אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן יח
בח"ס כתב לפסול גט הניתן בע"כ בזמה"ז עפ"י שיטת התוס' דשטר הנכתב שלא מדעת המתחייב הוי מפי כתבם, וא"כ אפילו יעידו העדים בע"פ שהבעל צוה להם לחתום וזהו חתימתן מ"מ הא למ"ד ע"ח כרתי בעינן שע"י הספר לחוד יהי' הכריתות וכשנכתב בע"כ שלא מדעת המתחייב דהוי מפ"כ אין זה ספר כריתות, וע"כ הטעם דמהני בע"כ משום דכל אשה המשעבדת עצמה בשעת הקדושין גם זה בכלל השעבוד שאם ירצה יגרשנה בע"כ, וא"כ בזמה"ז דיש תר"ג לגרש בע"כ וע"כ דלא נכלל זה בהשעבוד, ולכן הוי זה מפ"כ יעו"ש, והנה לפי דבריו הי' אפשר לדון גם לדינא דקיל"ן כר"א דע"מ כרתי מ"מ יפסול גם ביש ע"מ דהוי כמזויף מתוכו דמודה ר"א דפסול ומשום דכיון דאם תתרצה אח"כ להנשא בגט זה א"צ להביא ע"מ ומשום דסמכינן על ע"ח דמסתמא נמסר כדין דמשום ה"ט עדים חותמין על הגט מפני תה"ע וכמ"ש התוס' בדף ד' ושאר הראשונים וכיון דע"פ חתימתן סמכינן להנשא ובאמת הוי זה מפ"כ בכה"ג שמגרש בע"כ וא"כ הוי זה כאלו העידו בשקר כיון שנסמוך על פי הגדתם שלא עפ"י דין והוי כחתמו בפסול וכמזויף מתוכו.
א)
ואולם נלענ"ד דדעת המתחייב דבעינן הוא רק מי שנותן השטר ולא המקבל השטר, ואף כשיש צד חוב למקבל השטר לא הוי המקבל המתחייב, דלגבי המקבל ל"ש חובתו דהרי יוכל להטמין השטר ועיקר העדות בשטר הוא על הנותן, דנותנים עדות למקבל השטר על הצד שכנגד, ועוד שע"ח הגט אין מעידים כלל על מעשה הגירושין רק מעידים שנכתב בצווי הבעל ואין בסהדותם שום הגדה על מעשה הגירושין וע"כ ל"ש כלל לומר דהאשה תהי' המתחייב, דאין מעידים כלל לחובתה ולהכי אינו נפסל בע"כ משום דעת המתחייב דרק המגרש מקרי המתחייב דהוא נותן השטר, וגם השטר הוא שלו ונותן שכר הסופר או משום דאקני' לי' רבנן, וראי' לזה מהא דפליגי בקדושין (דף ט') בכתבו לשמה ושלא מדעתה דס"ל לרבא דכשר והרי בעינן דעתה משום דעת המתחייב, וכבר הקשה כן הא"מ (בסי' ל"ב) ולהנ"ל לק"מ דרק הנותן מקרי המתחייב, ועיין ברשב"א בקדושין שם שהקשה למאן דס"ל דבעינן דעתה משום דעת מקנה היינו האשה א"כ אמאי בעי גם דעתו ליסגי בדעת מקנה לחוד וכמו בגט דסגי בדעת הבעל לחוד ע"ש ולכאורה הרי בעינן דעת הבעל משום דעת המתחייב דאל"כ הוי מפ"כ, וצ"ל דקושית הרשב"א הוא על הכתיבה דלפי"מ דקיל"ן כר"א בעי הכתיבה לשמה וע"כ דפלוגתתם שם קאי על כתיבה ועל החתימה גם כן קאי כמו שהוכיח הא"מ שם מדף מ"ז עיין שם, וכן מוכח מהא דמביא שם מאין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם לפי"מ דמוקי בשטרי פסיקתא דע"כ על חתימת העדים קאי, דהכתיבה בשאר שטרות א"צ לשמה ולא שליחות וכל המשנה בב"ב שם דאין כותבין שטרי מכר ומלוה אא"כ המוכר והלוה עמו דכ"ז קאי על החתימה, דבכתיבה הרי מבואר בדף כ"ו דכשר אף התורף בכתבו להתלמד, ולפי"מ דבעי למפשט דשטרי אירוסין איירי בשטר קדושין, ע"כ הא דבעי דעת שניהם היא משום לשמה אבל משום דעת המתחייב סגי בדעת האיש לחוד דהוא הנותן השטר.
ולפמ"ש הח"ס הנ"ל תמוה לענ"ד דא"כ יבטל בזמה"ז הדין דכותבין גט לאיש אף שאין אשתו עמו, וכל הגיטין הנשלחים ע"י שליח שכותב הבעל בלי דעת האשה, ואף שהשליח נותן לה הגט מדעתה, אבל נחתם שלא מדעת האשה דהיא המתתייבת לפימ"ש הח"ס, ומה יועיל מה שנותן אח"כ הגט מדעתה, הרי נתתם שלא מדעת המתחייב והוי מפ"כ, (וכמ"ש הח"ס דכיון דאסור לגרשה בע"כ שוב לא משעבדת עצמה בשעת הנשואין א"כ גם על החתימה שיכתוב בלא דעתה נא משעבדת) ואף לפמ"ש בסימן הקודם דהחתימה לחוד לא איכפת אם חתמו בלא דעת המתחייב והעיקר הוא הנתינה אבל יקשה איך נותנין לאיש הגט בלא דעת האשה דהיא המתחייבת לפי דבריו וע"כ דרק מי שנותן השטר הוא המתחייב.
ב)
ובסוגיא דקדושין הנ"ל דכתבו לשמה ושלא מדעתה הקשה בגט מקושר להמריט"א להשיטות דס"ל דהא דבעי שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו היינו משום שליחות דבעי בכתיבה וחתימה כמבואר בתוס' דף כ"ב ד"ה והא איך שייך בקדושי שטר דבעינן דעת שניהם משום שליחות דהיינו ע"כ דמעיקר הדין על שניהם לכתוב וכמו בגט וכתב קאי על הבעל כן בש"ק על שניהם לכתוב וע"כ בעינן דעת שניהם כשכותב הסופר משום שליחות שניהם ואיך אפשר דמעיקר הדין שניהם כותבין הרי בגט כששני סופרים כותבים גט אחר פסול כמ"ש הח"מ ובקדושין יהי' הדין להיפך ע"ש שרצה לתרץ דגם לשיטה זו ס"ל דבלא ציווי הבעל לא הוי לשמה וכמ"ש התוס' להסוברים דלא בעינן שליחות וע"כ הא דבעינו דעת שניהם הוא משום לשמה ודחה זה מהתוס' (בדף ט' ע"ב) דהביאו ראי' דבעי שליחות בחתימה מהא דבעינן שיאמר לעדים לחתום ומוכח דלשיטה זו לא ס"ל דבלא ציווי הוי שלא לשמה (אם כי יש לדחות דראית התוס' הוא מהא דפסול אף באומר אמרו דבזה י"ל דתו הוי לשמה אבל כשכתב הסופר מעצמו לשמה בלא שום ציווי ודאי לא מהני דלא מקרי לשמה) ונדחק ליישב ע"ש.
והנלע"ד דהתוס' הנ"ל הקשו בהא דכשר חוש"ק לכתיבת הגט הא לאו בני שליחות נינהו והנראה ליישב דהא דבעינן שליחות לא על עצם מעשה הכתיבה רק על הלשמה דבעינן שהבעל יעשה לשמה או בשליחותו אבל הסופר שכתב בלא שליחות מהבעל אף שאמר מפורש לשמה לא מהני דבעינן שהבעל יעשה הלשמה אבל אין החסרון במעשה הכתיבה גופא שלא כתב הבעל, דהא דוכתב קאי על הבעל היינו שהוא יעשה הלשמה, ולפ"ז יתיישב קושית התוס' לפמ"ש הרשב"א בחולין (דף יב) במה שהקשו הראשונים דמ"ט בשחיטה לא מהני שחיטת חוש"ק אף בגדול עומד ע"ג אי בעינן כונה וכן בחליצה ל"מ עע"ג בשוטה והכא בכתיבת הגט בחשו"ק מהני עע"ג ותירץ בשם מורו דבכל דבר שאפשר ע"י שליחות הוי כונת העע"ג ככונת העושה אבל בדבר דלא מועיל שליחות עמידת עע"ג לא מעלה ומוריד, וע"פ בחליצה דל"מ שליחות ל"מ עע"ג בשוטה וכן בשחיטה דל"ש דין שליחות דגם בשחט בהמת חבירו בלא דעתו כשרה וע"כ ל"מ כונת העע"ג דהעיקר תלוי בהשוחט יעושה"ט, ומתבאר דהא דעע"ג מהני לא משום דהוא מלמד להחרש שו""ק להתכוין רק דכונת העע"ג מצטרף לעשיית החוש"ק ולפ"ז שפיר ניחא הא דחשו"ק כשרים לכתיבת הגט בגדול עע"ג אף דחשו"ק לא בני שליחות כיון דעצם מעשה הכתיבה לא בעינן שליחות ורק על כונת הלשמה וע"ז מהני כונת העע"ג מטעם שליחות והוי כאילו הבעל עשה הלשמה ועפ"ז מיושב קושית הגט מקושר הנ"ל דשפיר פליגי שם בש"ק אי בעינן עשית הלשמה ע"י הבעל לחוד או דבעי דעת שניהם, והיינו דמצד עיקר הדין הי' צריך דהבעל והאשה יכונו עשיית הלשמה במה שהם עומדים אצל הסופר וכמו בגדול עע"ג דמצטרף כונת העעיג לכתיבת הסופר ומצד שליחות על הלשמה ס"ל דצריך דעת שניהם אבל הכתיבה גופא גם בלא שליחות ומצד עיקר הדין הי' אפשר להסופר לכתוב גם בלא שליחות כלל, ורק על עשיית הלשמה פליגי אי צריך רק דעת הבעל וכמו בגט או צריך גם דעת מקנה שיכתוב גם מדעתה בתורת שליחות על הלשמה, ומיושב לפ"ז מה שהקשה התו"ג בר"פ כל הגט מהא דאמרינן בריש מכלתין לפי שאין בקיאים לשמה, אבל בשאר הלכות בקיאים וא"כ להסוברים דבעינן שליחות הרי החששות שם שמא הסופר כתב להתלמד או דילמא אשכח גט ששמו כשמו, וא"כ פסול משום שליחות בלא הפסול דלשמה ובשאר הלכות בקיאים, וכן קשה מהמשנה דר"פ כל הגט דשמע קול סופרים פסול משום שלא לשמה, ותיפ"ל דפסול משום שליחות, יעו"ש ולפמ"ש ניחא דגם דין השליחות הוא משום פסול דלשמה והיינו דוכתב דקאי על הבעל לא על עצם הכתיבה קאי שצריך הבעל לכתוב רק על הלה דלשמה הוא שצריך עשיית הבעל את הלשמה או בשליחותו וכשאין בקיאים לשמה ליכא גם הפסול דשליחות.
גם מה שהקשה הגט מקושר להשיטות דציווי הבעל הוא דבל"ז הוי שלא לשמה א"כ מ"ט דמאן דס"ל דבש"ק לא בעינן דעתה דהרי כמו בגט צריך דעתו ובל"ז לא חשיב לשמה משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא ה"נ בש"ק דצריך גם רצונה להתקדש יצטרך ג"כ דעתה ובל"ז הוי שלא לשמה, וגם למה צריך למיליף ש"ק מגט דבעינן דעת מקנה הרי טעמא חדא הוא דלא חשיב לשמה ע"ש שנשאר בצ"ע והנה לבך כי י"ל דעיקר בע"ד לעשיית הלשמה הוא רק מי שנותן השטר דהוא מקרי דעת המתחייב בגט ובש"ק כמש"ל עוד י"ל כמו שהערני קצת מבה"י דהא דבלא ציווי הנבל לא חשיב לשמה אין זה מצד הסברא דכיון שהסופר והעדים אומרים מפורש לשמה מדוע לא מקרי לשמה ורק דהוא מגזה"כ בגט וכמבואר ברמב"ן ר"פ כה"ג ז"ל דהשתא דכתיב לה גלי על וכתב דלאו משום כתיבתו קפיד אלא דאינו כרות לשמה אלא כשכתבו הבעל או אחר ברשותו אע"פ שאינו שליח ממש ע"ש, ולהכי שפיר פליגי בש"ק אי ילפינן בעל מבעל או מקנה ממקנה ולפי"מ שבארנו דגם להסוברים דבעינן שליחות היא ג"כ על הדין דלשמה הנפ"מ בין השיטות הוא רק בזה דהסוברים דל"ב שליחות סגי הלשמה של הסופר רק שיהי' ברשותו וע"י ציוי' ול"צ לעשותו לשליח על הלשמה ולהסוברים דבעי שליחות צריך שיעשה את הסופר לשליח על הלשמה.
ג)
ועפ"י הרמב"ן הנ"ל נלע"ד ליישב קושית הפ"י (דף עא) על השיטות דלא בעינן שליחות בכתיבה א"כ מ"ט דר"י שם דאם נשתטה המגרש אין כותבין אלא לכשישתפה דבשלמא אי בעינן שליחות י"ל דליכא מידי דאיהו ל"מ עביד ושלוחי' מצי עביד אבל אי ל"ב שליחות קשה והנה באמת לא מצינו הך סברא דכ"מ דל"מ עביד ל"מ שליח רק בשעת מינוי השליחות אבל כשמינה השליח בעת שהי' בריא ונעשה כמותו י"ל דלא בטל ממנו כח השליחות גם כשהמשלח נשטתה וכדעת הרמב"ם דס"ל באמת דמה"ת כותבין ונותנין ג"כ לאלתר והיינו מה"ט דכבר נעשה כמותו ודוקא כשמת המשלח לא יתנו לאח"מ דליכא מגרש ובשטרי ממון כבר חל רשות יורשין וכמ"ש הקצות (בסי' קפ"ח) והטור דס"ל דמה"ת אין נותנין כשהוא שוטה אין לומר דפליג ע"ז וס"ל דאף אחר המיצוי שכבר חל עליו דין שליח בכ"ז כשאח"כ נשתטה המשלח בטל דין שליח ממנו דא"כ כשנשתפה הי' צריך מינוי מחדש וכן מצינו (בדף כ"ג) דכשהשליח נשתטה וחזר ונתפקח ל"צ מינוי חדש ול"א דבטל שליחותו ועכצ"ל דטעם הטור דנהי דהשליחות לא בטל אבל על הרצון של המשלח ל"ש דין שליחות שיהי' הרצון של שליח כרצון המשלח ואם עשה שליח לגרש ואח"כ אמר שאין רצונו בשעה זו לגרש אף שלא ביטל שליחותן בכ"ז אין יכול השליח לגרש, וכמ"ש להלן, ורק דבכ"ד לא חיישינן דילמא חזר מרצונו הראשון והשליחות אין חל רק על מעשה הנתינה וכונת הגירושין, שיהי' כעשית המשלח וכונתו אבל על הרצון לא שייך שליחות וע"כ בעינן שיהי' המגרש בר רצון בעת הנתינה של השליח אבל כשנשתטה ואינו בר רצון לא מהני הגירושין. (וישן מקרי בר רצון דעדיף מסמיא בידו כמבואר שם דר"ל מדמי לישן באחזו קורדייקוס ור"י מדמי לשוטה) ולפ"ז ניחא קושית הפ"י דגם על הכתיבה אף דא"צ שליחות, אבל דגזה"כ דאינו כרות לשמה אא"כ כשכתבו בעל או אחר ברשותו כמ"ש הרמב"ן הנ"ל דמה"ט אין מועיל חף כשכתב הסופר מפורש לשמה וכיון דהמגרש הוא הבעלים על עשיית הלשמה בעינן שיהי' בר רצון אז בעת הכתיבה שיהי' נעשה הלשמה עפ"י דעתו ורצונו אף דלא בעינן שליחות דוקא אבל הרי בעינן דעתו ורצונו דהא גם אי בעינן שליחות הרי נתבאר דהשליחות לא נתבטל כשנשתטה המשלח וקשה גם על הנתינה מ"ט אין נותנין לאלתר להטור מה"ת וע"כ דהעיקר הוא משום דבעינן שיהי' בר רצון ולזה אף בכתיבה דל"ב שליחות אבל כיון דאינו כרות לשמה רק ע"פ דעתו ורצונו בעינן שיהי' בר רצון בעת הכתיבה ולא מהני מה שציוה בהיותו בריא כמו דלא מהני על הנתינה רצונו הקודם אף דהשליחות לא נתבטל רק משום שיהי' בר רצון בעשית המעשה וה"נ על החתימה בעינן שיהי' בר רצון כנ"ל.
ד)
וברשב"א שם הביא בשם התוס' דרך על הכתיבה הדין דאין כותבין אלא לכשישתפה אבל הנתינה יוכל ליתן גם כשהוא שוטה וכבר תמה ע"ז הפ"י דהא עיקר שליחות בעינן על הנתינה והיא קושיא עצומה.
והנלע"ד דהנה בדין מילי לא ממסרי לשליח אי הוא גם על שליח הראשון דאין יכול לעשות שליח על מילי כמו להקדיש כבר מפורסם בשם המרי"ט דס"ל דאין יכול להקדיש ע"י שליח, והגרע"א ר"פ השולח תלי זה בהדין דאומר אמרו דאם א"א כשר היינו משום דזה הוא שליחות הראשונה שהבעל משלחו לאמר לסופר לכתוב ולמ"ד דאומר אמרו פסול ע"כ דס"ל דגם שליחות הראשון אין נתפס על מילי והקשה לפ"ז לשיטת מהר"י מארדיש דשליח הולכה בקדושין אין יכול לעשות שליח אף בקידש בשטר דהוי מילי משום דצריך דעתה ואין ביד השליח לגמור שליחותן דשמא לא תתרצה א"כ למ"ד אומר אמרו פסול שליחות בקדושין איך משכחת גם בשליח הראשון ע"ש וקושיא זו יש להקשות ג"כ לכמה פוסקים דס"ל דשליח קבלה בגט אין יכול לעשות שליח אחר דהוי מילי א"כ שליח קבלה הראשון איך משכחת, והב"מ הקשה על המרי"ט דא"כ איך עושה שליח להסופר לכתוב גט, והשיג עליו הגרע"א דהתם מצוהו לעשות מעשה דהיינו הכתיבה אבל אם מצוה לעשות מילי כמו באומר אמרו לא מהני ע"ש ומה דק"ל להגרע"א משליח הולכה בקדושין נראה כונתו דכיון דס"ל דאף שנותן לו שטר כיון דצריך דעתה לא חשיב מעשה א"כ אינו מצוהו לעשות מעשה, ומה"ט לא הקשה הגרע"א מכל שלית קבלה להפוסקים דא"י לעשות שליח אחר כנ"ל דהקבלה מקרי מעשה ואולם לענ"ד גם קושית הגרע"א ל"ק דודאי גם להר"י מארדיש הקדושין מקרי מעשה והיינו בעת שמקדשה ודאי דהוי מעשה, ורק דס"ל דקודם הקדושין אין להשליח מעשה אף שיש בידו שטר כיון דצריך דעתה ואין ביד השליח לחוד לגמור השליחות שמא לא תתרצה ע"כ לא מקרי מעשה והוי רק מילי ומה"ט אין יכול לעשות שליח אתר אבל השליח הראשון כשמקדשה ודאי דחשיב מעשה, והכלל בזה דהנה בכל שליח הולכה בגט חל דין שליחות על השליח תיכף כשמינהו לשליח אף קודם נתינת הגט וראי'.
מזה גופא דיכול לעשות שליח אחר אף כשהבעל לא ציוה לו לעשות שליח, אך כיון דנעשה כהמשלח על הנתינה וחל עליו דין שלוחו כמותו מיד שמינהו וע"כ יכול לעשות שליח ובזה ניחא מה שראיתי מקשים דלמה צריך קרא דהשליח עושה שליח כיון דשלוחו כמותו ולהנ"ל ניחא דבל"ז הו"א דהשליחות אין חל רק כשעושה המעשה דהיינו כשנותן הגט וא"כ לא הי' יכול לעשות שליח אחר דעדיין אינו כהמשלח ולהכי אשמועינן דהשליח עושה שלית דמיד חל על השליח דין שלוחו כמותו ולזה ס"ל דבש"ה בקדושין דצריך דעתה ואין ביד השליח לגמור השליחות חשיב מילי ואין יכול לעשות שליח אתר ומשום דלא חל עליו מיד דין שליחו כמותו ורק כשמקדשה דאז עושה מעשה חל השליחות והקדושין כאחת, ומיושב קושית הגרע"א וכן ל"ק משליח קבלה איך משכחת וגם קושית הב"מ הנ"ל דודאי בשעת הקבלה מקרי מעשה ואז חל עליו דין שליחות וכן בכתיבת הגט כשהסופר כותב הוי מעשה, ואך קודם כתיבתו אין עליו דין שלוחו כמותו שיהי' ביכלתו לעשות שליח אחר לכתוב דהוי מילי וכן בשליח קבלה קודם הקבלה הוי מילי וע"כ אין יכול לעשות שליח אחר, דאכתי לא חל עליו דין שליחות רק בשעת הקבלה ועפ"ז מיושב שפיר שיטת התוס' שהביא הרשב"א דרק בכתיבה אין כותבין כשנשתטה המשלח אבל לא בהנתינה ומשום דס"ל כהרמב"ם דהשליחות לא נתבטל כשנשתטה המשלח וכדמוכח מהא דא"צ מינוי מחדש וכנ"ל וע"כ השליח יוכל ליתן גם כשהמשלח נשתטה בעת הנתינה כיון דחל עליו דין שליחו כמותו תיכף כשמינהו, אבל בכתיבה דהוי רק מילי ולא חל עליו דין שליחו כמותו בשעת המינוי כנ"ל ורק בשעת הכתיבה דאז הוי מעשה אז חל עליו דין השליחות וע"כ אם בשעת הכתיבה נשתטה המשלח ל"מ לחול עליו דין שליחות ועפ"ז ניחא ג"כ מה דמדמה בירושלמי בזרק לה גט ואמר שיחול הגט למחר ואחזו קורדייקס פלוגתא דר"י ור"ל והרשב"א שם כתב דמהירושלמי סתירה לשיטת התוס' דמשמע דגם בנתינה פליגי ע"ש ולהנתבאר א"ש דבשליח הרי כיון שחל עליו דין שליחו כמותו מיד ע"כ יכול השליח ליתן הגט דלא נתבטל השליחות ופלוגתת ר"י ור"ל הוא רק על הכתיבה משום דצריך שיחול השליחות בעת הכתיבה ואז כבר אחזו קורדייקס וזה הוא דמדמה הירושלמי דכמו כן בחלות הגט לאחר ל"י אף דנתנו כשהוא בריא משום דבעינן דבחלות הגט יהי' בריא כמו על חצות השליחות בעינן שיהי' בריא.
ה)
ואפשר לישב בזה הרמב"ם (פ"ט מגרושין) נתיחד עמה אחר שאמר להם לכתוב ולחתום לא יכתבו כו' ואם כתבו ונתנו לה אינו גט ועיין במ"מ הטעם דפסול מה"ת דחיישינן שמא ביטל השליחות ובמ"ל (פ"ג ה"ה) הקשה מזה עמ"ש הטור (בסי' קמ"ח) דאם שלח ביד שלית ונתיחד עמה אחר שנתנו להשליח ונתנו לה הר"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכתב דהמדקדק בשורש הדברים יראה דאין חילוק בין נתיחד קודם הכתיבה או לאחר הכתיבה ע"ש והיא קושיא עצומה ואם הרמב"ם פליג על דין הטור למה כתב הרמב"ם דוקא בנתיחד קודם הכתיבה. ובמ"מ שם פ"ט הקשה מגט ישן דאם נתגרשה תנשא ותירץ דהתם הוא עצמו עושה מעשה הנתינה (כצ"ל וט"ס שם) אחר היחוד אבל כאן אחר שנתיחד אין עושה כלום וכונתו דאף דבשעה שנתיחד ביטל רצונו לגרשה מ"מ אח"כ כשנותן לה אחר היחוד הרי הגרושין בהכשר ולכאורה קשה דאמאי לא חיישינן שמא ביטל הגט עצמו כשנתיחד דפסק הרמב"ם (בפ"ו הכ"א) דאין חוזר ומגרש וצ"ל דלא חיישינן לזה דלמה צריך לבטל הגט גופא הרי הגט בידו וכשלא ירצה לגרש לא יתן לה ורק כשנותן לשליח הוא מוכרח לבטל השליחות כשנתיתד וחזר מלגרש וגם מדהוא עצמו נותן לה יש לנו הוכתה שלא ביטל דאין חשוד לקלקלה אבל קושית המ"ל הנ"ל ק"ט ועפמש"ל ניחא דהא דחיישינן בנתיחד שמא ביטל השליחות הוא רק ספק השקול וע"כ כשכבר נכתב הגט וחל אז על השליח דין שליחות על הנתינה דכבר יש גט בידו ול"מ מילי, וע"כ לא חיישינן שמא ביטל השליחות דמוקמינן אחזקה שהוא שליחו ולא נתבטל השליחות (וכיוצא בזה כתבו האחרונים על קושית הב"ח בסי' ק"מ] בכל שליח קבלה דהגט חוב לה אמאי לא חיישינן לביטל השליחות ותירצו דמוקמינן השליח על חזקתו) אבל בנתיחד קודם הכתיבה דנתבאר דכיון דהוי מילי לא חל דין שליחות מיד רק בשעת הכתיבה וליכא חזקת שליח קודם הכתיבה וע"ר חיישינן שמא ביטל השליח ומוקמינן לה בחזקת אשת איש ול"ק ג"כ מה שהקשינו מגט ישן דילמא ביטל הגט עצמו, די"ל דמוקמינן הגט על חזקתו, (ולפמש"ל דגם בשליח קבלה להפוסקים דל"מ משוי שליח אחר דהוי מילי לא חל דין שליח עליו מיד רק בשעת הקבלה נסתר תירץ הנ"ל על קושית הב"ח דל"ש לאוקמי' על חזקתו דאכתי אין עליו חזקת שליח).
ו)
והנה בעיקר מש"ל דבשליח קבלה דהוי מילי השליחות חל בשעת הקבלה ולא מיד מצאתי אחז"ר בס' פרשת מרדכי (סי' מ"ז) שכ"כ דבש"ק דהוי מילי לא חל השליחות מיד וכתב זה הכלל השליח לעשות פעולה מתחיל השליחות מיד אבל שליחות לקבל הפעולה כ"ז שלא נעשה הפעולה אין כאן שליחות עד קבלת הפעולה וכתב שהוא נכון וברור ועפ"ז חידש שם דין חדש דאשה שאמרה לשליח צא וקבל לי קדושין ממי שיש לו אחותה אם מתה אחותה וקיבל השליח הקדושין בעבורה מהני ול"א כ"מ דל"מ עביד למ"מ שליח כדאמרי' בנזיר בשליח הולכה דשם השליחות חל מיד צריך להיות עכשיו מצי עביד אבל בש"ק דחל השליחות בשעת הפעולה ל"ב מצי עביד השתא ע"ש ולע"ד לא אבין דגם בש"ה נימא אף דאין חל שליחותו עכשיו משום דל"מ עביד השתא יחול השליחות אח"כ וע"כ דזה הוי כדשלב"ל דכשם שאין חל קנין בדשלב"ל כן אין חל שליחות בדבר דל"מ עביד השתא דהוי כדשלב"ל) ואולם ק"ל דלפ"ז גם בשליח הולכה בקדושין להשיטה דהוי מילי לא חל השליחות מיד כמש"ל וקשה מקדושין (דף מ"ג) דהאומר לשלשה צאו וקדשו לי האשה בה"א כולם שלוחים ואין שליח נעשה עד ומוכת מזה דגם בשליח הולכה בקדושין חל עליו דין שליחות מיד דהרי השנים אין מקדשין ובכ"ז פסולים להיות עדים משום דנעשו שלוחים וע"כ דחל עליהם דין שליחות גם קודם שעושים הפעולה וביותר יקשה מזה למ"ש בס"א בטעמא דהטור הנ"ל (אות ג') דמה"ת אין נותנין כשהמשלח שוטה משום דבכל שליחות אין השליחות חל רק בשעת עשית הפעולה ולפני עשייתו אין לו שום הקנאה וחלות שליחות וע"כ אין כותבין ונותנין כשהמשלח שוטה דע"ז ק"ט מסוגיא הנ"ל, וגם יקשה מהא דשליח הולכה בגט עושה שליח ומוכח ע"כ דבכ"ד ודאי דהשליחות חל מיד (ורק במקום דאין שליח עושה שליח כמו בכתיבת הגט ובש"ק וכן בש"ה בקדושין להשיטה דאין עושה אפל"כ דלא חל מיד וכמש"ל, אבל על ש"ה בקדושין קשה מסוגיא הנ"ל) ואולי י"ל דזה תליא בזה דכבר חקרו האחרונים בהא דשלוחו כמותו אם השליח עומד לגמרי בכ"ד למעשה שליחותו כהמשלח וידו וגופו של השליח הוא ממש כיד המשלח או דרק להפעולה ששלחו הוא כמותו ובאו"ש תלי' בזה המחלוקת של הפר"ח (בסי' ק"כ) אי מהני הגט בנייר של השליח או בהקנה מטלטלין אגב קרקע של השליח וגם הפלוגתא דשליח אין נעשה עד ג"כ תלי בזה כדאמרי' שם דהוי כגופו, אבל לפי"מ דקיל"נ דשליח נעשה עד היינו דלא הוי כגופו רק על הפעולה ששלחו הוא כאילו עשה הוא, ועפ"ז י"ל דמש"ל דבשליח הולכה בקדושין להשיטה דאין עושה שליח דהוי מילי אין חל שליחותו רק בשעת הקדושין דאז עושה מעשה זה הוא רק לפי"מ דפסקינן דשליח נעשה עד ולא הוי כמותו רק על מעשה הקדושין אז אמרי' דכיון דהוי מילי לא חל עליו דין שליח רק בשעת הפעולה דאז הוי מעשה אבל למ"ד דאין שליח נעשה עד דהוי כגופו ממש לכ"ד הנצרך למעשה שליחותו אז באמת חל עליו דין שליח מיד להיות כגופו וגם יכול לעשות שליח בש"ה דקדושין (וביותר י"ל דעיקר חידושו של המרי"ט דגם שליח הראשון ל"מ במילי הוא רק אי השליח לא הוי כגופו ממש דע"כ י"ל דעל מילי לא נתפס דין שלוחו כמותו, אבל אי נעשה כגופו ממש י"ל דגם במילי נתפס השליחות להיות ידו כידו ופיו כפיו וכשהקדיש השליח חל ההקדש ובזה יתיישב הקושיא העצומה שהקשה הב"מ והגרע"א על המרי"ט מפלוגתא דר"י ור"י בהפרת נדרים אם אפשר ע"י שליח דהוי מילי ולהנ"ל י"ל דהם אזלי כתנאי דסברי דאין שליח נעשה עד דהוי כגופו וע"כ גם במילי אהני) ועפ"ז ניחא מש"ל דש"ה בקדושין לא חל דין שליח רק בשעת הקדושין ול"ק מסוגיא דקדושין הנ"ל דלפי"מ דפסקינן דשליח נעשה עד דלא הוי כגופו ורק על מעשה הפעולה וע"כ אז חל עליו דין שליח ולא מקודם ומשום דהוי מילי ואב"ו תליא ואפ"ל דזה הוי ג"כ סברת ר"א בקטנתו (בדף כ"ט) דאם מת שליח ראשון בטל גם השליח השני אשר אינו מובן מדוע יתבטל ולהנ"ל י"ל דהוי ס"ל דשליח הוא כגופו ממש ומקבל עליו כל הכח של הבעל לענין פעולת הגרושין וע"כ ס"ל דהשליח השני הוא של הראשון ולא של הבעל דגם לענין זה הוא כגופו שהשליח שעושה יחשב לשליח שלו ולא של הבעל וע"כ ס"ל דלענין זה נמי הוי כמותו שאם מת בטל שליחותו וס"ל דגם בנשתטה המשלח אין יכול השליח ליתן, וכדעת הטור הנ"ל, וע"ז פריך מר בר אשי אילו מת בעל כו' ומוכח ע"כ דהשליח השני הוא שליחו של בעל דהיינו משום דשליתותו הוא רק עג הפעולה של גירושין אבל לא שיהי' כגופו ממש שהשליח השני יתחשב לשלוחו של ראשון, ולדעת הרמב"ם דס"ל דלא בטל השליחות כשנשתטה המשלח והא דלא יתנו לאח"מ הוא משום דליכא מגרש וכמ"ש רש"י דחל רשות יורשים כנ"ל הוי מצי למפרך על ר"א עדיפא דכשמת השליח הרי איכא מגרש ומ"ט לא יתנו לאח"מ השליח אך לפי שזה אין מוכרח דהא הטור ס"ל באמת דגם בנשטתה בטל השליחות וע"כ פריך לי' להכריח דהוא שלוחו של בעל אך זה יקשה עדיין דמאי ראי' ממת הבעל דהא ליכא מגרש, וע"ז אין שייך דהשליח במקומו וי"ל), ולכאורה יש להעיר (מדף כ"ט ע"ב) דההוא גברא דשדר גט ואמר לשליח לא תיתבי' נהלה עד ל' יום אתניס בגו תלתין יומין א"ל מסור מילך קמי דידן כו' ופריך הגמ' והא שליח שלא ניתן לגרושין הוא ומשני כיון דלבתר ל' מצי מגרש כשליח שניתן לגרושין הוא דמוכח דאף דלא חל שליחותי' דראשון עד לאחר ל' מ"מ מצי משוי שליח אולם ז"א דשם י"ל דהשליחות חל מיד והא דאמר דלא יתן קודם ל' הוא כעין תנאי בהשליחות דאף כשכבר הוא שליח יכול הבעל לאמר דבשעה זו אינו רוצה לגרש ואף שאין מבטל השליחות יוכל הבעל לעכב הגירושין וכמש"ל וגם הכא הוא כע"ז דאף שהוא שליח מיד בכ"ז מעכב עליו הבעל שלא יתן קודם ל' וע"כ אמרי' דהוי שליח הניתן לגירושין ומצי משוי שליח אבל אם אין חל כלל השליחות רק בשעת הפעולה ומקודם אין עליו חלות שליח איך מצי למשוי שליח.
ז)
והנה (בדף ס"ג ע"ב) בעי רבא מר"נ כתבו ותנו לשליח מהו ופרש"י לשליח שמניתי והקשה בקצות (סי' רמ"ג) דלמה הוצרך רש"י לזה דאף דמילי ל"מ לשליח אבל אחרי שכבר כתבו הגט תו לא הוי מילי דהרי יש לו כבר הגט ויוכל לעשות שליח על הנתינה ע"ש והנלע"ד עפ"י דאמרי' בדף כ"ט במעשה דאבא בר מניומא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא, והפ"י תמה בזה טובא דנהי דהוא לא יכול ליתן הגט אבל מדוע לא יוכל לעשות שלית למוסרו לאב"מ דאם אין חל עליו דין שליח כלל איך יכול הוא בעצמו למוסרו לאב"מ, ומה שנראה מהפ"י בתירוצו דהבעל בעצמו מינה לאב"מ והוא שליח רק למסור הגט, כמעשה קוף כבר תמה עליו בב"מ דא"כ איך מהימן לומר בפ"נ וראיתי דבר נכון בחי' ח"ס דלכן ל"מ משוי שליח משום דהוי מילי דאע"ג שהגט בידו אבל כיון דענין נתינת הגט לאב"מ הוא מעשה קוף בעלמא דלא בעי ע"ז דין שליחות ועיקר שליחותו הוא רק למנות לאב"מ להיות שליח ע"כ מקרי מילי ול"מ לשליח דרק בכל שליח הולכה הניתן לגירושין להאשה חשיב מעשה דנתינת הגט ליד האשה בעי שליחות וע"כ מקרי מה שהגט בידו מעשה דהיינו שהמעשה היא בכח השליחות אבל מסירת הגט לאב"מ היא מעשה קוף והשליחות הוא לפי"ז רק על המינוי לאב"מ וע"כ חשיב רק מילי ע"ש וצ"ל הא דיוכל למסור לאב"מ גופא, היינו משום דזה מקרי שליחות הראשונה דזה הוא שליחותו למנות לאב"מ שיהי' שליח אבל למנות שליח אחר למנות לאב"מ זה הוא שליח שני דל"מ במילי וס"ל הכא דאומר אמרו כשר משום דזה הוא שליחות הראשונה כנ"ל. ולפ"ז י"ל דברי רש"י הנ"ל דפי' השליח שמניתי דגם שם כיון דאמר תנו לשליח הוי שליח שלא ניתן לגירושין דלא נתן להם רשות ליתן להאשה רק להשליח וע"כ ל"מ משוי שלית דהוי מילי ואף דהוי שליחות הראשונה זה תלי באומר חמרו דלמ"ד דפסול משום מילי גם שליחות הראשונה א"א במיני כנ"ל וע"כ פרש"י לכ"ע להשליח שמניתי ונתינת הגט להשליח ל"ב שליחות דגם ע"י עכו"ם מהני ומ"ש הקצות שהוי מילי עפ"י התורי"ד דש"ה בקדושי כסף ל"מ לשליח ומשום דיכול ליתן כסף אחר וה"נ יוכלו לכתוב גט אחר יעו"ש באורך הוא תמוה, דשם גם הגט השני והשלישי שיכתבו הוא ג"כ מכח הבעל דציוה להם לכתוב וליתן עד שיהי' להם גט כשר דבלא ציווי הבעל א"א לכתוב וע"כ שפיר מקרי מעשה כל הגיטין שיעשו ולא הוי מילי ול"ד לקדושי כסף דיוכל השליח ליתן כסף שלו, וכבר השיגו הח"ס שם: