אור ברסלב
אמרי משה סימן יז

אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי

סימן יז

סימן טז

א)

הנה ק"ל בהא דתנן ריש גיטין דהמביא גט ממדה"י צ"ל בפ"נ ובפ"נ לרבה דס"ל דהטעם משום דאין בקיאים לשמה למה צ"ל בפני נכתב והרי כיון דאמה בפני נחתם תו ידעינן דנכתב ג"כ לשמה, דאל"כ לא הי' העדים חותמין דהרי צריכין לידע שנכתב לשמה, ובטוש"ע (סימן קל"ב, ובב"ש סק"ט) הביא שני דעות אי הע"ח צריכים לידע שנכתב לשמע ע"ש, ומצאתי בריטב"א שהרגיש בזה, וכתב לתרץ דהעדים א"צ לידע בבירור שנכתב לשמה רק הם סומכים על הסופר שאמר להם שנכתב לשמה והעדים סומכים על רוב ספרי דגמירי וע"כ צ"ל בפני נכתב משום המיעוט דלא גמירי ע"פ, ודבריו צריך ביאור דאם נאמן הסופר הרי אומר דנכתב לשמה והוא גמיר בדיני דלשמה, ואם הסופר אינו נאמן איך העדים סומכים עליו, ומהריטב"א משמע דהסופר נאמן רק דילמא לא גמיר, והרי הוא אומר מפורש דכתבו לשמה, והא דבאמת נאמן הסופר בדבר שבערוה צ"ל משום דבידו דהרי כן צ"ל להשיטות דהע"ק א"צ לידע דנכתב לשמה הא דסמכינן על הסופר שכתב לשמה היינו משום דבידו ואין חשוד לקלקל.

ואולם לענ"ד יש להביא ראי' דהעדים החותמין על הגט ע"כ צריכין לידע דהגט נכתב לשמה, מהא דאמרי' בדף י' דעד כותי כשר בגיטי נשים ופריך הגמ' דאחזיק בהא ולא אחזיק בהא אפילו תרי נמי וכן רבא אמר שם דלר"ג מכשיר אף בשני עדיו כותים. והרי כותים חשידי אלפני עור וא"כ נהי דלא חשידי על עדות שקר ומשום דאחזיקי בגיטין שלא יגידו שקר אבל דילמא חתמו שלא לשמה, ומוכח ע"כ מזה דאם העדים חותמין שלא לשמה מקרי עדות שקר, ומשום דעדי הגט שחותמין מעידים שהגט כשר, ולא אמרי דהגדתם בגט הוא רק שנכתב בציווי הבעל, ואם חותמין שלא לשמה לא הוי שקר רק עוברים ולפני עור, דא"כ יפסלו עידי כותים, וע"כ דחתימת העדים בגט הוא שנעשה הגט בהכשר, ואם יחתמו שלא לשמה מקרי עדות שקר וע"כ כשרים כותים בגט משום דלא חשידי לשקר בגט וממילא מוכח ג"כ דהעדים צריכים ג"כ לידע שנכתב ג"כ הגט לשמה, כיון דהגדתם הוא שהגט נעשה בהכשר, וזה לא מסתבר דרק על החתימה לחוד אם יחתמו שלא לשמה מקרי עדות שקר ומשום דלא הועילו כלום בחתימתן אבל אינם מעידים שנעשה השטר בהכשר, דאם לא מקרי כלל הגדה כשחתמו שלא לשמה א"כ כ"ש דלא עברו על עדות שקר כשחותמין שלא לשמה, וע"כ דמעידים שנעשה השטר בהכשר וע"כ כשחותמין שלא לשמה מקרי עדות שקר וא"כ ע"כ דצריכים לידע ג"כ שהכתיבה בהכשר ועיין כתובות (דף כ"ד ע"ב) דפליגי אי יש להעלות משטרות ליוחסין כשכתב בשטר אני פלוני כהן לויתי, משום דאכולה מילתא דשטרי מסהדי, ואף לפי"מ דאין מעלין משטרות ליוחסין, היינו משום דאין זה נוגע להכשר השטר, אבל במה שנוגע להכשר השטר לכ"ע אמרי' דמסהדי שנעשה השטר בהכשר, וכן מתבאר מהתוס' שם דמה"ט היכא דהוחזקו שני יוסף ב"ש חותמין כהן משום דצריך להכשר השטר ע"ש.

ב)

ולכאורה יש ראי' מהא דאמרי דאין עידי הגט חותמין זה בל"ז גזרה משום כולכם ותיפ"ל דאם חותמין זה בל"ז הרי ליכא שני עדים שחתמו לשמה דנהי דעל דעת המתחייב איכא עכ"פ שני עדים לעשותו שטר דכ"א מעיד שנעשה בציווי הבעל. אבל מנ"ל דחתמו לשמה וע"כ דהעדים שחותמין שלא לשמה עוברים על לא תענה עד שקר, דעדותם הוא ג"כ שנעשה הגט בהכשר, וע"כ גם כשחותמין זה בל"ז איכא ב' עדים על לשמה דהא שניהם מעידים שנעשה בהכשר וחתמו לשמה, ואולם ז"א דהרי עדיין יקשה על כתיבת הסופר להשיטות הסוברים דאין הע"ח צריכין לשמוע שהסופר כותב לשמה ועכצ"ל דא"צ עדים על כל פרטי הכשר הגט, וסמכינן דמסתמא עושה בהכשר דישראל אין חשוד להכשיל משום לפ"ע, וכמו דאמרי' לגבי בעל דאין חשוד לקלקלה, או משום דבידו מהימן ע"א וכנ"ל, אבל כותים דחשידי על לפ"ע קשה כנ"ל ומוכח ע"כ דעוברים על לא תענה כחותמין שלא לשמה.

ג)

ועפ"ז יש לדון במ"ש הגרע"א להסתפק אי בעינן שכל העדים החותמין על הגט אף כשיש יותר משני עדים בעינן שכולם יחתמו לשמה, או דסגי רק כשיש ב' עדים לשמה, ופשיט לי' ממה דקשה במה דפריך בדף ד' אי ר"מ חתימה בעי כתיבה ל"ב והרי למ"ד כתב סופר ועד כשר כיון דסמכינן אכתב סופר לעד א"כ להכי בעי לשמה משום החתימה דבעי לשמה, והוכיח מזה דכל שיש שני עדים לשמה ל"צ יותר, ואולם לפ"מ שהוכחנו דהע"ח מעידים שהגט נעשה בהכשר ואם לא חתם לשמה עובר בלא תענה ולפ"ז גם כשיש הרבה עדים צריכים כולם לחתום לשמה, דהרי כ"א מעיד בחתימתו שנעשה ע"י חתימתו בהכשר ולשמה, ואין עד יוכל לסמוך על חבירו בחתימתו דכל אחד מעיד שע"י חתימתו נעשה הכשר הגט, אבל בכ"ז קושית הגרע"א מתישב דאף דכתב סופר ועד כשר אבל עכ"פ הסופר איני מעיד על הכשר הגט וע"כ כשיש שני עדים חתומים כמו דאיירי משנתינו דאומר בפני נחתם וע"כ פריך הגמ' שפיר שלר"מ דהכתיבה א"צ לשמה אז אין צריך הסופר שיכתוב לשמה אחרי שיודע שיחתמו על הגט שני עדים דרק העדים צריכים כולם לחתום לשמה אף כשיש כבר עדים שחתמו לשמה משום דכל אחד מעיד בחתימתו על הכשר הגט ושעל ידי חתימתו נעשה הכשר הגט, ואין יוכל לסמוך מה שיש עדים בלעדיו אבל הסופר שאינו מעיד על הכשר הגט א"צ לכתוב לשמה והא דכתב סופר ועד כשר מה"ת אף לר"מ דהכתיבה לא בעי לשמה והחתימה בעינן לשמה, וא"כ דילמא לא כתב לשמה, היינו משום דבגט שיודע הסופר דלא יהי' רק ע"א חתום, אז יודע הסופר שצריך לכתוב לשמה משום החתימה דיצטרף כתיבתו להעד, אבל כשיש עדים שנים תו א"צ לכתוב לשמה כמ"ש הגרע"א אבל מה שדייק מזה הגרע"א דגם בעדים החותמין א"צ רק שנים לשמה, בזה יש לומר כמ"ש דכל העדים צריכים לשמה, משום דזה ג"כ בכלל הגדתם שעושים הכשר הגט ע"י חתימתם, ולר"מ הגדת העדים בגט הוה רק שע"י חתימתן לחוד נעשה הכשר הגט ובציווי הבעל ועל הכתיבה אין מעידים כלל דהכתיבה א"צ לשמה וגם א"צ שליחות לכמה שיטות אולם לר"א דהכתיבה צריך לשמה, הע"ח מעידים על הכתיבה ג"כ שנכתב לשמה והגט נעשה בהכשר וכמש"ל (ועפ"ז יתישב ג"כ מה שהקשה הפ"י ברפ"ב דכיון דתני במתני' דאם אמר בפני נכתב ולא בפ"נ פסול אף דהחתימה צריך רק מדרבנן לשמה לפי"מ דקיל"נ כר"א כ"ש באמר בפני נחתם ולא בפני נכתב דהכתיבה צריך לשמה מה"ת ודאי פסול ולמה הוצרך הסיפא דפסול, ולפמ"ש ניחא דרבותא גדולה היא דס"ד כיון דאמר בפני נחתם תו ל"צ בפני נכתב דמעידי החתימה ידעינן דנכתב לשמה וכקושית הריטב"א כנ"ל) ושו"ר בהגרע"א שם שכתב דמשמעת הפוסקים דכתב סופר ועד כשר גם באיכא שני עדים בלעדיו, ע"ש והיינו דאם נתקיים רק הכ"ס ועד תו א"צ לקיים יותר, ותמוה לענ"ד דכיון דהוכיח דבכה"ג שיש עדים א"ג לכתוב לשמה ולא מתכוין להעיד א"כ איך סומכין כשנתקיים כתב סופר ועד לחוד הרי הסופר אינו עד כלל ולא כתב לשמה וגם אפשר דלא כתב כלל בציווי הבעל דלר"מ כשר הכתיבה גם בלא ציווי הבעל והוא לא מתכוין להעיד משום שיש עדים אחרים וא"כ איך סמכינן אח"כ כשנתקיים כתיבתו הרי הוא כמזויף מתוכו לר"א כשיש ע"מ וחותמים פסולים וכמ"ש התוס' דף ד' דאף שהמעשה אמת אין לעשות בפסולים והכא הסופר אינו עד כלל ונסמוך עליו בשלמא בעדים החותמים שלא לשמה כשיש עדים אחרים שחתמו לשמה כמ"ש הגרע"א אף שאח"כ אפשר שיתקיימו רק אלה שלא חתמו לשמה מ"מ ל"מ מזויף והיינו לפמ"ש התוס' שם דהא דמקרי מזויף לר"א כשחתמו שלא לשמה משום דגזרינן אטו כתיבה אבל כשיש עדים חתומים לשמה תו לא גזרינן ושפיר יש לסמוך על קיום העדים שלא לשמה דהם ג"כ ע"כ חתמו בציווי הבעל וגם ידעו שיש שני עדים שחתמו לשמה וכדין סמכינן עליהם אבל הסופר דלא נתכוין להעיד כלל כשיש עדים אחרים א"כ איך סומכין עליו בקיומו בצירוף ע"ח וצ"ל דכיון דיודע הסופר שנסמוך עליו בקיומו וע"א, תו מתכוין באמת להעיד ואין כותב רק בציווי הבעל ורק לשמה א"צ לכתוב משום שיש שני עדים בלעדו שחתמו לשמה ומצאו באשפה דכשר לר"מ היינו מסופר שאינו מובהק דלא סמכינן עלי' באמת אבל סופר מובהק אינו זורק ומשמר הגט דיודע דאח"כ נסמוך עליו ובליכא רק ע"א צ"ל להגרע"א דאז כותב באמת גם לשמה שיודע שיצטרף לעדות כתיבתו וצריך לשמה משום החתימה לר"מ אבל תמוה לי מאי ראי' מסתימת הפוסקים דהרי לפי"מ דקיל"נ כר"א ע"כ בעי כתיבה לשמה וע"כ סתמו דסופר ועד מצטרפים אף ביש עדים אחרים אבל לר"מ שפיר י"ל כמש"ל דרק בליכא רק ע"א אז מצטרף הסופר אבל באיכא שני עדים אחרים אז באמת אין מצטרף כתיבת הסופר ומשום דלמא לא כתב לשמה ושפיר פריך הגמ' אי לר"מ כתיבה לא בעי כיון דיש שני עדים ולעולם י"ל דהעדים החותמין צריכים כולם לחתום לשמה וכמש"ל משום דכשאין חותמין לשמה הוי עדות שקר וממילא מיפסלי כל העדים משום דהרי נמצא אחד מהם פסול משום הגדה זו שחתמו בשקר ובטלה כל העדות.

ד)

ואולם יש ליישב קושית הגרע"א אף אי נימא דגם הסופר צריך לכתוב לשמה אף שיש שני עדים שחתמו לשמה וכמו העדים שכולם צריכים לחתום לשמה משום דילמא נסמוך עליו כשיתקיים כתיבתו בצירוף ע"א לבד בכ"ז אם לא כתב לשמה לא יפסול לעדות דלא עבר על לא תענה בזה שלא כתב לשמה דעכ"פ הוא לא מכוין להעיד ולהיות עד ורק דממילא נעשה עד משום דמחזיקנין דהסופרים נזהרים כמו שכ' התוס' ומשום דילמא נסמוך עליו לעד כותב גם כן לשמה דאינו חשוד לקלקל ולהכשיל ולעבור על לפני עור אבל על לא תענה לא עבר וע"כ פריך הגמרא שפיר דלר"מ כתיבה לא בעי דאף שהוא לא כתב לשמה בכ"ז לא מפסל לעדות ומתקיים הלשמה ע"י שני עדים החתומים אבל אחד מהעדים שחתם שלא לשמה ועבר בלא תענה כנ"ל ונעשה פסול ושוב פוסל כל העדים, ואף אי נימא דגם הסופר עובר בלא תענה בכ"ז לא מפסלי השאר עדים דלא מקרי הגדתם כאחת דהחותמין בשעת חתימתן היא הגדת עדותם והסופר עיקר הגדתו וסהדותי' הוא רק בשעה שמוסר הגט דבשעת כתיבתו אין מעיד כלל וע"כ לא מפסלי החותמים משום נמצא אחד מהם קו"פ וכן מוכח קצת ממה דפשוט דאפילו רשע כשר בכתיבת הגט והרי למ"ד דכת"ס ועד כשר יופסל גם כשיש שני עדים מטעם נמצא אחד קו"פ.

ה)

ואולם דבר זה אי העדים בשעת חתימתן מעידים או בשעה שיצאה השטר מידם להבע"ד צ"ע דהנה התוספת בדף כ"ג ד"ה אימא דמוקי המשנה דכל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול כר"מ ותני שנחתם והקשו דהא קתני שמע קול סופרים מקרין ובגמ' מוקי בסופרים העשוים להתלמד ותירצו דדרך סופרים לכתוב ולחתום גט כדי להתלמד ושמענן מזה חידוש גדול דהעדים יכולים לחתום קודם דעת המתחייב וציווי המתחייב הוא בשעת נתינת השטר מידם שלא יופסל משום מפ"כ ולכאו' קשה ע"ז משטר שלוה בו ופרעו דאין חוזר ולוה שכבר נמחל שיעבודו ומדוע לא יוכל הלוה ללות עוד הפעם בזה השטר וכמו בחתמו מקודם להתלמד וצ"ל עפמ"ש בסימן הקודם (אות ד') דחתימת העדים צריך שליחות בכל השטרות וע"כ בחתמו להתלמד אכתי לא עשו שליחותן ושליחותן מתקיים במה שמוסרים לו השטר ואז הוא הגדת העדים ושליתותן, אבל בלוה ופרע דכבר עשו העדים שליחותן בהלואה הראשונה ע"כ שוב ל"מ עדותם על הלואה השני' ועיין בח"מ (סימן ל"ט סעי' י"ג) דאין כותבין שטר למלוה בלא לוה אף כשאומר חתמו ויהיה בידכם השטר עד שיצוה הלוה ליתן דחיישינן להערמה והקשה התומים דתיפ"ל דהוי מפ"כ כשחתמו בלא ציווי המתחייב ולהתוס' הנ"ל לק"מ דהעדים רשאים לחתום קודם ציווי המתחייב וכמ"ש התוס' דחותמים להתלמד ועיקר הגדתם הוא במסירת השטר וראיתי בנתיבות שם שתירץ כן מדעת עצמו ולא הביא התוס' הנ"ל והביא מ"ש התוס' דף ד' ד"ה מודה דכשחותמין על נייר חלק פסול גם בשאר שטרות וכתב דאפשר דזה כתבו אי עבחז"ל, א"נ דעל נייר חלק אין כאן הגדה כלל אבל מה שחתמו קודם ציווי המתחייב מהני במה שאומר אח"כ תנו ע"ש ובשיטת התוס' שלא יסתרו דבריהם בדף כ"ג הנ"ל ע"כ צ"ל כן אבל בריטב"א ריש מכילתין מבואר דגם בחתמו על נייר חלק מהני דביאר שם הא דמהני בפ"נ וא"צ לשאול על לשמה, משום דכשמצוה הבעל לסופר לכתוב ולחתום לגרש אשתו והם עשו היינו לשמה וא"צ לכונה אחרת (והיינו כהשיטות דא"צ לאמר לשמה מפורש) והא דחיישינן משום לשמה היינו דילמא כתב סופר תופסי גיטין להיות מוכנים כשיבוא מי שירצה לגרש ואף דודאי הניח שמו ושמה דלא ידע מי יהיה המגרש אך כתב הרי את מותרת לכ"א דהוא מתורף הגט ולא ידע דזה בעי לשמה וע"כ כשאומר בפ"נ ונחתם שמו ושמה וכל התורף ע"כ היה מגרש שציוה לכתוב לו דאל"כ לא הי' כותב השמות וא"כ ממילא הוי לשמה וא"צ לשאול והא דחיישינן על העדים לשמה היינו ג"כ דילמא כתב הסופר תופסי גיטין ומניחם שמו ושמה וחותמים אותו שיהי' מזומן כשיבוא מי לגרש ויכולים העדים לעשות כן דבכה"ג ליכא שקרא ונמצאת חתימה זו עכ"ל ומבואר דגם על נייר חלק יכולים לחתום דהיינו קודם כתיבת התורף. ורק בגט פסול משום לשמה ומשום דעיקר הגדתם ושליחותם הוא בשעה שמוסרים השטר ולמ"ד עבחז"ל עכצ"ל דס"ל דהגדת החתומים הוא משעת חתימתן וכמ"ש הנתיבות הנ"ל ורק לשיטת התוס' בב"מ (דף כ') דעבחז"ל הוא תקנת חז"ל אינו מוכח כ"כ, אבל לפי"מ דמשמע משאר ראשונים דהוא מצד הדין דהקנין נעשה ע"י השטר גם קודם המסירה ומטי לידי' הוא רק תנאי ע"כ דס"ל דהגדת הע"ח הוא מיד כשחותמים.

ו)

ובזה מיושב מה שהקשה הגרע"א ריש מכלתין במה שכ' רש"י ורבנן הוא דאצרוך כגון שנכתב לשם אחד מבני עירו דא"כ כשאמר בפנ"כ לחוד סגי כיון דנכתב לשם האשה הזאת ומה חשש עוד ואי דחיישינן שמא לאחר הכתיבה לבעל האשה הזאת נתנו לאיש אחר ששמו כשמו והוא החתים עליו עדים לגרש את אשתו וחזר ונתן לבעל הזה דא"כ בלאו שלא לשמה פסול דחתימתן לאו כלום דלא העידו על הגירושין של בעל זה ע"ש ולהנתבאר ניחא דיש לחוש שמא נתן אחר הכתיבה לאחר והחתים עליו עדים וכל זמן שלא נתנו העדים לאחר את הגט לא עשו שליחותם ויכולים ליתן להבעל שכתב ומקרי שפיר הגדה שעיקר הוא הנתינה וכמו בחתמו להתלמד שכתבו התוס' דכשר או דנתן אחר הכתיבה להסופר והסופר החתים עליו עדים להתלמד או שיהי' מוכן למי שירצה לגרש ופסול רק משום לשמה, גם מה שהקשה שם הגרע"א על כל חתימה שלא לשמה איך משכחת דלהתלמד גם בשאר שטרות פסול ע"ש חידוש בעיני שכבר הרגיש בזה הריטב"א הנ"ל וכתב דבאמת כשר כשחתמו קודם התורף וגם הוא נגד דברי התוס' בדף צ"ג דבחתמו להתלמד כשר בשאר שטרות ואולם מהתוס' (דף ג') ד"ה ורבנן שכתבו דהחשש הוא דהסופר כתב להתלמד והבעל החתים עליו עדים ולא כתבו דגם העדים חתמו להתלמד, משמע דפליגי על התוס' בדף כ"ג הנ"ל וס"ל כאן דהחתימה להתלמד פסול גם בכל השטרות ועכצ"ל דהבעל החתים העדים וע"ז יקשה דא"כ תו הוי החתימה לשמה ולמה צריך בפ"נ ועכצ"ל כהשיטות דבעי שיאמרו מפורש לשמה והעדים יש מיעוטא דאין בקיאין לשמה ולא אמרו מפורש הלשמה ורק על הסופר הוצרכו התוס' דכתב להתלמד משום דמשמע דספרא דדיינא מגמר גמירי וליכא גם מיעוטא, וכמ"ש הגרע"א ואך דצ"ע כיון דהסופר גמירי איך חיישינן שהסופר נתן הגט להבעל להכשילה ולא יאמר להבעל דלא נכתב לשמה, ולהריטב"א הנ"ל דהחשש על העדים ג"כ שחתמו קודם התורף ניחא דס"ל דאיכא מיעוטא דאין בקיאין בין הסופר ובין העדים וכמבואר מדבריו וע"כ נתנו להבעל אבל התוס' דע"כ ס"ל דהסופר בקי וליכא מיעוטא דאל"כ למה הוצרכו להחשש דלהתלמד והו"ל דהחשש משום מיעוטא דלא בקיאין ולא אמר מפורש לשמה וכמו שמוכרחים לאמר כן על העדים כנ"ל וא"כ קשה איך רשאי שיתן להבעל אף בלא עדים ולא יאמר לו דבעי לשמה וקצ"ע.

ז)

ובעיקר קושית הגרע"א הנ"ל דאין משכחת ע"ח שלא לשמה להסוברים דלא בעי שיאמר מפורש לשמה הי' נלע"ד דבגט בעינן שידעו הע"ח שם האשה המתגרשת ויחתמו לשם האשה המתגרשת ששמה כך וכך. אבל בשאר שטרות א"צ הע"ח רק לשמוע מפי המתחייב שמצוה לחתום אבל א"צ לידע מי המלוה והלוקח המקבל השטר, וע"כ בכ"ד נזכר רק שאין בקיאים לשמה ולא נזכר לשמו משום דלשמו הוא דין בכל השטרות דבעינן שיצוה המתחייב דאל"כ הוי מפ"כ, וא"כ כשמצוה הבעל לחתום הגט דהוא מקרי המתחייב משום דהוא הנותן כמש"ל (בסימן הבא) שוב הוי לשמו וא"צ יותר כונה אחרת כמ"ש הריטב"א אבל בגט צריכים הע"ח לידע שם האשה המתגרשת ולחתום בעדה לשמה דכתיב וכתב לה דהיינו לר"מ החתימה וכשאינם יודעים שם האשה ולא חתמו בעדה היינו שלא לשמה, וממשמעות הפוסקים מתבאר כן דצריכים הסופר והעדים להזכיר שכותבים וחותמים לשמה ששמה כך וכך. וע"כ אף להשיטות דלא בעי שיאמרו מפורש לשמה אבל עכ"פ צריכים לידע שמה ועיין בג"פ ובס' דברי אמת מה שהביאו מהרח"ש באשה שיש ספק בשמותיה דיאמר לסופר ולעדים לכתוב שני גיטין ואם זה תליא בברירה ועכ"פ חזינן דזה לעיכובא שידעו שמה ולא סגי שיאמר הבעל לגרש אשתו אם לא ידעו שמה וזה הוא שלא לשמה בע"ח, ומפני שתירץ זה כ"כ פשוט נראה דהגרע"א לא ס"ל כן וצ"ע.

ח)

וראיתי בא"ש (פ"ג מגירושין) שהביא דברי מהרח"ש הנ"ל דתלי בברירה וכתב דנעלם ממנו הסוגיא בפ' בכל מערבין דאר"י וכבר בא חכם דמתבאר דל"ש ברירה במה שכבר נתברר והוא לא ידע, ול"א א"ב רק במה שצריך להתברר וכמו לאיזה שארצה אגרש דתלוי בחיק העתיד אבל בספק השמות הרי לשעבר ואח"ז הקשה משנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שוין ונתערבו דנותן שניהן לזול"ז ואמרי' שם דלא כר"א דעמ"כ דלא ידעו בהי מינייהו מגרשה אמר אביי נהי דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה לא בעי הרי דלמאן דבעי נתינה לשמה לא חשיב לשמה משום דלא ידעי העדים אף דהוא ענין שעבר וכתב לתרץ דכמו שכתבו התוס' דבגט לכו"ע א"ב משום דכתיב לה שיהי' מבורר בשעת כתיבה וע"כ גם לענין שעבר שכבר הוא בעולם רק שחסר להעדים הידיעה ג"כ א"ב ע"ש (וזה לכאורה סותר השגתו על המהרח"ש ולדבריו אף אם אמר הבעל להסופר והעדים לכתוב גט לאיזה שאמר כבר אביו לגרשה אמרי' דא"ב אף דהוי לשעבר), ולענ"ד ז"א דודאי לענין ע"ח בכה"ג דכבר מבורר כגון שאמר לכתוב ולחתום לאיזה שכבר אמר האב לגרש שפיר מהני לכ"ע אף למ"ד א"ב דהע"ח א"צ לידע מי המתגרשת רק שצריכים לכתוב לשם האשה המתגרשת, ורק באמר לאיזה שארצה דעדיין אינו מבורר אין יכול לחול חלות הלשמה דגט למ"ד א"ב וכמו כל הקנינים דאינם חלים ע"ד שעוד צריך להתברר, (והוא כעין ענין דשלב"ע וכמו לכשאכנסנה אגרשנה דהוי שלא לשמה) אבל כשכבר מבורר ואין חסרון בחלות הכשר הגט דלשמה, תו לא איכפת לן מה שהע"ח אינם יודעים מי המתגרשת דא"צ לידע, כיון שכותבים לשם האשה המתגרשת שכבר נתבררה ע"י האב וכן בנידון המרח"ש בספק בשמותיהם שכותבים שני גיטין אם חשבינן זה ככבר נתברר וכענין שעבר כמ"ש הא"ש שפיר מהני דהחסרון מה שהע"ח אינם יודעים ליכא דא"צ לידע כנ"ל אבל בגיטין שנתערבו דעיקר החסרון דלא הוי נתינה לשמה הוא משום דהע"מ אינם יודעים באיזה גט מתגרשת א"כ מה יועיל מה שהוא ענין שעבר שכבר נתברר הרי עכ"פ הע"מ לא ידעו באיזה גט נתגרשה ומשום זה לא הוזכר כלל בגיטין שנתערבו ענין ברירה דאף אי י"ב גם בגיטין כבכ"ד דלא כחילוק התוס' הנ"ל וכמתבאר ברמב"ם מ"מ הכא הוי נתינה שלא לשמה דהע"מ לא ידעי באיזה גט נתגרשה ולזה ל"ש י"ב ולא מה שהוא ענין שעבר דעכ"פ הע"מ ל"י וזה מקרי שלא לשמה בהנתינה.

גם מה שהקשה מסנהדרין (דף י"ב) דעמדו כולם ונתנו גט להאשה שאמרה אחד מכם קדשני וכן מקדושין (דף נ"ב) דתני טביומא דאחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני דצריכות גט מכולם, והא לא הוי לשמה דאין הע"ח וע"מ יודעים מי המגרש והמתגרשת ע"ש שנתעצם טובא בקושיא זו ונשאר בצע"ג ולע"ד לא אבין התחלה לקושיא זו דהכא שפיר כ"א שכותב גט להמקודשת הרי ממ"נ אם אינה מקודשת לו א"צ כלום, ואם היא מקודשת לי' הרי כותב וחותמים לשמו ולשמה והספק דילמא א"צ כלום שאינה מקודשת לו אין מגרע כלל להלשמה ודוקא בגיטין שנתערבו דהע"מ אינם יודעים באיזה גט והיא צריכה גט בודאי זה מחשב שלא לשמה בהנתינה, וכן לענין ע"ח אם יתערבו שני גיטין קודם החתימה אז החתימה לא מחשב לשמה וע"ז לא מהני גם בענין שעבר ונתברר דעכ"פ העדים לא ידעו כמש"ל אבל הספק דילמא א"צ גט כלל מה זה ריעותא להלשמה על הצד שצריך, גם בעיקר השגתו על הדברי אמת בספק בשמות שכותב שני גיטין דהוי ענין שעבר, יש לעיין לפמש"ל דהע"ח צריכים לחתום לשמה דהיינו ששמה כך וכך ול"מ מה שכותבים סתם לשם אשתו רק שצריכים לידע איך שמה ולחתום לשם זה וכן הסופר, ולזה י"ל דכשיש ספק בשמה והם חותמים והסופר כותב ע"צ הספק אפשר דזה מקרי שלא לשמה וכמו בגיטין שנתערבו, וע"ז ל"מ מה שהוא ענין שעבר וכמש"ל דעכ"פ הם לא ידעו, ולפ"ז גם אי י"ב לא הי' מועל כנ"ל, והד"א תלי זה בברירה ועיין בנו"ב (סי' ק"כ) שהעיר ג"כ על הספק בשמות דהכתיבה מקרי שלא לשמה משום ברירה עשהי"ט ולענ"ד צ"ע בזה דאי בעינן ידיעת השמות בפרוטרט לענין לשמה י"ל דבכה"ג אף י"ב ל"מ וכמו בגיטין שנתערבו דלא תלי' הגמ' בברירה וכנ"ל ואי לא בעינן ידיעת השמות לענין לשמה רק לשם אשתו סתם יהי' שמה כך או כך א"כ לכאורה גם אי א"ב ליכא חשש דהלשמה הוא לשם אשתו המתגרשת ומהירושלמי שהביא הנו"ב שם ג"כ מתבאר דלא תלי בברירה רק משום דאין כרות לשמה. וצ"ע:

תוכן העניינים

אמרי משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה