אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן לא · ח)
וחוץ לדרכינו יש ליישב הקושיא דהוי כזוטו של ים. לפי מה שמתבאר ברמב"ם (פרק י"א מגזלה) דהטעם בזוטו של ים דהוי שלו משום דהבעלים מתיאשים בודאי ע"ש. ובספר נחלת דוד תמה על זה מסוגיא דיאוש שלא מדעת דאמרינן בזוטו של ים כ"ע לא פליגי דשריא. ומבואר דל"ש בזה מחלוקת דאביי ורבא דגם כשבא ליד המוצא לפני יאוש שריא. ולהרמב"ם כיון דצריך יאוש א"כ הוי יאוש שלא מדעת. עיין שם שהניח בצע"ג. ולענ"ד יש ליישב דס"ל להרמב"ם דנהי דזוטו של ים נתמעט מקרא דאשר תאבד ממנו ומצאתה יצתה זו שאבודה מכל אדם. אבל מזה לא ידעינן רק שנתמעט מדיני השבת אבדה דאין עליו חיוב דלא תוכל להתעלם ומצות השבה. וגם שאינו שמור אבדה כשיקחנו. אבל עדיין לא ידעינן שיופקע זכות הבעלים לגמרי מזה שיהי' יכול להחזיקו לעצמו דנהי דאין מחויב ליקח ולהשיב לבעלים. אבל עדיין י"ל דהם של הבעלים ולא יוכל לזכות בם לעצמו דלא נפקע זכות הבעלים וע"ז צריכין אנו לטעמא של הרמב"ם דהבעלים ודאי שמתיאשים וע"כ יכול לזכות לעצמו. והא דצריכן להטעם דאבודה מכל אדם. היינו דמשום זה מותרת גם כשבא ליד המוצא קודם שידעו הבעלים ולא הוי כיאוש של"מ. והיינו עפמ"ש הרמב"ן במלחמות בטעמא דאמרי' דל"מ היאוש שאח"כ ביאוש של"מ ומשום דבאיסורי אתי לידו. והיינו משום דנתחייב בהשבה ונעשה שומר על האבדה וע"כ תו ל"מ יאוש. דיאוש ל"מ רק באבדה שאינו ברשות הבעלים ואבוד ממנו. אבל כיון דמונח תח"י המוצא דידו כיד הבעלים ומחויב בשמירתה תו אינה אבודה ממנו ול"מ יאוש ברשותו. והנה כ"ז באבדה שמחויב לקחתה ולהשיבה לבעלים אבל כשאבודה מכל אדם דנתמעט מדין מוצא אבדה. ולא מתחייב בהשבה ובשמירתה. ע"כ גם אחרי שנטלה היא אבוד מהבעלים. וע"כ מועיל היאוש שמתיאשים הבעלים גם לאחר שלקחה. והיינו דאמרי' דבזוטו ש"י ל"ש הפלוגתא דיאוש של"מ. דכאן לכ"ע שריא דכיון דרחמנא שריא. היינו דאין מוטל עליו חיוב השבה. וע"כ ל"ש הטעם דבאיסורא אתי לידו. ומועיל היאוש שאח"כ לכ"ע. ונתישב שפיר קושית הנ"ד הנ"ל.