אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן כג
הזוכה עבד מהפקר מי הוא המשחרר.
א)
הנה יש להסתפק במפקיר עבדו קטן דמבואר בח"מ סי' רע"ג דכל המחזיק זכה בו, וכן במפקיר עבד גדול ולא רצה לזכות בעצמו דג"כ כל המחזיק זכה בו כמבואר בתוס' קידושין (דף כ"ג.) איך הדין לענין השחרור מי יהי' המשחרר אי המפקיר משום דאצלו נשאר קנין האיסור דלא נפקע ממנו קנין האיסור ע"י ההפקר, או הזוכה מהפקר הוא יהי' המשחרר משום דהאיסור נגרר אחר קנין הממון, ורק כ"ז שלא זכה אדם בהממון אז המפקיר הוא המשחרר ומשום דלא פקע האיסור ע"י ההפקר דצריך ג"ש, והנה מהתוס' רי"ד הנ"ל בסי' הקודם מתבאר דלרבא דמשתעבד לשני לאחר יאוש מ"מ המשחרר בשטר הוא הראשון, ורק דהשני צריך שיפקיר מבואר דס"ל דלא נגרר האיסור אחר הממון וע"כ לא זרה השני בהאיסור וה"ה במפקיר לא זכה הזוכה בהאיסור וע"כ דהמפקיר הוא המשחרר ואולם מדברי התוס' שם ד"ה אלא וביותר מהרשב"א דשמואל כאביי ס"ל וכו' אבל אי ס"ל כרבא דמוקי פלוגתייהו בלאחר יאוש ואפ"ה לשם עבד ישתעבד לרבו שני א"כ לא הי' לו לשחרר בלא גט או מרבו שני אי לשם עבדות דידהו פדאוה או בגט דידי' אי לשם עבדות דידי' פדאוה ואפילו פדאוה לשם ב"ח לא היה לו לשחררה בלא גט מרבו שני, כיון דאלו פדאוה לשם עבדות ישתעבד בה רבה שני, ח"כ לרבה שני היתה והוא הוא שמוציאה לחירות והיתה צריכה גט חירות ממנו עכ"ל ומתבאר דס"ל דהשני שזכה ע"י יאוש צריך לשחרר.
ב)
ואולם יש לדחות לפמ"ש (ביגד"ת ש"ש סי' ס"ח) דקשה לשמואל דמפקיר א"צ ג"ש וכן לאמימר דמפקיר א"ל תקנה א"כ למ"ד בשו"ע צריך ג"ש הא כיון דהממון נפקע א"כ לשמואל למה צריך ג"ש ולאמימר למה מהני ג"ש, וכתבתי שם בקצרה וכאן אבאר ביותר דדוקא במפקיר י"ל דא"צ ג"ש, משום דס"ל דבמפקיר חל ההפקר גם על קנין האיסור משום דהפקיר כל מה שיש לו, וע"כ ס"ל לאמימר דבלי שחרור לא נפקע איסורא דעבדות, ונשאר עבד מופקר וכיון דאין לו בעלים גם על האיסור, ע"כ אין לו תקנה, וכה"ג מצינו ששייך להיות עבד אף בא"ל בעלים גם על האיסור בגר שמת דפריך הגמ' וכי מי כתב ג"ש לאלו, וחזינן דשייך איסורא דעבדות גם באין בעלים כלל גם על האיסור, וע"כ ס"ל לאמימר דמפקיר א"ל תקנה ובגר שמת הטעם דיוצא לחירות מגזה"כ דעבדו דגר כאשתו ושמואל ס"ל דמה"ט במפקיר כיון דאין לו בעלים גם על האיסור ע"כ א"צ ג"ש משום דאין רשות בעלים עליו אין קרוי עבד, כיון דאין בעלים גם על האיסור, ועיין ריטב"א קדושין (דף ט"ז) שכתב להדיא כמ"ש דלשמואל חל ההפקר גם על האיסור [וס"ל לשמואל דגם בגד שמת ג"כ לא מגזה"כ הוא משתחרר רק משום דאין בעלים גם על האיסור] וע"כ לא קשה משו"ע דצריך ומהני ג"ש דשם הוא בעלים על האיסור וע"כ שפיר צריך ומהני הג"ש, ובזה יתישבו הרבה קושיות וכמ"ש ביגד"ת, והנה כ"ז לשמואל ואמימר אבל לדידן דס"ל דמפקיר מהני הג"ש ע"כ דס"ל דבמפקיר לא נפקע קנין האיסור מהבעלים וע"כ יכולים לשחרר.
ג)
ועפ"ז א"ש הרשב"א הנ"ל דלא פליג על התוס' רי"ד ודוקא לשמואל הקשה דאי ס"ל כרבא דישתעבד לאחר יאוש ע"כ דלא נעשה ישראל ע"י היאוש, אף לשמואל דאל"כ איך משתעבד בו דמשמע כעבד כנעני, וע"כ דל"מ אין רשות רבו עליו משום דרשות השבאי עליו (וכה"ג כתבו הראשונים בדסקרתא דעבדא דאיזדבן לעכו"ם דלכן אין המיתה דמרוותא קמאי מתיר כמו בגר שמת משום דבשעה שמת היה מרוותא בתראי דהיינו העכו"ם קיימים ומוכח דקנין ממון דעכו"ם מעכב להשחרור וקשה לכאורה מהא דאמתא דר"א דשלחו לו אי יאות עבדית שדור לה גיטא דחירותא, דאלמא דיוכל לשחרר גם כשיש קנין ממון לעכו"ם וכמש"ל מהתוס' רי"ד ואמנם לק"מ דמיתת הגר אינו כשחרור רק משום דאין לעבד בעלים לא על קנין האיסור ולא על הקנין ממון ולכן מופקע העבדות או מגזה"כ או לשמואל משום דאין רשות רבו עליו וע"כ בדסקרתא דעבדא דבעינן להתיר משום דדמי לגר שמת, בזה שפיר אמרינן דגם משום רשות העכו"ם ל"ש למקרי אין רשות רבו עליו) וכיון דעדיין עבד הוא באיסורו אצל הפודה ע"כ הא דבאמתא דשמואל לא אצרכה ג"ש היינו משום דעכ"פ משמואל היא נפקעה ע"י היאוש וע"כ לא אצרכה ב"ש ממנו דכבר אינה שלו ומשום דיאוש דמי להפקר דנפקע ממנו קנין האיסור ג"כ ע"י היאוש וכמ"ש אבל בכ"ז לא נעשה ישראל ומשום דעדיין רשות רבו השבאי עליו, וע"כ ישתעבד לשני ולכן הקשה הרשב"א שפיר כיון דלשמואל ע"י היאוש מופקע גם האיסור והפודים אמתא דשמואל זכו גם בהאיסור וכמו בגר שמת דכל הקודם זכה שודאי זוכה גם בהאיסור משום דאין בעלים על האיסור וה"נ לשמואל ביאוש כן הדין וע"כ הקשה דיצטרך ג"ש גם מהפודה כיון דזכה בהאיסור הוא בעלים על האיסור וכ"ז לשמואל אבל לדידן דס"ל דבהפקר נשאר האיסור להמפקיר וה"ה ביאוש, גם הרשב"א מודה בהזוכה מיאוש דהראשון הוא המשחרר ולא אמרי' דהאיסור נגרר ע"י הממון ולהפקיע קנין איסור מראשון וכהתוס' רי"ד הנ"ל.
ד)
וראי' לדברינו מהא דהקשה הרשב"א דגם בפדאו לב"ח יצטרך ג"ש מהפודה והיינו ע"כ משום דהפודה זוכה כל קנין השבאי ע"כ ל"מ מה שפדאו לשם ב"ח (אף כי אין מובן לי הדברים איך שייך שיזכה בו אם הוא אינו רוצה לקנותו) וא"כ קשה לפי האמת אמאי ס"ל לרבא בפדאו לב"ח לא משתעבד ומשמע דא"צ ממנו כלום אם יוצא מהראשון, ואמאי הא הוא המוציא לחירות ויצטרך ג"ש ממנו וכמו שהקשה לשמואל, וע"כ דדוקא לשמואל הפודה הוא דזוכה גם בהאיסור וכנ"ל, אבל לדידן דהאיסור נשאר אצל הראשון גם לאחר יאוש, אז אף שפדאו לעבדות ומשתעבד בו מ"מ המשחרר בג"ש הוא הראשון כהתוס' רי"ד הנ"ל והשני סגי בהפקר ובפדאו לב"ח א"צ כלום מהפודה דלא גרע מה שפדאו לב"ח מהפקר.
ה)
והנה הפ"י הקשה בממ"נ אי רשות השבאי מקרי רשות רבו עליו, א"כ מאי מהני היאוש דשמוחל להשחרור ואי רשות השבאי לא מקרי רשות רבו עליו א"כ קשה להרשב"א דשבאי קונה גם קודם יאוש, וקשה ממתני' דהא מיד שנשבה וקנה השבאי בכיבוש מלחמה להרשב"א, א"כ מיד נשתחרר כיון דאין רשות רבו עליו, ואיך משתעבד בו אף קודם היאוש, וכבר כתבתי לישב ביגד"ת וגם לדברינו דלעיל מיושב הקושיא דאף דרשות השבאי מקרי רשות רבו מ"מ אמתא דשמואל נשתחררה ע"י היאוש, והיינו דלא אצטרכה גיטא ומשום דע"י היאוש דהוי כהפקר נפקעה ממנו גם קנין האיסור וע"כ שמואל לא אצרכה גיטא דחירותא ממנו, אבל העבד עצמו עדיין קרוי עבד משום רשות השבאי, וע"כ א"ש המתני' דישתעבד לאביי קודם יאוש לרבו ראשון ולרבא לאחר יאוש לשני, ואך דיקשה ע"ז קושית הרשב"א דבאמתא דשמואל יצטרך ג"ש מהפודה, וע"כ המחוור בקושית הפ"י כמ"ש בקצרה ביגד"ת וכאן אבאר יותר דע"כ צ"ל דלהרשב"א דשבאי קונה גם קודם יאוש היינו רק למע"י כפשטות הגמ' ולא כשיטת הסוברים דבכיבוש קונה קה"ג דאי להרשב"א קנה גם קה"ג קודם היאוש לא הוי שייך כלל היאוש ועל מה נתיאש הרי גם קודם יאוש אינו שלו ועל האיסור לחוד ל"ש יאוש ועוד דרשב"א כ' שם דהא דהוצרך רבא לאוקמי לאחר יאוש הא גם קודם יאוש קנה השבאי ומשתעבד להפודה בג קודם יאוש, וכ' משום דקתני לשב"ח לא ישתעבד ע"כ דאיירי לאחר יאוש דלפני יאוש ישתעבד לראשון כיון דרשות רבו ראשון עליו וקנין השבאי פקע מיני' חוזר אצל הראשון ע"ש, ולכאורה אינו מובן כונתו דמ"ל אם פדאו לעבדות ומ"ל שפדאו לשב"ח דגם לב"ח הוי כלקח מהשבאי בעד העבד עצמו שיהא ב"ח ולא שיחזור לראשון ומדוע חוזר לראשון, וע"כ כונת הרשב"א משום דהשבאי ל"ק רק למע"י וקה"ג נשאר אצל הראשון ויש להראשון הזכות לזכות בכל מה שיזכה העבד לעצמו משום מה שקנה עבד קנה רבו וע"כ כשפדאו לשב"ח, וצריך להיות המע"י להעבד הרי שוב זוכה הראשון מהעבד ע"י מה שקנה עבד קנה רבו, וכיון דמוכח דהרשב"א ס"ל דהשבאי ל"ק רק למע"י וקה"ג דממון נשאר להראשון שפיר ניחא קושית הפ"י ממתני' דישתעבד ומשום דרשות רבו עליו והיינו הקה"ג שיש להראשון וישתעבד היינו קודם יאוש ורק לאחר יאוש לשמואל מקרי אין רשות רבו עליו דרשות השבאי ל"מ רשות רבו עליו וע"כ משתחרר ביאוש.
ו)
וראיתי בס' ד"א שכתב בכונת הרשב"א הנ"ל דחוזר להראשון דס"ל דהכיבוש הוא רק כ"ז שהוא כבוש תח"י האלם וע"כ בפדאו לב"ח בטל קנין הכיבוש, וז"א לדעתי דא"כ גם בפדאו לעבדות בטל הכיבוש ואי משום דיש להפודה זכות המוכרו גם בפדאו לב"ח הרי הוא פודה בעד העבד עצמו שיהי' ב"ח ויהי' לו ג"כ זכות השבאי, ושם בס' הנ"ל הקשה על הרשב"א הנ"ל ממ"ש הרשב"א עצמו ביבמות דבכיבוש קונה קה"ג וא"כ איך כתב כאן דלפני יאוש חוזר לראשון הא אין להראשון כלום. לדעתי לק"מ דכונת הרשב"א ביבמות דקונה קה"ג היינו לענין שלא יועיל מחילה כשעבוד למע"י דמועיל מחילה אבל בכיבוש יש לו קה"ג וע"כ צריך גיטא דחירותא (היינו לענין שלא יחזור האדון משילוחו כיון דלא מהני מחילה בלא קנין וע"כ גם בישראל צריך גיטא דחירותא וכמש"ש דהי' ישראלים) וזה ג"כ שיטת הריטב"א בגיטין (דף ל"ת) דבכיבוש קונה קה"ג למע"י אבל לענין שיהי' ידו כיד רבו ל"ק כיבוש וע"כ שפיר כתב הרשב"א כאן דחוזר לראשון בפדאו לב"ח וכמש"ל משום מה שקנה עבד קנה רבו דהא לענין זה שיהא ידו כיד רבו נשאר של ראשון, וכן מוכרח דאל"כ ל"ש כלל יאוש דהרי אין לו כלום, וזה ודאי דוחק דהיאוש יהיה על הזכות שיש לו לאחר שיפקע הכיבוש, ועוד, כיון דכבר נפקע קנינו דראשון במה יחזור אליו הזכות, והקנין שיקנה לאחר שיפקע הכיבוש ול"ד לקונה לזמן דאחר הזמן חוזר לראשון משום דזמן ממילא קאתי ואין מחוסר מעשה, אבל בכיבוש דצריך להפקיע הכיבוש במעשה מהכ"ת יחזור לראשון. וביותר אתפלא על דבריו דהרי בסוגיא אמרי' שבאי גופה מי קנה אין קנה למע"י, ולהרשב"א דס"ל דהשבאי דין כיבוש יש לו הרי מתבאר להדיא דגם בכיבוש ל"ק רק למע" גם עבד וכ"ש ישראל דאיירי רשב"א ביבמות וע"כ דכונתו שכתב דקנה גופו היינו לענין שלא יועיל מחילה בלא קנין וכמשנ"ל, וע"כ צריך גיטא דחירותא דלא מהני מחילה בלא קנין וע"ז הוא דמביא שם הקרא דוישב ממנו שבי היינו דגם ישראל גופו קונה נכרי ע"י כיבוש בע"כ וכמ"ש להלן, גם נעלם מהס' הנ"ל מה שכתב הריטב"א והר"ן דרק אחר יאוש חל דין כיבוש דכ"ז שלא נתייאש לא מקרי כבוש דאכתי יכול להצילו דאם אינו יכול להצילו ודאי איאושי מיאש ואפילו לא מיאש הרי הוא כאחר יאוש כיון דא"י להציל כדאמרי' בזוטו של ים עכ"ל, וזה ג"כ כונת התוס' רי"ד ושאר הראשונים דהזכירו יאוש בשבאי ובעמון ומואב טהרו בסיחון, ובספר הנ"ל הוכיח מזה דלא ס"ל כיבוש בעכו"ם מדהזכירו יאוש בכיבוש אבל לפי הנ"ל אינו מוכרח כלל דכונתם רק דע"י היאוש נגמר הכיבוש וניחא בזה גם הקושיא דהרי בקרקע ל"מ יאוש, ולהנ"ל דעיקר הקנין הוא הכיבוש ורק ע"י היאוש נגמר הכיבוש ע"כ מהני גם בקרקע, וגם מה שהביא מרש"י שהזכיר יאוש בשבאי דס"ל דעכו"ם אין קונה מישראל בכיבוש, ז"א לדעתי דמלשון רש"י מתבאר דס"ל דשבאי הוא גזלן פשוט ואין לו דין כיבוש, וכן מוכרחים לאמר להרמב"ם בפ"ט מעבדים דמשמע דס"ל דבכיבוש קונה קה"ג וע"כ הא דאמרי' דשבאי קנה רק למע"י היינו משום דשבאי הוא גזלן פשוט, וכן משמע ברמב"ם שם דלא חשיב שבאי בהדי הנך דקנו קנין הגוף.
ז)
והנה ז"ל הרמב"ן כתב הראב"ד ק"ה טובא היכא קני ליה למע"י ואי קאי בהכי בדינא מי לא מפיק ליה מתותי ידי' מי מצי למימר ליה הא קניתי ליה בחזקה ואי עריק מיניה מי מצי מהדר ליה בדינא ואגב אונסא הוא דמשתעבד ביה ומעתה אי ישראל דזבני מיניה לשם עבדות אמאי ישתעבד ביה דמשמע דמדינא קאמר ליקום בהדי בדינא וליפוק דהאי ישראל לאו אנס הוא ואמר הרב ז"ל דפרוקא דהך קושיא לא אתברר לי' ותמהני עליו מאי קושיא כיון דמשום שבאי מיאש מרי מיניה ועבדא לא קני נפשי' דיאוש לא מפקע ליה מיניה אלא קנין פירות והא קניא שבאי משעה ראשונה משעת יאוש והלכך הקונה ממנו קונה אותו למע"י למה זה דומה לגוזל בהמה או כלים ומכרן לאחר לאחר יאוש בעלים דקנה כאילו קנה מבעלים הראשונים, אבל לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות לא קני ליה שבאי דמשעת יאוש זכה העבד בעצמו והרי הוא כב"ח גמור ואין קונה עכו"ם ישראל כ"א ברצונו ובדעתו והיינו דשמואל לקמן ולפ"ז קרא דכתיב וישב ממנו שבי לאו בישראל משתעי אלא כנעני והיינו דכתיב שבי כלומר, ששבה מהם מי שנשבה בידן וכן אז"ל ששפחה כנענית היה עכ"ל, ויש להבין דאכתי אמאי קני השבי אף שהיתה שפחה כנענית כבר קנו הישראלים ונעשה ממון של ישראל, ובס' הנ"ל כתב דסבירא ליה דמישראל ל"ק עכו"ם בכיבוש ורק ע"י יאוש וע"כ כשנעשה ישראל ל"מ לזכות בגופו דאין יאוש בגופו כמ"ש הרשב"א. המעיין היטב ברשב"א יראה כי לא יתכן פירושו, דהרי הרשב"א עצמו ס"ל דבכיבוש קנה בלא יאוש גם מישראל ובכ"ז הביא ג"כ פי' זה דוישב ממנו שבי איירי בעכו"ם ששבו, ונתבאר שם דגם לשיטתו דכיבוש קני בלא יאוש ג"כ י"ל כפי' הנ"ל, וביותר מבואר שם ברשב"א בסוגיא דאמתא דשמואל ז"ל וק"ל מקרא דכתיב וישב ממנו שבי דמיני' דרשינן דשבאי קנה למע"י ומיהו קרא דכתיב ונמכר לגר תושב לומר דנכרי קונה ישראל למע"י לק"מ דהתם מדעתו ומרצונו של ישראל שאני, אבל בע"כ לא, אבל מקרא דוישב ממנו שבי דמשמע בע"כ קשה, עכ"ל, (והיינו דקשה לי' דאחרי שנתיאש שמואל מדוע לא זכה השבאי אף שכבר נעשה ישראל מ"מ יזכו ע"י כיבוש מקרא דוישב ממנו שבי, וכמ"ש מקודם דלא משמע לי' כפי' הנ"ל דהשבי הי' עכו"ם) ומדכתב הרשב"א להקשות מקרא דונמכר לגר תושב נראה דמאן דפליג וס"ל דהשבי הי' עכו"ם אבל ישראל לא קני אין הטעם משום דמישראל ל"ק כיבוש, ומשום דלא מיאש מגופו כמ"ש בס' הנ"ל, דא"כ מה שייך להקשות מקרא דונמכר לגר תושב, וכונת הרמב"ן והרשב"א פשוט לדעתי דאף דעכו"ם קונה גם מישראל בכיבוש היינו ממון של ישראל יוכל לקנות אבל את הישראל גופו להיות עבד זה לא מצינו שעכו"ם יקנה ישראל, (דהרי מצינו דצריך ילפותא דעכו"ם קונה עכו"ם לעבד מק"ו מישראל וחזינן דלקנות גוף האדם להיות עבד ל"ד לשאר קניני ממון) וע"כ ס"ל דקרא דשבי איירי בעכו"ם ששבו ישראל אשר כבר הוא עבד וקנוי לישראל כשאר חפצים וזה הקנין שקנוי לישראל הוא דקונה עכו"ם בכיבוש, אבל אחרי שנעשה ישראל (ע"י היאוש דשמואל ונפקע הקנין שהי' להשבאי מקודם משום דשחרור מפקיע משעבוד) ל"ק דיקנה השבאי עתה מחדש את גופו של ישראל לעבדות דזה לא מצינו שיקנה עכו"ם ב"ח לעשותו עבד, דקרא דשבי איירי בעכו"ם ששבו הישראלים, וזה ג"כ כונת הרשב"א הנ"ל להקשות מקרא דנמכר לגר תושב דמוכרח דעכו"ם קונה ישראל למע"י להיות עבד, וע"ז כתב דמזה לק"מ דהיינו, מרצונו ומדעתו, אבל שיקנה ישראל להיות עבד ע"י כיבוש לא מוכת מזה, ולכן הקשה מקרא דוישב ממנו שבי, דלשיטתו איירי בישראל וע"כ קשה דלקני השבאי אחרי היאוש דשמואל כיון דגם ישראל גופו קני עכו"ם, ובאמת גם הרמב"ן הנ"ל רמז להך קושי' ומשום זה כתב דהשבאי הי' עכו"ם.
ח)
וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל דע"כ השבאי זכה ול"א דעבד זוכה בעצמו (דל"ל משום דהעבד גופא ג"כ מיאש בעצמו דס"ל דאין יאוש לגופו) לפי שלא פקע ממנו ע"י היאוש אלא קנין פירות אבל ג"ש צריך, ושבאי הא קני לי' למע"י משעה ראשונה משעת יאוש, נראה כונתו פשוט עפמ"ש התוס' בב"ק ס"ט דיאוש לא מהני רק להגזלן וקונה אף שאינו בחצרו, דהוי כמתנה להגזלן (והיינו משום דקונה בקנין הגזלה דמקודם, וא"צ כלל קנין) אבל שאו אדם אין יכולים לזכות בו, וע"כ ה"נ א"א להעבד לזכות בעצמו משום דהיאוש לא מהני לקנות רק להשבאי, ואפ"ל דזה כונת הראב"ד בקושיתו הנ"ל דס"ל כמ"ש התוס' בב"ק שם באופן השני דיאוש מהני לכל אדם שיקנו, וע"כ הדין הוא שיזכה העבד עצמו אחרי היאוש, או י"ל עפמ"ש הנתיבות בסי' שנ"א דבקים לי' בדרב"מ בגזלה דאין מחויב באונסין אינו קונה ביאוש וה"נ בעכו"ם דג"כ אינו מחויב באונסין וכמ"ש התוס' בעירובין (דף ס"ב) וע"כ א"ל קנין לקנות ביאוש, והא דבנטלו מוכסין חמורו מבואר דקונה ביאוש היינו כשעושים קנין אחר היאוש, אבל בקנין גזלה דמקודם אינו קונה עכו"ם ע"י יאוש ולכן הקשה הראב"ד דאיך משתעבד בו הפודה. ובס' הנ"ל נדחק בכונת הרמב"ן הנ"ל ע"פ הגמרא בקדושין (דף כ"ג) דז"פ למיתה וז"פ לחיים. ותלי תניא בתניא דלא מפורש טעמא. דגם שם קשה מדוע לא זכה העבד בעצמו קודם שזכה בו מר זוטרא, אף שהי' בעבודתו תיכף אבל העבד בעצמו הרי ג"כ מוחזק בעצמו תיכף במיתת הגר, וכבר הרגישו בזה התוס' והראשונים ובתוס' שם מתבאר דהעבד לא רצה לזכות בעצמו וע"כ זכה בו מ"ז, בפרט הכא בשבאי אטו מי ידע מתי נתיאש רבו שיכון לזכות בו, וגם אטו תמיד הוא במלאכת רבו בלי הרף, ודלמא בשעת היאוש לא הי' במלאכתו של השבאי, וא"כ אז זכה העבד בעצמו וע"כ צ"ל כמש"ל דהגזלן לא צריך כלל לקנין, אחר היאוש, וע"כ הוא קודם מהעבד, וגם במ"ש דמסוגיא דהני דיהבי זוזי לאינשי אכרגא מתבאר דיש דין כיבוש גם לעכו"ם והאריך בזה טובא, המעיין היטב ברמב"ן שם יראה דלא אתי עלה מטעם כיבוש כלל ורק משום דהוי כמוכרים א"ע להישראלים גופא דיהבי זוזי ומשום דכך מקבלין גזירת המלך ע"ש ונתבאר בסי' הקודם וגם דברי רש"י ותוס' י"ל ע"ד זו ואין כאן ענין לכיבוש עכו"ם.
ט)
והנה לכאורה קשה לפמש"נ, דלהרשב"א ל"ק ע"י כיבוש רק שלא יהני מחילה בלא קנין (דבכל עכו"ם שקונה דעת הרמב"ן והרשב"א ביבמות (דף מ"ו) דמהני מחילה) אבל לענין שיהא ידו כיד רבו ל"מ הכיבוש וא"כ איך כתב הרשב"א בסוגיא דאמתא דשמואל, דאי ס"ל כרבא הי' צריך ג"ש מהפודים וכמש"ל משום דנגרר האיסור אחר הממון, והא כיון דע"י הכיבוש א"ל קה"ג לגמרי וגם להפודה א"ל קה"ג, איך אפשר לגרור האיסור ע"י קנין מע"י לחוד, דהא בקה"ג אחר היאוש זכה העבד בעצמו, ואולם י"ל דכונת הרשב"א דאם היינו אומרים דשמואל ס"ל כרבא דגם אחר יאוש משתעבד להפודה ע"כ היינו מוכרחים אז לאמר דהשבאי קנה ע"י הכיבוש קה"ג ג"כ, דאל"כ הרי כיון דלשמואל היאוש הוא כשחרור וא"כ הי' מפקיע השחרור משעבוד מע"י דעכו"ם דלא מקרי רשות רבו עליו משום קנין מע"י והי' משתחרר לגמרי וממילא פקע שעבוד מע"י דשבאי. וע"כ מוכרחים לומר דהשבאי קנה קה"ג וע"כ לא קע השעבוד דשבאי ע"י היאוש ומקרי רשות רבו עליו וכמש"ל. ולכן הקשה הרשב"א שפיר דאם נימא כן א"כ נצטרך ג"ש מהפודה דגם הפודה יש לו קה"ג, ונגרר האיסור אחר הממון, אבל לפי האמת סובר הרשב"א דע"י הכיבוש אין קונה קה"ג רק לענין שלא יהני מחילה וכנ"ל, דאל"כ ל"ש כלל יאוש וממה נתיאש דהא השבאי קנה קודם יאוש להרשב"א וכנ"ל, ודוקא לשמואל כפי מש"ל דגם על האיסור שייך יאוש הי' אפ"ל דהשבאי קנה קה"ג והיאוש הוא על האיסור והיינו הך דשמואל דלא אצרכה גיטא ומשום דנתיאש גם מהאיסור וכמשנ"ל ודו"ק היטב].
י)
ועפמ"ש עולה לנו דאין שום נפ"מ בכיבוש בין עכו"ם לישראל וגם מישראל קונה עכו"ם בכיבוש, אף להפי' וישב ממנו שבי היינו עכו"ם ששבו אבל ישראל ל"ק. אבל בכ"ז מוכח דגם מישראל קונה בכיבוש דהא השבי כבר הי' רכושו של ישראל ובכ"ז קני, ורק להישראל גופו לעשות ב"ח לעבד הוא דליכא ע"י כיבוש וכמש"ל, וזה דלא כהס' הנ"ל שהאריך להביא שיטות דעכו"ם מישראל ל"ק בכיבוש, ולפמ"ש אדרבה מוכח להיפוך, וגם מרש"י שהזכיר יאוש בשבאי אין הטעם משום דס"ל דישראל ל"ק בכיבוש רק כמש"ל דס"ל דשבאי הוא גזלן פשוט, ואין בו דין כיבוש או דכונתו עפ"י הריטב"א הנ"ל דבשבאי כ"ז שלא נתיאש לא מקרי כבוש דאכתי יכול להצילו, וע"כ בשבאי צריך יאוש, ובעמין ומואב שטהרו בסיחון דהוי ע"י מלחמה ודאי דמתיאשים, ואך מלשון רש"י שם ד"ה בחזקה מתבאר דבעי קנין חזקה של עבדות, אם לא דנימא דגם בכיבוש עי קנינים, ואכ"מ. וע"כ המחוור יותר כמש"ל דרש"י ס"ל דשבאי הוא גזלן פשוט אבל בכיבוש מלחמה קונה עכו"ם גם מישראל (והגמ' דסנהדרין (דף נ"ט) דאמרי' לאו בני כיבוש נינהו אין ענין לכאן, ועיין ח"ס יו"ד סי' ס"ט) וגם התוס' ושאר הראשונים שהזכירו יאוש בטמון ומואב ג"כ י"ל דס"ל כיבוש בעכו"ם רק כונתם ע"ד הריטב"א הנ"ל דע"י היאוש נגמר הכיבוש וכמש"ל.
יא)
ומעתה נברר אי יש בכיבוש עדיפותא מקנין דרצון הנה לפמש"ל דדעת הרמב"ן והרשב"א דעבד עברי קנין הממון ניתן למחילה ורק משום קנין האיסור צריך ג"ש ולפי זה כ"ש בעכו"ם שקונה למע"י דניתן למחילה וכמ"ש ביבמות (דף מ"ו) דע"כ מפקיע משעבוד ומדכתב הרשב"א ביבמות בהני דיהבי זוזי אחרגא דצריך ג"ש משום שקנה ע"י מלחמה קה"ג מתבאר דכיבוש עדיף יותר דהוי כקנין דקל לפירות שלא ניתן למחילה אבל א"ל קה"ג לגמרי שיהא ידו כיד רבו וכמו שהוכחנו לעיל) אבל מלשון הרמב"ן שם מתבאר דלא אתי עלה מדין כיבוש, רק דהוי כאלו מכרו עצמם להישראלים דפרעי הכרגא, וע"כ צריכי ג"ש, דישראל קונה קה"ג, ואם נפרש גם ברשב"א ע"ד זה, אין לנו מי שסובר דכיבוש עדיף יותר מקנין ברצון, דמהך דכרגא להרמב"ן אין דין זה אלא שם, ואין ללמוד מזה לכיבוש, ורק מרמב"ם בפ"ט מעבדים משמע דכיבוש קונה קה"ג וכ"ה דעת הנמ"י המובא בסימן דלעיל, ובריטב"א גיטין מתבאר דס"ל דע"ע וכן נכרי שקונה עכו"ם דלא ניתן למחילה והביא שם ממ"ש הרמב"ן בקדושין בענין אחר (היינו דס"ל שם דניתן קנין הממון למחילה גם בע"ע לישראל) מ"מ העיקר כמ"ש משמו כאן והביא ראיה מהני דיהבי זוזי אכרגא דצריך ג"ש מוכח דל"מ מחילה ומתבאר מדבריו דאין שום נפ"מ בין כיבוש לשאר קנין ברצון, ובכ"מ קונה עכו"ם גם לישראל למע"י ולא ניתן למחילה, וגם בכיבוש א"ל רק קנין למע"י דלא מהני אבל לא לענין מה שקנה עבד קנה רבו, והנה לפמ"ש תראה שצדק הש"ך בתו"מ סי' שס"ג בדחותו על ראיית הראב"ד דמהני יאוש בעבדים מהא דוישב ממנו שבי, ותמה הש"ך דהתם שאני משום חזקת מלחמה ובס' הנ"ל תמה עליו דהא לשיטת רוב הראשונים שהזכירו יאוש ע"כ דלא מפרשי משום שיבוש, ולפמ"ש גם כל הראשונים שהזכירו יאוש ס"ל דין כיבוש וע"י היאוש הוא דנגמר הכיבוש, ובריטב"א מבואר להדיא כהש"ך דע"כ מהני בעמון ומואב היאוש אף שהקרקע אין נקנה ביאוש היינו משום כיבוש מלחמה. ורק לשיטת רש"י לפמ"ש דס"ל דשבאי הוה גזלן פשוט, שפיר ראיית הראב"ד דמהני יאוש בעבדים אבל לשיטת רוב הראשונים דס"ל דשבאי דין כיבוש יש לו שפיר צדק הש"ך.
יב)
ונחזור לעניננו דגם הרשב"א ס"ל כהתוס' רי"ד דהזוכה עבד מהפקר הראשון הוא בעלים על השחרור ולא הזוכה, ורק לשמואל כתב דהזוכה הוא המשחרר וכמש"ל ויש להביא ראיה לזה ממה שהקשה הרשב"א ע"פ רש"י בסוגיא דגזברין דמה מהני מה שמוכרים לאחרים כיון דהקדש א"ל קה"ג גם הלוקח מהקדש א"ל יותר זכות מהקדש ואיך יכולים לשחרר ע"ש, ואמאי ל"א דהאיסור נגרר אחר הממון וכיון דקנה הממון מהקדש צריך לגרור אחריו האיסור, ומוכח ע"כ דס"ל ג"כ דאין האיסור נגרר אחר הממון. ואולם יש לדחות דס"ל דבהקדש אף קה"ג דממון א"ל, וע"כ הקונה מהקדש ג"כ ל"ק קה"ג דממון ולכן ל"ש שיגרור אחריו האיסור וכן משמע מהרמב"ן שמדמה הקדש לעכו"ם ובעכו"ם א"ל רק למע"י, ועי"ל דשאני זוכה מהפקר ויאוש דבאמת הפקירו הבעלים לגמרי גם האיסור רק דגזה"כ דבעבד לא נפקע האיסור ע"י ההפקר משום דבעי ג"ש על האיסור וע"כ כ"ז שלא זכה בו אדם ע"כ דהמפקיר הוא הבעלים ליתן הג"ש דאל"כ ישאר בלא בעלים וזה א"א דבלא בעלים אינו עבד, אבל כשזכה בו הזוכה מהפקר זוכה כל העבד מהפקר כמו ע"י מכירה שזוכה הכל גם האיסור וה"ה מפקיר דמי למכירה אבל הקדיש עבד דהקדש א"א לזכות בהאיסור ולא יצא כלל קנין האיסור מהראשון, בזה שפיר ס"ל להרשב"א דא"א להקונה מהקדש לזכות יותר ממה שיש להמוכרו וע"כ א"א להקונה מהקדש לזכות הקה"ג.
יג)
והנה הרמב"ן תירץ על הקושיא דגזברין הנ"ל דהבעלים שהקדישו נסתלקו מעליו הרי זה דומה למוכר עבדו לעכו"ם ומכרו לישראל, שישראל קונה בו קה"ג ואף שבא מכח העכו"ם אינו כעכו"ם ושני משחררו דלכאורה משמע מזה דהאיסור נגרר אחר הממון דהרי כשהי' תח"י ההקדש הי' שייך הק"א לראשון וראשון משחררו ועכשיו שבא ליד ישראל שיכול לזכות באיסור נגרר האיסור אחר הממון והשני הוא המשחרר אך ע"כ זה אינו ראיה דהרי בעכו"ם אינו קנוי אלא למע"י ובזה ודאי כשקנה ישראל ג"כ ל"ק רק למע"י ולא קנה קה"ג דממון ובודאי לא נגרר האיסור אחר מע"י, וע"כ צ"ל בכונתו דאף דלא קנה האיסור אבל מ"מ קנה העכו"ם והקדש קנין ע"מ להקנות וע"כ כשמוכרים לישראל קונה גם האיסור, וכצ"ל להתוס' רי"ד שהעתקנו לשונו בסי' דלעיל שכתב דאם מכר ישראל עבדו לעכו"ם וחזר העכו"ם ומכר לישראל שהראשון משחרר והשני מתיאש. דקשה ג"כ לפמש"ש דקנין מע"י לחוד אין מעכב להשחרור וא"כ יועיל השחרור דראשון גם בלא היאוש ומשום דמפקיע משעבוד וצ"ל ג"כ דכי אמרי' מה דקנה הוא דמקני לישראל רק בעכו"ם שקנה עכו"ם ב"ח דכיון דא"ל רק מע"י ויותר ממע"י אינו עבד כלל והוא ב"ח וע"כ גם הישראל הלוקחו לא יוכל לזכות יותר בו שהרי בקה"ג הוא ב"ח ואמרי' מה דקנה מקני אבל בישראל שמוכר עבד לעכו"ם הרי באמת מצד המוכר הרי הוא מוכרו לגמרי ורק דהעכו"ם א"ל כח לזכות קה"ג בעבד, אבל ע"ז יש לו קנין שיוכל להקנותו להישראל והישראל יזכה בו קה"ג, וע"כ צריך השני להתיאש כיון דהישראל יש לו קה"ג וגורר האיסור וע"כ הוי שיור בשחרור וכמש"נ שם וכן הכא בהקדש אף שא"ל קה"ג אבל הישראל שקונה מהם זוכה בקה"ג וכנ"ל.
יד)
והנה ביבמות (דף ס"ז) הקשה הרשב"א בהא דמוקי בנכסים מועטים וכגון דאיכא בן בהדי בת והקשה דהא מזונות הבת היא רק דרבנן ואיך אוכל ע"י קנין דרבנן ע"ש והנה לפמ"ש גדולי האחרונים דזה ודאי דחכמים יכולים להפקיר ולהפקיע הממון מה"ת אבל להקנות לחברו אין יכול וע"כ צריך קנין או שיהיה בחצרו ועפ"ז י"ל ג"כ הכא דמגבינן העבדים להבת ועושים להם תשמיש ונקנים להבת ע"י החזקה כיון דחכמים הפקיעו והפקירו העבדים ול"ש להבן וזוכה הבת ע"י הקנין חזקה ואך קשה דהא תרומה תלי בקנין איסור והפקר ב"ד לא עדיף משהפקיר הוא עצמו דלא חל הפקר על קנין האיסור, ונשאר הקנין איסור לבנים וגם להעובר שזוכה ג"כ שייך הק"א, ואכתי קשה למה אוכל דאף ששייך הממון להבת אבל האיסור שייך להעובר שהוא זר וא"ל דחכמים הפקירו רגע קודם מיתת האב שלא יזכו הבנים כלל, ואינם בעלים אף על האיסור ושפיר זוכה הבת, דא"כ יקשה ממ"נ אי איסורא לברי' מורית א"כ עדיין זוכין הבנים בהאיסור ואי כאמימר דאיסור לא מורית א"כ יצא לחירות ע"י מיתת האב וכדאמר שם בגטין (דף ל"ט) דאמימר קשיא ומפקיר ומת מיתתו מתיר אי איסורא לא מורית, ואך אי נימא דהזוכה מהפקר זוכה גם בקנין האיסור, שפיר י"ל דע"י שהבת זוכה מהפקר הממון נגרר ג"כ האיסור ושפיר ניחא דאוכלין בתרומה.
טו)
ובתוס' גטין (דף מ') ד"ה וכתב לו, כתבו דמשום קנס הפקירו בי"ד את העבד ונתנו לאפוטרופוס והנה לפמ"ש האחרונים דהב"ד יכולים רק להפקיר אבל לא להקנות שיהי' שלו מה"ת, הנה לפ"ז עכצ"ל דהא דאפוטרופוס משחרר היינו אקר שיחזיק בהעבד וע"י הקנין הוא זוכה מה"ת, וכ"כ להדי' בתוס' רע"א סקכ"א ע"ש, ולכאורה תמוה הא על האיסור לא מועיל ההפקר ב"ד וא"כ איך מהני מה שמחזיק בו וע"כ מוכת דס"ל דהזוכה מהפקר נגרר האיסור אחרי הממון והזוכה הוא המשחרר.
טז)
ואמנם לפמ"ש דהזוכה מהפקר זוכה גם בהאיסור לשחרר יתעורר לפ"ז קושיתנו ביגד""ת בהא דאמימר דמפקיר עבדו א"ל תקנה, הא יש תקנה שלא יזכה בעצמו ויזכו בו אחרים והזוכה ישחרר אותו ושם כתבנו דאף שזוכה בהממון אבל בכ"ז אין יכול לזכות שהוא יהי' המשחרר אבל לפי הנתבאר ז"א דכיון דהאיסור נגרר אחר הממון וזוכה בהממון שוב הוא בעלים לשחרר וצ"ע.
יז)
והנה בב"ק אמרי' דבעדי מלוג יוצאין בשו"ע לאשה למ"ד קנין פירות לאו כקה"ג דמי ולמ"ד כקה"ג א"י לא לאיש ולא לאשה, ובתוס' שם מביאים בשם ריבר"ב דיוצא בשו"ע לאיש, אי כקה"ג דמי, והנה לפי שיטתו ודאי מוכח דקנין האיסור נגרר אחר הממון ומשום ה"ט זוכה הבעל גם בקנין האיסור דהא יציאת שו"ע ודאי דתלי בקנין האיסור ולמ"ב למ"ד דא"צ ג"ש דע"כ דא"א לצאת ולהשתחרר אם ל"ש האיסור אליו, ואף למ"ד דצריך ג"ש ולא נפקע רק הממון ע"י השו"ע אבל מדיליף זה דצריך ג"ש מלחפשי ישלחנה דמשמע להבא ע"כ דהיא הבעלים לשחרר בג"ש, ומוכח ע"כ לפ"ז דהבעל זוכה בקנין האיסור וה"ה לשחרר בשטר. נראה דלהתוס' הבעל לחוד הוא המשחרר למ"ד דכקהג"ד דאין הפרש בין שו"ע לג"ש, והטעם דעדיף קה"פ מקה"ג הוא כמו שכתב הרשב"ם בב"ב דף נ') לענין יום או יומים דאותו שא"ל פירות אין הקה"ג שיש לו בעבד כלום. שאין הגוף שיש לו בעבד כלום שאין הגוף עומד אלא לפירותיו הלכך הראשון קרוי אדין (ומיום א"י אין ראי' דשם אין שייך לקנין איסור, ורק בקנין ממון לחוד דהוי כשורו וחמורו) ועכ"פ מהתוס' דס"ל דהבעל הוא המשחרר מוכח דס"ל ג"כ דהזוכה מהפקר ג"כ הזוכה הוא דמשחרר ומשום דהאיסור נגרר אחר הממון דאף דהתוס' כתבו למ"ד ק"פ כקהג"ד ואנן קי"ל דלכקה"ג אבל הרי הזוכה מהפקר זוכה גם בקה"ג דממון דרק האיסור הוא דלא נפקע ע"י ההפקר, וע"כ הזוכה הוא המשחרר והוא כ"ש מהא דהבעל יוכל לשחרר אף שקנין הגוף דממון שייך להאשה, ואולם אף לגירסת רש"י דאין יוצא בשו"ע לא לאיש ולא לאשה מוכח ג"כ דעכ"פ גם הבעל זוכה באיסור ג"כ. דאל"כ, אמאי אין יונ לאשה כיון דשו"ע תלי במי שהאיסור שלו, ולפ"ז יקשה מזה על התוס' רי"ד דהזוכה מיאוש הבעלים הם המשתררים בג"ש, דהרי הפודה והזוכה הא זכה בהממון וא"כ אלו הפילו הבעלים השו"ע לא יצאו לחירות ומדוע בשטר הם המשחררים.
יח)
ואולם לק"מ. דהא גם התוס' רי"ד כתב דהבעלים לחוד אין יכולים לשחרר רק באופן שבעל קנין הממון דהיינו הפודה יפקיר, וכמשנ"ל בסי' הקודם וע"כ ה"נ אין יוצאין בשו"ע לאשה אף דלהבעל ל"ש קנין האיסור דאין נגרר האיסור אחרי הממון וכהתוס' רי"ד מ"מ חא"א לצאת בשו"ע לאשה להפקיע ק"מ דהבעל בזה ל"ש להצטרף שו"ע דאשה עם הפקר דבעל בשטר שכתב הרי"ד שיפקיר השני, ע"כ דהיינו דוקא קודם שיתן הראשון הג"ש או לפחות ביחד, רבל אם יתן הג"ש טרם שיפקיר השני ל"מ השחרור גם לקנין האיסור וע"כ ה"נ אין יוצא בשו"ע לאשה ואולם לשיטת הריבר"ב הנ"ל דיוצא בשו"ע לאיש, אף דס"ל דק"פ עדיף וגורר אחריו קנין האיסור. אבל אכתי קשה איך יכול להפקיע קה"ג דאשה, דקה"ג ודאי דל"ד לשעבוד.
יט)
ומזה ראי' למש"כ בסי' דלעיל דהא דאמרי' דמפקיע משעבוד בשחרור וגירות אין הכונה כמו בכל דוכתי' דרק משעבוד מפקיע אבל הכא גם קה"ג מפקיע והעיקר תלוי רק במי ששייך לו הקנין איסור הוא יכול לשחרר וח"א לעכב להשחרור מה שיש לאחר קנין ממון, אם אף בעל קנין הממון א"א לזכות בהאיסור, וע"כ ה"נ כיון דהאשה א"א לזכות בהאיסור ע"י קה"ג לחוד למ"ד ק"פ כקה"ג דהא חזינן דע"י קנין פירות דבעל הפקיע האיסור מהאשה משום דקה"ג לחוד לא חשיב לגבי ק"פ, וע"כ אין מעכב כלל להשחרור דבעל, והבעל לחוד הוא המשחרר ולא מקרי שיור בשחרור כיון דל"ש הק"א לבעל קה"ג ואף כשיסולק הק"פ לא יזכה בעל קה"ג בהאיסור כשאין לו ק"פ וע"כ ל"מ שיור ומשום ה"ט למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי, יוצא בשו"ע לאשה ואין מעכב הק"פ אף דגם ק"פ אינו כשעבוד שיוכל לסלקו בזוזי ומ"ש מפקיע מטעם דל"מ שיור, וכל דלא מקרי שיור בשחרור שטר הוא הבעלים לגבי שחרור דשו"ע ועפ"ז ניחא הא דתני פלוגתייהו בשחרור ושו"ע ולא תני בשחרור שטר מי הוא הבעלים לשחרר, משום דבג"ש ע"י שניהם ביחד ודאי דלכו"ע יכולים לשחרר או ע"י שיפקיר האחד והשני ישחרר. משא"כ בשו"ע דל"ש כן וכנ"ל.
כ)
ובתשובת א"מ סי' י"ז הקשה מדוע עבדי מלוג של אלמנה לכ"ג אינם אוכלים בתרומה, דנהי דקנין האיסור שייך להאשה אבל כיון דלהבעל יש קנין פירות דהוי כקה"ג וחזינן דגם קנין ממון לחוד מאכיל כמו שבהמת כהן אוכלת משום קנין הממון לחוד, וה"נ העבדים יאכלו. וע"ש מ"ש בעצמו לחלק דבבהמה דליכא רק קנין ממון מאכיל הק"מ לחוד אבל בעבד דאיכא קנין איסור הכל הולך אחר קנין איסור ועדיף ק"א שבהן מקנין ממון לכך מפקיר עבדו וארוסה אין קנין ממון שבהן לעצמו מעכבן מלאכול בשביל ק"א שבהן לכהן. ובעבדי מלוג ק"א. שבהו לזרה מעכבן מלאכול אף שק"מ שבהן לכהן, ושוב הקשה מדוע במפקיר עבדו אוכל בתרומה דכיון דהק"פ לעצמו לא הוי כספו המיוחד לו, וכמו שאינו יוצא בשו"ע לאשה, אע"ג דכל קנין איסור שבו הוא לאשה כיון דיש לבעל פירות ל"מ מיוחד וה"נ לענין תרומה נימא הכי, וכן תקשי בארוסה אמאי אוכלת הא לא הוי מיוחד דהממון שייך לעצמה ע"ש, והנה מה דהקשה מארוסה לענ"ד לק"מ דבאשה דליכא רק ק"א ומה דמקריא קנין כספו היינו משום דניקנית בכסף וכמ"ש הש"מ בכתובות ע"ש, אבל אין הקנין אישות דהיינו ק"א תלוי בממון דאין להבעל שום ק"מ באשה. וע"כ שפיר מקריא מיוחד לו דהק"א מיוחד לו, אבל בעבד דקנין האיסור נצמח מהממון דע"י שיש להאדון ק"מ בהעבד נגרר עי"ז הק"א, אבל לזכות בעבד בקנין איסור לחוד ל"ש, ואף למכור את הק"א לחוד שיהי' הוא הבעלים על השחרור א"א, דרק ע"י הממון הוא דזוכה בהאיסור להיות הבעלים על השחרור, ובמפקיר אף דכבר א"ל ממון ומ"מ הוי בעלים על האיסור היינו משום דמתחלה הי' לו הממון ועי"ז חל עליו דין בעלים מל האיסור, מה שלא נפקע ע"י ההפקר אבל תחלת "א שייך רק ע"י הממון. וע"כ בעבד שפיר אמרי' דל"מ מיוחד לאשה משום דק"מ שייך להבעל, ומשום דבעבד האיסור תליא בממון, וע"כ אף דס"ל להא"מ בפשוט דק"א שייך להאשה שיש לה הקה"ג ולא להבעל שלו הפירות, אבל בכ"ז עכ"פ מקרי אין מיוחד לה הקלין כסף דגם להבעל מקרי קנין כספו ולולא שהאיסור שייך יותר להאשה מפני קה"ג הי' הבעל זוכה גם בהאיסור ע"י קנין הפירות דקה"ג דמי, וע"כ ל"מ מיוחד להאשה, אבל מה שארוסה אוכלת בתרומה דהוא רק קנין לאישות דהיינו ק"א, אין מגרע כלל מה שהממון שייך לה בעצמה, דל"ש כלל הקנין אישות לממון, ובזה יתישב מה שראיתי מקשים על האבעי' דמפקיר אי אוכל בתרומה, ולמה לא פשיט מאשה דארוסה אוכלת אף דליכא רק ק"א ולפמ"ש לק"מ דבעבד כיון דהאיסור נצמח מק"מ, וע"כ שפיר י"ל דכיון דנפקע הממון שוב ל"מ קנין כספו, וניחא נמי מה שהקשה הא"מ על התוס' ריש אלמנה שכתבו דקצת ראי' דבתרומה אזלינן בתר קה"ג ממפקיר עבדו דאוכל בתרומה אף שאין להרב אלא הגוף ואפילו למ"ד ק"פ כקה"ג דמי אתיא. דמזה אין ראי' כ"כ די"ל דאתיא כמ"ד לאו כקה"ג דמי, ולמה לא הביאו ראי' עדיפא מארוסה דאזלי' בתר קנין האיסור. ע"ש, ולפמ"ש לק"מ דמאשה אין ראי' כלל לעבד, ובעבד י"ל דאזלינן בתר קה"פ, וגם י"ל דגם קנין האיסור שייך לבעל קה"פ.
כא)
ובעיקר מה דפשוט להא"מ דבעל הק"פ אין שייך לקנין האיסור אף למ"ד דכקהג"ד, לענ"ד לא משמע כן דהרי לשיטת הרבר"ב הנ"ל [באות י'] דיוצא בשו"ע לאיש לר"מ דק"פ כקהג"ד ודאי מוכח דגם קנין האיסור שייך לבעל קה"פ, וע"כ גם להחולקים על הרבר"ב הנ"ל גם כן ס"ל דע"י קה"פ זוכה בהאיסור ולשניהם ביחד שייך האיסור וע"כ אין יוצא בשו"ע לא לאיש ולא לאשה, ושניהם צריכין לשחרר בג"ש, ולחד לישנא דמוקי לאמימר כר"א ושניהם אין יכולים למכור ולשחרר ע"כ דצריכין להקנות אחד להשני אם ירצו לשחרר, אבל אנן לא קיל"נ כהך לישנא, וכמש"כ המ"ל בפ"ה מעבדים ועפ"ז ניחא מה שהקשה הא"מ ממפקיר ומארוסה דאוכלים בתרומה. והא הוי אין מיוחד דהא קנין הממון לעצמן אבל לפמש"כ ניחא. דהא דבשו"ע אין יוצא לשניהם ומשום דגם האיסור שייך לשניהם וע"כ מקרי אין מיוחד אבל במפקיר ובארוסה דקנין איסור כולו לאחד שפיר מקרי מיוחד לענין תרומה דשייך ותליא באיסור.
כב)
ונראה דיסודו של הא"מ הוא מהתוס' ריש אלמנה הנ"ל, שהביאו ראי' דבתרומה אזלינן בתר קה"ג ממפקיר שאוכל בתרומה אף שאין להרב אלא הגוף ומזה משמע דרק בעל קה"ג הוא בעלים על האיסור אבל לענ"ד תמוה אם נפרש כונתם כן, דהרי במפקיר עבדו הרי הפקיר גם קה"ג של ממון כמו שהפקיר קה"ג, ומה זה ראי' לדבריהם הקודמים בעבדי מלוג שאין אוכלים בתרומה אע"פ שלהבעל יש קה"פ דכקהג"ד דהרי שם י"ל דלשניהם שייך הק"א ג"כ וגם למה הוצרכו לזה דהא אף בשניהם שוין ג"כ א"א לאכול בתרומה וגם לצאת בשו"ע וע"כ נראה דמ"ש התוס' דבתרומה אזלינן בתר קה"ג כונתם הוא על קנין האיסור וזה הק"א קורין קה"ג והיינו, דאילו אזלינן בתר קנין ממון היה אלים יותר הק"פ למ"ד דכקה"ג וכמ"ש הרשב"ם הנ"ל [באות י"ז] ומשום זה בדין יום או יומים דהעיקר תליא בק"מ ולכן בעל קה"פ הוא דקרוי אדון אבל היכא. דאזלינן בתר קנין איסור שניהם שוין בקנין האיסור, וע"כ עבדי מלוג אין אוכלים בתרומה משום דגם להאשה שייך קה"א. ואין כונתם דרק להאשה שייך קה"א ורק כיון דשניהם שוין אינם אוכלים כמו בכל שותפים כהן וזר, וכן אין יוצאין בשו"ע לאחד מה"ט דשניהם שוין, וע"ז הביאו ראי' ממפקיר דאזלינן בתר קה"ג היינו קה"א דאלו אזלינן בתר ק"מ אז קה"פ אלים כנ"ל והי' אוכל בתרומה ויוצא בשו"ע לאיש. אך דממפקיר מוכח דאזלינן בתר ק"א ובק"א שניהם שוין וע"כ אין אוכל בתרומה, אבל גם התוס' ס"ל דגם לבעל הפירות יש ק"א וכדמוכח משיטת הריבר"ב רק דהוא ס"ל דגם לענין ק"א אלים יותר הק"פ, וע"כ יוצא בשו"ע לאיש. והתוס' ס"ל דשניהם שוין בקה"א ולמ"ד ק"פ לאו כקהג"ד הוא דא"ל קנין איסור ומשום דל"ש ק"א לבעל קה"פ אי לאו כקהג"ד, ולדידן אף דקיל"נ דלאו כקהג"ד מ"מ בעבדי מלוג משום תקנת אושא הוי כקה"ג ויש לו ק"א וע"כ שניהם צריכים לשחרר.
כג)
אחר גמרי קונט' הנ"ל, ראיתי בי"ד (להגר"ד מקארלין שליט"א) שהרבה לתמוה על הרשב"א הנ"ל [באות ה'] ואחרי כי לפמ"ש יתישבו כל תמהותיו הנני להרחיב קצת בביאורו. דז"ל הרשב"א אחרי שחידש דכיבוש קונה גם קודם יאוש כתב והא דאוקמי רבא מתני' לאחר יאוש לאו משום לשם עבד ישתעבד מוקי לה בלאחר יאוש דאפילו לפני יאוש נמי ישתעבד לרבו שני דהא קניא משבאי אלא משום דקתני לשם ב"ח לא ישתעבד קא מוקי לה בלאחר יאוש דאי בלפני יאוש ישתעבד לרבו ראשון דכיון דלפני יאוש הוא אכתי רשות אדון ראשון עליו וקנין שבאי הוה פקע מיני' וחוזר הוא אצל רבו ראשון הא למה הדבר דומה לאיש שקנה עבד למע"י לזמן, וחזר לוקח ומחל על מע"י תוך זמן למי משתעבד לא לרבו ראשון. וכתב ע"ז בס' י"ד הנ"ל דדברי הרשב"א תמוהים מאוד, דכיון דהשבאי קונה גם קודם יאוש קה"ג ולא נשאר לרבו ראשון רק קנין איסור, א"כ באיזה כח יזכה הראשון, ואף לאחר שיפקע רשות השבאי אף דנחליט דהעבד כיון דגופו נשאר ביד רבו ראשון אינו יכול לזכות בעצמו במע"י כמ"ש הרמב"ן עכ"ז כל עוד שלא זכה בו אדם הי' לו להיות הפקר כמו בלאחר יאוש (לא אדע מה שייך זה להרמב"ן שכתב דלהכי לאחר יאוש זוכה השבאי ולא העבד בעצמו משום דיאוש לא מפקע מיני' אלא ק"פ, והא קניא שבאי משעה ראשונה משעת יאוש עכ"ל וא"כ עיקר הטעם דלא זכה העבד בעצמו, הוא משום דהשבאי זכה מקודם במע"י וכמש"ל [באות ה'] ועוד יתבאר להלן. וטעם הרמב"ן הא ל"ש בפדאו לב"ח והקושיא יותר עצומה מדוע יזכה הראשון ולמה לא יזכה העבד בעצמו שיהי' ב"ח), וגם מהכ"ת נימא דהשבאי דלפני יאוש קונה אותו רק לזמן כ"ז שמחזיק בו ולאחר שיופקע קנינו יחזור לראשון ואף שהרשב"א מדמה זה לאיש שקנה עבד למע"י לזמן וחזר ומחל, אבל באיזה דרך ידמה קנין השבאי לקנין זמן ולא לקנין גמור לעולם, דמודה הרשב"א דבמחל הלוקח אינו חוזר לראשון וגם באמת מאי נפ"מ בין מחל לזמן למחל לעולם לענין זה דמחל הלוקח וגם איך דמי לשם דשם נשאר קנין הגוף לראשון, ואולי סובר הרשב"א דאם לא נתיאש ל"ק השבאי גם קה"ג דממון ומשא"כ בנתיאשו דאז קונה השבאי גם קנין הגוף דממון ורק קנין איסור נשאר לראשון אבל תמוה מאוד דסובר דגם קודם יאוש קונה בכיבוש מהכ"ת נחלק בין קנינו לפני יאוש לקנינו לאחר יאוש עכת"ד. ובאמת יש לתמוה ביותר על הרשב"א אף אם נימא דקנין השבאי הוא רק לזמן מכל מקום איך מדמה הרשב"א ללוקח שקנה לזמן ומחל דבמחל שפיר י"ל דחוזר לראשון אבל בפדאו לב"ח הרי הוא כקונה דוקא בעד העבד עצמו שיהי' ב"ח ומהכ"ת יחזור לראשון.
כד)
והנלע"ד דכבר כתבנו דלהרשב"א דכיבוש קונה אף קודם יאוש א"א לומר דקונה קה"ג לכ"ד דא"כ איך שייך יאוש ועל מה חל היאוש כיון דהשבאי כבר קנה קודם יאוש ולא נשאר להבעלים רק קנין איסור שעל זה ל"ש יאוש, וע"כ דהשבאי ל"ק רק למע"י ואף דהרשב"א ביבמות (דף מ"ו) כתב דבמלחמה יש לעכו"ם קה"ג היינו, קה"ג למע"י כקנין דקל לפירותיו דלא מהני מחילה בלא קנין אבל בלא כיבוש יוצא במחילה בלא שטר וכמבואר שם ברשב"א הנ"ל ד"ה וקדם וטבל לשם ב"ח, אבל בכיבוש קונה קה"ג למע"י לענין זה שלא יועיל מחילה, אבל לא קנה קה"ג לענין שיהא ידו כיד רבו וכפשטות הגמ דאמרי' שבאי גופי' מי קנה, אין קנוי למע"י, דמתבאר דל"ק לכ"ד, וכן מפורש להדיא בריטב"א שם, דהא דחמר הכא דקני לי' למע"י דמשמע דא"ל קה"ג לא אתי לאפוקי אלא דלית לי' קה"ג כישראל שיהא ידו כיד רבו ושיש לו קנין איסור בעבד דקנין זה אין לעכו"ם אבל ודאי קה"ג למע"י יש לו כקנין ישראל בע"ע דלא סגי במחילה, עכ"ל (והטעם דל"ק שיהא ידו כידו, הוא משום דלזה צריך שיהא כשורו וחמורו, וקנין כזה שיהא אדם קנוי כשאר חפצא, ל"ש רק בצירוף האיסור של עבדות, דאז נעשה כשורו וידו כידו, וע"כ ל"ש זה בעכו"ם) ועפ"ז א"ש מש"כ הרשב"א דלפני יאוש בפדאו לב"ח חוזר לראשון, משום דכיון דשבאי ל"ק רק למע"י, אבל לענין שיהא ידו כיד רבו ל"ק, ונשאר זכות זה לראשון שיהא ידו כידו, ולהכי בפדאו לב"ח שקונה העבד בעצמו מע"י, שוב זוכה רבו ראשון מדין מה שקנה עבד קנה רבו, וע"ז מביא רשב"א הדמיון לאיש שקנה עבד למע"י לזמן וחזר ומחל שחוזר לראשון ומתבאר דבקנין מע"י לעולם ומחל אין חוזר לראשון, והטעם משום דבישראל קנין מע"י לעולם הוא קה"ג, ולא נשאר להראשון כלום דעיקר דין עבדות הוא נצמח מקנין מע"י, וכל שקנה מע"י לעולם גורר אחריו גם הדין דידו כיד רבו (ואפשר דגורר אחריו גם קנין האיסור וזה דלא כשיטת התוס' רי"ד המובא בסי' הקודם שאפשר למכור קנין ממון לאחד והאיסור ישאר אצלו והרשב"א סובר דא"א להתחלק וכל שזוכה בהממון לעולם נעשה עבדו לכ"ד), ורק בקונה מע"י לזמן דהגוף נשאר להראשון ואין להלוקח רק ק"פ ולמע"י לחוד אבל לא הדין שיהא ידו כידו וזה הזכות נשאר להמוכר ולכן במחל הלוקח מע"י חוזר לראשון משום מה שקנה עבד קנה רבו, וזה מדמה הרשב"א לקנין השבאי דאף דהוא קונה לעולם, אבל כיון דעכו"ם כל קנינו הוא רק למע"י אבל לא לענין שיהא ידו כידו וזכות זה נשאר להבעלים כנ"ל וע"כ כשפודה לב"ח חוזר להבעלים משום משק"ע ק"ר כנ"ל.
כה)
ועיקר מה שהוצרך הרשב"א להביא הדמיון לזה הוא דלא נימא דל"ש בזה משק"ע ק"ר, משום דמע"י לעצמו הרי הוא חירות, ולרבו הוי עבדות, ול"ד לכל קניני ממון או די"ל דכשנימא דיעשה ב"ח ומע"י לעצמו שוב בטל ממנו הך דינא דידו כיד רבו דאף דכשהוא קנוי לאחר למע"י היה להראשון הזכות דידו כידו אף שא"ל מע"י היינו, משום דעכ"פ הוא עבד גם למע"י, ומצטרף העבדות של שניהם וכשני שותפים אבל כשמע"י לעצמו אפשר דל"ש עליו כלל ידו כיד רבו, וע"ז מביא הדמיון דכה"ג נמי שייך משק"ע ק"ר, וע"כ אף דכיבוש קונה גם קודם יאוש מ"מ ל"מ לאוקמי למתני' קודם יאוש, דא"כ בפדאו לב"ח יחזור לראשון משום משק"ע ק"ר, אבל אחר יאוש שכבר נתיאש הראשון מכל זכות ממון וחל היאוש גם על זה דלא יהי' ידו כידו וע"כ בפדאו לב"ח שפיר זוכה העבד בעצמו למע"י, דאף שהאיסור נשאר לראשון דל"ש ע"ז היאוש וכמו בכל מפקיר עבדו שזוכה בעצמו בהממון, ובפדאו לעבדות זוכה הפודה במע"י דא"א להעבד לזכות בעצמו ע"י היאוש דהא כבר זכה השבאי במע"י גם קודם היאוש והפודה זוכה זכות השבאי ולהרמב"ן דקודם יאוש ל"ק השבאי שפיר הוקשה לי' מ"ט אין זוכה העבד בעצמו ע"י היאוש וע"ז תירץ לפי שלא פקע ממנו ע"י היאוש אלא ק"פ אבל ג"ש צריך ושבאי הא קני לי' למע"י וכמו שבארנו [באות ח'] ע"פ התוס' בב"ק דיאוש ל"ק רק להגזלן ע"ש, ומש"כ דל"פ ע"י היאוש רק ק"פ כונתו פשוט דאלו נפקע ע"י היאוש לגמרי כשמואל דמפקיר א"צ ג"ש הי' ממילא פקע השעבוד דמע"י כיון דעכו"ם ל"ש לקנין איסור ובכה"ג מפקיע וכנתבאר בסי' הקודם, אבל כיון של"פ רק קנין פירות (היינו קנין הממון דמכונה בראשונים בשם ק"פ) וזה הק"פ זוכה השבאי ע"י היאוש וע"כ גם הפודה זוכה בזה. ואולם בקה"ג לענין משק"ע ק"ר אפשר דבאמת אין זוכה הפודה ומשום דגם השבאי לא הי' לו זה הזכות והעבד זוכה בעצמו ע"י היאוש בקנין הגוף וישתעבד להפודה רק למע"י או אפשר דהפודה זוכה לגמרי, ומשום דישראל כיון שקונה עבד למע"י לעולם ממילא שייך לו גם הזכות שיהא ידו כידו, ואף דהשבאי לא הי' לו זה הזכות מ"מ ל"מ העבד לזכות בעצמו בזה משום דל"ש ע"ז זכיה לעצמו, דכיון דקנוי הוא לו לישראל למע"י לעולם ממילא זוכה גם בזה שיהא ידו כידו, ודברי הרשב"א מיושבים בזה היטיב בס"ד: