אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן טז
הרמב"ם פ"א מה' גירושין ה' י"ג כתב מנין שיתננו לה בפני עדים, הרי הוא אומר על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר וא"א שתהי' זו היום ערוה והבא עלי' במיתת ב"ד ולמחר תהי' מותרת בלא עדים, לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה ואפילו בעד אחד אינו גט כלל. ותמוה לענ"ד דלמה הוצרך הרמב"ם טעמים דצריך עדים בגט, הרי בכל השטרות לא נעשה שטר רק ע"י עדים או ע"ח או ע"מ, וא"ל דכונתו דלמה צריך דוקא ע"מ, דהרי שיטת הרמב"ם דגם ע"ח מהני בגט לר"א, וע"כ דהוצרך למצוא טעם למה צריך כלל עדים, ואיך אפשר שיהי' גט בלא ע"ח, ובלא ע"מ, ובשלמא בקדושין צריך ילפותא דבר דבר ממון, לענין קידושי כסף דלא סגי בששניהם מודים, אבל גט דצריך לחול עליו דין שטר, איך אפשר שיהי' בלא עדים כלל, דהרי בכל שטרות לא נעשה בלא עדים, ועיין בלח"מ שמסתפק אי כונת הרמב"ם לגז"ש דדבר דבר או מסברא, ואיך שיהי' קשה כנ"ל.
א)
והנלענ"ד מזה ראי' ברורה למה ששמעתי ממו"ר הגר"ח זצ"ל דשיטת הרמב"ם מתבאר בפ"א ממכירה ה"ז דא"צ כלל עדים בשטרי קנין דז"ל כיצד בשטר כתב על הנייר או על החרס שדי נתונה או מכורה לך וכו' כיון שהגיע השטר לידו קנה אע"פ שאין עליו עדים כלל עכ"ל, ומתבאר מלשונו דאף ע"מ ליכא, ולפ"ז צריך לומר דהא דמבואר דצריך ע"ח או ע"מ בשטרות היינו לענין חשש זיוף של המקבל, אבל אם מודה שנתן לו השטר כשר בלא עדים כלל אף בשטרי קנין, והיינו לפי"מ דקי"ל כר"א דע"מ כרתי אבל לר"מ דעח"כ דוקא ע"כ צריך ע"ח ולא מהני הודאת נותן כמו דלא מהני ע"מ, ודוחק לפרש דכונת הרמב"ם דיש ע"מ ורק ע"ח ליכא, [ומה"ט כשר ביוכל להזדייף כמו חרס וכמש"כ התוס' בכ"ד דצריך להביא ע"מ] דלשון שאין עליו עדים כלל משמע אפילו ע"מ ליכא, ועיין בקצות בסי' מ"ב שכתב דזה פשוט בכל הפוסקים בלא ע"ת וע"מ ובכתיבת סופר שאינו כת"י לא מיקרי שטר כלל אעפ"י שמודה שנתנו ע"ש, אבל מלשון הרמב"ם מתבאר דס"ל באמת כן, אף דזה הוא חידוש גדול ולהלן בדברינו יתבאר דגם הרמב"ן מסתפק בזה דאפשר דמהני בלא ע"ח וע"מ, ועפ"ז שפיר ניחא מה שהוצרך הרמב"ם למצוא טעם למה צריך בגיטין עדים, ועיין ברש"י (דף כ"ד ע"ב) ד"ה ר"א היא דאמר חתימת הגט אינו מן התורה ולא סגי למיתבי' בלא ע"מ דאינהו עבדי כריתות דע"כ בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון ע"ש, דמשמע ג"כ דלולא הילפותא הי' אפשר להיות גט בלא ע"מ וע"ח.
ב)
ועוד נלע"ד ראי' ממ"ש הרמב"ם בריש פכ"ז ממלוה בדין ערכאות דשטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות פסולין, ובכ"מ תמה בשם הריב"ש דהודאות ומחילות דהשטר רק לראי' אמאי פסולים ע"ש שהניח בצ"ע, ובהגר"א (ס' ס"ח) כתב דהרמב"ם מפרש דברי הגמ' בגיטין דפריך אלא שטר מתנה חספא בעלמא, היינו דערכאות לא מרעי נפשייהו רק במכר ושט"ח דהוי מעשה גדול שנתן מעות בפניהם ובזה לא מרעי נפשייהו להעיד שקר אבל בשטרי מחילות והודאות ומתנה שפיר מרעי נפשייהו להעיד שקר, וכ"ה מפורש בפה"מ ע"ש, והנה אמת נכון כן אבל יפלא מדוע נאיד הרמב"ם לפרש כמו שפירשו כל הראשונים דהקושיא על שטר מתנה משום דנעשה הקנין ע"י השטר ולא מהני מה דלא משקרי דעכ"פ ליכא עדים.
ואולם להנ"ל דהרמב"ם ס"ל דשטר קנין כשר בלא עדים כלל שפיר ניחא, דאאפ"ל דקושית הגמ' הוא משום דקנין שטר בלא עדים כשרים ל"מ, דהרי להרמב"ם באמת מהני בלא עדים [ ועיין בתוס' (דף י' ע"ב) ד"ה חספא שכתבו וכן כשר בהודאת נותן שהוא כמאה עדים, שמשמע ג"כ לכאורה דס"ל דכשר בלא עדים. אבל בדברי התוס' אאפל"כ דא"כ גם ע"י ערכאות יהי' כשר, וע"כ דכונת התוס' בכת"י הנותן כמ"ש בתומים ובחו"ג] וע"כ הוצרך הרמב"ם לשיטתי' לפרש דקושית הגמ' דחספא בעלמא משום דחשידי לשקר במקום דליכא נתינת מעות.
ג)
ועיין בהגהת אשר"י דהקשה על הא דכשר ערכאות וא"ת א"כ משה ואהרן אמאי לא מהימני הא ודאי לא מרעי נפשייהו, וי"ל דעכו"ם אינם פסולים מן התורה רק משום דמשקרי והני דלא מרעי נפשייהו מהימנא, וכ"כ במרדכי, וק"ט לפ"ז מאי פריך הגמ' מתנה חספא בעלמא כיון דכשרים להעיד שפיר מהני גם לעשות קנין, ורק לגיטין פסולים משום דלאו בני כריתות וצ"ל דהם יפרשו כפי' הרמב"ם הנ"ל וכמש"נ אבל א"ל דהרמב"ם ס"ל ג"כ כהג"א הנ"ל ומש"ה פי' באופן אחר כנ"ל, דהרי הרמב"ם בפ"ט מעדות כתב דעכו"ם פסול לעדות מה"ת, ועיין בתוס' דנראה דק"ל ג"כ קושית הג"א הנ"ל אחרי דהקדימו דעכו"ם פסול מה"ת לעדות כתבו דהא דערכאות מהימני היינו מתקנת חכמים ולא תקנו חכמים רק לשטרי ראי' ולא לשטר קנין.
ד)
והנה רש"י כתב שם דהו"מ לתרץ דאיירי בע"מ ור"א, ובתוס' שם כתבו דאף בע"מ כיון דס"ל דבגיטין פסול אף בשמות מובהקים דילמא אתי למיסמך ולמסור באפייהו א"כ גם בשטר מתנה פסול משום ה"ט, והוא באמת קושיא גדולה על רש"י, והנלענ"ד דרש"י לשיטתי' דס"ל דעכו"ם כשר מה"ת להעיד וכמתבאר (בד' ט') ד"ה חוץ, וד"ה פסולה דרבנן דרק לגיטין פסולים להעיד לפי שאינן בתורת גו"ק. וכן כתבו התוס' בב"ק (דף פ"ח) בשם רש"י, וקשה לפ"ז דמאי פריך מתנה חספא בעלמא וכמו שהקשינו על הג"א, וע"כ נראה עפמ"ש הרמב"ן בב"ב (דף ע"ז) בהך דזכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר דחוזר בשטר והקשה דמדוע לא יכתבו לו שטר אף בלא דעתו, וכן הקשו בתוס' שם, וע"ז תירץ הרמב"ן וז"ל ולי נראה שאפילו בלא טעם אם רצה חוזר דספר מקנה בעינן ועדים שליחותו הן עושים כדמוכח בג"פ ובכ"ד, וכיון שלא רצה אין כותבין, עכ"ל.*).
*) הג"ה והנה מה שלא כתבו הראשונים הטעם בפשוט דבעינן דעת המתחייב דאל"כ הוי מפ"כ, צ"ל דהיכא דאין טעם במה שאינו רוצה ומצד הדין צריך ליתן לו שטר יש לכתוב גם בלא דעת המתחייב וכמו בנמחק שט"ח דכותבין לו שטר אחר, ועיין תוס' ב"ב (דף ק"ע) דמזמן שני אף שלא בב"ד כותבין ובתוס' גטין (דף ט' ע"ב) ד"ה אע"פ כתבו ועוד דלאו בני שליחות נינהו דאין שליחות לעכו"ם ומדבעינן שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו משמע דבעי שליחות וגם בזה קשה דהא בחתימה בעינן שיאמר חתמו משום דעת המתחייב ומנ"ל דהוא משום שליחות ודילמא גם עכו"ם מהני דל"ב שליחות ורק צריך דעת המתחייב, וצ"ל דראיתם מהא דפסול שם במשנה באומר אמרו דמילי לא ממסרי לשליח ואי משום דעת המתחייב הי' מהני באומר אמרו, דעכ"פ איכא דעת המתחייב ולפ"ז מוכח גם מהתוס' דבעינן שליחות בחתימה גם בשטר מתנה דהא מבואר לקמן דגם במתנה פסול אומר אמרו, ואולם קשה דהא גם בכתיבה פסול אומר אמרו גם במתנה, ובכתיבה במתנה ודאי לא בעינן שליחות כמתבאר במשנה (דף כ"ו) דר"א מכשיר בשטרות אף בתורף כמ"ש התוס' ובתו"ג דף י' ע"ב כתב במ"ש התוס' ד"ה חספא, דערכאות פסול בכתיבה במתנה, כתב באמת דבעינן שליחות בכתיבה בשטר מתנה וראיתו מהך דפסול אומר אמרו ע"ש, וכבר השיגו בח' הרי"מ ממשנה הנ"ל, וגם קשה ביותר לפמש"ל דשיטת הרמב"ם דכשר בלא עדים כלל, וא"כ מ"ט פוסל הרמב"ם אומר אמרו גם במתנה, וע"כ דפסול אומר אמרו הוא מטעם קפידא כמ"ש הפ"י בתוס' (דף ס"ו ע"ב) ד"ה חת"ס דגם לר"מ דמצא באשפה כשר, פסול בא"א ע"ש, ולפ"ז קשה גם ראית התוס' הנ"ל דבעינן שליחות בתתימה מהא ובעינן שיאמר לעדים חתמו דהרי שם הטעם משום קפידא וכמו דפסול במתנה גם בכתיבה, ועכ"פ גם מהתוס' מתבאר דחתימת העדים הוא מדין שליחות וכמ"ש הרמב"ן, רק דהי' אפ"ל ורק בגט צריך לדין שליחות בתתימה, ובזה הבאתי דברי הרמב"ן דגם בשאר שטרות מדין שליחות חותמין.**
ולפ"ז ניחא דברי רש"י דהא דפריך הגמ' חספא בעלמא אף דנכרי כשר לעדות לרש"י, היינו משום דלאו בני שליחות נינהו, ולזה כתב רש"י דהוי מצי לאוקמא בע"מ ור"א ולא קשה מה שהקשו בתוס' דגם במתנה נגזר דילמא יסמוך לעשות הערכאות לע"מ כמו שפוסל ת"ק בגט, דא"א דבאמת הם כשרים לע"מ, ואף אם ימסור בפניהם מהני במתנה, ורק בגט פסולים משום דלאו בני כריתות, והא דפרש"י דהו"מ לאוקמא בע"מ ישראל, היינו משום ר"ש דמכשיר גם בגט וע"כ דהע"מ ישראל, וע"כ מכשיר ר"ש גם בגט דלא גזר בשמות מובהקין דילמא אתי לממסר באפייהו, ות"ק גזר גם במובהקין, אבל במתנה ל"ש למגזר דאף אם ימסור באפייהו מהני כנ"ל.
ה)
והנה הא דפרש"י שם דמזויף מתוכו משום דאתי לממסר באפייהו ולא פי' כפשוטו דילמא אתי למסמך עלייהו אח"כ לראי', עיין פ"י דבאמת י"ל דנוכל לסמוך עלייהו דלא מרעי נפשייהו ע"ש ובאמת לפמ"ש התוס' דתקנת חכמים להאמין ערכאות א"כ לדבר שבערוה ל"ש להאמין ערכאות לקולא, ואך י"ל לפמש"ל דהתוס' הוצרכו לזה לפי"מ שהקדימו קודם דנכרי פסול לעדות מה"ת, וקשה קושית הג"א דהא גם משה ואהרן פסולים וע"כ צ"ל דהוא תקנת חכמים, וע"כ לפמ"ש דשיטת רש"י דעכו"ם כשר לעדות שפיר מיהמנא ערכאות מה"ת וע"כ ס"ל לרש"י דלמסמך אח"כ לראי' שפיר נוכל לסמוך דמסתמא כדין נמסר בע"מ דאין חשוד לקלקלה ולכן הוכרח רש"י לפרש דמזויף מתוכו היינו דילמא אתי לממסר באפייהו וע"ז פסולים משום דאין ב"כ כנ"ל, וזה הוא כשיטת הריא"ז בש"ג דבאמת סמכינן בגט לראי' ע"י ערכאות, והיינו לפי שיטה זו דנכרי כשר לעדות, (ואף לפמש"ל דרש"י ס"ל דבעינן שליחות בחתימת עדים, י"ל דרק בשטר מתנה דהוא שטר קנין בעינן שליחות ולא בשטרי ראי' וכן משמע בתוס' ב"ב דף ק"ע, וזה דלא כמתבאר בהרמב"ן הנ"ל דגם בשטרי ראי' בעינן שליחות) ולכאורה תמוה מאוד על הריא"ז דכיון דסמכינן על ערכאות לראי' בגט, א"כ הוי מזויף מתוכו דהא לא חתמי לשמה. ומי עדיפא מישראל דחתמו שלא לשמה דהוי מזויף מתוכו, וכמ"ש הרשב"א משום דסמכינן לראי' הוי בכלל התורף ובעי לשמה משום הכתיבה, ומה"ט בערכאות כשר לפי שאין סומכין עליהם לראי' ע"ש, אבל להרא"ז דסומכין על ערכאות לראי' א"כ הוי מזויף מתוכו, ומצאתי בפ"י שתמה בזה וכתב דצריך נגר ובר נגר להולמן.
ו)
והנלע"ד עפי"מ שנדקדק בהרשב"א שם דמקודם כתב דמקרי מזויף מתוכו משום דמהני לראי' ומ"ה הוי בכלל הכתיבה דבעי לשמה, ומש"ה מכשירינן בערכאות דלא סמכינן לראי', ואח"כ כתב דלשיטת הרי"ף דע"ח מהני גם לר"א אפ"ל דל"ק כלל דכיון שפעמים כרתי לשמה בעי, דכי כתיב לשמה בין אכתיבה ובין אחתימה קאי [היינו כיון דלפעמים הע"ת הם הכורתים בליכא ע"מ, ע"כ גם באיכא ע"מ ול"צ להע"ח, בכ"ז גם הע"ח כורתים וע"כ צריך לשמה], והקשה אח"כ מערכאות דכשר בע"מ והרי לא חתמי לשמה, ותירץ דחתימת עכו"ם כמאן דמלייה בדיוטא דמי והוי כמאן דליתא וכונתו דאצ"ל כמ"ש מקודם דהחתימה היא בכלל התורף, רק דהלשמה קאי על כל הגט אכתיבה ואחתימה וע"כ הקשה דא"כ מ"ט כשר ערכאות דאף דמקודם אדרבה הביא הרשב"א ראי' מזה דמכשירן ערכאות משום דלא מהני מידי, אבל כיון דקאי הדין דלשמה על כל הגט בין אכתיבה ובין אחתימה, גם חתימת הערכאות יפסל דלא חתמי לשמה וע"ז תירץ דחתימת ערכאות הוי כדיוטא וכמאן דליתא לגמרי, ואח"כ מדחה הרשב"א דכיון דלר"א סגי בלא ע"ח, ע"כ וכתב קאי רק אכתיבה לחוד ולא אחתימה דאל"כ לעולם ליבעי ע"ח ולשמה כר"י דס"ל הכי, וע"כ דלר"א מה"ת אף דאיכא ע"ח לא בעי לשמה רק משום דאתי למסמך עלייהו, והיינו דאמרי' כדרבא דמודה ר"א במזויף מתוכו כלומר משום גזרה ולא משום דינא עכ"ל וע"ש כי קצרתי בלשונו, וכונתו בסוף דבריו דע"כ גם להרי"ף צ"ל כמ"ש מקודם דלהכי בעי החתימה לשמה משום דהוא בכלל כתיבת התורף, ולא משום דקאי הלשמה בין כתיבה ובין אחתימה, ולעולם לא קאי הלשמה רק אכתיבה לר"א ואולם היכא דליכא ע"מ רק ע"ח לחוד והם כורתים הגט, ע"כ הוי חתימתן ג"כ בכלל התורף ומשום הכתיבה בעי לשמה מה"ת, ואולם כשיש ע"מ דאז א"צ להע"ח אזי מה"ת כשר דלא הוי אז החתימה בכלל התורף כיון דאינם כורתים בהגט משום דבלא חתימתן איכא ע"מ, ורק פסול מדרבנן דילמא אתי למיסמך עלייהו גם בליכא ע"מ כשיחתמו שלא לשמה ואז פסול מה"ת, אבל באיכא ע"מ פסול רק מדרבנן, ומה דמהני הע"ח לראי' אח"כ כשתרצה להנשא ס"ל להרשב"א לשיטת הרי"ף דמשום זה לא הוי החתימה בכלל כתיבת התורף כיון דאינם מועילים לעצם הכשר הגט רק לראי' והחילוק מובן, דאם גם מה דמהני לראי' הוא בכלל הכתיבה א"כ גם באיכא ע"מ לפסול מה"ת, ומאי קאמר כדרבא דמשמע דרק מדרבנן פסול, וזה ודאי א"ל דמה"ת אינו פסול רק באם שנסמוך אח"כ לראי' ע"י חתימתן ומדרבנן פסול גם כשלא נסמוך עליהם דזה לא ניתן להאמר כמובן, ועיין בר"ן סוף גיטין דהביא ג"כ ראי' להרי"ף מהך דאמרי' דמודה ר"א במזויף מתוכו בחתמו שלא לשמה, וע"כ משום דהע"ח לחוד ג"כ כורתים הגט בלא ע"מ, ולהכי הוי בכלל הכתיבה אבל אי ע"ח לחוד לא מהני רק מה דמועיל לראי' משום זה לא הוי בכלל התורף וזה כמסקנת הרשב"א לשיטת הרי"ף ולא כמ"ש מקודם דגם משום הראי' הוי בכלל הכתיבה, ואולם מהר"נ משמע דפסול מה"ת בע"ח שלא לשמה אף באיכא ע"מ, דאף דאז אי"צ להע"ח אבל גם הם כורתים, והוי כאיכא הרבה ע"ח דצריכים כל הע"ח לחתום לשמה ולא, סגי כשיחתמו שנים לשמה, ובאמת כבר נסתפק בזה הגרע"א וכמש"ל, ולכאורה תליא זה במחלוקת הרשב"א והר"ן הנ"ל, אך יש לדחות כמובן, ועכ"פ לפי הנ"ל ל"ק קושית הפ"י על הריא"ז דמכשיר לראי' ערכאות דא"כ יופסלו משום שלא לשמה די"ל דס"ל כהרי"ף דרק משום דהע"ח מועילים להכשר הגט הוי בכלל התורף אבל ערכאות דפסולים להכשר הגט בלא ע"מ אף דלראי' סמכינן עליהם לא הוי בכלל התורף וכהר"ן וכמסקנת הרשב"א וכמש"נ.
ז)
ועיין ברמב"ם (פ"ג הל"ח) דבע"ח שלא לשמה ויש ע"מ הר"ז גט, ופסול מדרבנן ולמה אינו בטל לפי שהעדים אין חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם ויש מי שאומר היכא שחתמו שלא לשמה הואיל שהוא כמזויף מתוכו הגט בטל ולא יראה לי ד"ז אלא כמזויף ולא מזויף ודאי והואיל ונמסר בע"מ ה"ז פסול מדבריהם עכ"ל, וכן הונא בשו"ע סי' קל"א שני שיטות אילו, וכפש"נ דעת הרמב"ם כהרשב"א במסקנתו דבליכא ע"מ פסולים ע"ח שלא לשמה מה"ת משום דהוי בכלל התורף, אבל באיכא ע"מ אינו בטל כמ"ש הרמב"ם הטעם ולמה אינו בטל משום דהעדים אין חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם, היינו כמש"ל דמה דמועלים רק לראי' בשביל זה לא הוי בכלל תורף הגט, ודעת הי"א הוא כשיטת הר"ן דגם באיכא ע"מ פסול מה"ת משום דג"כ הוי בכלל התורף דעכ"פ גם הע"ח מועילים להכשר הגט כנ"ל, ועפ"ז אין מובן לענ"ד מ"ש הגר"א בסק"ח וז"ל ודברי הרמב"ם נכונים ממ"ש בד"י ירד ר"ש לשיטתו של ר"א, ואם איתא דמודה ר"א היכא דאיכא עדים דצריך לשמה מה"ת האיך מכשירים הא נכרי אדעתא דנפשי' קעביד, ואינו מובן דעכ"פ גם להרמב"ם פסול מדרבנן ומ"ט מכשיר ר"ש בערכאות גם מדרבנן, וע"כ כמ"ש הרשב"א דחתימת עכו"ם כדיוטא וכמאן דליתא, וא"כ אין ראי' מזה דלא פסול גם מה"ת דעיקר מה דבעי לשמה משום דהוי בכלל התורף, ובעכו"ם ל"ש זה, גם מ"ש הגר"א להכריע בעצמו גם דלא כהרמב"ם וגם בלא ע"מ כשר מה"ת כיון דוכתב לא קאי אחתימה כלל וחתימת הגט אינו אלא מדין שטרות, ולפמש"נ הטעם דפסול מה"ת להרמב"ם משום דהוי בכלל התורף וכמ"ש הרשב"א, והגר"א הביא ראי' ממה דפריך מאן תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה אי ר"א וכו' ולא משני כה"ג, כונתו דהו"ל לאוקמא בליכא ע"מ, וע"כ צריך החתימה ג"כ לשמה, והנה באמת להי"א שברמב"ם דפסול גם ביש ע"מ ל"ק דזה באמת מתרץ הש"ס דמודה ר"א במזויף ופסול מה"ת, ואך להרמב"ם דתירץ הש"ס דפסול מדרבנן משום גזרה וכדרבא וכמ"ש הרשב"א כנ"ל, ע"ז יקשה מ"ט לא משני כה"ג דליכא ע"מ ופסול מה"ת, ולכאורה אינו מובן קושיתו דהרי במשנה דצ"ל בפ"נ ע"כ יש עכ"פ שנים שצ"ל בפניהם, וא"כ הרי הם ע"מ וכבר תמה ע"ז בי"ד, אך י"ל דהע"מ צריכים לקרות ולהכיר הגט אבל השנים שצ"ל בפניהם בפ"נ י"ל דא"צ לקרות ולהכיר הגט, וכזה ראיתי בס"א על קושית הלח"מ בפ"א מגירושין הט"ז שהקשה קושיא זו על הרמב"ם דע"ח לחוד מהני לר"א, א"כ שפיר צריך לשמה ע"ש פי' ג"כ דהקושיא הוא משום דהעדים שאומר לפניהם בפ"נ א"צ לקרות הגט, אך מה שמתרץ קושית הלח"מ דכיון דהא דמהני הע"ח הוא משום אנן סהדי כמ"ש הר"ן ע"כ א"צ לשמה נעלם ממנו במחכ"ת הרמב"ם בפ"ג הנ"ל דס"ל דבעי לשמה בע"ת בלא ע"מ, וקושית הלח"מ הוא כקושית הגר"א.
ח)
ולענ"ד יש לפרש הך דמודה ר"א במזויף מתוכו בחתמו שלא לשמה, לא משום הגזרה דילמא יסמכו עליהם גם בלא ע"מ והיינו עפ"י שיטת הרמב"ם בפ"ג מעדות דכל השטרות פסולים מה"ת משום דהוי מפ"כ ורק מדרבנן תיקנו שיועיל הגדת עדים בשטר, והקשו הראשונים מגיטין וקדושין דמהני ע"ח, ושמעתי ממו"ר הגר"ח זצ"ל לתרץ דגם הרמב"ם ס"ל ככל הראשונים דיש דין שטרות ע"י חתימת עדים ולא הוי מפ"כ מהטעם שכתבו הראשונים ורק דס"ל להרמב"ם דשטרי הלואות דהוי רק לראי' ל"מ שטר כלל דאין נעשה עפ"י השטר שום קנין והוי רק סהדותא עפ"י כתבם ולכן פסול מה"ת משום מפ"כ, אבל בשטרי גיטין וקדושין וכן בשטרי מכר ומתנה דעפ"י השטר נעשה הקנין (אם נימא דבעי עדים בשטרי קנין) גם הרמב"ם מודה דלא הוי מפ"כ עכת"ד ועפ"ז צ"ל הא דמהני בגיטין הע"ח גם לראי' כתקנת ר"ג דעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם, אף דלראי' הוי מפ"כ, היינו משום דכיון דחתימתן מועיל להכשר הגט ע"י והוי הגדת עדות ולא הוי מפ"כ וכנחקרה עדותן בב"ד שוב מועיל עדותן גם לראי' ולא הוי מפ"כ והיינו דאמרי' בגיטין בדין הוא דקיום שטרות ל"ב כדר"ל אבל כשחתמו שלא לשמה דלא מועיל עדותם להכשר הגט אף שהי' ע"מ והם כורתים הגט אבל כיון דלא הועיל חתימתן להכשר הגט דלהכשיר הגט בעי חתימה לשמה משום דהוי בכלל התורף כנ"ל, ורק דנימא דחתימתן יועיל לראי' לחוד דמסתמא נמסר כדין בע"מ, שוב אמרי' דזה הוי מפ"כ וגם לראי' אין מועיל, וע"כ מקרי מזויף ופסול מדרבנן כמו בחתמו עדים פסולים אף שהי' ע"מ והמעשה אמת אין לעשות אלא בעדים כשרים וכמ"ש התוס' וה"נ להרמב"ם דהוי מפ"כ דמי ממש לעדים פסולים, דלא נוכל לסמוך על פיהם מפ"כ, ותקנת חכמים בשאר שטרות ל"ש לענין דשב"ע, והתוס' שהקשו דמה ענין שלא לשמה למזויף מתוכו הוא עפ"י שיטתם בכ"ד דבשטר שנעשה מדעת המתחייב ליכא הפסול דמפ"כ אף בשטרי ראי' וע"כ הקשו דשפיר נוכל לסמוך לראי' אף שחתמו שלא לשמה.
ובזה יש לפרש גם מה שהביא הרי"ף ראי' דע"ח מהני לר"א מהא דתיקן ר"ג שהעדים חותמין על הגט והקשו הראשונים ע"ז דהא התם הוא רק לראי' שגירשה ומסתמא כדין גירשה בע"מ וכמ"ש התוס' ומה ראי' מזה דמהני הגט גם בלא ע"מ, ולהנ"ל ניחא שפיר דאם הע"ח אין כורתים הגט רק ע"מ, א"כ חתימת העדים לא יועיל אף לראי' דהוי מפ"כ וכנ"ל, ועיין ברי"ף ביבמות פד"א גבי לינחא גבי סהדי הוי מפ"כ דהקשה דיביא השטר לב"ד וכתב דכיון דהשטר אינו אצל הבע"ד אין עליו דין שטר ועיין במלחמות ובחידושיו דמשמע דהרי"ף לא ס"ל כהרמב"ם דשטרות הוי מפ"כ, אך י"ל דאין ראי' דבשטר קדושין אם הי' אצל האשה לא הוי מפ"כ משום דהועיל חתימתן להכשר השטר קדושין וכמו בגט דמועיל הע"ח לחוד, וע"כ שוב הי' מועיל גם לראי' ג"כ כנ"ל, ועכ"פ לשיטת הרמב"ם ראית הרי"ף שפיר דמוכח דע"ח מהני מהך דר"ג ולפמ"ש להלן דבשטר קדושין ל"מ הע"ח לחוד להרמב"ם באמת יתישב קושית הרי"ף ביבמות הנ"ל, דכיון דע"ח לחוד אין מועיל לעשות ש"ק שוב ל"מ גם לראי' דהוי מפ"כ.
ט)
ומכבר אמרתי במה שהקשה הלח"מ (פ"ג מאישות) מדוע לא הביא הרמב"ם דמהני ע"ח לחוד גם בשטר קדושין כמו בגט דמהני להרמב"ם ע"ח לחוד, ואמרתי עפמ"ש הרשב"א ביבמות (דף ל') דבש"ק אין מועיל בכתב בכת"י בלא עדים ודוקא בגט מועיל כת"י מה"ת משום דלא מחייב לאחרינא או משום דכתיב וכתב לה דמשמע בעצמו אבל בקדושין דחב לאחרינא ולא הוי כשניהם מודים וע"כ לא מועיל ג"כ כת"י ע"ש, והתוס' ביבמות שם פשיטא להו דמה"ת מהני ע"ש, ומשום דהתוס' אזלי לשיטתם בגיטין (דף ד') דגם גירושין הוי חב לאחריני, ובכ"ז כשר כת"י מהטעם שכתבו התוס' דכת"י אין לך עדים גדול מזה וע"כ גם בקדושין מהני ולרשב"א צ"ל דאף דכת"י אף דהוי הוכתה ברורה אבל מ"מ היכא דצריך עדים דוקא לא מועיל הוכחה (וצ"ל דבגיטין צריך עדים לא משום הילפותא דדבר דגר דהא להרשב"א גירושין לא מקרי חג לאחרינא וא"כ יועיל גם הודאת בע"ד כדפריך שם בקדושין, וע"כ דס"ל כטעם הרמב"ם הנ"ל (אות א') והרמב"ם ג"כ נראה דס"ל דגט ל"מ חב לאחרינא מדהוצרך לסברא ולא כתב הג"ש דדבר דבר ועפ"ז י"ל דגם ע"ח לחוד לא מהני בקדושין לפי"מ דקיל"נ כר"א דהא דמהני בגט היינו כמ"ש הר"נ דעיקר הכריתות הוא רק ע"י ע"מ ורק דע"י ע"ח שידעינן דבא מידו לידה הוי כאנן סהדי על המסירה וזה הוי רק הוכחה ברורה אבל לא עדים ממש, וע"כ בגט דמהני גם כת"י מהני ג"כ ע"ח, אבל בקדושין דלא מועיל כת"י אף דהוי ג"כ הוכחה ברורה דבעינן דוקא עדים ממש שיראו הנתינה וע"כ לא מועיל ג"כ ע"ח לחוד דהוי רק אנן סהדי על המסירה ולא חשיב כעדים ממש, (ואולם לר"מ דס"ל דעא"כ נראה דגם בקדושין מהני ע"ח לחוד, ומשום דלר"מ נחשב הע"ח כעדים ממש על הנתינה ולא רק מכח אנן סהדי], והתוס' דס"ל דגירושין הוי חב לאחרינא כמו קידושין באמת ס"ל דגם בגירושין ל"מ ע"ח לחוד לראי' ורק בממון י"ל דמהני וכמש"ל דבממון מהני גם הוכחה ע"י האנן סהדי לאשוויא שטרא ובגט ל"מ לר"א וכת"י ס"ל דהוי כעדים ממש ומה"ט ס"ל דגם בקדושין מהני כת"י מה"ת כנ"ל.
י)
והנה התוס' בדף ד' כתבו דל"מ ע"ח לר"א, וכתבו בסוף דבריהם ומיהו יש לחלק דבממון דמהני הודאת בע"ד אבל בקדושין וגירושין דל"מ הודאת בע"ד משום דחב לאחרים ולכאורה כונתם דלעולם ר"א ס"ל דע"ח מהני לשווי' שטרא והא דבעינן ע"מ בגיטין וקדושין, היינו על מעשה הנתינה לידה כמו בקדושי כסף בעינן עדים על הנתינה לידה כ"כ בקדושי שטר ובגט אף דכבר נעשה הגט ע"י ע"ח אבל צריך ע"מ על מעשה הנתינה לידה כמו בקדושי כסף, וע"כ בממון דלא בעינן עדים על מעשה הקנין בקונה בכסף או בחזקה וסגי בהודאת בע"ד שנעשה הקנין, וע"כ מהני ג"כ ע"ח לר"א, כיון דהשטר כבר יש עליו דין שטר ע"י ע"ח כנ"ל תו על הנתינה א"צ עדים בממון, וכן מתבאר בקצות סי' מ"ב שפי' כן, אבל לענ"ד אאפל"כ דהרי התוס' שם הביאו ראי' דע"ח ל"מ לר"א משנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שוין דאמר אביי שם דאתיא דלא כר"א דעמ"כ דלא ידעי בהי מינייהו מיגרשה, ואי לר"א ג"כ סגי בע"ח וא"צ ע"מ וליסגי בע"ח, והקשה מו"ר הגר"ח זצ"ל דלר"ת דגם לר"מ בעי ע"מ, א"כ גם לר"מ קשה דלא ידעי ע"מ בהי מיגרשה, ותירץ דלר"מ עיקר הגט והכשרו לאשווי' שטרא נעשה ע"י ע"ח והא דצריך לר"ת ע"מ בגט היינו לענין דין הנתינה דג"כ צריך עדים דהוי דשב"ע, וכמו בקדושי כסף דצריך עדים על נתינת הקדושין כ"כ בגט וגם בקדושי שטר צריך עדים על הנתינה, ולר"א הע"מ כורתים על שני הדברים היינו האחד לאשווי' שטרא והשנית על מעשה הנתינה, ולזה הא דס"ד שם בגמ' דלר"א בעי הנתינה לשמה היינו על הא דע"י ע"מ נעשה הגט לאשווי' שטרא והוי בכלל וכתב לה לשמה דע"י ע"מ נעשה הכשר הגט, אבל לר"מ אף דלר"ת ג"כ צריך ע"מ, אבל אין שייך זה לענין לשמה, דהגט נעשה ע"י ע"ח לחוד, והע"מ הוא רק על מעשה הנתינה משום דבש"ע ול"ש על זה דין לשמה, ודבריו מוכרחים מאד, ועפ"ז אאפ"ל כנ"ל, דהחילוק בין ממון לגיטין לר"א היינו משום דלאשווי' שטרא גם ר"א מודה דנעשה ע"י ע"ח, ורק על מעשה הנתינה צריך ע"מ לר"א, דא"כ גם לר"א ניחא דל"צ לשמה על הנתינה וכמו דלר"מ ניחא לר"ת וכנ"ל, וע"כ דלר"א הע"מ כורתים לאשווי' שטרא וע"י ע"ח לא נעשה הכשר הגט לר"א לשיטת התוס' וא"כ קשה מ"ט מהני בשטר מכירה בע"ח לחוד, ועוד קשה אי נימא כנ"ל דלר"א הכשר השטר נעשה ע"י ע"ח לחוד מנ"ל להגמ' דר"א פליג בזה על ר"מ דבדשב"ע צריך ע"מ דוקא, דהרי התוס' שהביאו ראי' דלר"א ל"מ ע"ח לחוד ע"כ דלא ס"ל כר"ת דגם לר"מ בעי עדים בשעת נתינת הגט, דא"כ פשיטא דלר"א ל"מ ע"ח לחוד דהרי גם לר"מ ל"מ, וא"ל דהנפ"מ לענין דע"מ ליבעי לשמה לר"א, דהרי להמסקנא שם גם לר"א לא בעי נתינה לשמה, וע"כ דהתוס' שהוצרכו להביא ראיות דלר"א ל"ח ע"ח, היינו דלא כר"ת ולר"מ סגי בע"ח לחוד גם בגיטין, ומשום דס"ל דהע"ח מהני גם להיות עדים על הנתינה בקדושין וגיטין, וא"כ מהכ"ת לעשות פלוגתא בזה בין ר"א לר"מ, כיון דגם לר"א נעשה השטר ע"י ע"ח לפי הנ"ל, ומנ"ל דלר"א ל"מ ע"ח גם על הנתינה כמו לר"מ והרי י"ל דר"א ור"מ פליגי רק בזה דלר"א מהני גם ע"מ על שני הדברים ולר"מ דוקא ע"ח, וכמו בשטרי מכר, ומנ"ל דבגט פליג ר"א על ר"מ דלא יועיל ע"ח, וע"כ צ"ל דלהתוס' לר"א רק ע"מ כורתים הגט לאשוויי' שטרא, ולא הע"ח, וא"כ קשה מ"ט מהני במכירה בע"ח ומה שייך זה להא דמהני הודאה בממון.
ולכאורה אפ"ל דהא דמהני בממון היינו מכח חנן סהדי דמע"ח ראי' על המסירה שבא מיד הנותן והמוכר להמקבל ולהלוקח וכמ"ש הר"ן לשיטת הרי"ף והרמב"ם דמה"ט מהני ע"ח לר"א דע"י הע"ח ראי' על המסירה, והא דס"ל להתוס' דבגיטין ל"מ, היינו משום דבגיטין צריכין שיהי' המסירה לשם גירושין וכמ"ש הרמב"ם והע"מ כשם שצריכים לראות הנתינה כן צריכין לשמוע שנתן לשם גירושין, ולכן ע"ח ל"מ דנהי דאנו יודעין ע"י ע"ח שבא מידו לידה אבל אין ראי' מזה שמסר לגירושין, וע"כ בממון מהני דלפקדון לא חיישינן, אבל בגיטין ל"מ משום דלא ידעינן שמסר לשם גירושין וע"כ הע"מ משוי שטר וכיון דהע"מ משוי לשטרא וע"כ ס"ד דבעינן לשמה בע"מ אך יותר נראה דהתוס' ס"ל דנהי דע"י המסירה יודעים אנו שמסר אבל זה נא חשיב כעדים ממש ובקדושין וגיטין דצריך דוקא עדים לקיים הדבר ושניהם מודים ל"מ ע"כ ל"מ ג"כ האנן סהדי, אבל בממון שפיר מהני האנן סהדי למשווי' שטרא והרמב"ם מחלק בין גיטין לקדושין כמש"ל.
יא)
ובעל המאור הקשה על הרי"ף דמהני ע"ח לר"א מכתובות (דף צ"ד) בשני שטרות היוצאין ביום אחד דרב ס"ל דיחלקו ושמואל ס"ל שודא ומפורש שם דרב ס"ל כר"מ דעח"כ וע"כ שניהם זוכין כאחת ושמואל ס"ל כר"א ולמי שנמסר תחלה קנה וע"כ אמרי' שודא ואם איתא דעח"כ גם לר"א הול"ל יחלקו וכמו לר"י וע"ז תירץ הרמב"ן (המובא בר"נ פ' המגרש) דלר"א גם המסירה כורתת וכשמסר לאחד הוא קונה ע"י המסירה מיד קודם סוף היום, והא דל"א דילמא מסר בלא ע"מ כיון דמהני ע"ח (וע"י ע"ח שניהם שוין לזכות בסוף והול"ל דיחלקו) י"ל דלענין דיני ממונות מסירת בעל דין כמאה עדים דמי ועוד דהיינו שודא דאמרי' שרצה לזכות את הראשון והשני הטעה (היינו דאמרי' דמסר לאחד בע"מ והוא זכה קודם) וע"ז כתב הר"נ דלא נהירא דודאי ר"א מסירה בעדים בעי, ומסירה בלא עדים לא מהני דאם הי' קונה בממון למה לא תכרות בגיטין, וכ"ת אה"נ אלא דחיישינן דילמא איהי זייפתי' א"כ היכא קאמרינן בריש מכלתין דנהי דלא בעי ר"א ע"ח מודה במזויף מתוכו שפסול כלומר דחיישינן דילמא מסר לה בלא ע"מ, וכי יהיב לה הכי מאי הוי הרי מסירתו כורתת דכל שנתקיים בחותמיו ליכא למיחש דילמא זייפתי' ואנן סהדי דיהיב ניהלה כיון שהגט יוצא מתח"י כשם שאנו מכשירים אותו בלא ע"מ כשנחתם לשמה ויוצא מתח"י אלא ודאי מסירה בלא עדים לא מהני מידי עכ"ל ומפני שראיתי רבים מתלבטים בכונת הרמב"ן והר"נ נלע"ד לפרש כונתם, דמ"ש הרמב"ן בתירוצו הראשון די"ל לענין דיני ממונות מסירת בע"ד כמאה עדים דמי היינו דס"ל בתירוץ זה כשיטת הרמב"ם הנ"ל (אות א') דבלא עדים כלל ג"כ מהני בכל שטרי מתנה ומכר לא ע"ח ולא ע"מ ורק בהודאת נותן והא דצריך עדים היינו רק משום חשש זיוף של המקבל, וכשמודה הנותן הוא כמאה עדים וע"כ בשני שטרות ביום אחד כשמסר לאחד קונה מיד אף כשמסר בלא ע"מ רק בע"ח דאף דע"י הע"ח שבשטר אינו זוכה לר"מ רק מסוף היום וע"כ הדין דיחלקו כר"מ, היינו רק לר"מ דע"כ צריך ע"ח (ולר"מ ודאי דלא מהני בלא עדים בהודאת נתן וכמו דל"מ גם ע"מ אף דליכא חשש זיוף וכמש"ל דס"ל דרק הע"ח כורתים השטר) ובעינן מוכח מתוכו וע"כ אין קונים רק מסוף היום, אבל לר"א גם בלא עדים כלל מהני דמסירת השטר לחוד כורת ועושה הקנין אף בהודאת נותן לחוד, וע"כ הכא בשני שטרות ביום אחד ובע"ח, אף דע"י הע"ח שניהם שוין לזכות רק מסוף היום אבל בכ"ז זוכה מי שנמסר קודם באותו יום דלא גרע מאילו לא הי' עדים כלל דזוכה ע"י המסירה, ואך לזה מהני הכא הע"ח דאין צריך להודאת הנותן דעכ"פ ידעינן מהע"ח דלא זייף וע"כ אמרי' שודא לר"א דבכל האופנים שמסר בין בע"מ בין בע"ח זוכה מי שנמסר קודם ובתירץ השני ס"ל להרמב"ן דבלא עדים לא מהני גם בהודאת נותן ואילו מסר בלא ע"ח הי' באמת שניהם שוין וכמו לר"מ ורק דלהכי אמרי' שודא משום דאמרי' דבע"מ מסר.
יב)
וע"ז הקשה הר"נ דאם קונה בממון (בלא עדים) למה לא תכרות בגיטין (גם בלא עדים כלל), ואי נימא דרק משום חשש זיוף צריך עדים בגט לר"א א"כ אמאי מקרי מזויף מתוכו כשחתמו שלא לשמה לר"א וכונתו למ"ש מקודם ראי' להרי"ף דע"ח מהני לר"א מהא דאמרי' (דף ד') מודה ר"א במזויף מתוכו ובשלמא אי סגי לר"א בע"ח שפיר דכיון דאינהו כרתי לשמה בעי, אבל אם אין הכשרו אלא משום חזקה שבע"ח למסר אי לא חתמו לשמה מאי מזויף מתוכו איכא, (וזה כמש"ל (אות ו') במסקנת הרשב"א לשיטת הרי"ף דמה דמהני הע"ח רק לראי' לא הוי החתימה בכלל התורף דלבעי לשמה רק אי מהני הע"ח לכריתות הגט אז הוי החתימה בכלל התורף) וע"כ אי נימא דגט כורת בלא עדים והעדים רק לראי' משום חשש זיוף לא הוי פסול כשלא חתמו לשמה משום מזויף מתוכו דהיינו דילמא מסר לה בלא ע"מ, ומשום חשש זו פסלו רבנן גם באיכא ע"ח והרי אף בליכא ע"מ אין הע"ת כורתים הגט, דהרי א"צ עדים כלל, ורק לראי' ומה דמהני לראי' לחוד לא הוי בכלל התורף וכמש"ל [ומלשון זה של הר"נ משמע דלא כמש"ש באות הנ"ל דהר"ן ס"ל דגם באיכא ע"מ פסול כשחתמו שלא לשמה מה"ת אלא דהר"נ ס"ל ממש כהרשב"א דלהכי אמרי' כמזויף דמשמע רק מדרבנן והיינו דילמא אתי למסמך עלייהו בלא ע"מ ואז פסול מה"ת דהוי בכלל התורף, אבל באיכא ע"מ אמרי' דל חתימתם כשחתמו שלא לשמה ומתכשר בע"מ, ורק מדרבנן פסול דילמא מסר לה בלא ע"מ, וכן מבואר בס' הזכות לשיטת הרי"ף ומזה תראה ג"כ דלא כמו ששמעתי מפרשים דברי הרשב"א הנ"ל במסקנתו להרי"ף דגם בליכא ע"מ הוי רק פסול דרבנן כשחתמו שלא לשמה והרי מפורש יוצא מס' הזכות והר"נ הנ"ל דבליכא ע"מ פסול מה"ת להרי"ף מטעם דהם כורתים וגם מסקנת הרשב"א כן כמ"ש שם) ועכ"פ מזה הוכיח הר"נ דע"כ צריך עדים לעצם הכריתות ולא רק משום חשש זיוף וע"כ בלא ע"מ ע"כ צריך לע"ח לעצם כריתות הגט דבלא עדים לא הוי שטר כלל וע"כ פסול מה"ת כשחתמו שלא לשמה כיון דהם כורתים הוי בכלל התורף וכיון דבגט צריך עדים גם בממון לא מקרי שטר כלל בלא עדים ולא מהני הודאת בע"ד, ומפני שראיתי מי שנתקשה טובא בכונת הרמב"ן והר"נ הארכתי ומה דלא הביא הר"נ ראי' דבעי עדים מהא דאמרי' דר"ש מכשיר בערכאות בע"מ ור"א, ולמה צריך ע"מ כיון דערכאות לא משקרי ידעינן דלא זייפתי' י"ל דס"ל דבאמת כיון דעכו"ם פסול לעדות לא מהני מה דלא מרעי נפשייהו וכמו משה ואהרן דפסולים וכמו שהקשה המרדכי כנ"ל (אות ג') וע"כ דתקנת חכמים להכשיר ערכאות ובדשב"ע באמת אין נאמנים וע"כ צריך ע"מ).
יג)
וליישב קושית הר"נ על הרמב"ן י"ל בפשוט דרק בממון י"ל דא"צ עדים כלל, ומהני הודאת נותן דכמו דלעצם הקנין בממון לא בעינן עדים כשקונה במשיכה וכדומה ה"נ לענין אשוויא שטרא לא בעי עדים ומהני הודאת נותן, אבל בגט דהוי דשב"ע ע"כ בעי עדים וכמו שצריך עדים בקדושין בקידושי כסף ול"מ כששניהם מודים ומשום דילפינן דבר דבר, ה"נ בגט א"א להיות בלא עדים כלל, וע"כ צריך או ע"ח או ע"מ לר"א והדבר פשוט עד שיש לתמוה להיפך על הר"נ בקושיתו איך אפשר שיהי' גט בלא עדים כלל ומ"ש מקדושין דבעינן עדים בקדושי כסף וכזה קשה ג"כ על הרמב"ם המובא (באות א') למה הוצרך לטעם דצריך עדים בגט אף לפמ"ש דהרמב"ם ס"ל דשטרי ממון מהני בלא עדים אבל גט ודאי צריך עדים כמו קדושין, וצ"ל, דבאמת כונת הרמב"ם משום הג"ש דדבר דבר כמו בקדושין וצ"ל דהר"נ ס"ל כשיטת הרשב"א הנ"ל (אות י') דגיטין ל"מ חב לאחרינא ולא ילפינן מממון וע"כ מהני כת"י בגט ובקדושין ל"מ, אף דאין מובן הרי עיקר דבר נאמר בגט כי מצא בה ערות דבר, ועכ"פ על הרמב"ן ל"ק קושית הר"נ וכמבואר בדבריו דרק בממון כתב די"ל דלא בעינן עדים.
יד)
והר"נ מתרץ קושית המאור הנ"ל דלר"א רק עמ"כ ולא ע"ת והא דמהני לר"א ע"ת לחוד היינו משום דמע"ח ידעינן שמסר השטר והוי אנן סהדי, וכאילו יש ע"מ וע"כ אמרי שודא לר"א דלמי שנמסר תחלה בע"ח קונה אף באותו יום כמו אילו הי' ע"מ דהע"ח במקום ע"מ עומדים וניחא לפ"ז הא דבעי חתימה לשמה לר"א בליכא ע"מ משום דע"ח הם כורתים הגט (דבלא ע"ח לא הי' מועיל הגט כלל וכמו בכל שטרי ממון דג"כ ל"מ בלא עדים ואף במקום דליכא חשש זיוף כמו בהודאת נותן) וכיון דצריך עדים לעצם הכריתות ולא רק לראי' דלא זייפתי' ע"כ הוי בכלל התורף ובעי לשמה והרמב"ן נראה דס"ל דהא דמהני ע"ח לר"א הוא כמו לר"מ דהע"ח הם הכורתים ולא משום דהם עדים על המסירה, והנפ"מ לדינא בשני שטרות ביום אחד וידעינן שלא מסר בע"מ רק בע"ת דאז להרמב"ן הדין דיחלקו (לפי תירץ השני של הרמב"ן דס"ל דע"כ צריך עדים בשטרי ממון ולא מהני הודאת נותן) דכמו דלר"מ הדין דיחלקו דשניהם זוכים בשוה מסויף היום, כמו"כ לר"א הדין דיחלקו דשטר בע"מ שוה לר"א כמו לד"מ דהחתימה כורת ולא המסירה ור"א לא פליג רק דע"מ ג"כ כורתים ויוכל לזכות באותו יום מי שנמסר לו קודם ע"י ע"מ ומה"ט אמרי' שודא לר"א דאמרי' דבע"מ נמסר אבל ע"ח זוכים בשוה ולהר"נ גם ע"י ע"ת זוכה מי שנמסר קודם דע"ח במקום ע"מ כנ"ל.
טו)
ואולם צ"ע לענ"ד דהרי הר"נ הביא שם מקודם דברי הרמב"ן ליישב להפוסקים דאין הלכה כר"א בשטרות א"כ איך פסקינן כשמואל דאמרי' שודא וכתב דרק אי עבחז"ל אמרי' בשני שטרות היוצאים ביום אחד דזוכים בשוה אבל אי ל"א עבחז"ל גם לר"מ דעח"כ זוכה מי שנמסר קודם דע"כ גם באותו יום אם מסר לאחד אין יוכל לחזור בו גם באותו יום ואפילו כתב שבוע או שנה, וא"כ גם לר"מ י"ל שודא דלמי שנמסר קודם זכה וכתב ע"ז שהיא עצה עמוקה אשר אין דרך לנטות ממנה יעוש"ה, והכא על קושית המאור נראה דס"ל דלר"מ דעדח"כ זוכים בשוה מסוף היום ובאמת יש להבין דברי הרמב"ן שם דמ"ט למ"ד עבחז"ל לא זכה ג"כ מי שנמסר קודם ונהי דע"י עבחז"ל אי אפשר לזכות רק מסוף היום, אבל מדוע לא יזכה ע"י המסירה מי שנמסר לו קודם באותו יום וא"ל דל"מ מוכח מתוכו רק מסוף היום דא"כ גם אי ל"א עבחז"ל מ"ט זוכה ע"י המסירה לר"מ וכמו שלא יוכל לחזור גם באותו יום כנ"ל, וע"כ דזה מקרי מוכח מתוכו דע"י תפיסתו שתופס השטר ויוכל להביא שטרו לב"ד משעה שנמסר לו מקרי מוכת מתוכו וכמו בכתב שבוע או שנה או לא כתב זמן כלל דכשר בשאר שטרות, ומקרי מוכח מתוכו וכן בשני יב"ש דמוציאין שט"ח על אחרים אף דמהשטר אין מוכח איזה יוסף ב"ש, ורק מכח תפיסתו מוכח ואף אי בשני יב"ש אין מוציאין שט"ח היינו משום דחיישינן לנפילה ועיין נתיבות סי' מ"ט, וא"כ גם אי עבחז"ל מ"ט לא יזכה ע"י המסירה וא"ל דלמ"ד עבחז"ל דהמסירה הוא רק כתנאי דמטי לידי' וע"כ אין המסירה עושה קנין כלל ועיקר הקנין הוא רק ע"י החתימה ואף דבמקום דאין זכות דל"ש עבחז"ל ע"כ דהקנין הוא ע"י המסירה בכ"ז בזכות דעבחז"ל שוב ל"מ המסירה, דאכתי יקשה דכיון דע"י המסירה שתופס השטר מקרי מוכח מתוכו הרי יוכל לזרות אז גם עבחז"ל אם לא דנימא דעדבחז"ל הוא רק בשעת החתימה ועוד דא"כ גם לר"א דעמ"כ דמתבאר ברמב"ן שם וכ"ה להדיא בס' הזכות דגם לדידי' י"ל עבחז"ל (והיינו כשיטתם דע"ח ג"כ מהני לר"א או משום דהע"ח זוכים השטר בעד המקבל והוי כמסירה) ולר"א אמרי' שודא גם אי עבחז"ל דזוכה הקודם במסירה ואמאי הרי המסירה הוא רק כתנאי ואמאי מהני ואולי י"ל דלמ"ד עמ"כ אמרי' דל חתימתן והוי כאין ע"ח כלל ולכן זוכים ע"י המסירה אבל לר"מ דרק ע"י ע"ת זוכה והם כבר עשו שליחותן לזכות ע"י עבחז"ל מזמן המוכח בשטר דהיינו מסוף היום אף אם יבוא השטר לידו אחר זמן מאוחר הרבה וע"כ שוב א"א לזכות ע"י המסירה ע"י אותם החתומים שכבר עשו שליחותן, משא"כ לר"א דאפשר לזכות גם בלא ע"ח ע"י המסירה בעדים וכן אי ל"א עבחז"ל זוכים ע"י הע"ח גם לר"מ משום דע"י המסירה שתופס השטר מקרי מוכח מתוכו והע"ח לא עשו שליחותן רק בשעת מסירת השטר וכמ"ש בסימן שאח"ז, ואך דלפ"ז יקשה דלמ"ד עבחז"ל כשכתב ומסר לאחד באותו יום יהי' יכול לחזור בו וכן כשכתב שבוע או שנה יהי' יכול לחזור כל השנה וזה מבואר הביטול ואולי אפ"ל דכיון דכבר נכתב שני שטרות על שדה זו וע"כ לא הוי מוכח מתוכו כיון דכבר יש שטר אחר שג"כ כבר עבחז"ל אבל אי ל"א עבחז"ל כל זמן שלא נמסר לא מקרי שטר כלל, וע"כ הוי מוכח מתוכו ע"י המסירה דמה שיש שטר ביד הנותן שעדיין לא נמסר לא מגרע זה השטר שנמסר כבר ובידו להביאו לב"ד אבל למ"ד עבחז"ל שפיר מגרע שטר השני את הראשון שנמסר דהרי גם השני כבר יש לו שטר שיוכל לזכות בו למפרע משעת החתימה וע"כ שניהם זוכים מסוף היום [ובתו"ג בסוף חידושיו כתב לפרש דברי הרמב"ן בחידושיו באופן אחר שגם אי ל"א עבחז"ל זוכים שניהם בשוה בסוף היום ורק ביום שאחר הכתיבה זוכה מי שנמסר קודם יעו"ש תמוה לענ"ד דבס' הזכות ובר"נ מבואר להדיא דגם באותו יום זוכה הנמסר קודם וגם בחידושיו מתבאר כן וצ"ע].
ויותר נלע"ד לפרש דלמ"ד עדבחז"ל כשכתב להשני ביטל השטר הראשון דהא בידו לבטל כיון דעדיין לא נתקיים התנאי דמטי לידי' וע"כ לא יוכל לזכות מי שנמסר לו קודם ע"י המסירה משום דכבר ביטל חתימתן של השטר וא"א לזכות במה שמסר עתה להראשון ע"י הע"ת שכבר ביטל חתימתן כשכתב להשני ורק ע"י עבחז"ל יוכל לזכות הראשון אף דכשכתב להשני ביטל אבל אח"כ כשמסר לו שנתקיים התנאי דמטי לידי' שפיר זוכה וכמבואר (בב"מ דף י"ט) דאף כשמכר לאחר אחר החתימה לראשון הראשון קונה כשמסר לו אח"כ ונתקיים התנאי דמטי לידי' וכיון דא"א להראשון לזכות רק ע"י עבחז"ל שוב שניהם שוין, אך דעדיין קשה להיפך אם מסר מקודם למי שנכתב באחרונה דלא ביטל חתימתן יזכה השני ע"י המסירה, ועכצ"ל כמש"ל דכיון דיש כבר שטר אחר תו לא הוי מוכח מתוכו אי עבחז"ל אבל אי ל"א עבחז"ל כ"ז שלא נמסר ל"מ שטר כלל וע"כ זוכה מי שנמסר תחילה ובכ"ז צ"ע ועיין ש"מ בשם הרא"ה דס"ל באמת דגם אי עבחז"ל זוכה הנמסר לו קודם באותו יום, (והיינו משום דתפיסתו מוכחת) והביא ראי' מגט דמותרת להנשא באותו יום שגרשה (היינו מה"ת) ואפילו כתב חודש שנה שבוע ע"ש ובתוס' כתובות (דף צ"ד) כתבו דלר"מ גם כשכתב ומסר לאחד ואח"כ כתב ומסר לשני בו ביום דלא קנה הראשון והביאו ראי' מכתב לגרש הגדולה ע"ש ומה דקשה לדבריהם קושית הרמב"ן דע"כ אין הנותן יוכל לחזור אף בו ביום וא"כ מה מגרע מה שנתן לאחר עיין בר"נ באלפס ישוב לקושיא זו וראיתם מגיטין ל"ק על הרמב"ן דהתם בהשטר גופא אין מוכח איזה אשה מגרש אבל הכא כל שטר בפ"ע מוכח ורק משום השטר שכתב להשני גם שיטת הרמב"ן שם דגם לר"מ לא בעי מוכח מתוכו עיין שם, ומה שמבואר בתוספת שם דגם לר"א אמרינן עבחז"ל צריך עיון לענ"ד דהרי שיטת התוספת דלר"א ל"מ ע"ח לחוד, ואיך אפשר שיזכו לו עדים בחתמיו, דפשוט משמע דענין עבחז"ל היינו דס"ל דהחתימה עושה הקנין בלא מסירת השטר, והמסירה הוא רק כתנאי ואיך שייך זה לר"א דל"מ ע"ח, שו"ר בס' הזכות הביא באמת ראי' מהא דעבחז"ל דגם לר"א מהני ע"ח לחוד לר"א וכתב שהיא ראי' גמורה, אבל לשיטת התוס' קשה ואולי דהתוס' מפרשים דהעדים זוכים השטר בעד המקבל והוי כנמסר לידו והם עצמם כעדים על זכי' זו והוי כנמסר בע"מ אך קשה הא עידי השטר חותמים זה שלא בפני זה, וא"כ ליכא עדים על הזכי' שהיא המסירה וצ"ל דהתוס' לשיטתם בב"מ (דף כ') דעבחז"ל הוא תקנת חכמים וצ"ע.
טז)
וראיתי רבים מקשים לפמ"ש התוס' בשני שטרות דלר"מ אף אם כתב ומסר לאחד ואח"כ כתב ומסר לשני בו ביום דלר"מ שניהם זוכים בשוה, משום דהזמן אין מוכיח רק מסוף היום, א"כ מ"ט כשר גט בלא זמן מה"ת לר"מ, הא אין מוכת מתוכו, וכן בכתב שבוע שנה איך תוכל להנשא תוך השנה הא אין מוכח רק מסוף השנה וכן קשה אף בכתב זמן של היום איך יכולה להנשא מה"ת תיכף אתר הגט קודם סוף היום, ונתלבטו בזה טונא, ובאמת כבר הרגיש בזה הרא"ה בש"מ כנ"ל והביא ראי' דבכתב ומסר וכתב זוכה הראשון אף באותו יום, ואולם לענ"ד לק"מ על התוס' דע"כ גם התוס' מודים דכשמסר שטר לאחד אין יכול לחזור גם באותו יום וכן בכתב חודש שנה שבוע ודאי אין יכול לחזור אף לר"מ וכמו שהקשה הרמב"ן כנ"ל וע"כ צ"ל להתוס' דזה ל"ש למקרי אין מוכח מתוכו מה שאין כתוב בשטר זמן דבעת שבא השטר לידו הרי תפיסתו מוכחת לגבי' הנותן ולא מקרי אין מוכח מתוכו רק אם אין מוכח הנותן והמקבל שע"ז החותמים מעידים, וע"כ כתבו התוס' דבשני שטרות ביום אחד מקרי אין מוכח מתוכו דלגבי' כ"א אין מוכח אם הנותן שוב הוא בעלים על מה שנותן דשמא נתן מקודם להשני כיון דאין כתוב שעות, וגם מכח תפיסתו את השטר אין יכול לברר למי נמסר קודם, והבירור רק ע"י עדים, וע"כ אין יכול לזכות מי שנמסר לו קודם דאין מוכח מתוכו לגבי' חבירו שג"כ יש לו שטר באותו יום אבל לגבי' הנותן שפיר מקרי מוכח מתוכו אף שאין כתוב זמן כלל דאין נפ"מ מתי נתן ואין מעידים כלל על זמן המסירה וגם תפיסתו מוכחת לגבי הנותן ולא גרע משני יוסף ב"ש דמוציאין שט"ח משום דתפיסתו מוכחת ואפשר דלזה נתכוין הר"נ בתירוצו על קושית הרמב"ן הנ"ל ולפ"ז אין מקום להקשות לגבי' גיטין בלא זמן או מה שיכולה להנשא קודם סוף היום דזה ל"ש לאין מוכח מתוכו וגם תפיסתה מוכחת.
ועיין בתו"ג שמפרש תירץ הר"נ הנ"ל דבע"ח כשמקנה הוא כמשייר בקנינו שיזכה רק משעה שיוכל לברר קנינו וע"כ לגבי' השני שאין יכול לברר למי ניתן ראשונה לא יוכל לזכות דנגד זה שייר בקנינו אבל לגבי' הנותן יוכל לברר וע"כ אין יוכל לחזור ע"ש וגם לפ"ז ניחא דכיון דעכ"פ הדין דלגבי הנותן זוכה המקבל ואין יכול לחזור אף באותו יום ממילא דלגבי' גט מותרת ג"כ להנשא מיד, ובאמת כי מלשון הר"נ משמע כהתו"ב אבל לכאורה מדוע לא מתרץ בפשיטות דלגבי' הנותן הוי מוכח מתוכו דאין נפ"מ מתי נתן אבל עכ"פ ידעינן שנתן אבל לגבי השני שטרות הרי אין מוכח למי נתן קודם, וע"כ זוכים שניהם מסוף היום וגם קשה על הרמב"ן שכתב שאין דרך לנטות מזה דכיון דאין יכול לחזור ע"כ זוכה מי שנמסר קודם והרי יש לחלק כנ"ל ונראה דהרמב"ן לשיטתי' בגיטין (כ"ד ע"ב) דפליג על התוס' וס"ל דלא בעינן כלל מוכח מתוכו לר"מ ולפ"ז אי נימא דאין זוכה מי שנמסר לו קודם, לא משום דאין מוכח מתוכו רק משום דאין דעתו להקנות רק מסוף היום וע"כ הקשה שפיר דא"ר יהי' הנותן יוכל לחזור וע"ז הוצרך הר"נ לחלק דשייר בקנינו כנ"ל אבל התוס' לשיטתם שם ובכ"ד דהא דלא זכה מי שנמסר לו קודם הוא משום דאין מוכח מתוכו שפיר ניחא הא דאין יוכל הנותן לחזור משום דלגבי' הנותן שפיר מוכח כנ"ל וממילא דל"ק מגיטין דיכולה להנשא קודם סוף היום דחסרון הזמן ל"ש לענין מוכח מתוכו כנ"ל. ותמוה לענ"ד מ"ש התו"ג (בס' קמ"ה) במ"ש הרמ"ה במהיום אם מתי אם מת באותו היום אינה מגורשת בלא ע"מ ופי' בתו"ג דהטעם הוא משום דאין מוכח מתוכו רק מסוף היום וע"כ אינה מגורשת רק מסוף היום וכשמת באותו היום הוי גט לאחר מיתה ע"ש ולדבריו ק"ט מכתב שבוע שנה חדש דכשר גם לר"מ וכן בכתב זמן של יום תהי' אסורה להנשא מה"ת קודם סוף היום ודבריו צ"ע.
יז)
ובענין זה אמרתי מכבר בישוב קושית הקצות (בסי' קפ"ח) למ"ד עבחז"ל מ"ט אמרי' בתן שחרור זה לעבדי דלא יתנו לאח"מ לשיטת הרמב"ם דאם נשתטה המשלח לא בטלה השליחות דכבר עמד השליח במקום המשלח וא"כ מ"ט לא יתנו לאח"מ הרי עבחז"ל וכמו אילו מכר לאחר אף שיצא מרשותו בכ"ז אחרי דמטי לידי' של ראשון זוכה ע"י עבחז"ל כמבואר בב"מ (דף י"ט) ה"נ כשמת אף דעייל לרשות היורשין נימא עבחז"ל וכמו נמכר לאחר וכן בכתבו ותנו מנה לפלוני אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאח"מ והרי כשכתבו וחתמו מחיים נימא עבחז"ל ע"ש שנשאר בצ"ע, ולענ"ד לק"מ דכיון דבעינן מטי לידי' וכל זמן שלא מטי לידי' יכול הנותן לחזור שלא יתן לו השטר ותתבטל המתנה והשחרור ולכן כשמת יורשים היורשים זה הזכות בהעבד או בהשדה שאם אינם רוצים לקיים התנאי דימטי לידי' וימחו שלא ליתן השטר יכולים למחות ותתבטל המתנה. וע"כ שוב לא יוכלו ליתן לאח"מ אף אם ירצו היורשים דימטי לידי' השטר כיון דהעבד נעשו שלהם משום דבידם לבטל התנאי דלא ימטי לידי' שוב אין מועיל השטר של אביו לשחרר עבד של היורשים. ול"ד למכירה דשם אין ביד הלוקח לעכב שלא ימטי לידי' וכיון דמטי לידי' ועבחז"ל נתבטל המכירה מעיקרא אבל ביורשים שיורשים זכות החזרה הרי בידם שלא יתקיים התנאי דמטי לידי' והעבד שלהם ובעי שטר שחרור מהם ול"מ הש"ש של אביהם, וא"ל דאם יקיימו היורשים התנאי ויאמרו ליתן לו השטר הרי נתברר דעבחז"ל ומשוחרר למפרע ולא ירשו מעולם דזה לא מקרי קיום התנאי דבעינן מטי לידי' ע"י הבעלים שנתנו השטר והכא נתקיים התנאי ע"י היורשים שהם. כעת בעלים על העבד וע"כ ל"מ עבחז"ל ועיין בתוס' ב"מ (דף י"ט ע"ב) ד"ה ברייתא דמתבאר ג"כ דביורשים ל"ש עבחז"ל עשה"ט: