אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן לט
בדין מתנת שכ׳׳מ אי קונה למפרע.
א)
הקצה״ח בסי׳ (ר״נ סק״א) הקשה על שיטת התוס', והרא״ש דמתנת ש״מ קונה למפרע מהא דאמרי' בדף קל״ג ומודה שאם נתנה במתנת שכ״מ לא עשה כלום מ״ט מתנת שכ״מ ל״ק אלא לאח״מ וכבר קדמה אחריך. והרי לשיטתם דקונה למפרע א״כ מתנת שכ״מ קדים. ובסי' (ר״ז) הקשה דהרא״ש סותר א״ע למ״ש בתשובה כלל פ"ד וז״ל שלא אמרו אחריך לפלוני אלא למי שהוא בעולם. אבל למי שאינו בעולם לא. ואע״ג דאחריך לאו כמעכשיו ובהאי שעתא ליתא למקנה בעולם כו' ואיכא למימר שתתקים אף שאין הקונה בעולם, ל״ד, לכל משכ״מ ליתא למקנה בעולם בין למ״ד עם גמר מיתה ובין למ״ד לאחג"מ ומש"ה מהני באחריך דמ״ל שתחול הקנין מיד או לאח״ז אידי ואידי ליתא למקנה בעולם בשעת קנין אבל לענין קונה לא מצינו שחילקו בין משכ״מ לשאר מתנות. ע״ש ואי נימא דקונה למפרע א״כ היכא מוכח מכל משכ״מ כיון דזוכה למפרע הרי איתא למקנה בעולם, ע״ש שכתב דדבריו סותרים. והנה לכאורה נ״ל דבכל הני הראשונים דכתבו דזוכה למפרע הוא רק כשהוציא המתנה מתח"י ונתנו להוליך לפלוני ואז ס״ל דזוכה למפרע אף דהולך לאו כזכי גם בשכ"מ מ״מ בכה״ג זוכה למפרע משום דברי שכ״מ ככתומ״ס משא״כ באמירה לחוד לכ״ע ל"א דזוכה למפרע דהרי בסי' קכ״ה מתבאר דבהולך מנה הדין דל״מ חזרה בחלי' אם מת אח״כ. ובאמירת שכ״מ הדין דכל שאם עמד מחר חוזר במתנתו אף כשלא עמד וע״ש בסמ״ע ס"ק ל"ד ובהגר״א (ס"ק ל"ג) וי"ל דלאו משום הולך בשכ"מ כזכי רק דדעתו הי' שיקנה מיד וקונה מדין משכ"מ למפרע. (ונפ"מ לענין גר דליתא במשכ"מ ועוד לכ"ד) וכל שרוצה שיקנה למפרע קונה למפרע ע"י דשכ"מ אבל באמירה לחוד באמת קונה רק לאח"מ ומסולק קושית הב"י על הטור דכתב ג"כ דקונה למפרע והקשה דהא מבואר דל"ק רק אח"מ. וכן סתירת הרא"ש הנ"ל דבספ"ק דגיטין ברא"ש מבואר ג"כ דקונה למפרע משעת נתינתו והיינו דוקא כשהוציא מתח"י ומיושב ג"כ הקושיא מהך דאם נתנה במשכ""מ לא עשה כלום די"ל ג"כ דהיינו באמירה לחוד, אולם בתוס' ספ"ק דגיטין ד"ה הא, מבואר דקונה משעת נתינת שכ"מ או אמירתו.
ב)
והנלע"ד דודאי הא דתקחז"ל דיהי' דשכ"מ ככומ"ס ויהי' ע"ז שם קנין זה התקנה שעשו דבריו כקנין זה הוא לאחר גמר מיתה אז נעשה דבריו ככומ"ס, וע"כ אם אז הוא ברשות הנותן להקנות נעשה אז הקנין מדשכ"מ שיהי' כומ"ס. וכיון שאז נעשה דבריו כומ"ס ממילא הוי קנין למפרע משעת דיבורו. אבל אם אז לאח"מ אין ביד הנותן להקנות דכבר קדמו אחריך ותו אינו שלו להקנות. אז לא נעשה דבריו ככומ"ס ואין שייך להקשות דהרי קונה למפרע, דל"ק למפרע רק אם לאח"מ נעשה דכומ"ס דאז נעשה הקנין ע"י תקחז"ל שיהי' דבריו כקנין, וכשנעשה אז דכומ"ס ממילא קנה למפרע, אבל כ"ז אם נעשו לאח"מ דכומ"ס. אבל כשקדמו אחריך וא"א להקנות אז לא נעשה כלל דככומ"ס. ול"ש שיקנה למפרע ואין סתירה לפ"ז להרא"ש בתשובה שכתב דע"כ כל משכ"מ קונה לאח"מ אף דליתי' להנותן בעולם. וע"כ קונה באחריך אף שהוא זמן רב אח"מ ול"ק קושית הקצות דבכל משכ"מ קונה למפרע ואין חידוש שקונה אף דליתי' להנותן בעולם אבל באחריך דלאו כמעכשיו דמי ולא קנה למפרע ובכ"ז מהני וא"כ י"ל דגם כשהמקבל אינו בעולם מהני. ולהנ"ל ל"ק דגם בכל משכ"מ ע"כ יש בה הך חידושא דתיקנו דמשכ"מ דוחה הירושה דאל"כ לא הי' מהני כל משכ"מ דכבר חל רשות היורשין ואם הי' בקנין אחר שיחול לאח"מ ל"מ דאין קנין לאח"מ וא"כ איך מהני משכ"מ. דהא גם בשכ"מ מה שדבריו ככומ"ס ותקחז"ל שדבריו יהי' כקנין זה נעשה לאח"מ שיהי' דבריו כקנין וכמפורש להדיא בגמ' דמשכ"מ קונה לאח"מ וכבר הקשה הב"י על הא שכתבו דקונה למפרע מגמ' הנ"ל ולהנ"ל ל"ק דבאמת הקנין נעשה לאח"מ והיינו התקנה שתקנו שדבריו יהי' כקנין זה הוא לאח"מ וממילא קונה למפרע ושפיר הביא הרא"ש בתשובה דע"כ בכל משכ"מ יש הך חידושא דמועיל אף כשאין הנותן בעולם דאל"כ לא הי' מועיל מה שקונה למפרע. דהרי עיקר הקנין נעשה לאח"מ שדבריו ככומ"ס. ול"ד לכל מהיום ולאח"מ דמהני דשם הקנין נעשה מחיים ולאח"מ הוא תנאי אם לא יחזור. אבל במשכ"מ הקנין נעשה לאח"מ ואז קונה למפרע כנ"ל. ובשארי קנינים ל"ש דין זה שיעשה הקנין אח"כ ויחול למפרע רק במשכ"מ שייך כן כיון דאח"מ נעשה ככומ"ס ע"כ חל למפרע, ושפיר כתב הרא"ש דע"כ במשכ"מ חידשו חז"ל שיועיל הקנין אף דליתי' להנותן בעולם. וע"כ מועיל גם לאחר זמן רב כמו באחריך. וכן ניחא הך דכבר קדמו אחריך. דכל דאיכא חסרון מצד הנותן ל"מ מה דקונה למפרע. דרק אם יוכל להקנות לאח"מ אמרי' דקונה למפרע ולא מהני הא דקונה למפרע רק לענין הך דמת מקבל בחיי נותן דכיון דלמפרע קונה הרי קנה המקבל כשהוא בחיו.
ועפ"ז מיושב שפיר מה שתמה הא"ש בהא דאמרי' דאין קנין ושטר לאח"מ והרי כיון דמשכ"מ קונה למפרע ומה"ט מהני אף כשהמקבל מת בחיי נותן א"כ אף דמכוון להקנותו בקנין ושטר כמו ע"י משכ"מ ג"כ מועיל דחל הקנין למפרע ואז הי' הנותן בחיים. ע"ש ולהנ"ל ניחא דכיון דמכוון שיהי' הקנין כמו משכ"מ היינו שיתחיל לאח"מ ואז קונה למפרע, ובקנין ל"מ בכה"ג שהקנין יהי' לאח"מ ויחול למפרע דרק משכי"מ תקחז"ל שדבריו יהי' ככומ"ס לאח"מ וכמבואר להדיא בגמ' ול"א דכבר נתנסו הנכסים ברשות היורשים. דכן הי' התקנה כיון דאא"פ בענין אחר ומה"ט ס"ל להרא"ש דגם בנותן לאח"ז רב אח"מ כמו באחריך מהני דע"כ משכ"מ בכ"ד מדחה היורשים וע"כ אין נפ"מ בין מיד לאח"מ או לאח"ז רב. אבל בקנין באופן זה ל"מ כנ"ל ומה"ט פשיט להגמ' דכל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו בחלי' אף דהאומדנא רק על עמד שיחזור. שלא ישאר בחיים וימות ברעב. אבל שיחזור בחלי' ויתבטל דבריו גם כשימות מחולי זה ליכא שום אומדנא. וא"כ להתוספות דדשכ"מ משעת אמירתו מ"ט חוזר בחלי' וע"כ כמ"ש דכל זמן שלא מת לא נעשו דבריו ככומ"ס וע"כ חוזר בחלי' דעדיין לא התחיל הקנין ורק לאח"מ שנעשו דבריו כומ"ס קונה למפרע אבל בקנין באופן זה ל"מ.
ג)
ומ"ש הקצות לישב הקושיא מאחריך משום דמשכ"מ יוכל לחזור בחלי' ע"כ זוכה האחריך. צ"ע לענ"ד דהרי עם גמר מיתה שאז כבר אין יכול לחזור והוא קונה למפרע הרי אז קדים המשכ"מ. וכמו דפרכינן שם (דקל"ז) לאביי דאמר עם גמר מיתה, דא"כ אמאי קדים אחריך, א"כ ה"נ לרבא דאח"מ קונה, אבל כיון דעם גמר מיתה שוב אין יכול לחזור ואז קונה למפרע א"כ קדים המשכ"מ, או לפחות יהי' שוין ויחלוקו כמו שפי' שם הרשב"ם לאביי. ואולי אפשר לדחוק דזכות החזרה הוא כעין שיור וע"כ אף. שעם גמר מיתה שוב איתקל מילולי' ואין יכול לדבר ולחזור בכ"ז כבר קדים אחריך. וצ"ע.
ובקצות (סי' קכ"ה) כתב בישוב קושית הר"נ הנ"ל דמ"ט במת מקבל בחיי נותן יחזרו ליורשי מקבל הא אין קנין למת וע"ז תירץ הקצות עפ"י הגמרא (בדף קמ"ז) הואיל ויורש יורשה דמתנת שכ"מ הוא כירושה ויורש יורש גם לאח"מ דכן סדר הנחלות שמשמשת והולכת עד יעקב ע"ש ולבד כי דבריו תמוהין מסוגיא דהמזכה לעובר ל"ק (בדקמ"א) דמתבאר דל"מ משכ"מ אף למ"ד דירושה הבא מאליה יש זכי' לעובר. וכבר הרגישו שם התוס' בד"ה נכסי מהך דהלואתי לפלוני דמהני במשכ"מ הואיל ויורש יורשה. וכתבו דלאו בחדא מחתא והיינו דדוקא היכא דהחסרון מצד דבהלואה לא מועיל קנין ע"ז מהני דברי שכ"מ שיקנה כמו ירושה אבל אם החסרון הוא מצד הקונה דליתי' בעולם או עובר דלא יכול לזכות במתנת בריא. גם במשכ"מ ל"מ, וראיתי בא"ש שהשיג ע"ז, גם ק"ל מסוגיא דנכסי לסבתא ובתרה לירתאי (בדקכ"ה) דאמרי' שם דר"ע סבר דאפילו הוי ברא לברתא לא ירית. ולכאורה קשה דמ"ש מהך דגיטין דמת מקבל בחיי נותן דיחזרו ליורשי מקבל לשיטת התוס' דגם בשכ"מ ל"א הולך כזכי רק הטעם דמשכ"מ קונה למפרע א"כ גם הכא מ"ט כשמתה הברתא לא אמרינן דשייך להברא של ברתא כמו התם דיחזרו ליורשי מקבל. ובשלמא בהך (דדקל"ז) באחרי אחריך לפלוני דמת שני יחזרו ליורשי ראשון א"ש דשם אאפ"ל דיחזרו ליורשי שני דא"כ לא יזכה השלישי, אבל הכא דליכא שלישי אמאי לא שייך ליורשי הבת אך אפ"ל דכיון דאם קדים סבתא וזבנא זבינה זביני ע"כ דאין רצונו שתקנה הברתא למפרע וכמ"ש הרמב"ן במלחמות דהא דאמרי' מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדמה כו' היינו לאוכחי דע"כ אחריך לאו כאומר מעכשיו דאי כמעכשיו לא אפשר לזבוני ע"ש, וה"נ לא אפ"ל דקנתה למפרע ככל משכ"מ, ולהמאור דס"ל דגם להמסקנא אחריך כמעכשיו ובכ"ז יכול למכור הראשון והיינו דהוי כתנאי דאם לא ימכור וישאר יהיה של השני למפרע ויקשה ע"ז דא"כ הכא תקנה הברתא למפרע משעת אמירת השכ"מ שנתן להתוס' הנ"ל דכל משכ"מ קונה למפרע אך י"ל דכיון דס"ל לרב ענן דאחריך לאו כמעכשיו בכ"ד ולכן גם בשכ"מ אף דבכל משכ"מ הוא למפרע אבל באומר בלשון אחריך או בתרא לירתאי דהוי כמו אחריך הוי כאומר מפורש שלא יהיה למפרע וע"כ ס"ל דאף ברא דברתא לא ירית, אבל להקצות הנ"ל דהא דמת מקבל בחיי נותן דיחזרו ליורשי מקבל. הוא משום דגם כשמת זוכה במשכ"מ א"כ מ"ט לא זכתה הברתא בקבר להנחיל לברא כמו במת מקבל בחיי נותן. ואולי אפ"ל דכיון דאמר לירתי וס"ל דלא לירתי ירתי ואיירי שיש לו להנותן אחים דהם מקרי ג"כ ירתי וכמ"ש הרשב"ם ועמ"ש בסימן הקודם (אות י"ז) ולכן אם מתה הבת. ל"א דזכתה הבת בקבר ומשום דכונתו הי' דיטול רק הירתי אלה שיהי' בחיים ואם לא תהי' הבת בחיים אז האחים הם הירתי. ועפ"ז יתישב קושית התוס' שם ד"ה לירתי (מדקל"ו) דהא אפילו לא הי' שלישי אלא אמר נכסי לך ואחריך לפלוני ותו לא מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי ראשון ולהנ"ל ניחא דגם הכא אילו אמר מפורש ובתרא לברתא גם כשמתה הי' שייך ליורשי ברתא וכהך דגיטין הנ"ל ורק משום דאמר לירתי אמרי' דכונתו דוקא שיזכו ירתי והיינו האחים. ולא תזכה הברתא בקבר להנחיל לברא, וכן צ"ל לכאורה לר"ה דס"ל דזוכה הבעל דירתי אפילו יר"י. דע"כ ליכא לפרש דהבעל מקרי ג"כ יר"י דא"כ איך פריך הגמרא מכלל דר"ה סבר בעל נוטל בראוי. דהא אין זוכה מדין ירושה מאשתו רק מכח הנותן וע"כ דבעל ל"מ יר"י לזכות מהנותן. רק זוכה ע"י ירושה מאשתו וכדמסיק הגמרא דלא הוי ראוי משום דאחריך כאומר מעכשיו. וא"כ מאי הוצרך לומד דירתי איר"י הרי לא זכה כלל מהנותן. וע"כ דאילו אמרינן דירתי דוקא לא היתה הברתא זוכה בקבר להנחיל לבעלה אף דהוי כמעכשיו דרצונו דוקא שיזכה מי שנקרא ירתי לאח"מ מסבתא, וע"כ אמר ר"ה דאפילו יר"י היינו דאין קפידא שיזכו רק ירתי וע"כ זכתה הבת בקבר להנחיל לבעלה ול"ה ראוי משום דאחריך כמעכשיו ולפ"ז אדרבה לכאורה מזה ראי' להקצות בטעמא דמת מקבל בחיי נותן דיחזרו ליורשי מקבל הוא משום דמשכ"מ כירושה וזוכה בקבר. וע"כ תלי זה הגמרא אי הבעל יורש בראוי ובאחריך אי כמעכשיו ומשום דהברתא זכתה בקבר וע"כ אף אי אחריך לאו כמעכשיו זכתה הבת בקבר ואי בעל נוטל בראוי הי' הבעל יורש ממנה, אבל להתוס' בגיטין דהטעם דיחזרו ליורשי מקבל הוא משום דמשכ"מ קונה למפרע, הרי הכא אאפ"ל דזכתה למפרע.
ד)
והנה בתשובת הרא"ש (כלל פ"ב סי' ד') בשכ"מ שזיכה מתנה לעובר והשכ'"מ מת קודם שנולד העובר. לא מהני ואף למ"ד דמזכה לעובר כשתלד קני דקונה לכשיולד וכיון דהמזכה אינו בעולם כשנולד כבר נפלו נכסי קמי יתמי וכ"כ בכלל (פ"ד סי' א') דאף דכל משכ"מ ליכא למזכה בעולם דאין חל רק אח"מ ומה לי שחל מיד אח"מ או שחל אחר זמן טובא לאח"מ וכדמוכח מאחריך דאף דלא הוי כמעכשיו וזוכה רק לאחר הראשון, בכ"ז כשהקונה ליתא בעולם לא מהני וברמב"ן (דקנ"ט) הביא על הך דירושה אין לה הפסק והקשה מכל התנאים בשכ"מ אף באמר אם ולא ע"מ ואם לא הוי כמעכשיו. וכן הקשה (מדקמ"ב) דפריך הגמרא ולימא דאמר כשתלד ומוכח דאף דקונה לאחר שיולד והשכ"מ מת קודם שנולד מהני ונימא דירושה א"ל הפסק, ומזה הוכיח דבירושה דממילא ל"א דא"ל הפסק, ע"ש ומבואר דלא ס"ל כהרא"ש דגם כשנולד אחר מיתת השכ"מ מהני, אבל קשה לכאורה להרא"ש ממשנת דשם דאם ילדה זכר נוטל מנה ואיירי שם המשנה בשכ"מ וכמ"ש הרמב"ן שם מדתני ואם אין שם יורש אלא הוא. ובכ"ז פריך הגמרא דנימא דאמר לכשתלד. וע"כ צ"ל דהרא"ש מפרש דאיירי מתני' דנולד קודם מיתת השכ"מ. וע"ש ברא"ש בפסקיו סי' ה' בהפלוגתא דר"ה ור"נ במזכה לעובר כשתלד אי מהני היינו כשהמזכה בעולם ולא חזר עד שנולד ועומדת אז ברשותו ע"ש ומשמע להדיא דמפרש המשנה ג"כ בכה"ג דנולד קודם שמת השכ"מ, ויש להבין מהיכא פשיטא להרמב"ן דהמשנה איירי שנולד אחר מיתת השכ"מ דהרי ע"כ הפלוגתא דמזכה לעובר דאיירי גם בבריא ע"כ איירי כשהמזכה בעולם כשנולד העובר כמ"ש הרא"ש הנ"ל דבבריא ודאי אין קנין לאחר מיתה, וא"כ מנ"ל להרמב"ן דמתני' איירי בכה"ג.
והנלע"ד דהנה כשמקנה דשלב"ל או במקדש לאחר שתגיירי אם יאמר לה שתהי' הכסף אצלה בפקדון עד הגירות וכשתתגייר תיקח הכסף לשם קדושין, וכן בקנין כה"ג דכשיבוא הדבר בעולם יעשה אז קנין נראה דמהני אף לרבנן דר"מ ורק כשמקדש סתם רצונו שיתחיל. מעכשיו הקנין ויוגמר כשיבוא לעולם. וכמו בכל קנין וגיטין וקדושין לאחר ל' בלא מעכשיו דהיינו שמעשה הקנין והקידושין והנתינה יומשך מעתה עד ל' (ומה"ט בעינן שיהי' השטר בעולם אז וכמ"ש מזה (בסימן כ') ע"ש אבל כשהקנין מתחיל בעת שהדבר כבר בעולם גם לרבנן מהני וכ"כ בפה"ב (סי' ל"ה ומפרש שם דהמחלוקת במזכה לעובר לכשתלד איירי ג"כ בכה"ג דאמר לכשתלד יזכה אז דהרי בכ"ד מבואר דל"מ בדשלב"ל אף דאמר לכשיבוא בעולם וכמבואר במרדכי פ' יש נוחלין ור"פ מ"ש דהקשה מכ"ד על דעת הגאון דמועיל אם אמר לכשיבוא בעולם. ואולם זה דוחק דפליגי בכה"ג דא"כ גם בלא נתעברה כשיאמר כשתלד יזכה אז בעד הולד שיולד יפלגו אי מהני. גם דזה תליא אי יוכל לעשות שליח בדשלב"ל וכ"מ דל"מ עביד השתא כמבואר בנזיר (די"ב) וע"ש בפה"ב.
וע"כ נראה דהמחלוקת במזכה לעובר כשתלד היינו היכא שעושה הקנין עכשיו וטעמא דר"נ דקנה היינו דס"ל דעובר לא חשיב דשלב"ל ורק דכל זמן שהוא עובר אין לו קנינים וכמבואר ברשב"ם וכ"כ הקצות (ריש סר"י) והשיג שם על הפ"י שהקשה בגיטין (די"ג) דמעמד שלשתן הוי הלכתא בלא טעמא הא לר"נ י"ל דהוי כאומר משתעבדנא לכ"ד מחמתך ואף לנולדים מהני לר"נ. והשיג דרק בעובר ס"ל לר"נ דמהני ע"ש ולכאורה היא סוגיא מפורשת שם (דקמ"ב ע"ב) ההוא דאמר לדביתהו נכסי לבני דיהוי לי מיניך כו' הנך ודאי ל"ק דאכתי ליתנהו ומבואר דכשלא נתעברה פשיטא לכ"ע דלא מהני וע"ש בנמ"י וז"ל דהא ברי הוה ואין אדם מקנה למי שלב"ל וכ"ש שעדיין לא נתעברה ואפילו דין המזכה לעובר אין לו (משמע מלשון הנמ"י דבשכ"מ מהני גם כשלא נתעברה וצ"ע) ועכ"פ ע"כ צ"ל דפליגי רק בעובר דר"נ ס"ל דעובר חשיב יותר בא לעולם מפירות דקל, ור"ה ס"ל להיפך דפירות דקל ס"ל ביבמות דצ"ג דמהני ועובר גרע יותר והנה לפ"ז אי איירי כאן המשנה דאם ילדה זכר שנולד העובר קודם מיתת השכ"מ ומשכ"מ אין קונה רק לאח"מ וא"כ אמאי ס"ל לר"ה דל"ק הא בשעת הקנין כבד נולד העובר ומזה הכריח הרמב"ן דע"כ איירי שנולד אח"מ. השכ"מ וכיון דהקנין של השכ"מ הוא בשעת מיתתו ואז הי' עובר דא"ל זכי' עתה ע"כ ס"ל לר"ה דאף כשיולד אינו קונה דהוי לדשלב"ל ור"נ ס"ל דעובר חשיב בא לעולם כנ"ל והרא"ש לטעמי' דס"ל כשיטת התוס' בגיטין הנ"ל דמשכ"מ קונה למפרע משעת אמירתו וע"כ נוכל לומר דנולד העובר קודם מיתת השכ"מ ובכ"ז ס"ל לר"ה דל"ק משום דהתחיל הקנין משעת אמירתו כשהי' עובר ודמי למקדש לאחר שתתגיירי דהוי דשלב"ל משום שהקנין מתחיל מעתה ונמשך עד הגירות. עוד י"ל בדעת הרא"ש דטעמא דר"ה דל"ק אף שנולד מקודם שמת אף אי לא נימא דקונה למפרע בכ"ז כיון דהאמירה הי' בעת שהי' עובר וגם האמירה ל"מ בדשלב"ל אף שהקנין מתחיל בשעה שהוא כבר בעולם ולפ"ז גם בהתקדשי לאחר שתתגיירי כשיאמר לה שיהי' הכסף בפקדון ותיקח הכסף כשתתגייר לשם קדושין ג"כ ל"מ משום דהאמירה מהקדושין בעינן ג"כ כשבא לעולם. ובל"ז י"ל דאף בבא לעולם ל"מ אם יאמר יהי הכסף בידך לפקדון עד ל' יום ואח"כ תקבל הכסף לקדושין משום דבעינן שיכוין לקדשה ולקנותה והכונה צריך להיות בשעת הקדושין. וכע"ז כתבתי (בסימן כ"ה) ליישב קושית העונג יו"ט למה צריך בקדושין ע"י שליח שיהי' בר שליחות דהרי מהני טלי קדושין מעג"ק וכתבנו ג"כ משום דבעינן הכונה בשעת הקדושין, ע"ש ועיין ברמב"ם פ"ב ממכירה במשוך פרה ולא תיקני עד לאחר ל' דל"מ וכתב הראב"ד דאם באה לרשות לוקח מהני ומזה מוכח דאם אמר לחבירו חפץ זה שברשותי לאחר ל' תיקח לך ותקנה דבודאי קנה וכמ"ש הפה"ב היינו דוקא בקנינים דסגי בכונת הקונה לחוד. וע"כ מהני אף שהנותן ליכא בעת הקנין אבל בקדושין דל"מ כונת האשה דהוי כי תלקח וע"כ בעינן דוקא כונת המקדש בעת הקדושין.
ה)
והנה המרדכי ר"פ הזורק ליקני' לההוא דוכתא הקשה למה צריך קנין והא דשכ"מ ככומ"ס, והמחנ"א תמה דהא משכ"מ א"א לאח"מ ואין גט לאח"ח, ובס' דברי אמת מתרץ דס"ל להמרדכי כשיטת התוס' גיטין הנ"ל דמשכ"מ חל למפרע. ובזה מתרץ מה דקשה לר"ת בגיטין (דע"ב) דכל שחל מחיים אם עמד אינו חוזר א"כ איך יתרץ הך דגיטין (ד"ט) בשכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו דחוזר בנכסים דע"כ איירי שכתב מהיום או דדעתו שיחול מחיים כמ"ש התוס' שם ובכ"ז מבואר שם דאם עמד חוזר בנכסים ורק בעבד אין חוזר משום שיצא עליו שב"ח. (וכע"ז הקשה בחרע"א ע"ש) וגם במ"ש התוס' ב"ב (דקמ"ט) דמשכ"מ יכול לתת לגר (מד"ט) הנ"ל דמהני משכ"מ לעבד. והרי איירי שחל מחיים והוי כמתנת בריא. ועפ"י הנ"ל ניחא דס"ל דמתנת שכ"מ קונה למפרע וא"צ לתרץ כמ"ש התוס' בד"ט דאיירי שכתב מהיום. רק איירי בסתם משכ"מ ובכ"ז ל"ק קושיתם דאין שטר לאח"מ ומשום דכל משכ"מ קונה למפרע ומהני הג"ש ואף דחשכי"מ אאמד"ר מהני לד"ת ע"ש והוא תמוה דא"כ איך אמרי' בכ"ד דאין שטר לאח"מ כמו בכתובות נ"ה ובב"ב דשמואל אמר שמה ל"ג להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ ומבואר דאין בדעתו להקנות למפרע וכן אמרי' בגיטין דס"ו אלה גט לאח"מ מי איכא ולדבריו כמו דמהני בג"ש יועיל ג"כ בגט משום דקונה למפרע, וכבר השיג עליו באחיעזר (סי' ל"ג) ע"ש והנלע"ד לישב דבריו דלכאורה יש להבין קושית התוס' בד"ט הנ"ל שהקשו דאין שטר לאח"מ, דהרי איירי הכא שנתן השטר להעבד בחייו דאל"כ מה הועילו בתירוצם שכתב מהיום, וא"כ דאיירי שנתן בחייו מה הקשו דאין שטר לאח"מ, וע"כ דכונתם להא דס"ל לשמואל במשכ"מ שכתוב קנין דלא ידעינא מאי אידון שמא לגלה"ק אב"ש ואין שטר לאח"מ ואיירי ג"כ אף שמסר השטר מחיים בכ"ז אמרי' דאין דעתו שיחול קנין השטר רק לא'"מ, ואף דל"ד להך דשמואל דשם אמר דבטל לגמרי המתנה ומשום דלא רצה שיקנה בחשכ'"מ רק בשטר והכא בגיטין (ד"ט) ע"כ דלא מתבטל דין משכ"מ דהא אמרי' דאם עמד חוזר בנכסים אבל כשמת קונה הנכסים והיינו מדין משכ"מ בכ"ז קושיתם שפיר דשמואל פליג בתרתי על רב דס"ל ארכבא אתרי רכשי ושמואל ס"ל דע"י השטר נתבטל דין משכ"מ דלא רצה שיקנה מדין משכ"מ הא חדא ועוד ס"ל דגם קנין השטר ל"מ ומשום דרצה שהשטר יחול באופן כמשכ"מ והיינו לאח"מ ואין שני הדינים האילו תלויים זב"ז, דאף אי נימא דלא מתבטל דין משכ"מ בכ"ז נוכל לומר דהשטר ל"מ משום דאין שטר לאח"מ דרק במשכ"מ תיקנו חז"ל דיועיל לאח"מ ומדחה היורשים כנ"ל. והנה הכא בכתב כל נכסיו לעבדו מתבאר דלא נתבטל דין משכ"מ דמה"ט כשמת זוכה בנכסים כנ"ל וקשה לכאורה כמאן ס"ל דלרב מ"ט אם עמד חוזר בנכסים, ושמואל הא ס"ל דנתבטל דין משכ'"מ, וע"כ צ"ל דהכא ל"ש דינא דשמואל דרק היכא שלא הי' צריך לכתוב השטר או לעשות קנין דהי' סגי בדין משכ"מ יצוד בזה ס"ל לשמואל דמשום דעשה מילתא יתירא ע"כ דאין רצונו להקנות במשכ"מ, אבל הכא דרצה לשחררו ע"כ הי' צריך לכתוב השטר, ולא מוכח דרצונו לבטל דשכ"מ. וע"כ זוכה בנכסים כשמת מדין משכ"מ, ובכ"ז הקשו התוס' דאין שטר לאח"מ דהיינו דין השני של שמואל די"ל דאע"פ שעושה קנין דעתו שהקנין יחול ג"כ לאח"מ כמו המשכ"מ וא"כ גם הכא איך משתחרר ע"י השטר הא אין שטר לאח"מ דאף דדין משכ"מ לא נתבטל כאן כנ"ל דמה"ט זוכה בנכסים. אבל הג"ש ל"מ דהי ל"ג להקנות בשטר רק לאח"מ ושני הדינים אין תלוים זב"ז כנ"ל. וע"כ הקשו שפיר דכרב ודאי לא ס"ל דא"כ אמאי חוזר בנכסים אם עמד, וע"כ דס"ל כהלכתא וכשמואל וא"כ הא אין שטר לאח"מ וע"ז מתרץ הד"א דבאמת שני הדינים תלוים זב"ז דהא דס"ל לשמואל דאין שטר לאח"מ, היינו דוקא היכא דנתבטל הדין דמשכ"מ ומשום דאין רצונו שיקנה בדשכ"מ רק בשטר וכיון דרוצה שיקנה בשטר ג"כ רק לאח"מ ע"כ בטל המתנה דאין שטר לאח"מ אבל בהך דגיטין (ד"ט) דע"כ לא נתבטל דין משכ"מ ומשום דע"כ צריך להשטר לשחרר העבד כנ"ל ע"כ מהני השטר דאף דרצונו שיקנה השטר לאח"מ מ"מ מהני דקונה השטר ג"כ מדין משכ"מ וכיון דלהתוס' הנ"ל כל משכ"מ קונה למפרע וע"כ משתחרר ע"י השטר ומשום דהשטר קנוי לי' למפרע ומשתחרר ע"י השטר למפרע, דאילו ל"ק למפרע לא הי' מועיל ומשום דשחרור העבד ל"ש לקנות ככל משכ"מ. דעל שחרור בעי דוקא ג"ש. וא"כ אף דהשטר גופא הי' קונה לאח"מ ככל משכ"מ אבל העבד לח הי' משתחרר דכבר חל על העבד רשות יורשים דע"ז נ"מ משכ"מ לדחות היורשים ככל משכ"מ ואך כיון ומשכ"מ קונה למפרע וקנה השטר למפרע וע"כ שפיר משתחרר ע"י. ול"ק לפ"ז מהא דאמרי' בכ"ד דאין שטר לאח"מ דזה רק היכא דנתבטל דין משכ"מ כנ"ל, וגם ל"ק מגיטין (ס"ו) אלא גם לאח"מ מי איכא דשם בגט ל"מ מה שיקנה הגט ע"י דשכ"מ למפרע, דוגם בעי נתינה דוקא ול"מ שאר קנינים. וע"כ ל"מ ג"כ דשכ"מ. אבל בשחרור ס"ל כהשיטות דבשחרור מהני טגוועו"ק וה"ה דמהני שארי קנינים.
יתישב עפ"ז מה שהקשה בתו"ג על תירוצם הראשון דאיירי שכתב מהיום ומבואר דבלא מהיום ל"מ והא (בדע"ג) גבי גט שכ"מ מבואר דכשר מה"ת גם בלא מהיום וכמ"ש רש"י שם דלהכי יהבי' נהלי' שיהי' גט מעכשיו וע"מ שימות, ולהנ"ל ניחא דבגט כ"ע ידעי דל"מ במשכ"מ דבעי נתינה דוקא וע"כ כשמגרש רוצה שיהיה מעכשיו, אבל בג"ש הא י"ל דמהני מדין משכ"מ שיקנה הג"ש ככל משכ"מ לאח"מ דלא בעי נתינה כנ"ל וסובר דזה מהני גם על שחרור העבד או דסבר דמשכ"מ קונה אח"כ למפרע ובכה"ג באמת מהני כנ"ל וע"כ ל"ד לגט, ולכן ס"ל להתוס' בתירוצם הראשון דל"מ בלא מהיום ומשום דלא ס"ל להתוס' הכא דמשכ"מ קונה למפרע או דס"ל דגם בשחרור בעי נתינה וע"כ ל"מ מדין משכ"מ. אבל הנותן לא פשיט לי' זה דהיא מחלוקת הראשונים אי מועיל טגמעג"ק בשחרור. וע"כ חושב דמועיל ככל משכ"מ.
ויתישב ג"כ מה שהקשו האחרונים על קושית התוס' דאין שטר לאח"מ הא לפי"מ דמבואר בגיטין (דל"ט) דעבדו דגר כאשתו ומיתת הגר מתיר וכן במפקיר ומת כיון דנפקע הממון שוב מתיר מיתת האדון וא"כ בשכ"מ דקנין הממון נפקע ע"י דשכ"מ שוב גם האיסור נפקע ע"י מיתתו, ואי משום דבעי גט מדרבנן כמ"ש התוס' (ד"מ) ד"ה הא ע"ש הרי ע"ז י"ל דמהני מדין משכ"מ, ולהנתבאר ניחא דהתוס' הי' להם הוכחה דע"כ אאפ"ל דהשחרור יהי' גם בלא השטר דא"כ יקשה דיתבטל לגמרי הדין דמשכ"מ וכדס"ל לשמואל דאמרי' שמא ל"ג להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ ואמאי קונה הנכסים אם לא עמד, וע"כ צ"ל דלהכי ליכא הכא דינא דשמואל משום דצריך להשטר משום השחרור וכמש"ל, וע"כ לא ס"ל לר"נ דמיתת הגר מתיר וכאמימר דס"ל דמפקיר ומת א"ל תקנה או כמ"ש התוס' (בד"מ) ד"ה הא דעכ"פ צריך ג"ש מדרבנן וגם על הג"ש דרבנן ס"ל להתוס' דבעי דין נתינה ול"מ לקנות הג"ש ככל משה"א או דלא ס"ל דמשכ"מ קונה למפרע וכמש"ל, וע"כ הקשו התוס' שפיר דאין שטר לאח"מ.
ואולם קשה לכאורה לפמ"ש בישוב קושית התוס' (בד"ט) משום דקונה השטר ע"י דשכ"מ למפרע דא"כ קשה במשנה דתן שחרור לעבדי ל"י לאח"מ והא לפי"מ דמוקי שם סיפא דמתני' דתנו מנה יתנו לאח"מ דאיירי בשכ"מ וא"כ גם בשחרור יועיל דקונה הג"ש למפרע וצ"ל דרישא לא איירי במשכ"מ בכולה ובל"ז מוכרחים לומר כן דכבר הקשו האחרונים לפ"מ דאמרי' (בדל"ט) דעבדו דגר כאשתו והיינו דכל דנפקע הממון תו מתיר מיתת האדון, וא"כ גם הכא דאיירי בשכ"מ והממון נפקע ע"י דשכ"מ כמבואר (בד"מ) וא"כ מ"ט בתן שחרור ל"י לאח"מ כיון דהממון נפקע אח"מ כשמת יתיר המיתה והנה לפמ"ש התוס' שם (בד"מ) הא דמדרבנן בעי גט. ניחא הא דל"י לאח"מ משום דמדרבנן בעי ג"ש ול"ק דעל הדרבנן יועיל גם לאח"מ מדין משכ"מ, דז"א דבג"ש בעינן נתינה ול"מ שארי קנינים וע"כ ל"מ ג"כ קנין משכ"מ ומדרבנן בעי ג"ש כדין כל ג"ש, דל"מ שארי קנינים, ואך להסוברים דבשחרור ל"ב נתינה ומהני טגמעג"ק וה"ה שארי קנינים, וא"כ קשה מתני' מ"ט ל"י לאח"מ והרי הממון נפקע ע"י משכ"מ ומה"ת מיתת האדון מתיר, ועל הדרבנן יועיל הקנין דמשכ"מ אמנם י"ל דהטעם דבעי ג"ש מדרבנן הוא משום דכ"ע לא ידעי דאיסורא לברי' לא מורית ומיתת האדון מתיר כמ"ש הרא"ש שם, וע"כ ל"מ שיקנה השטר ע"י משכ"מ כיון דסברי דהבנים ירתי האיסור ועל האיסור ל"מ דמשכ"מ דבעי ג"ש וע"כ ל"מ מה שיקנה השטר ע"י משכ"מ דכבר נפיק האיסור מרשותי' לרשות היורשים אבל להתוס' הנ"ל דמשכ"מ קונה למפרע וא"כ נעשה השחרור למפרע א"כ קשה מ"ט ל"י לאח"מ דאף אי נימא דלא כהד"א הנ"ל דקנין דרבנן מועיל לדין תורה אבל בזה דמה"ת לא בעי ג"ש כלל דהמיתה מתיר ועל הדרבנן הא מועיל שיקנה השטר ע"י משכ"מ למפרע, וביותר קשה לפי" שנראה מהתוס' (בד"מ) הנ"ל לתירוצם הראשון דגם מדרבנן ל"ב ג"ש במפקיר ומת, וא"כ מ"ט ל"י לאח"מ וא"ל דליכא הכא דין משכ"מ וכהך דשמואל במשכ"מ שכתוב בה קנין דל"ג להקאת אלא בשטר וה"נ הג"ש הוא כשטר שכתוב קנין. דא"כ גם כשנתן מחיים הג"ש לא יועיל וכהך דשמואל דל"מ גם כשעשה הקנין ומסר השטר מחיים ומשום דל"ג להקנות רק לאח"מ ככל משכ"מ, ואין שטר לאח"מ ואולי דמאן דס"ל דהמיתה מתיר יסבור כשמואל בחדא דל"ג להקנות אלא בשטר ומבטל דמשכ"מ אבל בזה אין סובר כשמואל דרצונו שיחול אח"מ דאין שני הדינים תלוים זב"ז וע"כ כשנתנו מחיים מהני אבל יקשה להרא"ש דפסק דמיתה מתיר וגם פסק כשמואל בשני הדינים. וא"כ קשה דגם כשנתן מחיים לא יועיל אם שייך הכא דינא דשמואל, וגם דבאמת לפמש"ל ל"ש הכא הך דלא גמר להקנות אלא בשטר כיון דע"כ צריך להשטר על האיסור מדרבנן ואין ראי' דמבטל דמשכ"מ וע"כ צ"ל דהמשנה דתן שחרור איירי במשכ"מ במקצת דדינו כמתנת בריא.
ו)
ועפ"ז יתישב מה שתמה בתו"ג בסוגיא דגיטין (ד"ט ע"ב) דפריך ותו ליכא והא איכא האומר תנו גט לאשתי וש"ש לעבדי ל"י לאח"מ ומשני מילתא דאתי' בשטרות ל"ק דשלח רבין כו' וקשה דמה הוצרך לדרבין הא זה פשיט דאין קנין לאח"מ אף במטלטלין משום דנכנס לרשות היורשים. ורבין לא אתי לאשמועינן רק בשכ"מ דמהני לאח"מ וע"י השטר מגרע. וגם דקארי לה מה קארי ע"ש, ולהנ"ל י"ל דהקושיא למאן דמוקי המשנה בשכ"מ, והנה בגט פשיטא דל"ש שיועיל משום דקונה הגט ע"י דשכ"מ למפרע דכבר אינה אשת איש לאח"מ. ואולם לענין ג"ש הי' אפ"ל דיועיל השטר גם לאח"מ ומשום דקונה השטר למפרע כנ"ל. ולזה אשמעינן המשנה דגם בשחרור ל"מ ומשום דבעי נתינה ול"מ שארי קנינים ולהכי פריך דלתני שוה גנ"ש לש"ע היינו דגם בשכ"מ ל"מ וע"ז משני מילתא דאיתא בשטרות ל"ק והיינו דגם בכל השטרות ל"מ בשכ"מ ומשום דע"י השטר בטל הדין דמשכ"מ וכדרבין והיינו כשמואל דל"ג להקנות רק בשטר. ולהכי א"צ למתני דבג"ש ל"י לאח"מ דגם בכל השטרות כן ואף דאין הטעמים שוה דבג"ש אין מוכח דמבטל הדמשכ"מ לגבי' הממון דצריך להשטר משום האיסור וכנ"ל בכ"ז הדין דל"י לאח"מ הוא בכל השטרות.
ויותר נראה עפי"מ דמבואר ברא"ש פרק מי שמת סימן ל"א דהך דרבין איירי בשטר צוואה היינו לא בשטר קנין, רק דהשטר נכתב להיות לראי' על מה שציווה השכ"מ. והכריחו לזה לפמ"ש מקודם דבשטר קנין הדין דאף שנתן מחיים השטר ל"מ והיינו דינא דשמואל דל"ו להקנות אלא בשטר ומבטל הדין דמשכ"מ ורוצה שיקנה רק בהשטר ואין שטר לאח"מ וכמו בקנין אף שהקנין הוא מחיים. אבל הך דרבין דאמר אין כותבין ונותנין דהיינו לאח"מ אבל אי נתנו מחיים מהני, ועיין ביד רמ"ה שהוכיח מכ"ד דמחיים נותנין. ולזה כתב הרא"ש דרבין איירי בשטר צוואה ובזה ל"ש דל"ג להקנות אלא בשטר דאינו שטר קנין. וע"כ דהקנין הוא ע"י משכ"מ דליכא קנין אחר ורק דרוצה שלא יקנה מדין משכ"מ רק כשהשטר יהי' כדין ויועיל לראי' והיינו אם נתנו מחיים. וכן מתבאר להדיא ברמב"ם (פ"ח מזכי' הי"ב) דאם נתנו מחיים מהני ובהשגות כתב דאף אם כתב מחיים אין נותנין לאח"מ משום דהעדים שולחים וכשמת בטל שליחותם. וע"ש בכ"מ דגם הראב"ד ס"ל כהרמב"ם דאם נתנו מחיים מהני ע"ש ומדהוצרך הראב"ד [חסר הסוף]:
ליקוטים