אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן לב · מא)
ובא"מ (סי' כ"ח סק"ד) כתב בישוב הרא"ש דקידשה בגזל אחר יאוש מקודשת מספק דילמא יאוש קונה וקשה דהרי הוי יאוש וש"ר, וכתב דהרא"ש לשיטתי' דש"ר ואח"כ יאוש ל"ק משום דבאיסורא בא לידי' וע"כ גם ביאוש וש"ר ל"ק הראשון, רק השני קנה משום דבהיתרא בא לידי' ולא ס"ל דבהצטרפות שניהם נעשה הקנין גם לגזלן, וכמו דל"ק בש"ר ואח"כ יאוש מה"ט דבאיסורא, וכ"ש הגזלן עצמו ל"ק, וע"כ אינה מקודשת דאינו ממונו של המקדש רק מספק דילמא יאוש לחוד קנה, ומ"ש המ"מ דמתוך שקנתה היא קנה הוא היינו להרמב"ם דגם ש"ר ואח"כ יאוש קונה ומשום דבהצטרפות שניהם נעשה הקנין, וע"כ קונה הראשון ג"כ והוי ממונו של המקדש, ע"ש וכ"כ בקצות (סי' שנ"ג) וכ"כ בליקוטי רע"א, לענ"ד תמוהים הדברים לאמר דביאוש וש"ר קונה מעצמו כזוכה מיאוש דאבדה דא"כ למה הוצרך בכ"ד לומר דקונה ביאוש וש"ר, ולמה הוצרך להש"ר, וגם איך אמרינן (בדף קי"ב וב"ב דף מ"ה) דרשות יורש לאו כרל'"ד, ולמה לא יוכל היורש לזכות מעצמו כאיש אחר משום דבהיתרא בא לידי' ועיין נתיבות (סי' שנ"ג) ובם קשה לפ"ז מגנב והקדיש איך חל ההקדש דע"כ נעשה מכח המקדיש, וע"כ צ"ל כמ"ש הרשב"א הנ"ל) אות ל"ה) דהקדשו וקניתו בכ"א, ומוכח ע"כ דגם הראשון קנה בהצטרפות, ואולי אפ"ל דלא איירי שהקדיש בפה רק איירי דהגנב עשה קנין לזכות בעד הקדש או דקאי בד"א שלו ועפמ"ש הרא"ש והר"נ בנדרים (דף ל"ד) דהיתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש דקאי בד' אמות וכמו דיוכל לקנות לעצמו כן יוכל לזכות בד"א שלו בעד ההקדש, וע"כ ה"נ בגנב אף שאין יוכל לקנות לעצמו אחר היאוש משום דבאיסורא בא לידי' אבל יוכל לזכות הגנבה לאחרים וכן להקדש, ולא מכח שזכה המקדיש נעשה ההקדש, רק ההקדש נעשה ע"י זכיתו להקדש, וכמו דאחר יוכל לזכות אחר היאוש משום דבהיתרא בא לידו, ה"נ יכול הגנב לזכות בעד ההקדש וכאילו זכה ההקדש בעצמו, וביש"ש הביא ראי' דהגזלן קונה ביאוש וש"ר מדאמרי' (דף ס"ח) במכירה דאהני מעשיו, ואי אמרינן דהלוקח זוכה בעצמו אין זה מכירה רק מתנה כדפריך (דף ע') וכיון דתבע ליה בדינא ל"א זיל שלים לאו מכירה, ע"ש ולע"ד מוכח ג"כ מהא דאמרי' שם באומר לו עקוץ תאנה מתאנתי ותקנה לי גנבותיך, וע"ש בתוס' דהקנין הוא חליפין. וקנין חליפין הוא מצד המוכר, ומוכח ע"כ דהגנב קונה, ואולם יש לדחות דהתם קאי אי חיובא דמכירה גם לפני יאוש, ולדידי' דיינינן אילו לא הוי החפץ גנוב הי' מכירה וכמ"ש התוס' כה"ג (דף ע"ט ד"ה גנב), והנה גם בהרמב"ן הנ"ל אע"ג דכתב דביאוש וש"ר קונה משום דבהיתרא בא לידי' בכ"ז כתב בסוף דקונה ביאוש וש"ר בהצטרפות, וחזינן דמשום דבהיתרא לחוד לא סגי דליקני אם לא שקונה ע"י הראשון והראשון קנה בהצטרפות, ועכצ"ל דכל דאיכא חיוב השבה על הראשון לא מצי השני לזכות דל"ד ליאוש דאבדה דליכא חיוב השבה לשום אדם, וכל דליכא חיוב השבה לשום אדם והוא אבוד מהבעלים אבידה כזו התירה התורה ואין בה איסור גזל, (ומה"ט נראה דידעינן ג"כ דאבדת עכו"ם מותרת, אע"ג דמהמיעוט דכל אבדת אחיך לא מוכח רק דנתמעט מחיוב השבה ומנ"ל דיהי' שלו ואין בה גזל, וכבר הערותי בזה (בסימן ל"א), וע"כ דכל דליכא חיוב השבה כיון דאבוד מהבעלים ליכא איסור גזל, ובאבדה לפני יאוש דאית בה איסור גזלה הוא משום חיוב השבה דגלי קרא, ומזה מסתעף גם איסור גזלה) אבל בגזל גם אחר יאוש כיון דיש חיוב השבה על הראשון לא הוי מצי השני לזכות משום חיוב השבה דראשון, ולכן צריכים להצטרפות הש"ר שיסתלק חיוב השבה מהראשון ואז יוכל השני לזכות, ובהיתרת בא לידי', ובש"ר ואח"כ יאוש ל"ק משום דבאיסורא בא ליד השני דגם השני נעשה גזלן, ויאוש שאח"כ ל"מ כמ"ש הרמב"ן דל"מ יאוש היכא דבאיסורא בא לידי', ודוקא ביאוש ואח"כ ש"ר דהשני מצד עצמו יוכל לזכות דליכא איסור גזלה לאח"י, וע"כ אמרי' דזוכה גם הראשון ע"י הצטרפות דלולא דנסתלק חיוב השבה מהראשון גם השני לא הי' אפשר לזכות משום חיוב השבה של הראשון כנ"ל, ומשא"כ בש"ר ואח"כ יאוש דהשני מצד עצמו א"א לזכות דבאיסור גזלה בא לידי' אי נימא דלא כהקצות דגם השני עובר בל"ת, וגם להקצות אפ"ל דמקרי באיסורא בא לידי' דמחויב להשיב להבעלים וכמ"ש (בסי' שמ"ח סעיף ז') דבבא לידו דבר הגנוב חייב להחזירו להבעלים ואם החזירו להגנב חייב לשלם להבעלים דנתחייב מדין השבת אבדה, (וזה צ"ל בכונת הא"מ בש"ר ואח"כ יאוש דבאיסורא בא לידי' דקשה לשיטתי' דהשני אינו עובר בל"ת, ועכצ"ל כמ"ש דהיינו משום חיוב השבת אבדה ולעדות לא מפסל משום זה דבעינן עברה שיש בה מלקות), ואולם זה ניחא להתוס' דבאבדה שנטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה אינו יכול לזכות גם לאחר יאוש ומשום דכבר נתחייב בהשבה כמבואר (בדף כ"ו ד"ה מתנה), אבל להרמב"ן הנ"ל דבאבדה שנטלה ע"מ לגוזלה מצי לזכות לאחר יאוש א"כ גם הכא בש"ר ואח"כ יאוש יזכה לאחר יאוש מדין יאוש דאבדה, ואי נימא דלא כהקצות הי' אפשר לדחוק דגזלה לגבי' השני עדיף יותר מאבדה דעלמא כיון דיש חיוב השבה על הראשון, אבל להקצות דאין על השני דין גזלן כלל והא דמקרי איסורא בש"ר ואח"כ יאוש הוא רק משום חיוב השבת אבדה כנ"ל א"כ יזכה לאחר יאוש להרמב"ן הנ"ל, וצ"ל דמשום שיש חיוב השבה על הראשון דבש'"ר ואח"כ יאוש ל"ק הראשון ע"י הצטרפות משום דלא חל כלל המכירה וקנין גזלה ס"ל דל"מ ש"ר כנ"ל, וע"כ מחויב השני להשיב גם לאחר יאוש, ודוקא ביאוש וש"ר דקונה גם הראשון ע"י הצטרפות ונסתלק חיוב השבה ע"כ זוכה השני ומקרי בהיתרא בא לידי' דמיד כשבא לידי' תו ליכא חיוב השבה גם על הראשון, וקצת צ"ע דלרמב"ח דפליג על ר"ח וס"ל דבגזל ובא אחר ואכלו פטור, ובאבדה דעלמא כשבא לידי' ואכלו ודאי דחייב גם לרמב"ח כדמוכח מכ"ד דחייב אף כשהחזיר לחצר שאינה משתמרת, וגם בפשיעה חייב לכ"ע ומכ"ש כשאכלו, וע"כ דס"ל דגזלה מקרי יותר אינו ברשות הבעלים מאבדה דעלמא, וא"כ מנ"ל לדידן ליפליג בזה כמבואר (בסי' שמ"ח) הנ"ל ודילמא גם לר"ח דרצה מזה גובה ורמ"ג היינו משום דנעשה גזלן או משום מזיק להקצות אבל לא נעשה כשומר אבדה, ואולי דגם בהך דסי' שמ"ח טעמא משום מזיק במה דמסר להגנב או דנעשה כגזלן, אבל מלשון השו"ע משמע דאתי עלה מדין שומר אבדה וחייב גם כשפשע וכמ"ש הגר"ח שם, וגם למה הוצרך הקצות לפרש הך דר"ח דרמ"ג משום מזיק ולא פי' משום שומר אבדה ואולי דכשלוקח מתחלה לעצמו ל"ש לחייבו משום שומר אבדה והך דסי' שמ"ח דאיירי שבא החפץ הגנוב לידו במקרה לא להחזיקה לעצמו וע"כ נעשה שומר אבדה, ועיין בתוס' ב"ק (דף נ"ו ד"ה פשיטא) דגזלן אינו שומר ופטור אף מפשיעה, ולמה לא יתחייב מדין שומר אבדה, וע"כ דגזלן שיש לו קניני גזלה ופטור גם מלשלם בעד השתמשות אין עליו חיוב שמירה משום השבת אבדה ועמ"ש (באות ג' בהגה), ואולם צ"ע מאבדה שנטלה ע"מ לגוזלה דמשמע קצת שם דאיכא עליו גם חיוב משום השבת אבדה וי"ל.