אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן ל · ב)
והנה בב"ק (דף כ"ב) בהא דפריך הגמרא במדליק הגדיש והי' עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. בשלמא למ"ד אשו משום חציו מש"ה פטור. אלא למ"ד אשו משום ממונו אמאי פטור אילו קטל תורא עבדא ה"נ דלא מחייב. ומשני הכא במאי עסקינן כשהצית בגופו של עבד דקלבד"מ. והקשה שם הרשב"א וז"ל, קשה לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שנתחייב בנפשו על העבד. וכדאמרינן בגונב כיס בשבת שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבוא לידי איסור שבת. וכן בגונב חלבו של חבירו ואכלו וכו'. ואיך מינח הוי ניחא לי' לר"י דכיון דמשום חציו הוא פטור על הגדיש. ואמאי הא כבר נתחייב על הגדיש קודם שנתחייב בנפשו על העבד. ואפשר דהומ"ל וליטעמיך. ואכתי לא ניחא דאפילו הצית בגופו של עבד אמאי פטור על הגדיש אטו מי שנתחייב בנפשו ואח"ז קרע שיראין מי לא מתחייב וכו'. והכא שרפת העבד לאו צורך שרפת הגדיש הוא דאי בעי מסיק אש מעל העבד. למ"ד באלו נערות כה"ט על הגונב כיס בשבת ובאוכל חלבו של חברו. ואם כן לחייב על הגדיש. ואפשר דלר"י דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפילו בגדיש ועבד כפות סמוך שאי אפשר לברוח הו"ל בשעת הצתת האש בגדיש רודף. ונעשה על הגדיש כרודף ששבר כלים שהוא פטור. דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו. ואף זה כן. אלא דאכתי ק"ל לר"ל דהו"ל בשעת הצתת האש על גופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדיש אמאי פטור על הגדיש. וי"ל שנשרף הגדיש קודם שמת העבד. אבל אם נשרף הגדיש לאחר שמת העבד חייב וכו' עכ"ל, והנה מוכרח גם מהרשב"א כמש"ל דאף שעל ידי מעשה אחת דהיינו מה שהדליק הגדיש ועי"ז נשרף העבד ג"כ. בכ"ז הקשה דלא שייך קלבד"מ כיון דחיוב הממון מהגדיש הוא קודם הריגת העבד. אף דהריגת העבד הוא גם כן על ידי תחילת הדלקתו את הגדיש. וכן מוכח מהא דפריך הגמרא (בדף ע') מכי מטי לאויר חצרו קניא ולענין שבת לא מחייב עד דמטי לארעא. וגם שם על ידי מעשה אחת דהיינו הזריקה לחצר בא חיוב מיתה דשבת וחיוב הממון. ומ"מ פריך דל"ש קלבד"מ. ושוב אחר זמן רב ראיתי בשעה"מ בפ"ג מגניבה שהרגיש בזה והביא שם משיטה כ"י לתלמידי הרשב"א וז"ל, בשלמא למ"ד משום חציו מש"ה פטור דאפילו נשרף הגדיש קודם שהגיע לעבד דהו"ל כזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו טרם שהמית דפטור. ואוקמא ר"ל שהצית בגופו של עבד ואפילו נשרף העבד מקמי גדיש פטור. ולמה זה דומה לזורק חץ וקרע שיראין אחר שהמית שהוא פטור עכ"ל. והקשה על זה השעה"מ מהך דב"ק דכי מטא לאויר חצרו וכן מהך דכתובות דהוצרך לטעמא דעקירה צורך הנחה דמוכח דגם ע"י מעשה אחת לא שייך קלבד"מ כל שאינם כאחת. ע"ש שהניח בקושיא.