אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן כד
ביאור דין שחרור כסף
א)
יש להסתפק ע"כ בכסף אי הוא מדין שיחרור כמו שטר או שהוא מדין קנין לעצמו והיינו דכמו שנקנה לאחרים בכסף כן כשנקנה העבדות לעצמו הרי ממילא הוא ב"ח דלעצמו ל"ש עבדות והנה זה ודאי דלולא הגזה"כ והילפותא דילפינן דנקנה בכסף מוהפדה לא הי' ידעינן מסברא דנקנה בכסף מדין קנין לעצמו דאל"כ גם שטר שלא לשמה יהני מדין קנין לעצמו דהרי גם בשטר הוא כותב ה"א לעצמך ה"א קנוי לך ויקנה א"ע בשטר שלא לשמה וכמו שנקנה לאחרים, והנה כבר הקשה כן באמת הקצוה"ח בסי' ר' דשטר שלא לשמה יועיל מדין קנין ותירץ דעל קנין הממון באמת מועיל גם שלא לשמה ורק על קנין האיסור צריך לשמה ואולם הקשה לשמואל דמפקיר עבדו א"צ ג"ש א"כ יהני גם שלא לשמה לשחרור וע"ש שהוכיח מזה דדוקא בגט ושחרור דבעינן רק נתינה אמרי' גו"י בכ"א וע"כ שלא לשמה בתורת קנין ל"ש גו"י בכ"א וע"כ ל"מ, ונשאר בצ"ע דע"י אחרים יהני גם שלא לשמה וע"ש, והנה יבואר להלן מה שי"ל דגם ע"י אחרים ל"מ בתורת קנין, (ולפמ"ש ביגד"ת דדוקא במפקיר ס"ל לשמואל דא"צ ג"ש, ומשום דהפקיר גם דין בעליו על השחרור וכדהוכחנו מכ"ד ולפ"ז לק"מ קושית הקצות והנה להקצות פשוט לו טובא דעל קנין הממון שייך קנין לעצמו, ולענ"ד צ"ע, דא"כ לר"ע דכסף אינו גומר וכן לשמואל דמפקיר עבדו א"צ ג"ש, ל"צ כלל ילפותא דע"כ יוצא בכסף דמסברא ידעינן דמועיל מדין קנין לעצמו וממילא דא"צ ג"ש לשמואל וכמו בשטר להקצות דמהני מדין קנין, ובדף (מ"א ע"ב) אמרי' דילפינן יציאת ע"כ בכסף מוהפדה וע"ש ברש"י ד"ה אין לי אלא בכסף דאמרי' בי' דנפקא לחירות, ואש כי יש לדחות דהגמ' קאי למה דקי"ל דלא כשמואל וכסף גומר דלא כר"ע. ואך כי מלשון ר"ע עצמו דקאמר יכול יהא כסף גומר כדרך ששטר גומר משמע דיליף כסף מקרא דוהפדה וע"כ הוא דדמי לשטר דכתיב ג"כ בהך קרא, וכשם ששטר גומר ה"נ כסף, אבל אי לא יליף ר"ע כסף מהך קרא רק מסברא, וקרא דוהפדה אתי רק לדון דע"י כסף ג"כ נעשית שפחה חרופה, א"כ מהכ"ת נילף דגומר. וי"ל בדוחק, (ואגב יש להעיר במה דמתבאר כאן דלר"ע אף שנפדה כולה היא ש"ח ומשום דכסף אינו גומר, ובכריתות (דף י"א) אמר ר"ע והפדה יכול לכל ת"ל ל"נ, אי ל"נ יכול כולה ת"ל והפדה כיצד ת"ש ותב"ת המאורסת לע"ע דמשמע דאי נפדית אינה ש"ח, והא לר"ע עצמו גם כשנפדית כולה היא ש"ת ומשום דכסף אינו גומר, וצ"ל הא דקאמר יכול לכל דוקא היינו כשנפדית כולה ת"ל ל"נ דאיירי גם בח"ש וחב"ח דגם בזה יש אשם דש"ח אבל גם בנפדית כולה ליכא רק אשם ואינו במיתה ומשום דאורעה כל הפרשה ללא חופשה ע"ש ברש"י עוד צ"ע דהרי זה פשוט דמפקיר עבדו וכן לר"ע בכסף דאינו גומר ולא הפקיע האיסור דאין קדושין תופסין, ובכ"ז חזינן דיש בה דין ש"ח לענין אשם וע"כ דגזה"כ הוא וא"כ מאי פריך (בדף מ"ג) למ"ד דאק"ת בח"ש וחב"ח ואם לחשך אדם לאמר איזו שפחה חרופה זו ח"ש וחב"ח אלמא בת איתרוסא היא א"ל כלך אצל ר"י וכו' והו"ל למפרך מר"ע גופא דגם ע"י כסף היא ש"ח אף דאק"ח וע"כ דגזה"כ הוא, וי"ל, אבל זה פשוט דלת"ק בכסף לר"ע וכן לדידן במפקיר ל"ת קדושין וגם לר"ע י"ל דליכא דין דש"ח במפקיר דדוקא בכסף גזה"כ דחייב אשם אף דאינו גומר ואין ללמוד מחדוש.
ב)
והנה לכאורה יש להביא ראי' להקצות דשייך קנין לעצמו מהא דאמרי' בגר שמת דבין גדולים ובין קטנים קנו עצמן ב"ח, ולאב"ש דוקא גדולים, וע"ש בתוס' דהיינו משום דקטנים א"ל יד לזכות ורבנן ס"ל דבכה"ג שמוחזקים בעצמן גם לקטנים יש להם יד, ע"ש בריטב"א ועי' תוס' קדושין (דף כ"ג) דמתבאר מדבריהם דדוקא כשרוצים לזכות בעצמן אבל כשאינם רוצים לזכות בעצמן יכולים אחדים לזכות בהם גם בגדולים, וע"כ זכה מ"ז בעבדי' דיהודא הינדואה ע"ש, ומוכח מזה דע"י שמוחזקים בעצמן ורוצים לקנות א"ע הם קונים א"ע. אלמא דשייך קנין לעצמו, ואולם ק"ל לפ"ז ממה דאמרינן בקדושין (דף ט"ז). ל"ל שטרא לימא באפי תרי זיל, א"ר ז"א ע"ע גופו קנוי, וע"ש בתוס' דהפקר מועיל בע"ע דלא גרע מע"כ ורק לשון סילוק ל"מ, וק"ל דאמאי ל"מ מה שא"ל זיל ונותן לו רשות לזכות בעצמו והוא יזכה א"ע עי"ז שמחזיק בעצמו וכמו בגר שמת. ושו"ר שכבר התעורר כע"ז המרי"ק הובא דבריו בקצות סי' רמ"א דהשואל ר"ל דמהני מחילה בחפץ מסוים וע"ז כתב המרי"ק דפשיטא דלא מהני מחילה בחפץ מסוים ותלמוד ערוך בקדושין דל"מ מחילה בע"ע משום שגופו קנוי וא"ל משום שהאדון מוחזק בעבדו שהוא בביתו ורשותו, אבל כשהמטלטלין ביד אחר ובעל המטלטלין מוחל לו מהני דז"א, דהעבד מקרי מוחזק בעצמו וכמו שכתבו התוס' פ"ב דגטין, וע"ש בקצות שתמה דאכתי אף דל"מ מחילה, אבל יקשה דיהני ע"י שיקנה לו ואותו לשון הכתוב בשטר ה"א לעצמך דהוא לשון הקנאה יאמר לו בע"פ, וכתב הוא לתרץ משום דידו כיד רבו ורק ע"י גו"י בכ"א מהני כמבואר בקדושין וע"ש, ותמהני דמדמה הקצות ע"ע לע"כ דא"ל יד רק ע"י גו""י בכ"א והא בכ"ד מבואר דע"ע יש לו יד לקנות וכמו דמזכין בעירוב ע"י וכ"ה להדיא בב"מ צ"ט ובנתיבות שם כתב לתרץ דאין כאן במה לקנות א"ע דאין נקנה רק בכסף ושטר ואפילו אי שייך דע"י דיבורו וקנינו וחצירו באין כאחת הא עבדים הוקשו לקרקעות וקרקע אין נקנה ע"י חצר וע"ש.
ג)
ולכאורה גם דברי הנתיבות תמוה דהרי חזינן בגר שמת דשייך קנין לעצמו עי"מ שמוחזקים בעצמן ומדוע בע"ע ל"ש קנין במה שמחזיק בעצמו והקושיא עצומה דמ"ט ל"מ בע"ע כשא"ל זיל ומקנה לו והוא יקנה א"ע. ושו"ר בריטב"א שם בקדושין וזה לשונו, כי אמרי' דלא נפיק בדברים היינו להפקיע קנין איסור לאוסרו בשפחה אבל קנין מע"י פקע בדברים והו"ל דומיא דמפקיר עבדו שיצא לחירות וצריך ג"ש, וה"ה נמי שהמפקיר ע"ע יצא לחירות וצג"ש, מיהו התם בע"כ הפקר הוא דמהני לו להוציאו לחירות משום דכיון דאפקרי' סילק ידו ורשותו ממנו ויש לו יד לזכות בעצמו במע"י אבל מחילה לא מהניא לי' אפילו להוציא לחירות דמחילה כמתנה הוא וכשם שאין לי' יד לזכות במתנה מיד רבו כך אין לו יד לזכות במחילה זו במע"י אבל עבד עברי שמקבל מתנה מיד רבו ויש לו יד זוכה נמי במע"י ע"י מחילה, ולמ"ד שהמפקיר ע"כ א"צ ג"ש וה"ה ודאי דאמר הכא בע"ע אמר לך דהפקר עדיף ממחילה דהפקר הוא ענין סילק רשותו וזכותו לגמרי ופקע בו אפילו קנין איסור שזוכה העבד בעצמו לגמרי כאילו יצא ע"י כסף אבל מחילה שהיא מתנה לא שייכא אלא בקנין מע"י ואגב אורחא שמעי' מהכא דמחילה אינה צריכה קנין עכ"ל, ומתבאר לדבריו דשייך קנין בע"ע במע"י לעצמו משום דאין ידו כיד רבו, (וצ"ע ממש"כ אח"כ דשמעי' מהכא דמחילה א"צ קנין דמשמע דאין זה משום שקונה בעצמו, ורק בלא קנין הוא זוכה במע"י ע"י המחילה) אבל עכ"פ התוס' דס"ל דל"מ מחילה בע"ע קשה, מדוע באמת אין מועיל במה שמחזיק בעצמו.
ד)
ומזה נראה להוכיח דל"ש קנין לעצמו, ומשום דקנין ל"ש רק לנתק אותו הקנין עצמו שהי' לי' להמוכר שיהי' שייך להקונה אבל בקנין עבד לעצמו ל"ש לקנות העבדות דלעצמו ל"ש עבדות ואצלו הקנין הוא חירות ולכן אין שייך על זה קנין. ומוכח מזה דלא כהקצות דשטר שלא לשמה מהני להפקיע הממון ע"י אחרים ולהנ"ל לק"מ דל"ש קנין לעצמו. ועפ"ז ע"כ צריך לפרש הא דבגר שמת דקנו עצמם דלאו מדין קנין לעצמם הוא, והוא ענין גירות דכיון דע"י ההפקר מסתלק רשות הבעלים וחל עליו דין ישראל במקצת ולמ"ב לרש"י דמעוכב ג"ש אסור בשפחה אלא אף להתוס' דמותר בשפחה מ"מ חל עליו דין ישראל במקצת ששוב א"י למכור א"ע לעבדות ואפשר דיהי' עליו איסור דל"ת בו עבודת עבד. וע"כ בעינן שירצה לזכות בעצמו שיחול עליו השחרור שהוא גירות במקצת, וכשאינו רוצה להיות משוחרר לא חל עליו דין גירות בע"כ, דדוקא בשיחרור גמור משתחרר בע"כ דגמרי מאשה אבל השחרור במקצת ע"י הפקר בעינן שירצה העבד ענין הגירות במקצת, אבל אין זה מדין קנין, וכצ"ל להנתיבות דל"ש קנין בעצמו ע"י חצירו, דקרקע אין נקנה ע"י חצר ועפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשה הנתיבות סי' רע"ג לשיטת רש"י דהפקר הוי דא"מ, וא"כ איך מבואר (בדף ל"ט) דמפקיר עבד קטן ל"מ לזכות בעצמו הא הוי דא"מ דמהני גם בקטן. והנה (מדף ל"ט) בלא"ה לק"מ, דשם קאי לענין יאוש, וביאוש נראה דגם לרש"י לא הוי דא"מ ואך ברש"י שם נזכר לענין הפקר ועיקר קושיתו הוא על השו"ע שם דמפקיר עבד קטן כל הקודם זכה והא לרש"י הוי דא"מ, ואולם לפמש"כ, הרי מוכח דלא מדין קנין הוא ורק דבעינן דעתם ורצונם משום הגירות וע"כ כשאינם רוצים לזכות וכן בקטנים דל"מ רצונם ודעתם לקבלת הגירות וע"כ יכולים אחרים לזכות בהם ושוב ל"ק לרש"י דהפקר הוי דא"מ ומהני גם בקטן דהרי בלא"ה ל"ש קנין דאין קנין לעצמו, משום דלעצמו הוי חירות וכנ"ל.
ה)
ואמנם י"ל דהא דקנו עצמן ב"ח בגר שמת הוא מדין קנין חזקה דכמו דנקנה לאחרים בחזקה כן מה שמוחזק בעצמו הוא כקנין חזקה ולפ"ז ל"ק מע"ע מדוע ל"מ אותו הלשון שכתוב בשטר גם בע"פ בתורת קנין לעצמו דדוקא בעבד כנעני דנקנה לאחרים בחזקה ע"כ גם לעצמו קונה בתורת חזקה אבל בע"ע דליכא גבי' קנין חזקה ל"ש שיקנה לעצמו, וניחא מה שהקשינו על הנתיבות שכתב דליכא קנין לעצמו בע"ע מהא דגר וכנ"ל משום דרק בעבד כנעני שייך קנין לעצמו מדין חזקה אבל לא בע"ע, ואך לפי זה דבגר שמת דקנו עצמו ב"ח הוא מדין קנין לעצמו וכמו כן בהפקר דזוכה בעצמן מדין קנין חזקה יש להבין איך מהני הפקר בע"ע ובמה יזכה ויקנה את עצמו, ואולם נראה פשוט לענ"ד דבע"ע כשהפקיר א"צ כלל לשום קנין ומשום דאחרים ל"מ לזכות בו רק ע"י כסף ושטר וקנינים אלו ל"ש דק מדעתו וגם דהבעלים בעצמן לא הי' להם רשות למוכרו כמש"כ הרמב"ם בפ"ד מעבדים, וכיון דהפקירו הבעלים שוב פקע עבדות ממילא (ואולם צ"ע מהריטב"א הנ"ל (באות ג') דמתבאר מדבריו דגם בע"ע אחר ההפקר צריך ג"ש לדידן, דלא קי"ל כשמואל ונשאר קנין האיסור שמותר בשפחה ואינו מובן אין אפשר שיהי' מותר בשפחה אחרי דא"ל בעלים, ונראה מדבריו דקנין האיסור נשאר להבעלים אף אחר שהפקיר והם בעלים על זה למסור לי' שפחה וכמו בעבד כנעני דקה"א נשאר להבעלים אחר ההפקר וצ"ע), וזה ל"ק דכיון שאין יכולים לזכות בו איך הוי הפקר דהא בעינן שיפקיר לכל, דכע"ז קשה ג"כ לשמואל דה"ל ג"ש וא"י לזכות בו ומ"מ חל ההפקר וכבר הקשה כן הפנ"י ע"ש, אבל באמת ל"ק דכיון דמצד המפקיר יכולים לזכות ול"ש זכות לעצמו שפיר הוה הפקר. וע"כ במפקיר ע"ע א"צ כלל שיזכה בעצמו דבל"ז הוא ישראל גמור ואין אחרים יכולים לזכות בו כנ"ל אבל כ"ז שלא הפקירו ל"ק שיקנה את עצמו גם בע"פ וכקושית הקצות דהרי א"ל במה לקנות א"ע, ול"ד לעבד כנעני דקונה א"ע בחזקה ובעבד כנעני כשהפקיר ולא זכו בעצמן יכולים אחרים לזכות בו ע"י החזקה או ע"י חצר (ועיין בב"ק דף י"ב) והוא עבד כמתחילה לכ"ד, אבל כשזכה בעצמו או ע"י קנין חזקה כמש"כ לעיל דסגי ברצונו לקבל הגירות במקצת נעשה ישראל ושוב אין חוזר להשתעבד.
ו)
עוד י"ל הא דבגר שמת קנו עצמן ב"ח ושייך קנין לעצמו היינו כשכבר הוא מופקע מהבעלים ואז שייך קנין במה שמוחזק בעצמו ששוב לא יוכלו אחרים לזכות בו אבל בעוד שהוא תח"י הבעלים ל"ש כלל שיקנה א"ע עי"ז שמוחזק בעצמו, דכ"ז שהוא קנוי להבעלים ל"ש כלל לומר שיקנה א"ע במה שמוחזק בעצמו שהרי זה עיקר עבדותו ששייך להרב וע"כ ל"ש קנין במה שמוחזק בעצמו, וזה מוכרח דאל"כ לר"ע דכסף אינו גומר א"כ למה צריך כלל כסף יקנה א"ע בקנין הממון ע"י מה שמוחזק בעצמו וע"כ דל"ש הקנין שמוחזק בעצמו רק כשכבר מופקר דשוב ל"ש עבדות לרבו וכשם שאחרים יכולים לזכות בו כן יכול לזכות בעצמו עיי"מ שמוחזק בעצמו ולפ"ז ל"ק מע"ע שיקנה את עצמו גם בע"פ במה שמוחזק בעצמו כמו בגר שמת וכנ"ל דכ"ז שהוא שייך להבעלים ל"ש קנין במה שמוחזק בעצמו ורק בגר שמת דכבר מופקע מהבעלים שייך שיקנה א"ע במה שמוחזק בעצמו, ואולם בריטב"א הנ"ל (באות ג') מתבאר דגם קודם ההפקר שייך שיקנה א"ע במע"י וגם בעבד כנעני הי' מועיל מחילה רק משום דידו כיד רבו, וכשם שאינו מקבל מתנה מרבו כך א"ל יד לזכות במחילה זו אבל בע"ע מועיל מחילה משום דיש לו יד לזכות במחילה כשם שי"ל יד לקבל מתנה מרבו, ומבואר דשייך קנין לעצמו אף כשהוא תח"י רבו, (דבלא קנין ודאי דל"ש מחילה בעבד כנעני שגופו קנוי וע"כ דהוא ע"י קנין שמוחזק בעצמו) אבל אינו מובן איך שייך קנין לעצמו שהרי זה הוא עיקר העבדות וע"ז הוא דקנוי לרבו והרי להסוברים דמה שקנה עבד ק"ר היינו שהעבד זוכה מקודם ומיד העבד הוא דזוכה הרב, א"כ תינח כשמקנה ני' חפץ והוא נשאר בעבדותו וע"כ זוכה הרב ממנו, אבל אם שייך שיקנה א"ע במע"י עי"מ שמוחזק בעצמו ושוב הוא מופקע מרבו ול"ש שהרב יזכה ממנו, וא"כ יקשה למה צריך כסף לכ"ע דאינו גומר יקנה א"ע ע"י שמוחזק בעצמו וכנ"ל, וע"כ דלזכות במע"י לעצמו ל"ש אף בלא הך דינא דידו כיד רבו, ולהריטב"א מוכרחים לומר דס"ל דהעבד א"י לזכות כלל מתנה מרבו ול"א דהעבד זוכה ואח"כ הרב זוכה ממנו רק דאין עבד זוכה כלל וע"כ שפיר כתב דבעבד כנעני ל"ש מחילה משום דידו כיד רבו, ובעבד עברי באמת ס"ל דמהני מחילה על קנין הממון משום דאין ידו כיד רבו וקונה א"ע עי""מ שמוחזק בעצמו.
ז)
ובעיקר קושית הקצות הנ"ל אף אי נימא דשייך קנין לעצמו בע"ע מ"מ ניחא קושיתו דאותו לשון הכתוב בשטר שהוא לשון הקנאה יאמר לי' בע"פ י"ל דיש נפ"מ טובא דבשטר שהוא לשמה יכול לשחררו גם בע"כ דלא עדיף מעבד כנעני אבל בע"פ ע"י שיקנה א"ע הרי צריך דוקא מדעתו ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בסי' ר' דלשמואל דמפקיר אינו צריך ג"ש גם שטר שלא לשמה יועיל דהרי נפ"מ לענין בע"כ, דע"ז בעי דוקא לשמה והגמרא שהקשה למה לי' שטרא לימא לי' באפ"ת זיל, היינו למה דס"ד דאין גופו קנוי ומהני מחילה וא"צ דעתו דהרי יכול למחול השעבוד גם בע"כ אבל למסקנא דגופו קני ול"ש מחילה שוב ל"ק דיקנה א"ע בע"פ דהרי נפ"מ לענין בע"כ, ואמנם כי לפ"ז יש לדחות ג"כ מה שהקשינו דלמה צריך קרא דוהפדה לר"ע שקונה ע"י כסף והרי יכול לקנות א"ע גם בלא כסף עי"מ שמוחזק בעצמו, להריטב"א הנ"ל, די"ל דהנפ"מ לענין בע"כ, וע"י כסף מהני גם בע"כ ע"י אחרים וכמבואר בקדושין כ"ג.
ח)
ועיין בר"ן ר"פ הכותב וכן בריטב"א קדושין (דף ו') בהא דמהני אין לי עסק בך גבי עבד וגבי שדה ל"מ כמבואר ר"פ הכותב, וכתבו, דגבי עבד כיון שסילק ידו ורשותו ממנו, זכה העבד בעצמו וזכו בו שמים, ובלשון הר"נ דעבד כיון שראוי לזכות בעצמו אם הוא גדול ואם הוא קטן זוכין בו שמים, וכבר הקשה במחנ"א ה' שכירות מהך דאב"ש דבקטנים כל המחזיק בהם זכה ול"א דזכו שמים וראיתי בס' אמ"ב שתירץ דג' בחינות יש לשון מתנה והקנאה, לשון הפקר, לשון סילוק. לשון מתנה אינו מועיל רק בשטר ע"י גו"י בכ"א, והפקר דהזכות לכל העולם לזכות, ל"מ לזכות רק אם הות גדול ובקטנים דל"ל יד ל"א דזכו שמים כיון דהוא הפקירו לכל העולם וכן צריך שיהי' בר זכי' לזכות עצמו מההפקר, ולשון סילוק שרבו סילק ידו ממנו שיזכה בו לנפשי' הוא לבדו ואין לזרים אתו, בזה אף בקטנים זכו בו שמים, כיון דלא אפשר לאחרים לזכות בו ע"ש, ואני תמה במה דמבואר מדבריו דלשון סילוק מועיל בו בע"פ בלא שטר, והיכן מצינו שיועיל להוציא דבר הקנוי קה"ג מרשות הבעלים בלא שום קנין או הפקר לכ"ע, והרי גם בע"ע כשאומר לי' באפי תרי זיל הרי יש בלשון הזה סילוק זכותו ומ"מ ל"מ משום דגופו קנוי, ואם יאמר לחלק עפמש"ל דבע"כ כשמסלק רשותו זוכה בעצמו ע"י קנין חזקה ובע"ע ל"ש קנין חזקה וכנ"ל, אבל מה יתרץ על קטנים שכתבו דזכו שמים, וכיון דא"ל יד לקנות במה יצא מרשות רבו וגם בגדולים כ"ז דלא יצאו הרשות רבן הרי ידן כיד רבן, ואין קנינם כלום רק ע"י שטר ע"י גו"י בכ"א, ושם תמה על הטור בס' רס"ז שכתב דאם אמר לשונות הללו בע"פ אינו כלום וקאי שם על לשון סילוק נמי, והרי בסילוק מועיל גם בע"פ כמבואר בר"ן וריטב"א הנ"ל ע"ש שהניח צ"ע ולענ"ד פשוט דגם להר"ן והריטב"א לא מהני לשון סילוק בע"פ דשם קאי על הך דכתב לי' כשתברח ממני אין לי עסק בך וע"ז קאי הר"נ והריטב"א דלשון סילוק מהני בשטר שחרור, אבל בע"פ ודאי ל"מ ולשון "אמר" המוזכר שם בריטב"א אשגרת לישני' הוא דכן הוא בגמ' הלשון "אמר לעבדו" וע"כ הוא בשטר כמ"ש בתוס' ר"י הזקן ע"ש, ועפ"ז ניחא נמי קושית המחנ"א הנ"ל דכיון דהדין בשטר שחרור דיוכל לשחררו בע"כ של עבד וא"צ דעתו, להכי מהני לשון סילוק בשטר שחרור אף לקטנים דזכו בי' שמים והיינו משום דא"צ כלל דעתו ורצונו ובע"כ משתחרר, ועיקר תירוצם הוא לחלק דבשדה ל"מ א"ל עסק בך, משום דאין בלשון זה הקנאה לבעלים אבל יש בלשון זה הקנאה לעצמו ולכן בשחרור יש בלשון זה הקנאה לעצמו של עבד כמו הרי את לעצמך. וכן מבואר להדיא מלשון הרשב"א ר"פ הכותב ע"ש, ומש"ה מהני גם בקטנים דזכו בהם שמים, והיינו כמו בכל ש"ש דגם בקטנים מהני השחרור ומשום דא"צ לדעתם ורצונם. ובע"כ משתחררים, וה"נ בסילוק שכתב בשטר דהוי לשון המועיל בשחרור ושוב ל"ק מהך דקטנים כל המחזיק זכה בהן דשם צריכין שיזכו בעצמם וקטנים אין להם יד.
ט)
ונחזור למה שהתחלנו להסתפק בקנין כסף אם הוא מדין שחרור או בתורת קנין לעצמו, והיינו דאף לפמש"כ דל"ש קנין לעצמו אף לענין קנין הממון ומכ"ש לקנות האיסור היינו מסברא אבל ספיקתנו הוא אחרי הילפותא דכסף גומר מאיזה טעם הוא אי הוי כשחרור שטר או דהתורה גלתה דהוי כקנין לעצמו. והנה מהא דיליף מדין עבד כנעני בהילך מנה והתקדשי לפלוני משמע קצת דהוי מדין קנין מדיליף מזה לכל הקנינים דאילו הי' דין שחרור אין ראי' לשאר קנינים ואולם יש לדחות דהילפותא הוא דבכ"ד שצריך ליתן כסף אין נפ"מ אם הוא נותן בעצמן או אם אחר נותן בעדו, וממילא ה"ה לשאר קנינים וכמו דיליף מדין ערב לקנינים ואדרבה מדמבואר בקדושין (דף כ"ג) דמשתחרר ע"י כסף דאחרים גם בע"כ ואי מדין קנין לעצמו איך שייך קנין לעצמו בע"כ, ואולי דזה היא באמת טעם הרי"ף דס"ל דל"מ לדידן בע"כ ע"י כסף וכ"ה דעת הרמב"ם בפ"ה מעבדים והקשו עליו דהא טעמא דרבא דכסף קבלת רבו גרמה מוכרח ומסתבר ומהכ"ת יפליגו רבנן ע"ז. ולהנ"ל י"ל דנהי אי כסף הוי שחרור כמו שטר שפיר הי' מוכרח דמהני כסף גם בע"כ כיון דקבלת רבו גרמה ובהא גם רבנן ס"ל דמהני ע"י אחרים וכדילפינן בכ"ד מדין עבד כנעני אלמא דכו"ע ס"ל כן, ואי מדין שחרור הוא הי' מהני בע"כ כמו שטר לעצמו, דע"י אחרים בשטר דל"מ בע"כ היינו משום דקבלת אחרים גרמה שצריך ליתן לידו או ליד שלוחו והיינו ע"כ מדעתו אבל כסף כיון דקבלת רבו גרמה יהני בע"כ. ואולם אי נימא דכסף מדין קנין לעצמו שפיר ניחא דל"מ בע"כ דקנין לעצמו א"א בע"כ ואולם לפ"ז לר"מ דמהני בע"כ עכצ"ל, דס"ל דכסף מדין שחרור הוא דאי מדין קנין לא הי' מועיל בע"כ.
י)
ואולם אפ"ל דשייך קנין גם בשאין נקנה הדבר הנקנה להקונה רק קנין להפקיע הדבר מהבעלים כדמוכח בב"ב (דף נ"ד) גבי] נכסי עכו"ם הן כמדבר דעכו"ם מכי מטי זוזי לידי' אסתלק וע"ש ברא"ש, וע"כ י"ל דאף דהוי יציאת כסף משום קנין היינו לא שהקנין שיקנה בעצמו רק הקנין מהבעלים הוי להפקיע העבדות מהבעלים שיהי' ב"ח, וע"כ שפיר מועיל גם בע"כ של עבד. דאין הקנין שיזכה העבדות רק שיהי' ב"ח ועיין ירושלמי קדושין ר"י בעי קומי ר"ז הילך כסף שיצא עבדך לחירות א"ל יצא, שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת. ומה בין זה לזה. זה זוכה לבן דעת, הגע עצמך שהי' חרש א"ל איש, הגע עצמך שהי' קטן א"ל דרכו להתגדל אשר נראה דגם הירושלמי מפרש דשחרור כסף הוי מדין קנין לעצמו, ואולם לפי הירושלמי משמע דהוא מדין זכיה שזוכה העבד עצמו בהעבדות, ולזה בעי ה"א חרש וקטן ומשני, דחרש מקרי איש וקטן אתי לכלל גדול, והיינו דס"ל דיש זכי' לחרש וקטן וע"ש בנע"י, ואך לפ"ז קשה איך מהני בע"כ כיון שאינו רוצה לזכות. ואם גם בע"כ שייך הטעמים משום דקנו בע"כ מקנה בע"כ או משום דקבלת רבו גרמה א"כ מאי בעי הירושלמי דה"א קטן וחרש הא כיון דגם בע"כ משתחרר פשיטא דמהני גם בקטן וחרש כמו דמתגרשת גם קטנה, ואולי י"ל דשם דלא בעי רק נתינה ע"כ מהני אבל משמע דהירושלמי ס"ל דבאמת ל"מ בע"כ, ולשיטת הסוברים דמהני בע"כ גם לרבנן דלא כהרמב"ם הנ"ל ע"כ דאין זה קנין לעצמו רק מדין שחרור או מתורת קנין אך דאין זה קנין לעצמו, רק הפקעה ופדי' מהבעלים שיהי' ב"ח וכמו שס"ד בירושלמי דמהני קנין להיות הפקר, ולשיטת הרי"ף והרמב"ם פליגי בזה ר"מ ורבנן, ולרבנן הוא מדין קנין לעצמו וע"כ ל"מ בע"כ.
יא)
ועיין (בדף מ') בהך דאקני לבנו קטן דאמרי' מוקמינן לו אפוטרופוס לינוקא ומקרקיש לו זוזי וכתב לו ג"ח ע"ש דפרש"י דהקטן הוא המשחרר, והתוס' הקשו דאין מעשה קטן כלום להתירו בב"ח דדוקא בממון הפעוטות ממכרן ממכר משום הפקר ב"ד הפקר ע"ש, והנה לכאורה נראה דהתוס' מודים דאם ימכור הקטן העבד לאחר דאז יכול הלוקח לשחררו גם מה"ת דקנין דרבנן מהני גם לענין מה"ת כדמוכח בכ"ד, ול"ק להו רק על השחרור דל"מ בקטן ומוכח מזה דהתוס' ס"ל דשחרור כסף לא משום קנין לעצמו הוא, דאי כקנין לעצמו הי' אפשר להקטן לשחרר ע"י הכסף והוי כמוכרו לאחרים דיכולים לשחררו כנ"ל, ורש"י י"ל דס"ל באמת דמה"ט גם שחרור דהקטן מהני ואולם מלשון רש"י לא משמע כן, ועכ"פ מדברי ר"ת דדחיק לפרש דאפוטרופוס משחרר ע"י הכסף והא דכותב לו ג"ש משום שלא יאמר עבדי אתה ולא פירש דהקטן עצמו משחרר ע"י הכסף מוכח ע"כ דס"ל דלא הוי כקנין לעצמו אף לרבי ורק דהוי דרך מכירה, וע"כ יוכל האפוטרופוס לשחרר ע"י הכסף, או דיהי' מוכח דס"ל דקנין דרבנן ל"מ לענין דאורייתא, ועיין בתרע"א סי' קכ"א שכתב עמ"ש התוס' שם דמשום קנס הפקירו ב"ד את העבד ונתנו לאפטרופוס וכתב שם כלל חדש דחכמים יכולים רק לעשות הדבר להפקר ולהפקיע מהבעלים אבל להקנות לחברו זה ל"מ לדבר הנוגע לדאוריי'. והכא ע"י שהפקירו יכול האפטרופס להחזיק ובאמת עשה קנין בהעבד וע"כ יכול לשחררו ע"ש. ותמוה. דהא הפקר בעבד ל"מ רק נקנין הממון ולא לקנין האיסור, ומה מהני מה שהחזיק האופטרופוס וזכה בקנין הממון הא השחרור צריך לשחרר בעל קנין האיסור דהיינו הקטן דהאיסור נשאר אצלו אף אחרי שהפקירו ב"ד, דדוחק לומר דהפקר ב"ד עדיף משאר הפקר, וע"כ מוכח דהתוס' ס"ל דע"י הפקר ב"ד יכולים גם להקנות להאפוטרופוס, ומהני לענין מה"ת שיכול לשחרר וא"כ הלא יכולים לפרש דהקטן עצמו משחרר ע"י מה שמקנה לעצמו, וע"כ מוכח דס"ל דשחרור כסף לא הוי כקנין לעצמו ולפמש"ל דהזוכה מהפקר זוכה גם בקנין האיסור יתישב דברי הגרע"א הנ"ל דשפיר כשזוכה האפוטרופוס זוכה גם בקנין האיסור ויכול לשחרר. וכנתבאר בסי' הקודם.
יב)
וברמב"ם פ"ז מעבדים ה"ח כתב ג"כ דהאפוטרופוס כותב הג"ש ובהשגות השיג דהאפוטרופוס א"א לכתוב ג"ש דאינו אדונו אלא האפוטרופוס הוא רק לדקדק על חצי דמיו והכסף גומר ומקרקיש לי' זוזי לינוקא כדי שיכתוב לו ג"ש בשמו ול"צ שחרור אלא כדי שלח יסתבך לאמר עבדי אתה עכ"ל, והנה שיטת הראב"ד הוא כפרש"י אך הוא ביאר להדיא דעיקר השחרור הוא ע"י הכסף, והשטר שלא יאמר עבדי אתה ולמה דחק לפרש כן ולא פי' כפשוטו נראה מזה דנתכוין למ"ש דכיון דשחרור כסף הוא מדין קנין לעצמו שפיר יוכל הקטן לשחרר דממכרו ממכר במטלטלין וכמש"ל אבל על ידי גט שחרור לא מהני וכקושית התוס' דאין מעשה קטן כלום להפקיע האיסור ונלע"ד דהרמב"ם והראב"ד בזה לטעמייהו דבפ"ה כתב הרמב"ם דחליפין ל"מ לשחרור והראב"ד כתב וז"ל ז"א דהקנין הרי הוא ככסף, וכבר כתבנו דלא מצינו רק בקנינים דחליפין ככסף אבל לענין שחרור מהכ"ת שיועיל, וזה דעת הרמב"ם. אבל הראב"ד ס"ל דשחרור כסף מדין קנין לעצמו וע"כ השיג דחליפין הרי הוא ככסף וע"כ ס"ל נמי דמהני שחרור דקטן ע"י כסף (ומזה מוכח דס"ל דשטר הוי ככסף לקנות ע"י השטר שנותן העבד על חצי דמיו, דאם נימא דעי"מ דמקרקיש לי' זוזי ע"י הכסף הזה יוצא, לא הוה צריך לדחוק דמקרקיש זוזי כדי שיכתוב שטר) ועיין פ"ו מערכין הלי"ת דהרמב"ם ס"ל דאין הגזברין מוציאין לחירות והראב"ד פליג ע"ז ואזלי לטעמייהו וכמ"ש באות ט"ו.
יג)
והנה לשיטת התוס' בההיא דכומתי' (דף מ') דס"ל דנקנה בחליפין משמע ג"כ דס"ל דשחרור כסף הוא מדין קנין, וע"כ מהני גם חליפין, דבכ"ד דקונה כסף מהני גם חליפין, אבל אי נימא דהוא מדין שחרור וכשתרור שטר מהכ"ת דמהני גם חליפין, ועיין שם בראשונים דשיטת הר"ח דחליפין מהני רק להפקיע הממון ולא האיסור, והיינו דס"ל דכסף מדין שחרור וע"כ אין למילף מזה דמהני גם חליפין ורק להפקיע הממון ס"ל דמהני כמו בכ"ד דחליפין הוי קנין ממון, (ומזה נראה כהקצות דשייך קנין לעצמו וגם שטר שלא לשמה מהני על קנין הממון וע"כ ס"ל דמהני גם חליפן להפקיע הממון, ועיין ברא"ש שהביא לשון הר"ח דמהני להפקיע הממון כמקח וממכר) גם ממה דמבואר (בדף ל"ט ע"ב) דבנתייאש או המפקיר עבדו דצריך ג"ש דאז אינו יוצא בכסף, ומשום דפקע לו כספו משמע דכסף הוי מדין קנין לעצמו והיינו שכיון שנקנה קנין הממון לעצמו שוב ממילא דפקע גם האיסור דלעצמו ל"ש עבדות וע"כ כשפקע כספו שוב ל"ש שיצא ע"י כסף דל"ש קנין על קנין האיסור לחוד אבל אי נימא דשחרור כסף הוי כשחרור שטר מדוע לא יועיל גם לקנין האיסור לחוד. ויש לדחות.
יד)
ולכאורה נראה דזה מחלוקת תנאי בסוגיא דהמקדיש עבדו (בדף ל"ח ע"ב) דאמר רבא ומותבינן אשמעתין, המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים, ואחרים מוציאין אותן לחירות, רבי אומר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, מפני שהוא כמוכרו לו, והנה לפי פי' רש"י כפי המתבאר ברמב"ן דפשיט לו דהקדש אין לו קנין איסור של עבדים והיינו דאמרי' גופו לא קדיש היינו דל"ש קה"ג דהיינו קנין איסור אצל הקדש דאין יד להקדש אלא לקנות ממון וזה אינו קנין ממון ששני קנינים יש בעבד, א' ק"מ דחייב למע"י וא' קה"ג שהוא איסור דומיא דקנין אישות דלא פקע אלא בג"ש אף כשפקע ק"מ שבו כגון שהפקירו. ולא מצינו דין זה אלא להדיוט אבל לא להקדש, ואח"ז הקשה הרמב"ן דא"כ איך אמרינן דהגזברין מוכרין לאחרים ואחרים מוציאין לחירות הא כיון שהקדש גופא א"ל קנין האיסור א"כ גם הלוקחים מהם איך זוכים בקנין האיסור והרי קה"ג נשאר להמקדיש, ותירץ דכיון דהמקדיש רוצה להקדיש לגמרי ומסתלק לגמרי מהעבד אף שהקדש ל"ק קה"ג אבל הקונה מהקדש שוב יש לו קה"ג לשחרר וכ"כ במוכר לעכו"ם דאף דעכו"ם א"ל קה"ג אבל כשמוכרו לישראל יכול הישראל לשחררו ע"ש ברמב"ן, וק"ל טובא דאיך אמר רבי דנותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו והרי לפרש"י דלכו"ע אין להקדש ק"א א"כ מאי מהני שחרור ההקדש ע"י הכסף להפקיע האיסור.
טו)
וע"כ צ"ל דרבי ס"ל דשחרור כסף הוא מדין קנין לעצמו וכמו דאמר מפני שהוא כמוכרו לו וע"כ מהני מה שהקדש מקבל הכסף ומוכרו לעצמו וממילא דפקע גם האיסור, וכמו בכ"ד דיוצא ע"י כסף אף דעל קה"א ל"ש מכירה לעצמו ואך משום דכן הוא היציאה דכסף דכל שזוכה לעצמו בקנין הממון ממילא פקע האיסור ולכן גם בהקדש מהני ע"י שמוכרים לו ואף שהקדש א"ל קנין האיסור מ"מ מהני כמו שמהני לרבנן ע"י שמוכרים לאחרים אף שההקדש א"ל קה"ג, וע"כ כמ"ש הרמב"ן הנ"ל משום דהבעלים דהיינו המקדיש מסתלק לגמרי, ולכן הקונה מהקדש זוכה קה"ג (וכע"ז מבואר בב"ב (דף נ"ד) דנכסי עכו"ם הן כמדבר דעכו"ם מכי מטי זוזי לידו מסתלק לי' וישראל ל"ק עד דמטא שטרא לידו, הרי חזינך דע"י הקנין יוצא מרשות המוכר אף שהקונה לא קנה עדיין) וכיון דהבעלים הקנו לההקדש או להעכו"ם לגמרי ונסתלקו לגמרי ורק דהקדש לא מצי לזכות בקה"ג, אבל מרשות הבעלים נפיק לגמרי וגם כשהוא תח"י ההקדש או העכו"ם אין ביד הבעלים לשחרר, משום דכר נפיק מרשותם לגמרי ע"י המקדיש או ע"י המכירה לעכו"ם, ודלא כמו שכ' בקושיתו דכשהוא תח"י ההקדש הבעלים היו צריכים לשחררו דלדידהו שייך קה"ג, אבל בתרוצו תי' דהבעלים נסתלקו לגמרי ונשאר האיסור מופקר בלא בעלים וע"כ הקונה מההקדש הוא דזוכה ע"י הק"מ גם בק"א דבזה ודאי האיסור נגרר אחר הממון וכמ"ש בסי' דלעיל או י"ל דהקדש אף דל"ש אצלם ק"א אבל קנו מהבעלים ע"מ להקנות לאחרים שיקנו לגמרי וע"ז שייך קנין גם להקדש, וע"כ ס"ל לרבי דגם כשמוכרו לעצמו מהני דכיון דזוכה בעצמו בקנין ממון שוב פקע גם קנין האיסור ורבנן דס"ל דא"י הגזברים להוציאו לחירות היינו דס"ל דכסף הוי כשחרור דשטר וע"כ ל"מ ומשום דא"ל קנין האיסור וכמו דא"י לשחררו ע"י שטר, וזה מדוקדק מאוד בלשון רש"י שם והני גזברין אין רשאין לכך שאין גופן קנוי להקדש שלא הקדיש אלא לדמיו וזו דרך שחרור ולא דרך מכירה ע"ש, משמע להדיא דאילו הוי דרך מכירה הוי מועיל אף שא"ל להקדש קה"ג והוא תמוה וע"כ כמ"ש דאילו הוי דרך מכירה הי' מועיל משום דכן הוא גזירת הכתוב דיציאת כסף דהוי כקנין לעצמו, וממילא פקע האיסור וכדס"ל לרבי וע"כ פרש"י דרבנן ס"ל דאין זה מדין קנין לעצמו רק כשחרור שטר ולכן כיון דהקדש א"ל קה"ג אין יכולים לשחרר.
טז)
והנה ברמב"ן וכל הראשונים פי' דהקושיא מכאן הוא להוכיח דהקדש יש לו קה"ג דאל"כ לא הי' מועיל מה דמוכרים לאחרים, ומכ"ש דקשה מרבי דההקדש עצמו משחרר וטעמא דרבנן, דההקדש עצמו א"י לשחרר משום דשחרור הוי כמתנה והגזבר א"י ליתן מתנה, ורבי סבר דהוי דרך מכירה ולא מתנה דהרי מקבלים כסף ולפ"ז אין ראי' מרבי דהוי כקנין לעצמו דאף אי מדין שחרור יכולים לשחרר שהרי יש להם קה"ג ורק על הפקעת דין ההקדש שיתחלל ולא יהי' בו דין מעילה ע"ז אמר דהוי כמוכרו ולא כמתנה ושפיר מתחלל ההקדש ע"י הכסף שיתן ודע דאין להקשות דלמה לא יוכל לחלל ההקדש דרך חילול בהכסף שנתן אף שאינו דרך מכירה ועיין סוכה (דף מ"ט), דמשמע קצת דדוקא דרך מכירה נתחלל הקדש ואולם לפמ"ש במק"א לצדד דאפשר לחלל הקדש רק להפקיע קדושת ההקדש אף בלא קנין לעצמו קשה דמ"ט הכא לא מהני מה שיתחלל העבד דהקדש ע"י הכסף והערנו חכ"א בקושיא זו אבל לענ"ד פשוט דלק"מ דנהי דדין ההקדש הי' מתחלל שלא ימעול כשישתמש במע"י לעצמו אבל העבדות לא היה נפקע ממנו ע"י החילול דאף דא"ל בעלים לא הי' עדיף ממפקיר עבדו דצריך ג"ש או כגר שמת אשר לולא דילפינן דעבדו דגר כאשתו דהמיתה מתרת הי' נשאר עליו העבדות אף שא"ל בעלים. וע"כ גם אם יחלל ההקדש וא"ל בעלים מ"מ ישאר בעבדותו, ולכן ע"כ צריכין הגזברין לשחררו וכיון דדרך שיחרור הוא ולא דרך מכירה ע"כ ס"ל דהגזברין א"י לשחררו ואולם לשמואל דס"ל דמפקיר א"צ ג"ש יש לעיין אם החילול בהקדש יפקיע גם האיסור כיון דאין ר"ר עליו אין קרוי עבד. ואולם לפמ"ש בסי' הקודם דטעמא דשמואל משום דההפקר חל גם על האיסור ולהכי מקרי אין ר"ר עליו, ולפ"ז בחילול דלא נפקע רק הק"מ דהקדש והאיסור נשאר אצל הקדש וע"כ לא פקע העבדות אף לשמואל.
יז)
והנה בהא דאמרינן דעבדו דגר כאשתו דהמיתה מתיר והיינו מילפותא דלה לה מאשה, קשה לכאורה והרי כיון דהדין הוא גם לרבנן דצריכים לזכות בעצמם ומכ"ש לאב"ש דקטנים המחזיק בהן זכה בהן, ואם לא זכו בהן עד שגדלו אז יכולים לזכות בעצמן משגדלו והם משוחררים ואיך אפשר דהמיתה אין מתיר בשעתו ורק בעת שיזכו בעצמן והא ל"ד לאשה דהמיתה מתיר מיד ואולי אפ"ל דאין הכונה דהמיתה היא המתרת רק דמה שאין בעלים להעבד הוא המתיר ולכן בכל עת שזוכה בעצמו לאחר שהגדיל הוא נעשה ב"ח ומשום דליכא אדון לא על הממון ולא על קנין האיסור ול"ד למפקיר דיש בעלים על קנין האיסור וע"כ צריך ג"ש, אבל גר שמת שאין כאן אדון כלל נעשה ב"ח ע"י שזוכה בעצמו.
יח)
ועפ"ז ניחא מה שתמה הח"ס דמאי פריך מזה לאמימר דהמפקיר ומת א"ל תקנה הא י"ל הטעם במפקיר דאין המיתה מתיר משום דאין המית' כורת לגמרי דהא לולא ההפקר הי' קרינן בו והתנחלתם ורק בצירוף ההפקר, וע"כ בכה"ג אין המיתה מתיר וכמו דמצינו בשטר לל"ק דאמימר דמפקיר לחוד א"ל תקנה משום דאיסורא ל"מ ואע"ג דבאשה הגע מתיר איסורא גרידא וע"כ הטעם דכיון דבעבד יש גם קנין ממון ולכן כשכבר נפקע הממון ע"י ההפקר אין הגט כורת כריתות שלימה וע"כ ל"מ, וכן מצינו בכסף דכשכבר נפקע הממון ע"י יאוש ל"מ השחרור ע"י כסף וא"כ ה"נ י"ל במיתה ומאי פריך מגר שמת ועיי"ש שהניח בצ"ע, ולהנ"ל ניחא דאין המיתה כורת דהא אינו מתיר לשעתו רק כשיחזיק בעצמו ורק משום דאין לו בעלים ולכן אין נפ"מ מאיזה טעם א"ל בעלים, וכיון דע"י צירוף ההפקר והמיתה א"ל בעלים ממילא דמי לגר שמת, וכן מוכרח מדסקרתא דעבדי שכתבו הראשונים דלהכי אין המיתה מתיר כמו בגר משום דבשעה שמת מרוותא קמאי עדיין הי' מרוותא בתראי קיים, ואי מתיר כמו ג"ש אין סברא דיעכב מה שיש להעכו"ם קנין וכמש"נ בסימן הקודם בשם תוס' רי"ד ובאמת מוכת כן בגמרא בסוגיא דאמתי' דר"א אשתבאי דשלחו ליה אי יאות עבדת שדור לה גיטא דחירותא ומוכח דכשהוא תח"י השבאי מהני השחרור. והקשה בגליון רע"א דכיון דהב"ד א"י להפקיר מהעכו"ם אין כח ביד הבעלים להקדיש ולהפקיר וה"ה לשחרור וע"ש שהניח בצ"ע. (וכונתו נראה דהב"ד א"י להוציא היינו משום דשבאי קנו ע"י כבוש. אבל מה שא"י להוציאו מפני חלמות בכה"ג בקרקע ועבדים דאינם נגזלים נראה דל"מ אינו ברשותו). ולענ"ד נראה דשחרור לא דמי כלל למקדיש ולמפקיר דעיקר הג"ש הוא לקנין האסור. וכמו דבגט אשה ודאי אף כשיצויר שתהי' נגזלת ותהי' א"ב ובכ"ז ל"ש שלא מהני אז הגירושין. ולכן גם בג"ש חל השחרור גם כשאינו ברשותו דהוה ענין גירות והקנין ממון ממילא נפקע. וכיון דחזינן דמהני בשחרור אף כשא"ב משום דהוא דין גירות להפקיע איסור דעבדות. ה"נ גם כשיש להעכו"ם קה"ג דממון מהני השחרור. ודוקא כשיש לישראל קנין ממון מעכב השחרור וכמש"נ בסימנים הקודמים. ועכ"פ כיון דקנין ממון דעכו"ם אין מעכב על השחרור ואם נימא דהא דמיתה מתרת גם כן מטעם שחרור הוא אם כן אמאי מעכב הק"מ דמרווחא בתראי דעכו"ם שלא יתיר המיתה איסור דעבדות. מזה מוכרת דמיתה דמתרת אינה מטעם שחרור אלא משום דא"ל בעלים. ולכן שפיר מעכב גם ק"מ דעכו"ם דעכ"פ יש לי' בעלים. ואולם פשטות הגמרא משמע דגזרת הכתוב הוא דמיתה מתיר וראי' הנ"ל יש לדחות. ואמנם אף אי נימא דהמיתה דמתיר הוא מטעם דאין עליו בעלים. מ"מ ל"ק הקושיא דלעיל דיועיל הכסף מדין חילול וישאר בלי בעלים. דז"א דהרי החילול ל"מ רק להפקיע ממון דהקדש שלא יהי' בו דין מעילה. אבל בכ"ז קנין איסור לא פקע. וכמו בכל דבר כשמפקיר דאף דא"ל בעלים על הממון, בכ"ז לא נפקע האיסור שהי' לו מקודם. ה"נ בחילול דכיון שמקודם הי' להקדש קנין איסור שוב לא פקע על ידי חילול.
יט)
והנה בעבד עברי יש שני דינים ביציאתו ע"י כסף היינו דין גרעין כסף שיוכל לפדות את עצמו ע"י כסף אף בע"כ דאדון. ובזה יש דינים שאין לוה וגואל ואינו גואל לחצאין וכן אינו נגאל ע"י קרובים. אבל זה דוקא בע"כ דאדון. אבל מדעת האדון יוצא בכל גווני משום דלא גרע עבד עברי מעבד כנעני שיוצא בכסף בכל גווני. וראי' ברורה לענ"ד מהא דאמרינן בקידושין (דף ט"ז) האי שטר היכי דמי אי דכתב לי' שטרא אדמי' היינו כסף. וק"ל טובא דהרי הדין בגרעון כסף דאין לוה וגואל. דבעינן והשיגה ידו. וא"כ איך אפשר שיפדה ע"ע על ידי שטר אדמי' הא לא עדיף שט"ח שלו מלוה ונתן מעות בעין דאינו מועיל משום דלא מיקרי והשיגה ידו. וה"נ שט"ח שלו ודאי דלא מיקרי והשיגה ידו. וע"כ צ"ל דלא איירי הכא בע"כ דאדון משום דין גרעון כסף. אלא דאיירי מדעת האדון ומדעת האדון שפיר יוצא בכסף גם בשט"ח דלא גרע מע"כ שיוצא בכסף אף בלוה מעות. ועיין ברשב"א דמוקי גם כן הכא דאיירי מדעת האדון דאם לא כן קשה מלקמן (דף י"ח) דפרכינן אמאי נקט מרגניתא בידי' יהבינן לי' חספא ע"ש. (ובאמת ק"ל על גמרא הנ"ל דאמרינן סבר רבא למימר בע"כ דאדון א"ל אביי מאי ניהו דכתיבנא לי' שטרא אדמי' אמאי נקט מרגניתא בידי' יהבינן לי' חספא. ולמה לא הקשה עדיפא איך אפשר שיפדו אותה בשטרא אדמי' הא בעינן והשיגה ידו וליכא. ואף אם ילוה מעות ויתן לו דל"ש טעמא דיהיב לי' חספא. מ"מ ל"מ ומכ"ש דשט"ח שלו ל"מ). ועכ"פ הרי מוכרח דגם בעבד עברי יש הדין דשחרור כסף כמו בעבד כנעני. ועוד ראיה ממה דאמרינן שם אי הכי ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה. וקשה דהרי קיי"ל דאינו נגאל בקרובים. וע"כ צ"ל דקושית הגמרא הוא אם האדון רוצה לשחררו נכפינהו לבני משפחה לפדותו. ומוכרת גם מזה דמדעת האדון מהני שחרור כסף בכל גווני משום דילפינן מעבד כנעני. וכפמ"ש רש"י (דף ט"ז) ד"ה גופו קנוי דבשט"ש נפיק משום דלא גרע מעבד כנעני.
כ)
ואולם לפמש"ל דשחרור כסף בעבד כנעני הוא מדין קנין לעצמו קשה דמנלן דמהני גם בעבד עברי דלמא רק בעבד כנעני דהוקש לקרקעות ויש בו קנין כסף כמו בקרקעות. וע"כ נקנה ג"כ לעצמו בכסף מדין קנין לעצמו. אבל ע"ע דלא הוקש לקרקעות יש לומר דל"ש בו שחרור כסף. וא"ל דהא גם עבד עברי נקנה בכסף ונילף דקונה א"ע ג"כ בכסף. דע"כ ז"א. דא"כ גם בשטר קנין שלא לשמה נילף שיקנה א"ע כשם שנקנה בשטר. ובאמת פשוט דאינו יוצא בשטר קנין שלא לשמה וכ"כ המנ"ח דאינו יוצא בשטר קנין. אך הוא כתב דזה דוקא לענין קנין איסור שיש בע"ע. וכמו שכ' הראשונים דגם בע"ע יש קנין איסור. על זה ל"מ שטר קנין אבל על הממון שפיר מהני שטר קנין עיין שם. ואולם לענ"ד צ"ע טובא בזה. די"ל דגם לקנין הממון ל"מ שטר קנין. משום דע"ע לא הוקש לקרקעות וליכא בו כלל קנין שטר. דהרי חזינן דצריך ילפותא דע"ע נקנה בכסף ושטר ולא ילפינן מקרקעות. וע"כ דע"ע לא דמי לקרקעות. וגם לפמש"ל דל"ש קנין לעצמו דלעצמו הוי חרות. וא"כ גם קנין שטר יש לומר דל"ש בעבד עברי. וכן משמע קצת מהא דכתב רש"י הנ"ל דשטר שחרור מהני בעבד עברי משום דלא גרע מעבד כנעני. ומתבאר דרק גט שחרור לשמה מהני בע"ע. אבל שטר קנין לא מהני. דהרי נראה דרש"י לא ס"ל דיש קנין איסור בע"ע. והפקר מהני בע"ע כמ"ש בתוס'. ואם כן למה צריך ג"ש לשמה. וע"כ דשטר קנין לא מהני בע"ע. ועכ"פ אף להמנ"ח ל"מ שטר קנין להפקיע קנין איסור. ואם כן גם שחרור כסף מנ"ל דמהני בע"ע אם נימא דבעבד כנעני. הוא מדין קנין לעצמו. הרי י"ל דרק בעבד כנעני מהני משום דיש בו קנין כסף. אבל בע"ע דאין בו קנין כסף לקנות את עצמו. כמו דבקנין שטר אינו קונה א"ע, ה"נ לא יהני בו שחרור כסף. ומדחזינן דגם בע"ע מהני שחרור כסף כמו בעבד כנעני. מוכת דאין זה מדין קנין לעצמו רק הוי כשחרור שטר. וע"כ ילפינן דמהני בע"ע כמו דילפינן ג"ש דמהני משום דלא גרע מעבד כנעני וכפירוש רש"י הנ"ל.
כא)
וברשב"א (דף כ' ע"ב) ז"ל. ואי אמרת אינו נגאל לחצאין הנך מאה פקדון נינהו. תמי' לי היכא הוו פקדון והא איהו לפרעון קבלינהו. דאף כשת"ל דאינו נגאל לחצאין היינו שאינו יכול לכוף את האדון לקבל פדיונו לחצאין אע"ג דבעלמא הוי פרעון. כדאמרינן במציעא פרעי' זוגא פרעון הוי. אבל אי ארציי ואתרצי וקביל לפרעון אמאי לא הוי פרעון כיון דקבלי' קבלי' עכ"ל. ואינו מובן מהיכן פשיטא לו כל כך דמדעתו מהני גאולת חצאין, כיון דלא מצינו דין גרעון כסף רק בכולה. וי"ל דלחצאין ל"מ גאולה כלל ואין מועיל גם מדעתו. ומצאתי במקנה שתמה כן על הרשב"א. דכיון דגם בע"ע הנמכר לעכו"ם גופו קנוי כמבואר בב"ק (דף קי"ג). א"כ איך מדמה זה הרשב"א לפרעון חוב. עיין שם שנשאר בצ"ע. ולענ"ד דהרשב"א בזה לשיטתו (בדף ט"ז) בהא דאמרינן ע"ע גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול. שהקשה דהיכן מצינו קנין מע"י שאין יכול למחול. ותירץ בשם הרמב"ן דרק על קנין האיסור שיש בע"ע הוא דאמרי' גופו קנוי ואין יכול למחול. אבל שפיר מהני המחילה למע"י ועל ידי המחילה הוא כמפקיר עבדו שמופקר הממון וצריך ג"ש ע"ש. ועפ"ז שפיר הקשה כיון דנתרצה לגאול לחצאין. ועל שעבוד מע"י הא מהני מחילה ג"כ וא"צ קנין. וכ"ש כשנתן לו המעות לגאול לחצאין דודאי פרעון הוא ואינו יכול להשתעבד בו על החצי שנגאל. ואיך הוי פקדון. ואכתי צע"ק כיון דהוא נתן לו בתורת גאולה. היינו שע"י המעות יצא לחירות לגמרי גם מקנין איסור. ועל זה הא לא מועיל הגאולה לחצאין ועל פרעון לחוד לא נתן לו. וי"ל.
כב)
והנה לפי מה שהוכחנו דבע"ע יש גם שחרור כסף כמו בעבד כנעני. הי' לו להרשב"א להקשות בפשיטות כיון דקבל האדון מדעתו הכסף לחצאין למה הוי פקדון. הא שפיר הוי שחרור גם לקנין האיסור כמו בעבד כנעני שיצא בכסף. והא דאינו נגאל לחצאין ע"כ דאיירי לענין בע"כ דאדון וכנ"ל, ואולי משום דבגיטין (דף מ"א ע"ב) יש פלוגתא אם משחרר חצי עבדו בכסף אם מהני. וע"כ לא הקשה הרשב"א דיועיל הגאולה לחצאין מדין שחרור כסף. משום דגם בעבד כנעני אין מועיל לחצאין להך מ"ד. אבל יותר נראה דהרשב"א ס"ל דלא מהני שחרור כסף בע"ע כמו בעבד כנעני. וכן משמע מלשונו (בדף ט"ז) ע"ש. והטעם י"ל דס"ל דשחרור כסף דעבד כנעני הוא מדין קנין לעצמו. וע"כ בעבד כנעני דהוקש לקרקעות ויש בו קנין כסף גם שחרור כסף מהני אבל ע"ע דלא הוקש לקרקעות ואין בו קנין כסף לא מהני גם שחרור כסף. ומדעת האדון מהני מדין גרעון כסף בכל גווני. וצ"ע: