אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן יד
א)
ביבמות (דף ה') בתוס' ד"ה ואכתי, פירשו בהא דפריך הגמ' בב"מ על הא דיכול אמר לו אביו היטמא ואל תחזיר ישמע לו ת"ל וכו' ופריך תיפ"ל דאין עדל"ת ועשה דהקושיא הוא אאל תחזיר דהוי ל"ת ועשה השוה בכל ע"ש, וק"ל דהא דאעדל"ת ועשה, היינו משום מאי אולמה דהאי עשה מהאי, ולכן הדין נותן דלא ידחה ויעבור על העשה דאידך בקום ועשה וע"כ צריך להיות שב ואל תעשה ולא דתי, אבל הכא באל תחזיר הוא להיפך דאם יקיים עשה דהשבה יעבור על מצות כיבוד בקו"ע, ואם יקיים מצות כיבוד ולא יחזיר יעבור על עשה דהשבה בשוא"ת והו"א דטפי עדיף לקיים מצות כיבוד, ואף אם נימא דגם העברת עשה דכיבוד מקרי שוא"ת דע"כ איירי דלא אמר לו אביו שלא ישיב האבדה בלא צורך אליו, רק אמר לו לעשות איזה דבר לצורכו ואם יעשה הדבר לצורכי אז יאבד האבדה ולא יוכל לקיים מצות השבה ובכה"ג מקרי דחיית הכיבוד ג"כ שוא"ת, בכ"ז הי"א דהברירה בידו לעשות איזה מצוה שירצה, וע"כ צריך קרא דע"כ מחויב לעשות מצות השבה וידחה מצות כיבוד, ובשלמא להתוס' קדושין (דף ל"ד) דעשה שיש עמה לאו אף הלאו אלים ניחא דע"כ צריך לקיים מצות השבה משום דיש בה גם הלאו דאלים, אלא להתוס' בחולין (דף קמ"א) דפליגי ע"ז דבאמת הלאו נדחה ורק דאין עשה דותה עשה משום מאי אולמא קשה כנ"ל.
ב)
והנלע"ד עפי"מ ששמעתי ליישב קושית התוס' (בדף ה' ע"ב) ד"ה כולכם, דל"ל קרא דכיבוד ל"ד שבת דהרי הוא ואביו מוזהרין על השבת, וכמו בקדושין דאביו אומר השקני מים ומצוה לעשות עי"ש וע"ז תירצו דל"ד להך דקדושין דשם יש לפניו שתי מצות והי' הברירה בידו לעשות איזה מצוה שירצה או לקיים עשה דכיבוד או לקיים המצוה דהא שניהם הם מ"ע וע"ז שפיר אמרי' דאתה ואביך חייבין לעשות מצוה, וע"כ טפי עדיף לקיים המצוה, אבל כשאומר האב שחוט לי בשל לי לעבור על ל"ת דהדין הוא בכה"ת דעדל"ת וע"כ צריך לקיים המצוה ולעבור על הל"ת בזה ל"ש שאתה ואביך חייבין במצוה, דהרי כן מצות התורה לקיים העשה ולעבור על הל"ת, ועפ"ז מיושב קושיתנו דפריך אאל תחזיר פשיטא דאין עדל"ת ועשה, דכיון דנגד עשה דכיבוד איכא עשה דהשבה והי' הברירה בידו לעשות איזה שירצה שוב ע"ז מהני הסברא דאתה ואביך חייבין לעשות מצוה שלא יהי' הברירה בידו וע"כ צריך לשעות המצוה ובב"מ שם פרש"י ג"כ דהקושיא הוא אאל תחזיר האבדה והתוס' בב"מ (דף ל') פירשו דהקושיא הוא אאמר לו אביו היטמא והקשו דהוי לתו"ע שאין שוה בכל, והקשו המפרשים דמנ"ל להקשות דילמא הקושיא אאל תחזיר דהוי שוה בכל, ולהנ"ל ניחא דהתוס' לשיטתם ביבמות הנ"ל דלא ניחא להו בתירץ הנ"ל, והנה התוס' תירצו שם דמהכא ילפינן התם בקדושין, ואינו מובן לי תירוצם דאם נימא דמשום ה"ט גלי קרא דל"ד כיבוד שבת משום הטעם דאתה ואביך חייבין במצוה, א"כ איך פריך הגמ' אח"ז דמוקי בלאו דמחמר דנילף מהכא דאין עדל"ת גרידא דהרי י"ל דלהכי ל"ד משום הטעם דאתה ואביך חייבין, וצ"ע.
ובב"מ שם (דף ל') פריך הגמ' אי לכהן והוא בבה"ק פשיטא דאעדל"ת ועשה, ובש"מ הקשה דמאי עשה איכא הכא הא מבואר (בדף כ"ו) דהמתין עד שנתיאשו הבעלים אינו עובר אלא משום ל"ת להתעלם אבל עשה דהשבה אינו עובר, ותירצו דאיירי הכא שכבר נטל האבדה והוא בבה"ק ובכה"ג שפיר איכא עשה דהשבה ע"ש, וגם ע"ז קשה דאם כבר נטל את האבדה, כשלא יחזיר האבדה הרי הוא מבטל מצות השבה בקו"ע דע"כ איירי באופן שאם לא יחזיר לו עתה יאבד האבדה, ועיין בחידושי רע"א שם בב"מ בתוס' ד"ה אלא לזקן, שכתב ג"כ בכה"ג מקרי ביטול עשה דהשבה בקו"ע ע"ש, וא"כ מאי פריך דאין עדל"ת ועשה הא בכה"ג דאם לא יחזיר ג"כ מבטל העשה בקו"ע הו"א דהברירה בידו לעשות איזה מצוה שירצה והו"א דיוכל להשיב וידתא עשה דטומאה לכך אצטריך והתעלמת וצ"ע.
והנה הנמ"י מתרץ קושית הש"מ הנ"ל דבאבדה גם כשלא נטלה ורואה אותה ומניחה עובר משום השב תשיבם והא דבהמתין עד שנתיאשו עובר רק משום והתעלמת היינו כשמשמרה והיאוש בא לא מחמתו, והתוס' ע"כ דלא ס"ל כהנמ"י דאיכא עשה דהשבה קודם שנטלה דהרי שיטת התוס' דהא דלא מועיל יאוש באבדה בתר דאתי לידי' משום דבאיסורא אתי לידי' היינו משום שכבר נתחייב בהשבה ואם עובר על עשה דהשבה קודם שנטלה כהנמ"י, א"כ גם קודם שנטלה כיון שראה אותה ומתחייב בהשבה לא יועיל היאוש, והנמ"י ע"כ דסובר כהרמב"ן דבאיסורא אתי לידי' היינו משום שנעשה שומר והוי יאוש ברשותו, ועפ"ז י"ל הא דלא פירשו התוס' דהקושיא (באמר לו אביו היטמא ואל תחזיר) תיפ"ל דאין עדל"ת ועשה, הוא אאל תחזיר, היינו משום דקודם שנטלה אינו עובר בעשה, וליכא רק הל"ת דל"ת להתעלם ושפיר הו"א דישמע לאביו, וע"כ דהקושיא אאמר לו היטמא וע"כ הקשו התוס' דהוי ל"ת ועשה שאין שוה בכל, והתוס' ביבמות דפירשו דהקושיא הוא האל תחזיר ס"ל דגם בכה"ג אף שאין עובר קודם שנטלה על עשה דהשבה, בכ"ז מקרי דחיית העשה ג"כ מה שמבטל קיום העשה, באם ישיב יקיים העשה וגם זה מקרי דחי', א"נ י"ל דהתוס' ביבמות ס"ל כהנמ"י דעובר בעשה דהשבה גם קודם שנטלה, ובכ"ז לא מקרי באיסורא אתי לידי' שלא יועיל היאוש, דע"כ גם להנמ"י יש חילוק בין קודם שנטלה לאחר שנטלה, וכדחזינן בזקן ואינו לפי כבודו דהכישה נתחייב בה, וע"כ דהיינו משום דחיוב שמירה אין חל עליו רק כשנטלה, וע"כ גם להתוס' י"ל דלא מקרי באיסורא אתי לידי' שנתחייב בהשבה ולא יועיל היאוש, רק בשכבר נתחייב בשמירה, והיינו דוקא כשנטלה, אבל על עשה דהשבה עובר גם קודם, וא"ש הקושיא אאל תחזיר דאיכא עשה ול"ת, [ולכאורה בעיקר קושית הראשונים הנ"ל דאינו עובר בעשה קודם שנטלה, הרי מצינו בכה"ג בכלאים בציצית אף שאין עליו חיוב מ"מ עדל"ת ומשום דכשהולך בציצית מקיים העשה וגם בכה"ג עדל"ת אך ל"ד דשם כשלובש הטלית כבר הוא עובר בהעשה דציצית וע"כ דחי, ואכמ"ל].
ג)
ביבמות (דף ה' ע"ב) בתוס' ד"ה כולה, הקשו אדנילף מכלאים בציצית דדחי נילף משריפת קדשים דל"ד יו"ט, ותירצו דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך דאפשר לשורפו אחר יו"ט, וק"ל לאביי שם בשבת דיליף דש"ק ל"ד יו"ט מעולת שבת ולא עולת חול ביו"ט דהיינו אברים ופדרים שנתותורו דאסור להקטירן בליל יו"ט, והתם אי אפשר להמתין דהרי יעשו נותר, ונילף משם דאין עדל"ת וצ"ל דשם הטעם משום שהי' יכול להקטיר מקודם, ואף כשנאנס ולא יוכל להקטיר כיון דעכ"פ הי' אפשר אם לא נאנס בכה"ג באמת ל"ד בעלמא ג"כ, ועיין (שאג"א סימן צ"ו) שמסתפק בכה"ג שאפשר בשום פעם לקיים המצוה בלא דחי' ורק עתה אירע שצריך לדחי' אי דחי בכה"ג ועיין במ"ש בסימן י"ב (אות ד'), ועפ"י הנ"ל י"ל דזה תליא בפלוגתא דלאביי דיליף מלא עולת חול ביו"ט ע"כ מוכח דבכה"ג ל"ד כנ"ל ולר"א דמשני שם משום דיו"ט עשה ול"ת מוכח דאם הי' ל"ת גרידא הוי דחי אף שאפשר להקטיר מבעוד יום כיון דאירע שנאנס ולא הקטיר דחי בכה"ג. וכן לחזקי' דיליף מעד בקר ליתן בקר שני לשריפתו וגם לרבא דיליף מלבדו ולא מילה שלא בזמנו לא ילפינן דל"ד רק בכה"ג שאפשר להמתין, אבל בגווני שהי' אפשר לקיים המצוה מקודם ונאנס ולא עשה כיון דעתה א"א לקיים בלא דחי' שפיר דחי לדידהו.
ד)
ועפ"ז אפשר ליישב מה שנתקשתי בפסחים (דף ה') ר"ע אומר א"צ הרי אומר אף ביום הראשון תשביתו וכתיב כל מלאכה ל"ת ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה, וקשה להני אמוראי דס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא הרי שפיר י"ל דתשביתו קאי ביו"ט ועשה דתשביתו דוחה לאו דיו"ט, ומצאתי בפי' ר"ח הנדפס בגליון הש"ס דווילנא שפי' בהא דקאמר שם ש"מ מדר"ע דהבערה לחלק יצתה דאם ללאו יצתה תיתי עשה דהשבתת חמץ ותדתי לאו דיו"ט ע"ש. והיינו כמ"ש הריטב"א דאם הבערה ללאו ליכא בהבערה עשה, אבל עכ"פ קשה קושיתנו דלהני דסברי דביו"ט ליכא עשה א"כ אף לחלק יצתה ובשבת איכא עשה אבל ביו"ט ליכא עשה וא"כ לימא דעדל"ת, ולהנ"ל ניחא דהרי שיטת רש"י בפסחים (דף י"ב) דאימתי שלא בשעת ביעורו היינו קודם חצות אבל בשעת ביעורי' השבתתו בכ"ד היינו לאחר חצות והנה לפרש"י הפי" בתשביתו שיהי' החמץ מושבת בחצות ועיקר המצוה להשבית קודם חצות שלא יהי' לו חמץ בשעת איסורו דא"א לומר דכונת התורה להשבית בחצות דהרי אז כבר עובר בב"י או בעשה דהשבתה, וכן מתבאר בחידושי הרמב"ן ועיין פר"ח ופ"י, והארכתי במק"א, ואך דלפ"ז קשה דא"כ מאי קאמר ר"ע דאאפ"ל דקאי על יו"ט דהבערה אב מלאכה, והא אפשר לפרש ג"כ ביו"ט דתשביתו היינו שיהי' מושבת קודם יו"ט, וכמו דמפרשינן לפי האמת דקאי על חצות ותשביתו היינו שיהי' מושבת קודם ומצאתי במנ"ח שהעיר בזה ע"ש, ועכצ"ל דבאמת תשביתו משמע להבא והיינו דנהי דידעינן דכונת התורה בעיקר המצוה לכתחילה שיהי' מושבת, אבל אם לא השבית מקודם חייב להשבית ואם לא השבית אז עובר בעשה כל רגע, ועיין מג"א, וא"ש דדייק ד"ע דאאפ"ל דקאי על יו"ט דא"כ איך אפשר להשבית ביו"ט דתשביתו משמע להבא, ולפ"ז ניחא מה שהקשינו דליתי עשה דהשבתה ולדחי ל"ת דיו"ט, דכיון דעיקר המצוה לרש"י הוא שיהי' מושבת קודם זמן איסורו ולכן אף אם נאנס ולא השבית קודם הלילה תו לא דחי יו"ט כנ"ל. דכל שהי' אפשר לקיים המצוה בלא דחי' אף כשנאנס ולא קיים תו לא דחי וכמו עולת חול ביו"ט דל"ד, ועדיפא י"ל דר"ע בזה לשיטתי' דס"ל בשבת (דף קי"ד) דעולת שבת בשבתו ליחד על חלבי שבת שקרבין ביו"ט ומזה מוכח דס"ל דעולת חול היינו אברים שנתותרו אין קרבין ביו"ט דאל"כ ל"צ קרא לחלבי שבת שקרבין ביו"ט וכ"כ הרמב"ן בשבת (דף כ"ד), וכיון דס"ל לר"ע דעולת חול אין קרבין ביו"ט אף דהשתא א"א לקיים המצוה בלא דחי', כיון דהי' יכול לקיים מקודם ל"ד, וע"כ הכא בחמץ גם לר"ע ל"ש עדל"ת כיון דהוי יכול לקיים העשה דתשביתו קודם יו"ט, וניחא ג"כ לשאר אמוראי שכתבנו לעיל דאפשר דס"ל דגם בכה"ג דחי ודוקא בש"ק או מילה של"ב דגם עתה אפשר להמתין אבל מה שהי' אפשר לקיים מקודם בכה"ג דחי, אבל לר"ע לשיטתי' מוכרח דס"ל דגם בכה"ג ל"ד, אבל להני דלית להו הדרשא דלא עולת חול ביו"ט י"ל דבכה"ג דחי.
ואולם לשיטת תוס' דשלא בשעת ביעורי' היינו לאחר שש ואז המצוה בשרפה וה"ה אם נימא דתשביתו קאי על יו"ט הי' המצוה בשרפה ביו"ט ולא קודם זמן איסורו דאז השבתתו בכ"ד. נתעורר קושיתנו דנימא עדל"ת דא"א לקיים המצוה קודם, אולם כבר כתבתי במק"א דעכצ"ל להתוס' דתשביתו לא הוי מצוה חיובית, ר"ל דע"כ אין כונת התורה דמי שיש לו חמץ מחויב להמתין עד אחר חצות וישבית אז, דאיך יצוה התורה להשבית בחצות דאז עובר בב"י לכמה שיטות, ואף להסוברים דאין עובר בב"י בחצות אבל עכ"פ עובר בעשה דתשביתו בכל רגע כמ"ש המג"א, וגם איך אפשר לצמצם רגע החצות שישבית אז באופן שנימא דבשעת ביעורי' אינו עובר, (אף לשיטת הר"י בתוס' (דף כ"ט) דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר) וגם כבר העיר המנ"ח דקשה להתוס' איך תקנו חכמים לשרוף בתחלת שש להפקיע מצוה מה"ת להשבית אחר חצות ע"ש, וע"כ נלע"ד דלהתוס' לא הוי מצות השבתה מצוה חיובית רק הוא אתי לאינתוקי לאו דב"י לעשה, וכעין עשה דוהשיב את הגזלה. והיינו דודאי עיקר כונת התורה להשבית מקודם חצות רק אם השהה עד חצות או שנתחמץ לו עיסה אחר חצות ואז עובר בב"י הוא מצווה להשבית ואז מקיים מצות תשביתו ומנתק הלאו דב"י אבל אין מחויב לקיים מצוה זו להשהות לכתחילה החמץ עד אחר חצות דזה א"א וכנ"ל. ובמק"א הארכתי לבאר עפ"ז דברי האו"ז ואכמ"ל, ועכ"פ לפ"ז ל"ק גם להתוס' דנימא עדל"ת כיון דלכתחילה ודאי צריך להשבית קודם ואף דאז לא יקיים המצוה דתשביתו אבל ע"כ צריך לעשות כן כדי שלא יעבור בב"י ומצות תשביתו אינה חיובית, וע"כ ל"ש עדל"ת וכ"ש הוא מהא דל"ד עולת חול ביו"ט משום דאפשר לקיים מקודם כנ"ל: