין הממון הוי הפלת שו"ע שחרור ממש להפקיע הממון, ורק לענין איסורים צריך ג"ש מגזה"כ דלחפשי ישלחנו, או דאכתי זה לא הוי שחרור, והפקעת המע"י הוא משום החיוב המוטל עליו לשחררו בכל רגע ואין יכול להשתעבד בו עוד, ואף לענין מע"י שכבר עשה וכן לענין מה שקנה דלא יקנה רבו הכל מסתעף משום החיוב לשחררו, ואם נימא כאופן הראשון דהוי שחרור ממש לענין ממון הרי ל"ק כלל קושיתנו הנ"ל, דגם למ"ד צריך ג"ש ל"ש לפטור משום קלבד"מ, משום דכבר נעשה השחרור ואינו מגדר חיובים לפטור מקלבד"מ, ואך לפי אופן השני לכאורה שייך לפטור מקלבד"מ, וע"כ נברר הספק הנ"ל.

ובמ"ש ביגד"ת ליישב קושית רע"א הנ"ל, דכשהממון לאב ל"מ ממון דחבלה דהוא אינו הנחבל, יש להעיר מהחובל בע"כ דמבואר במשנה הנ"ל דחייב בתשלומין להאדון, וכיון דבכה"ג ל"מ ממון חבלה נימא דילקה דגם בע"כ איכא הלאו דלא יוסיף וכמבואר ברמב"ם פט"ז מסנהדרין, ויש לדחות עפימ"ש הקצות דע"י העבד זוכה הרב, אך אין זה מוסכם, ויש סוברים דהרב זוכה ישר, כן יש לעורר מחבלת הבת בפצעה בפניה דאפחת מכספא דמבואר בב"ק דשייך לאב, ונימא דילקה ולא ישלם, וגם בזה י"ל דזוכה ע"י הבת. אך דחוק לומר דיהי' הברירה להאב לזכות בדטבא לו, ויהי' לו שני זכותים. ועי' ברמב"ם פ"ב מנערה ובהשגות דמתבאר דלהרמב"ם היא הזוכית בבו"פ וקנס וע"כ תוכל היא לתבוע אנסת אותי לחייבו שבועה. והראב"ד ס"ל דהאב זוכה ישר ומתבאר דאין לו זכות ע"י הבת להראב"ד.

(יגדיל תורה ש"ש קונטרס כ"א [המשך מקונטרס י"א].)

והנה ק"ל לאמימר דמפקיר עבדו א"ל תקנה דאיסורא ל"מ מקני, א"כ בשו"ע דלמ"ד דצריך ג"ש והממון מופקע מיד כדמוכח בסוגיא, איך מהני הג"ש, וכן קשה לשמואל דמפקיר א"צ ג"ש, וע"כ מוכרח מזה דהא דמופקע הממון מיד, לא משום דהוי שחרור לגבי ממון, רק דזה נסתעף מהחיוב שמחויב האדון לשחררו, וע"כ א"י להשתעבד בו וגם קנינו לעצמו וכמש"ל. וע"ק ל"ק איך מהני השחרור לאמימר ולמה צריך ג"ש לשמואל דהרי אדרבה מהחיוב לשחרר הוא דנסתעף הפקעת הממון.

והאומנם נלע"ד לחלק דדוקא במפקיר ס"ל לאמימר דא"ל תקנה, ומשום דהפקיר כל זכות שיש לו בהעבד וגם מה שהאדון הוא בעלים של העבד לשחרר גם על זה גופא חל ההפקר להפקיע ממנו דין בעלים על השחרור, וע"כ א"ל תקנה דהרי שוב לא מיקרי אדונו ובעליו לשחררו. ומיושב מ"ש הח"ס וז"ל ומאוד תמוה הדבר וקשה לשמוע הרי כל עצמו של גט אשה הוא רק להפקיע האיסור ואיך יעלה על הדעת לומר דשחרור לא יפקיע איסור יעוי"ש. ולפמ"ש א"ש הטעם משום דא"ל אדון דכבר הפקיר כל זכות שיש לו בהעבד וגם על זכות השחרור חל ההפקר, ועפ"ז י"ל דשמואל ס"ל ג"כ כאמימר ולולא הקרא דעבד איש הו"א דא"ל תקנה, וע"כ יליף שמואל שפיר מעבד איש, דכיון דאין רשות רבו עליו כלל, כי גם זכות לשחרר א"ל, ע"כ אין קרוי עבד איש, דהרי א"ל אדון לשום דבר, ולכן א"צ ג"ש, ולדידן דמפקיר יש לו תקנה ל"ש כלל הילפותא דשמואל, דשפיר מיקרי יש רשות רבו עליו בזה גופא שמקרי אדונו ויש לו הזכות לשחרר וכן מוכרת לענ"ד דאל"כ קשה לאמימר ושמואל מר"ש בדף ל"ט דדריש מלא חופשה דאין כסף גומר והקנין ממון נפקע, וא"כ לשמואל כיון דנפקע המע"י שוב יהי' גומר ולא יצטרך לג"ש ולאמימר לא יהני הג"ש, וע"כ כמ"ש דדוקא במפקיר ס"ל כן.

ועפ"ז יתיישב מה שהקשה הפ"י במעשה דאמתא דשמואל דאשתבאי ואמרי' ולא היא לאחר יאוש הוי ושמואל למ"ב דלא משתעבד בה אלא ג"ש נמי לא אצרכה שמואל לטעמיה דמפקיר עבדו א"צ ג"ש, והקשה להרשב"א דשבאי קונה גם קודם יאוש בכבוש מלחמה, א"כ לעולם לא היה העבד ברשות עצמו דתמיד רשות רבו עליו דהיינו מרבו ראשון לשבאי ומאי מהני היאוש לאחר שכבר קנאו השבאי, ול"ל דרשות העכו"ם ל"מ רשות רבו, דא"כ לשמואל יקשה ממתני' דהכא דישתעבד הא אפילו לפני יאוש משעה שנשבה הרי אין רשות הישראל עליו יעוי"ש. ולפי מ"ש ניחא, דקודם יאוש אף שאין להישראל מע"י, דכבר קנאו השבאי, מ"מ צריך ג"ש משום קנין האיסור ומקרי רשות רבו עליו משום זה גופא שיש לו הזכות לשחרר והוי עבד איש, ומשום זה גופא צריך ג"ש, ול"ד למפקיר דל"מ אדון כלל לשום דבר וכנ"ל, אבל לאחר יאוש דיאוש הוי כהפקר והוא מתיאש מכל הזכותים שהרי חושב שלא ישוב אליו עוד ומשו"ה מתיאש, וע"כ לאחר יאוש א"צ ג"ש דדמי ממש למפקיר ואף דהשבאי קנה למע"י וכן הני שפדאוה יש להם זה הקנין, מ"מ אין קנין מע"י לחוד של העכו"ם מעכב לענין איסורים וגם דהפודים הרי סילקו זכותם כששלחוה לשמואל, ובאמת כי גם בלא דברנו י"ל קושית הפ"ו דאף אי נימא דכל שנפקע הממון א"צ ג"ש לשמואל, מ"מ, הכא שהעכו"ם אין לו בהעבד רק קנין למע"י היינו הפירות לחוד אבל אינו קנוי לו לגופו אף לענין ממון גופא, והקה"ג של ממון ג"כ נשאר אצל הישראל לבד מקנין האיסור, ובכה"ג שפיר מקרי עבד איש גם לשמואל, אך לפמ"ש מירווח יותר, וא"ש גם להרמב"ם בפ"ט מעבדים דבכבוש קונה העכו"ם בקה"ג.

ויתיישב לפמ"ש מה דק"ל במשנה דתנן ש"ש זה לעבדי דלא יתנו לאח"מ דלהרי"ף אתיא גם כרבנן דזכות הוא ובכ"ז בעינן מטי לידו, והרא"ש הקשה מהא דאסור מיד בתרומה. והוכיחו האחרונים מזה דגם להרי"ף נפקע המע"י וע"כ אסור בתרומה דמעג"ש אסור בתרומה ולענ"ד כן מוכרח דאל"כ קשה לרשב"א בקדושין כ"ג דל"ל גו"י בכ"א ובשטר ע"י אחרים דוקא, והיינו ע"י זכי' יעוי"ש. בהא דבעי לרשב"א מהו שיעשה שליח ואיך משתחרר ע"י זכי' כיון דבעינן מטי לידו אף בזכו לכמה הראשונים בדעת הרי"ף, והרי ל"ל גו"י בכ"א, ודוחק לומר דאיירי בפניו ובזה יודה הרי"ף דל"ב מטי לידו, וע"כ מוכרח דהממון נפקע מיד אף דלא מטי לידו, וכיון דנפקע הממון שוב יש לו יד, ולפ"ז קשה לשמואל כיון דנפקע הממון מדוע לא יתנו לאח"מ הא א"צ ג"ש כלל, ואף דשמואל תנאי מ"מ דחוק לאוקמי סתם משנה דלא כשמואל, וכן יקשה לאמימר דמשמע הא מחיים נותנים, והא כיון שנפקע הממון הרי א"ל תקנה, ואולם לפמ"ש ניתא דדוקא במפקיר ס"ל כן וכנ"ל, אבל הכא שפיר מהני הג"ש דלא מופקע ממנו כח האדון לענין שחרור ועדיין הוא בעלים ע"ז, וע"כ גם לשמואל צריך הג"ש דמקרי עבד איש משום זה גופא, וא"ל גם לדברנו כיון דא"י לחזור וביד הזוכה לשחרר בע"כ של אדון וא"כ הרי אין לו שום זכות גם לשחרור ולא יצטרך ג"ש לשמואל, דז"א דכן הוא הזכי' מתחילה שימטי לידו ומכח האדון המזכה הוא דנותנו ול"ש דמשום זה גופא יופקע זכות האדון, ודע דאין סתירה לדברינו מהתוס' בדף מ"ג בד"ה אבל, שהקשו מאמימר וכן ממה דמדמה הגמ' בדף מ' בדסקרתא דעבדי דאיזדבן לעכו"ם להך דמפקיר יעוי"ש, דאין הכונה ממה דמכר המע"י לעכו"ם ע"כ דמי למפקיר, רק משום דהתם הי' קנס חכמים שיצא לחירות, ומדין הפקר ב"ד וע"כ דמי למפקיר, וכן מתבאר מסוף תירוצם.

ולפי הנתבאר אין ראי' לנידן דידן, דבשו"ע לא הוי שחרור לממון, דאף אי נימא דהוי שחרור ומופקע הממון, מ"מ ל"ק משמואל ואמימר דדוקא במפקיר ס"ל כן, אבל בשו"ע נשאר בעלים לענין השחרור, ומה"ט צריך ומהני הג"ש וכמש"כ, ואולם אף שאין ראי', מ"מ נראה כמ"ש דהפקעת הממון נצמח רק מהכפיה, דמאין לנו לחדש שחרור לקנין הממון לבד, ואחרי כי הני דס"ל דצריך ג"ש דרשי לחפשי ישלחנו להבא והיינו ע"י שטר דגמר מאשה, א"כ מהכ"ת נחדש שחרור לממון וע"כ דהפקעת המע"י מסתעף מהחיוב לשחרר, וסברא זו דמשום החיוב לשחרר נפקע הממון מוכרח מהא דח"ע וחב"ח דכופין לשחרר למ"א והקשו התוס' דאיך כופין והא עובר בעשה ומעולם הי' ק"ל ומצאתי להטו"א שתמה על קושיתם דהרי מוכת שם בסוגיא דלמ"א מופקע הממון גם טרם השחרור וכמ"ש התוס' בד"ה יום, וכיון שכבר מופקע הממון שוג ליכא עשה לשחרר וכמ"ש התוס' בדף מ' ע"ש.

ולפמ"ש ניחא דלא הי' שום תקנה למ"א להפקיע המע"י, והא דמופקע הממון הוא רק תולדה ממה דכופין לשחרר, וע"כ שפיר הקשו דעובר בעשה ומיושב ג"כ קושית הרש"ל והרש"א בתוס' דף מ"ב ד"ה בעבד, וע"ש במהר"ם וכן משמע מתוס' ד"ה יום שכתבו קצת תימא, דאם הי' תקנה להפקיע מע"י הי' הקושיא עצומה מה מהני דאקני' לבנו קטן, ועיין תוס' ריש חגיגה שהקשו משמואל ופירשו האחרונים דכונתם דלשמואל למה צריך לכפותו לשחרר הא כבר מופקע המע"י וא"צ ג"ש, ולפי וז"ש אאלפ"כ וגם מדוע לא הקשו מאמימר וכמו שהקשו בגיטין על מוכר לעכו"ם, וצ"ל דכונתם דמשמע מהמשנה דצריך ג"ש ולשמואל יפקירנוה לחוד, ונדחה לפ"ז מ"ש המנ"ח על הקושיא דכיון דכותב לו שטרא אדמי, ישתתרר בזה גופא להפוסקים דשט"ח הוי ככסף, וכתב דכיון דמופקע מע"י שוב אין משתחרר בכסף כמו במפקיר ע"פ, ולפמ"ש ל"ש כן כיון דההפקעה נצמח מהכפי'.

ולהנתבאר דבשו"ע נצמח הפקעת הממון מהחיוב לשחררו, נתעורר קושית המקנה וקושיתנו דנימא קלבד"מ. וכשהרציתי הדברים לפני מרן רשכ"י האב"ד דפה שליט"א, אמר דל"ש קלבד"מ דזה הדין והחיוב לשחררו הוי כשחרור במקצת וכבר זכה במקצת השחרור והחיוב בשו"ע עדיף מהכפי' למ"א דשם הוי רק מצוה וע"כ מהני כשאקני' לבנו קטן, אבל בשו"ע חיובא הוא וכבר זכה. ועוד דקלבד"מ ל"ש רק על חיוב ממון או מלקות, אבל החיוב לשחרר ל"מ חיובא דממונא ואין נופל ע"ז הפטור דקלבד"מ, והדברים ברורים.*) ולענ"ד להוכיח דהוי כשחרור במקצת מבב"ק צ' דבשו"ע מפקיע מידי שעבוד ומשמע דגם למ"ד דצג"ש מפקיע, דאל"כ קשה מאי פריך לימא דרבא תנאי הול"ל דפליגי אי צריך ג"ש, והתוס' כתבו בשם הירושלמי הטעם דמפקיע דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד, ומוכח מזה דגם אי צג"ש אין יכול העבד למכור א"ע עוד הפעם לאדונו או לאחר וכן לא יוכל למחול החיוב לשחררו, וע"כ הטעם דהוי כשחרור במקצת וכל מקצת שנשתחרר אין חוזר ומשתעבד, וע"כ ל"ש קלבד"מ, וכמשכ"ל דל"ש קלבד"מ על שחרור שכבר נעשה, ואף דזה הוי קנס ובעינן העמדה בדין, מו"מ אח"כ זוכה למפרע, והנה במפקיר עבדו ג"כ אין יכול למכור א"ע עוד הפעם כשכבר זכה בעצמו מה"ט דכבר נשתחרר במקצת, ואך כשלא זכה בעצמו משמע דיכולים לזכות בו וכמו בגר שמת, ואולם ק"ל מאי פריך לאמימר מהא דאמרי' דמפקיר צריך ג"ש ודחיק לשנוי' דצריך וא"ל תקנה והרי יש תקנה שלא יזכה בעצמו ויזכו בו אחרים ואז ישתחרר ע"י שניהם ביחד, ועיין בתוס' רי"ד דף ל"ת, וא"ל דבכה"ג פשיטא דצריך ג"ש, דהרי לשמואל גם כשלא זכה בעצמו א"צ בי"ש ואין אחרים יכולים לזכות בו וכמ"ש הפ"י, וע"כ צריך לאשמועינן לאפוקי משמואל, ולכאורה אפ"ל דגם כשלא זכה בעצמו אין יכולים לזכות בו גם לדידן, ול"ד לגר שמת, לפמ"ש התוס' בעירובין ס"ט דהזוכה בנכסי הגר הוי כיורש ולא נסתלק רשות האדון אף רבע וכ"כ הרשב"א בגיטין, אבל בהפקר שכבר נסתלק רשות הבעלים הוי כמשוחרר אך בחו"מ סי' רע"ו מבואר דגם בהפקר יכולים לזכות בקטנים עי"ש, וה"ה לגדולים כשלא זכו בעצמן, ולפ"ז קשה כנ"ל דשפיר יש לו תקנה, ולכ"נ לפמש"כ לעיל בטעמא דאמימר דהפקיר כל דין בעליו וע"כ א"ל תקנה ולכן גם כשלא יזכה בעצמו ויזכו בו אחרים לא יוכלו לזכות רק בקנין הויווון אבל שיזכי בזה שיהי' הם הבעלים לשחרר א"ע, דהבעלים לשחרר ל"ש רק לבעל קנין האיסור, וע"ז ל"ש זכי' לחחר, ואפ"ל עוד דגם כשיזכה המפקיר גופא לא יועיל דאין תופס ע"ז קנין, והוא נמשך רק מקנין האיסור וכשכבר נפקע ונפרד ע"י ההפקר שוב ל"ש ע"ז זכי', ועכ"פ אחרים בודאי ל"ש שיזכו, וע"כ מוכרח לשנוי' דנריך וא"ל תקנה, וכ"ז לאמימר, אבל לדידן דמפקיר יש לו תקנה ומשום דס"ל דלא חל ההפקר על דין הבעלים לשחרר דהוא מקושר עם קנין האיסור ורק הממון לחוד מופקע ע"י ההפקר וע"כ שפיר אחרים זוכים בו ויוכל להשתחרר ע"י שניהם, וכמ"ש התוס' רי"ד הנ"ל.

*)הג"ה והרי חזינן דגם כשכבר מופקע הממון מ"מ יוצא בשי"ע כמבואר בתוס' ב"ק שם ד"ה איש ואשה, ומשמע דגם למ"ד צריך ב"ש חל החיוב לשחררו גם בכה"ג.**.

(נדפס ביגדיל תורה ש"ש קונטרס כ"ט המשך מקונט' כ"א)

וק"ל להרמב"ם הנ"ל דחובל ביוה"כ חייב ממה דפסק בפ"ג מגניבה דטבח ביוה"כ פטור מדו"ה, והא לפימ"ד בפי"ח מסנהדרין דאין לוקין על גזילה משום דניתן לתשלומין והיינו דאין לוקין ומשלמין, והכ"מ הקשה דהא קיי"ל דלוקה ולא משלם, ותרצו האחרונים דבגזילה גלי קרא דמשלם כדאמרינן אם כעין שגזל יחזיר וא"ל דמים משלם, ומבואר בת"כ דילפינן זה מקרא דושלם אותו בראשו, וע"כ ממונא משלם ולא לקי וכ"ה בריטב"א מכות ט"ז יעוי"ש. והא דאמרינן הטעם דנל"ע היינו כשאיתי' בעין דאז **)

א"א לפטור מטעם דממונא משלם דזה ל"מ תשלומין מה שמחזיר הגזילה, וכשליתי' בעין ל"ש הטעם דנל"ע דבדמים ל"מ העשה לגמרי, וע"כ צריך לטעם דניתן לתשלומין, וכמעט שמתבאר כן להדיא בפ"א מגזילה, ובתמורה פריך דנימא בשינוי אעל"מ ופירש בנתיבות משום דבעת השינוי עובר עוד הפעם בלא תגזול במה דקני הגזילה, ולפי"ז הרי בכל טביחה דהוי שינוי כמבואר ב"ק ס"ח עובר בל"ת, והא דמשלם היינו משום דגלי קרא דממונא משלם וחייב בדו"ה ולא לקי, ולפי"ז קשה דגם בטבח ביוהכ"פ דאיכא גם ל"ת דיוהכ"פ יתחייב וכמו בחובל ביוה"כ, דכיון דגזה"כ דמשלם ולא לקי אגזילה ה"ה גם באיכא ל"ת דיוה"כ, וא"ל משום דבתחלת הטביחה דאז ליכא עדיין שינוי ואז המלקות דיוה"כ דאיכא גם בתחילת השחיטה כמבואר בפה"מ בחולין י"ד פוטר התשלומין וכאלו עשה אחר, ותו א"א לחייבו על הסוף, דז"א דנראה דגם על סוף שחיטה לחוד חייב דו"ה גם כשעשה אחר ההתחלה. ואולי אפ"ל דבגזילה דלא משכחת מלקות עיקר הל"ת נאמרה לתשלומין וע"כ אין ללמוד דגם באיכא ל"ת אחרינא ישלם, משא"כ בחובל דבפחות מש"פ לוקה ופוטר בקרע שיראין וע"כ מוכח דממונא דחבלה לא מיפטר ממלקות, ודוחק.

**)ובכ"ז אין מובן לי דגם באיתי' בעין ליפטור משום החיוב אונסין שנתחייב אם יאנס, וחיוב זה פטור המלקות דא"א לחייב שתים, ויקשה הגמרא דחולין המובא להלן.**

והנה הרמב"ם בריש ממילה כתב דהמועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מהקדש בראשו, ובגליון תמה דאין לוקה ומשלם, וציין לעיין בדב"ש, ועינתי שם שמתרץ דלצדדין קאמר דלוקה בהתרו ומשלם בלא התרו, עוד ר"ל דתשלומי מעילה דהוי לשמים וכפרה לא מיפטר בקלבד"מ, ולכאורה לא מצינו כלל בקרא תשלומי מעילה, והתשלומין י"ל משום גנב מזיק דחייב בהקדש להרמב"ם, אך מלשון דמשלם מה שפגם בראשו משמע דהוי תשלומי מעילה. ושמעתי מהב' הנפלא הגה"צ ר' יהושע זעליג זצ"ל בהגאב"ד דקלימאוויץ, דתשלומין במזיד ידעינן ממה דילפינן בב"מ נ"ה ואת אשר חטא מהקדש ישלם לרבות פחות מש"פ להשבון ובזה ליכא חומש ואשם, וגם במזיד יש תשלומין אלו כמבואר ברמב"ם שם פ"ז, ומכ"ש בש"פ דאיכא תשלומי מעילה, ובכ"ז תירוצו של הדב"ש לענ"ד נ"ע מפסחים כ"ט דגם במעילה פטור קלבד"מ וכמ"ש התוס' בכתובות דתשלומי מעילה לא הוי כפרה, וי"ל ע"פ דברי הצל"ח ואכ"מ. והנראה דיש להסתפק אי לוקה בהזיד במעילה בהוצאה לחוד ומלשון הרמב"ם שם משמע קצת דרק בנהנה לוקה וכן מתבאר לכאורה בריטב"א מכות כ"א ועיין תוס' פסחים ל"ג, אך ברמב"ם פ"ו ה"ז מבואר דמועל במזיד בהוצאה לחוד, וע"כ הכונה למלקות דתשלומין ל"ש במזיד שאין מתחלל, ולכאורה קשה ע"ז מקדושין נ"ג דפריך לר"מ דבשוגג אין מתחלל קרבן אמאי מתחייב, ומסיק דרק בפגם חייב לר"מ דאלמא דכל שאין מתחלל לא מתחייב, ועיין במקנה שהקשה דאמאי לא פריך לדידן אמזיד אמאי לוקה, ולהנ"ל קשה ביותר לפי האמת אמאי לוקה בהוצאה לחוד, עוד הקשה בשעה"מ על הרמב"ם דפ"ו ה"ה דבקדה"ג לוקה בהוצאה לחוד א"כ מה יענה לקושית הגמרא הנ"ל דכיון דקדה"ג אין מתחלל אמאי מועל ונשאר בצ"ע. ולענ"ד י"ל עפימ"ש התוס' פסחים כ"ט דאוכל חמץ של הקדש פטור ממעילה והקשו הא קלבד"מ אינו פוטר מקרבן ותרצו דכל דליכא קו"ח ליכא אשם, וי"ל דזה הוא קושית הגמרא דכיון דאין מתחלל לר"מ בשוגג וליכא קו"ח דהא ליכא פסידא להקדש שוב ליכא קרבן, אבל לענין מלקות במזיד ל"ק דאף דאין מתחלל מ"מ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכבכ"ד דאעל"מ, דכונת הקושי' לר"מ לא משום דלא אהני מעשיו רק משום דליכא קו"ח כנ"ל. ומיושב קושית המקנה וניחא גם קושית השעה"מ לפימ"ד התוס' בכריתות י"ג דבקדה"ג ל"ב ש"פ כמו דמועל בנותר ופגול, ועיין בנתיבות סי' כ"ח דמה"ט בקדה"ג גם בקלבד"מ דליכא קו"ח חייב קרבן עי"ש, וע"כ ניחא דמועל בהוצאה לחוד בקדה"ב ול"ק קושית הגמ' הנ"ל, דהרי חייב בקדה"ג גם בליכא קו"ח. וניחא ג"כ הרמב"ם דלוקה בהוצאה לחוד כנ"ל. ולפ"ז מיושב קושית הדב"ש דהרי סתם מועל בזדון לוקח ההקדש בידו הגנבה ולוקה תיכף על הוצאתו והתשלומין הוא אח"כ כשפגם ואינם כאחת, וכן מוכח דאיירי ע"י הוצאה מדלא הזכיר הרמב"ם שנהנה, דפגם לחוד הוי רק מזיק דליתא מלקות וגם התשלומין אינו תשלומי מעילה, וע"כ דאיירי ע"י הוצאה שנעשה גנב בהוצאתו ומחויב מלקות ואח"כ כשפגם נעשה גנב מחדש וכמ"ש להלן וחייב בתשלומין.

וק"ל לפמ"ש דלוקה בהוצאה לחוד א"כ ל"ל למעט הקדש מכפל הא אין לוקה ומשלם, וא"ל דאיצטריך לשוגג, דאכתי יקשה לר"ל דחמל"ש פטורין, ומהא דחייב קו"ח בשוגג ל"ק לר"ל דגזה"כ הוא וכמ"ש התוספות בכתובות לרבי דהזיד במעילה במיתה דע"כ גזה"כ דחייב מעילה, ה"ה לר"ל דצ"ל כן, אבל כפל דאינו ממון דמעילה לפטור בקלבד"מ. ולכאורה אפשר לומר דלפמש"ל דבגזילה דגלי קרא דממונא משלם ולא לקי אגזילה דה"ה גם כשיש גם ל"ת אחרינא, ומש"ה גם הכא בהקדש דאיכא ל"ת דמעילה משלם ולא לקי. והערני קצת לתרץ זה הרב הגדול הב' פנחס נ"י מזורעק. ואולם הרי כבר הבאנו מהרמב"ם פ"ו דמעילה דלוקה בהוצאה במעילה וכן בריש מעילה מבואר כן כמש"ל, ויקשה באמת ע"ז דכיון דגלי קרא דבגזל אינו פטור ממונא ישלם ולא לקי, וא"כ גם בגנבת הקדש לא ילקה וכמו בחובל ביוה"כ, ואי הוי אמרינן דהקדש פטור מאונסין ורק דמשלם קרן כשאיתי' בעין, הי' ניחא דמה שמחזיר הגזילה בעין ל"מ תשלומין לפטור המלקות, אך מלשון הרמב"ם פ"ב וכן בפ"ג הי"ג משמע דגונב הקדש חייב באונסין וקשה דא"כ נימא ממונא משלם ולא ילקה בהזיד במעילה בהוצאה, ואולם י"ל לפמש"ל בשם האחרונים דבאיתי' לגנבה בעין ל"ש למפטר משום אין לוקין ומשלמין, וזה מוכרח ממה דמבואר בחולין קמ"א דלמ"ד דנל"ע לוקין, גם על גזילה לוקין, וע"כ דהיינו משום דל"ש אין לוקין ומשלמין כשהגזילה בעין, וע"כ שפיר ניחא דלוקה בהוצאה וא"א לפטור משום דממונא משלם ומשום דאיתי' בעין, ואף שכתב הרמב"ם דמשלם מה שפגם, וכשפגם כבר יש תשלומין לפטור המלקות, ואף שחייב משום מזיק גם בלא חיוב הגזילה, הרי ע"כ דגם בכה"ג מקרי ממונא כמו בכל גזילה שמזיק בידים דבכ"ז אין לוקה, וע"כ דנכלל בזה תשלומין בשביל הגזילה וממונא משלם ולא לקי, וא"כ גם הכא יפטור ממלקות כשפגם, דז"א דהכא איירי שפגם בגווני דלא הוי שנוי דמשום חיוב גזילה הי' פטור דאומר הרש"ל. וכן מוכרח דאל"כ למה הוצרך לומר דמשלם כשפגם מדין מעילה והא בלא זה חייב באונסין כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מגנבה, וע"כ דאיירי הכא בליכא שינוי דהי' אומר הרש"ל, ולכן צריך לומר דמשלם כשפגם מדין מעילה וכנ"ל, ואולם על הקושיא דל"י למעט הקדש מכפל י"ל כנ"ל דהו"א דחיובא דכפל דמקרי תשלומין יפטור המלקות, ואולם בכ"ז יקשה לשיטת הסוברים דקרקעות יעו"ש ליכא בהו ל"ת דגזילה וה"ה בהקדש, וכבר כתבנו (ביגד"ת קונט' י"א סי' מ') לענין חבלה באונס ומפתה דליכא הל"ת דחבלה ל"א דהממון יפטור ל"ת אחרינא, וה"ה הכא בהקדש דליכא ל"ת דגזילה ל"ש דגלי קרא דממונא משלם, ועוד דיקשה לרבי אי ס"ל כרנב"ה כמ"ש התוס' כתובות כ"ט, אי אמרי' דגם לרבי איכא מיתה בהוצאה, ובזה ל"ש דגלי קרא דאין ראי' ממלקות למיתה וכמו חובל בשבת דפטור, ויקשה ל"ל מיעוטא הקדש מכפל, דהמיתה יפטור לרנב"ה או לדידן דמלקות יפטור אי בהקדש ליכא ל"ת דגזילה וכנ"ל, וצ"ל (יעוין ברמב"ם פ"ב מגניבה דגונב הקדש א"מ אלא קרן ובהשגות כתב גנב הקדש משלם קו"ח ואשם. ותמוה מנ"ל להראב"ד דאיירי בשוגג, ונראה דס"ל דבמזיד אין מתחלל ואין להגזלן שום קנין לקנות בשינוי וכדומה, לא מקרי גנב כלל ופטור גם מקרן ואפשר דס"ל דמקרי ברשותם ויוכלו ההקדש למכור דל"מ א"ב, דכל היכא דאיתא ב"ג דרחמנא הוא, וע"כ דאיירי בשוגג, וע"כ השיג דמשלם קו"ח, והרמב"ם ס"ל דגם במזיד דא"ל קנין מ"מ כיון דעשה מעשה גנבה חייב בקרן ואיירי בלא התרו וע"כ חייב קרן, ובריש מעילה דאמרי בהתרו שלוקה על הוצאה שגנב וע"כ פטור מאונסין ורק כשפגם חייב משום מעילה, ואף אי איירי בפגם בשינוי ודלא כמש"ל, ניחא, ועיין נתיבות סימן רצ"ב שתמה על הש"ך דבש"י חייב גם השליח, דהרי ע"כ מתיחס להמשלח לקנות בשינוי ואיך יתחייב השליח דא"ל קנין יעו"ש, ולענ"ד ל"ק דהרי חזינן בהקדש במזיד דחייב בקרן להרמב"ם אף דאין לו קנין דהא אין מתחלל, וכיון דיש לחייב השליח אף בלא קנין, אם אפשר דקונה ג"כ ביחד עם המשלח וכשותפין דגנבו) דאיצטריך קרא לשוגג דמשלם קו"ח וכיון דגלי קרא דמשלם הו"א דחייב גם כפל, ויהי' מזה ראי' למש"ל דהיכא. דממונא משלם גרע משוגגין וע"כ צריך קרא גם לר"ל.

(נדפס ביגד"ת שנה שלישית קונט' ה' סי' ס"ו, המשך מקונט' כ"ט שנה שני').

והנראה ליישב עפמ"ש הש"מ כתובות ל"ד בהא דגנב וטבח בשבת דלמה נקיט טבח בשבת אפילו טבח בחול פטור משום דאין גנבה ותירץ דכשטבח בחול הי' נעשה גנב מחדש ע"י הטביחה והגנבה וטביחה באין כאחת, ובדו"ח כתב בעצמו כן והעיר ע"ז דליפטר על הטביחה משום גונב מהגנב דהא כבר אינו ברשות הבעלים, ותירץ דבקלד"מ דלא קם ברשותו לחיובים ל"מ גנב, ואינו מובן אטו החיוב אונסין גורם שיהי' יותר א"ב, ע"כ נראה דבקלבד"מ כמו דאינו חייב באונסים ה"נ א"ל קנינים למעליותא לקנות בשינוי וכדומה וכ"כ הנתיבות סי' שנ"א, ומה"ט דא"ל קנין למעליותא ל"מ א"ב, ועפ"ז י"ל דגם בהקדש במזיד דאין מתחלל וא"ל קנינים בהגנבה ג"כ ל"מ א"ב. ועפ"ז י"ל דאיצטריך למעט הקדש מכפל בכה"ג שעושה אח"כ מעשה גנבה כעין הך דש"מ הנ"ל, והו"א דחייב, דהמלקות דמעילה על ההוצאה, ואח"כ כשעושה מעשה גנבה יתחייב כפל דנעשה גנב מחדש, ואינו ברשותו ל"מ, דבתחלה הי' קלבד"מ, ועוד דהקדש גם בלא קלבד"מ א"ל קנינים למעליותא ול"מ א"ב כנ"ל.

ואולם לענד"נ דגם בקלבד"מ מקרי א"ב דלא משום הקנין מקרי א"ב רק משום דבפועל מופקע מהבעלים ואין ידם שולטת עליו וא"י להוציא מפני אלמותם, וכמבואר בב"מ גבי מסותא, דגם בקרקעי דאין נגזלות אם א"י להוציא בדיינין מקרי א"ב, אף שא"ל קנינים, ואך בקרקע אם יכול להוציא בדיינים הוי ברשותו משום דבפועל אינם מופקע מרשותם אבל במטלטלין אף שיכול להוציא ויזכה בב"ד מקרי א"ב דעכ"פ מופקע מידם מפני אלמותם ולא יצייתו דינא, ולהיפך היכא דהודה הגנב ורוצה להחזיר, דעת המאור בב"ק דיוכל להקדיש אף דודאי חייב באונסין כ"ז שלא החזיר לבעלים, ואפשר דגם בשינוי יקנה אז, מ"מ מקרי ברשותו כיון דאין מופקע בפועל מהם מאחר שדעתו להחזיר, והרמב"ן דמסתפק בזה, היינו דאפ"ל דגם ע"י קניני הגזילה שיש להגזלן מפקיע מרשותם, ומה"ט אי קרקע נגזלת מקרי א"ב, ועיין סוכה ל' ברש"י שם, אבל במטלטלין י"ל דגם בקלבד"מ ובהקדש מקרי א"ב. (אם כי בהקדש י"ל דכל היכא דאיתא ברשותם כמבואר בחולין) ולפ"ז קשה הש"מ הנ"ל דלמה יתחייב בטבח בחול הא א"ב, וגם יתעורר קושיתנו מהקדש, עוד קשה איך נעשה גנב בטביחתו הא בעינן קנין, ואי דאיירי, בטבת בחצירו ובהצטרפות הוי מעשה גנבה בקנין, א"כ יקשה עדיין דלתני טבח בחול שלא בחצירו, ועוד ק"ל אם נעשה גנב מחדש בטביחה קשה להצנועין דגונב מהגנב חייב א"כ יתחייב כל גנב כשטבח עוד פעם שני כפל כאלו גנב איש אחר.

והרמב"ם פ"א מגנבה כתב דבנתיקרה ושבר או טו"מ משלם כפל ודו"ה כהשתא, ובזה ג"כ קשה, דע"כ צ"ל דהטעם דמשלם כהשתא משום דנעשה גנב מחדש, והרי הוי כגונב מהגנב, ולכאורה אפ"ל לפמ"ש הנתיבות סי' ל"ד עמ"ש הקצות דהחולק עם הגנב לא מפסל לעדות משום דגונב מהגנב אינו עובר בל"ת דגזילה כמו דפטור מכפל, ותברא ושתיא חייב רק משום מזיק, וע"ז כתב הנתיבות דכשעושה השני שינוי וכן הראשון כששינה ומוסיף גנבה נעשה גנב ועובר בל"ת. ומשמע לדבריו דבכה"ג ליכא הפטור דגמה"ג, וע"כ א"ש הרמב"ם דחייב כהשתא, ואף דלפ"ז תמוה הנתיבות ממשנה מפורשת דלא הטובח אחר הגנב משלם דו"ה ומבואר דגם כשהשני מוסיף ועושה שינוי מקרי גונב מן הגנב ולהנתיבות יתחייב כפל או גם דו"ה משום גנבה וטביחה כאחת, וכמו דמתחייב להרמב"ם דו"ה כיוקרא דהשתא, וליישב הנתיבות צ"ל דס"ל דהגזה"כ דגמה"ג פטור הוא רק על כפל ולא על קרן (דלא כנתבאר בקצות) ורק דס"ל מסברא דכשאין השני מוסיף כלום בהגנבה דפטור גם מקרן, ומשום דל"מ כלל גנב, ואינו עובר בל"ת ג"כ, אבל כשהשני מוסיף לעשות שינוי וכדומה אז מקרי גנב וחייב באונסין ועובר בל"ת, אבל להתחייב כפל דפטור מגזה"כ דוגונב מבית האיש, גם ע"י שינוי פטור דעכ"פ הוי גמה"ג ולא מבית הבעלים, ולפ"ז קשה הרמב"ם דחייב כפל ודו"ה כהשתא והא הוי כגמה"ג ולזה ל"מ מה דעושה שינוי, ועוד בשבר ואבד דכייל הרמב"ם ג"כ דחייב כפל כהשתא ובזה ל"ש שינוי ואף להנתיבות לא הוי רק מזיק, וגם במכר מה קנין שייך, ואין לפרש לאחר יאוש וקונה השני ביאוש וש"ר ודמי לשינוי וע"כ נעשה גנב דמפקיע החפץ מהבעלים לגמרי, דנראה פשוט דאחר יאוש לא נעשה גנב מחדש וכאחר דפטור לאחר יאוש, ודוקא קודם יאוש רצה מזה גובה ורמ"ג.

וליישב כל הקושיות הנ"ל נלע"ד הקדמה אחת דבגנב כל מה שמוסיף היזק להגנבה אשר איש אחר הי' רק מזיק ולא גנב דהיינו בלא קנין, אבל הגנב עצמו בכל היזק שעושה בהגנבה מקרי גנב ולא מזיק ומשום דהכל כגנבה אריכתא דע"י שגנב מקודם והחפץ בידו לעשות כל מה שרוצה כעושה בשלו ועי"ז הוא מוסיף עתה להזיק ולהפסיד הגנבה, ע"כ מקרי גנב ובכל רגע הוא גנב, ואף כשאינו עושה מעשה א"א לחייבו רק כשעת הגנבה אבל כשמוסיף להזיק כתברא ושתיא אף שלא בחצירו דשאר אדם הי' מזיק אבל הגנב עצמו ששבר נעשה גנב, וע"כ א"ש דחייב הרמב"ם כפל ודו"ה כיוקרא דהשתא, וא"צ לאוקמי שהי' בחצירו או משום שקונה בשינוי, ורק דבכל אופן שמזיק ומוסיף להפסיד הגנבה נקרא גנב, וע"כ ל"ק הא הוי כגמה"ג וא"ב, דהרי הא דחשבינן לו לגנב ולא למזיק הוא ע"י הצטרפות הגנבה קמייתא ומשום דההיזק שעושה עתה הוא משום דהחפץ ברשותו לעשות כחפצו מגנבה קמייתא, וכגונב עתה ומוציא החפץ מהבעלים וגנבה אריכתא הוא, ול"ש בזה הפטור דגמהי"ג (והארכתי במק"א בסברא זו דזה ל"ש רק על יוקרא אבל כשנשבח הגניבה שפיר על השבח שנא הי' כלל בעת שגנב שייך הפטור דגמה"ג ואכמ"ל) וכ"ה כוונת הש"ס הנ"ל דטבח בחול נעשה גנב מחדש אף בלא טבח בחצירו, ואף דבעת הגנבה הי' קלבד"מ, ס"ל להש"מ דקלבד"מ אינו מסלק המעשה לגמרי כאלו עשאו אחר, ורק דא"א לחייב שתים בשעה זו שמחויב מיתה, אבל כשהתשלומין על שעה מאוחרת כהכא שטבח בחול אף דצריכין לצרף הגנבה דשבת בכדי שלא יחשב כגמה"ג שפיר מתחייב, ועיין תוס' גיטין נ"ג, וניחא קושיתנו מ"ט לא חייב ב' פעמים כפל להצנועים כשטבח, דכיון דהטביחה עצמה לא מקרי גנבה מחדש רק ע"י צירוף הגנבה דמעיקרא, דבל"ז הוי מזיק, וע"כ א"א לחייבו פעם שני דהא כבר נתחייב כפל על גנבה קמייתא, וניחא מש"ל ליישב הרמב"ם דפ"א דמעילה דמשלם מה שפגם, משום דהמלקות על ההוצאה והתשלומין על שפגם, והיינו כנ"ל דנעשה גנב ולא מזיק דמצרפינן הגנבה קמייתא אף שקלבד"מ כנ"ל, ול"ק ע"ז כיון דנעשה גנב מחדש כשפגם א"כ יתחייב עוד הפעם מלקות כשפגם ויפטור מתשלומין, דלהנ"ל א"ש, כיון דהפגם לחוד הי' רק מזיק וליכא מעילה, ורק ע"י הגנבה דמעיקרא מקרי גנב, וע"כ א"א לחייבו עוד הפעם מלקות כשפגם דכבר נתחייב מלקות על הגנבה הראשונה, וכמו דלא חייבינן ב"פ כפל להצנועין, וניחא נמי קושיתנו ל"ל למעט הקדש מכפל דאיצטריך לעושה אח"כ הוספת היזק וכנ"ל בהש"מ. ועפ"ז נלע"ד לדון. דלא כהנתיבות הנ"ל דבין הגנב עצמו ששינה או אחר ששינה עוברים בל"ת, ולענ"ד דהגנב עצמו ששינה אינו עובר בעת השינוי בל"ת, כיון דהא דקונה בשינוי הוא ע"י קנין הגנבה שעשה בתחלה, והרי כבר נתחייב בל"ת ע"ז, ואאפ"ל שעובר ב"פ על הגנבה אחת, וכמו דלא מתחייב כפל ב"פ וכמש"ל, ואם נרצה לחייבו לא משום הקנין רק על ההיזק שהוסיף הרי זה לחוד הוא רק מזיק ואינו עובר בל"ת, וע"כ הא דנעשה גנב הוא בצירוף הגנבה דמתחלה ושוב אאפ"ל דעובר ב"פ, ולפ"ז א"א לפרש הגמ' דתמורה דמקשה דנימא אעל"מ בשינוי משום דעובר בל"ת בעת השינוי ורק משום קנין הגזלה דאז עבר בל"ת כמ"ש במשובב יעויי"ש. ואולם אחר שעושה שינוי ומפקיע בזה החפץ מהבעלים שפיר י"ל דעובר בל"ת, וכיון דהוכחנו דהגנב עצמו אינו עובר בל"ת כששינה, שוב ל"ק קושיתנו מטבח ביוה"כ וכמובן:

סוף הספר

תוכן העניינים

אמרי משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה