אור ברסלב
אמרי משה סימן יג

אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי

סימן יג

סימן יב

המ"ל הקשה להשיטות דסברי דסיכה כשתי' הוא רק מדרבנן מהא דאמרי' ביבמות (דף ע"א) קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה, הרי לשיטת הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים, א"כ אף אי ערלות של"ב הוי ערלות מותר לסוכו ע"ש.

א)

והנלע"ד לחדש דבתרומה לזרים יש איסור על המאכיל משום הדין דמשמרת תרומתי דהיינו דאסור לאבד תרומה או לשרוף וכמ"ש התוס' בפסחים (דף י"ג) ומשום דצריך לשומרו שיהנה הכהן מהתרומה, וע"כ אם זר אוכל תרומה לבד האיסור דזרות איכא גם הך איסורא דמשמרת תרומתי, ואיסור זה איכא גם על המאכיל, ולכן א"ש הך דקטן ערל דאם ערלות שלא בזמנו הוי ערלות אסור לסוכו לא משום איסורא דקטן, רק משום משמרת תרומתי דהיינו מה שמסיכו לקטן עובר במה שמאבד התרומה שלא כמצותה לכהן ובזה יתישב גם קושית התוס' (בד' צ') ד"ה ואוכלת בגינו דלמ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו הומ"ל בתרומה דאורייתא, ולפמ"ש דיש איסור על המאכיל תרומה ניחא, והנה ביבמות (דף ס"ו) בתוס' ד"ה כרשיני תרומה כתבו בתרומה דחזי לאכילה אסור ליתן לבהמתו משום הפסד תרומה ע"ש, ונראה דאיכא איסור מה"ת להאכיל לבהמתו כשראוי' לאכילה לאדם והיינו הך דינא דמשמרת תרומתי דכיון דאכילת תרומה לכהנים מצוה אסור להפסיד ולהאכיל לבהמתו ובכרשיני תרומה אף דחזי לאכילה ע"י הדחק אפשר דליכא בזה הדין דמשמרת תרומתי, ומשום דהולך לאיבוד בל"ז וע"כ מותר להאכיל לבהמתו, וכע"ז כתבו התוס' בפסחים לגבי חמץ (בדף י"ב), ולבהמת ישראל אסור ליתן כרשיני תרומה ומשום דאסור לישראל ליהנות הנאה של כילוי וכמ"ש התוס' שם, ואיסור זה הנאת כילוי אסור גם בתרומה טמאה דליכא בזה הדין של משמרת תרומתי, א"נ י"ל דגם בכרשיני תרומה איכא הך דינא דמשמרת תרומתי כיון דחזי לאכילה ע"י הדחק, ובכ"ז מותר ליתן לבהמת כהן משום דהוי קנין כספו אבל תרומה דחזי לאדם אסור ליתן לבהמתו, והיינו מדרבנן או מה"ת כיון דיש לקיים באכילתם מצוה, ולא משום הדין דמשמרת תרומתי דזה גם בכרשינים איכא ובכ"ז הותר לבהמת כהן משום דהוי קנין כספו, ולפ"ז ל"צ למ"ש התוס' שם דהטעם דאסור בשכר פרה מישראל משום הנאת כילוי רק דהסור משום משמרת תרומתי ומוכח ע"כ דהתוס' ס"ל דבכרשינים ליכא הך דינא דמשמרת תרומתי.

ב)

ולכאורה יש להעיר בעבד ערל קודם מילה וטבילה דיש להבעלים כהן קה"ג בעבד גם קודם מילה וטבילה וכמתבאר (בדף מ"ו) דמה"ט אין יכול לטבול לשם ב"ח בקנה עכו"ם גופא וכן בעבד ערל יליד בית דבודאי קנוי להכהן קנין הגוף, וא"כ יהי' מותר להאכיל לעבד ערל תרומה או לפחות כרשיני תרומה דהרי הוא קנין כספו ולא גרע מבהמת כהן, ובאמת מתבאר בירושלמי ר"פ אלמנה לכ"ג דעבד ערל אסור בתרומה, דקאמר שם לטעמא דכל שאינו אוכל אינו מאכיל עבד ערל שקנה עבדים אינו מאכיל, ולטעמא דמשום קנס מאכיל ע"ש, ואולם הנלע"ד דבעבד ערל יליד בית דהוא דינו כישראל לענין מצות אסור בתרומה מצד עצמו דערל אסור בתרומה, ולא הותר משום קנין כספו רק לבהמה דל"ש עלה איסורים, ואף דגם אשת כהן אוכלת משום קנין כספו, מ"מ לא מצינו דהותר רק איסור זרות אבל איסור ערלות לא מצינו, דאשה ילפינן דאוכלת, מכל טהור בביתך וכמתבאר ברש"י קידושין וע"כ ניחא הירושלמי הנ"ל דע"כ איירי ביליד בית דמקנת כספו קודם מילה הרי הוא כעכו"ם ועכו"ם אין לו קה"ג בעבדים שקנה וא"כ גם לטעמא דמשום קנס אין יוכל להאכיל העבדים שקנה הוא, וע"כ דאיירי ביליד בית וע"כ א"ש דאינו אוכל משום דהוי כישראל ומוזהר על איסור תרומה משום ערלות, ואולם בערל מקנת כסף דהיינו שקנה עכו"ם וקודם מילה וטבילה דעדיין אינו במצות ול"ש עליו איסורים, יש לעיין מ"ט יהי' אסור להאכילו תרומה ומ"ש מבהמתו דמותר משום דהוי קנין כספו, וכן מותר להאכיל לשפחתו אף דשפחה הויא זונה, וזונה אסורה בתרומה מ"מ הותר משום קנין כספו וא"כ מ"ט יהי' איסור דערלות חמיר שלא להאכילו, ועיין בתוס' (דף ס"א) דרק לאחר השחרור היא זונה וצ"ע, ולפמש"ל י"ל דהאיסור הוא משום משמרת תרומתי, וכרשינין דמותר ליתן לבהמה אפשר דגם לעבד ערל מותר וצ"ע.

ג)

כן יש להעיר לכאורה בהא דמתבאר במשנה (דף נ"ו) דאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן הנשואין לא אכלו ומשום שנתחללה בביאתו, ומנ"ל זה דחללה אשת כהן לא תאכל משום קנין כספו דבשלמא בכל הני דמפסלי משום שנבעלה לפסולים שזר אצלה מעיקרא דילפינן שאסורה בתרומה מבת כהן כי תהי' לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל ושם (בדף ס"ח) מרבינן מן ובת דגם לוי' וישראלית פסולה והיינו כשאוכלת בשביל בנה. ומזה ילפינן גם כשאוכלת בשביל בעלה דפסולה, ועוד דלא מצינו שהותר משום קנין כספו רק איסור זרות אבל כשיש פסול אחר דהיינו הך איסורא דבת כהן כי תהי' לאיש זר. לא מצינו שהותר, אבל בחללה דליכא איסור אחר לתרומה רק משום דחללה הויא כזרה, ועיין בתוס' (דף מ"ד) ד"ה ה"נ. וליכא בזה הך איסורא דלאיש זר דהכהן לאו זר הוא אצלה, ורק משום דהויא כזרה, וכיון דכל זרה אשת כהן אוכלת מנ"ל דחללה אשת כהן אינה אוכלת, ומ"ש משפחת כהן דאוכלת אף דהויא זונה ועיין קדושין (דף כ"ג), והנלע"ד דאשת כהן האוכלת בתרומה היינו משום דחל עלה קדושת כהונה ע"י בעלה, וכן מתבאר מלשון החינוך ע"ש וכ"ה מפורש בקרית ספר המבי"ט פ"י תרומות ע"ש, וע"כ כשנתחללה ופקע ממנה קדושת כהונה אינה אוכלת, ואם כי מברייתא דריש אלמנה מתבאר דגם אשה ילפינן מקנין כספו וכן מוכח מהא דפריך שם דגם אלמנה לכ"ג יאכלו עבדי' בתרומה אף שהיא אינה אוכלת משום קנין שקנה קנין למ"ד דקנין שאינו אוכל מאכיל.

ד)

ועפמ"ש יתישב מה דק"ל בהא דמבואר שם דאשת כהן האוכלת בשביל בנה מכהן מאכלת את עבדי' בתרומה ומנ"ל זה, דבשלמא כשהכהן בעלה חי מאכלת משום קניניו שקנה קנין. אבל כשאוכלת בשביל בנה דנפ"ל דאוכלת משום יליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי' בי' יאכילו וכמתבאר ברש"י שם, מנ"ל שתאכיל את עבדיה וא"ל דהיינו משום שכל האוכל מאכיל וה"נ האוכלת בשביל בנה כיון שאוכלת מאכלת, דזה אינו דהרי למ"ד דגם קנין שאינו אוכל מאכיל, ע"כ דהעבדים השניים אוכלים בשביל הכהן משום קנין הקנין, ולא משום אדוניהם העבדים שהרי הם אינם אוכלים, וא"כ מנ"ל לדידי' הכלל דכל האוכל מאכיל, וביותר קשה לי לפמ"ש החינוך במצוה ר"פ דאם עבד השני קנה שלישי אינו אוכל בתרומה דכי יקנה הנפש קנין א"ר ולא קנין הקנין, וחזינן דאף שהעבד השני אוכל מ"מ אינו מאכיל את עבדיו, וחזינן דאין זה כלל שכל האוכל מאכיל, וא"כ מנ"ל דהאוכלת בשביל בנה מאכלת וע"ש במנ"ח שביאר דהחינוך הוכיח זה מהמ"ד דקנין אוכל מאכיל וחזינן דאף שהעבדים יוכלו לאכול בשביל אדוניהם העבדים שאוכלים מ"מ אינו אוכל רק משום הכהן דהיינו קנין הקנין, וע"כ בקנין השלישי דליכא הך גזה"כ אינו אוכל ע"ש, ולפ"ז ק"ט לכ"ע מנ"ל דהאוכלת בשביל בנה מאכלת, ולפי"מ שביארנו דאשת כהן אוכלת משום שחל עלה קדושת כהונה וע"כ מאכלת עבדי' ככל כהן המאכיל עבדיו ולזה צריך הילפותא דכל טהור בביתך המובא ברש"י הנ"ל דחל עלה קדושת כהונה וממילא ידעינן דגם כשאוכלת בשביל בנה מאכלת עבדי' דנשאר עלי' קדושת כהונה משום בנה.

ה)

המנ"ח בקומץ למצוה ר"פ הקשה על הרמב"ם שפסק בעבד של ב' שותפים דאוכל בתרומה, והקשה דסותר למ"ש בעצמו לענין יציאת ראשי אברים וכן לענין יום או יומים דבעינן כספו המיוחד לו ע"ש שהניח בצ"ע. ולענ"ד לק"מ דרק במה שנוגע לאחד מהאדונים השותפים כמו יום או יומים שיופטר האדון על רציחתו מפני שיש לו חלק בהעבד ע"ז שייך דאין מיורד לו, ולא הוי אדונו בכולו, וחלקו של השותף אינו מועיל לפוטרו על רציחתו שעשה הוא וכן לענין שו"ע אף שנוגע להעבד שיוצא לחרות בכ"ז הרי לא יוכל להוציא רק חלקו של זה, וחלק חברו ע"כ דנשאר בעבדותו וע"כ שפיר נתמעט מכספו המיוחד, אבל לענין אכילת תרומה הנוגע להעבד הרי הוא קנין כספו של כהן ומה נפ"מ אם הוא עבד של אחד או שנים הרי הוא אוכל מכח שניהם ומקרי שפיר מיוחד לשניהם, ולענין שו"ע אם יפילו השו"ע שני השותפין ביחד אפשר דיוצא ואף אי נימא דגם ביחד אינו יוצא ל"ד כלל לכאן, דשם כל מעשה ההפלה של כל אחד מעשה בפ"ע, וע"כ אינו מועיל ביחד ג"כ משא"כ בתרומה הרי אוכל העבד מכח שניהם והוא קנין כספו של כהן, גם מ"ש שם להקשות על הפ"י בריש האומר במקדש מעכשיו ולאחר ל' דאם היו שניהם כהנים ג"כ אינה אוכלת משום דלא הוי כספו המיוחד, ותמה עליו מהרמב"ם הנ"ל לענין עבד של ב' כהנים שאוכל ל"ד כלל דאיתתא לבי תרי לא חזיא ול"ש שתאכל מכח השנים ביחד, ורק שתאכל מכח ממ"נ בזה שפיר אפ"ל כהפ"י דכה"ג לא מקרי כספו המיוחד, ומה שהשיג עליו מגיטין (דף מ"ב) בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה יש לחלק בכמה אנפי, דשם גם ולד שפחתה אוכלת מחמתה משום קנין שקנה קנין כנ"ל, וגם דשם כבר הי' מבורר קודם התערובת, וע"י התערובת לא יפסיד, דאם יבוא אליהו כמבואר שם בגיטין ובמעכשיו לאחר ל' אפשר דל"ש אם יבוא אליהו.

ו)

גם מה שהקשה על הרמב"ם בעבד שיש לזר ג"כ חלק בו דאינו אוכל, והקשה לפמ"ש הר"ן בריש השותפים דכל אחד משתמש בשלו משתמש ויש לו קה"ג, א"כ אמאי לא יאכל, ולענ"ד לק"מ דע"כ גם בשעה שמשתמש הקה"ג שיש לו הוא רק לזמן ולשעה שמשתמש דהרי גם לחברו חלק בו ואחר שעה שייך לחברו הקה"ג, ובקה"ג לשעה פשיטא דל"ש שיאכל בתרומה דבעינן שיהי' כספו לעולם, ומה שהביא הדמיון מנכסי לך ואחריך לפלוני דודאי אם הראשון כהן אוכל בתרומה, ל"ד כלל דשם הרי הראשון יכול למכור והוי קה"ג לעולם, וכמ"ש מכבר במ"ש הזית רענן חלק ראשון להקשות על הרי"ף והרמב"ן במלחמות בב"ב (ד' קכ"ה) בעובדא דסבתא דבאומר ואחריך מעכשיו לא הוי ראוי לגבי בעל ואע"ג דאי קדים הראשון וזבין זביני' זבינא והקשה מהך דגיטין בס"פ השולח דאמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל מהא דבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל וע"ש ברש"י דמוכח מזה דק"פ לאו כקה"ג דמי, דאף דיש לו קה"ג להמוכר ביובל, מ"מ לר"י הק"פ דהוי כקה"ג מחשב זה לראוי ומכ"ש כאן באחריך שכתב הרשב"ם (בדף קל"ז) בד"ה אחריך שאני, ובד"ה דתניא דבאחריך לכ"ע ק"פ כקה"ג ומה"ט יכול הראשון למכור וא"כ כ"ש דהוי הכא ראוי גם במאחריך מעכשיו כיון דיש לראשון ק' פ דהוי כקה"ג לכ"ע וגם יכול למכור ולא נשאר כלום להאריך, ושם אינו יכול למכור הקה"ג ובכ"ז מחשב ראוי לר"י בשדה החוזרת ביובל יעוי"ש (בסימן פ') שכתב שהיא קושיא עצומה.*).

*) הג"ה ובז"ר מתרץ קושיא הנ"ל לחלק בין בעל לבכור דבבכור דממעטינן ראוי מלתת לו דבעינן שיוכל ליתן במתנה וע"כ שם בגיטין דבעל קה"ג ל"מ למכור וכמו לר"י במכר הבן בחי' האב ומת בחייו דלא חל המכירה כמבואר ב"ק (דף פ"ח) וע"כ פריך לר"י דלא יטול פ"ש, אבל בבעל דמעטינן ראוי מקרא אחרינא לא בעינן שיוכל ליתן במתנה, ולענ"ד יש לדחות עפ"מ שאמרתי בישוב קושית השעה"מ בה' נחלות דבכור נוטל פ"ש בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ואמאי כיון דלא מצי ליתן במתנה, וכמו בנכסים שהשביחו היתומים דאין נוטל פ"ש משום דאין יוכל ליתן במתנה ע"ש ואמרתי דרק אם החסרון בהנכסים שאין מוחזקין ומה"ט א"י ליתן במתנה זה מקרי ראוי, אבל מה שאין יוכל ליתן מצד חסרון המוריש שהוא גוסס וא"י להקנות זה לא איכפת לן כיון דהנכסים מוחזקין ובזה ישבתי ג"כ מה שהקשני מבה"י הרה"ג ר' פנחס מזוריק ז"ל בהא דנטלו בנות צלפחד בנכסי חפר, והרי חפר לא מצי יהיב במתנה אף דא"י מוחזקת מ"מ הוי דבר שאינו מסוים שאין יוכל להקנות ולהנ"ל ניחא כיון דהנכסים מוחזקין אין חסרון מה שאין שאין יוכל להקנות, ועפ"ז נסתר תירוץ הז"ר דאין חסרון במה שאין יוכל להקנות והעיקר תלוי אם הנכסים מוחזקין, וע"כ בכור ובעל שוין, ובמנ"ח הקשה בהא דפריך יכיר ל"ל דהא מגו דבעי למיתב מתנה, דהא נפ"מ לענין עבד עברי דא"א להקנות כמבואר ברמב"ם ועובד את הבן יעו"ש, ואי נימא דכל שאין יכול ליתן במתנה אין נוטל פ"ש הי' ניחא, אך כבר נתבאר דז"א כיון דהוא מוחזק, והנלע"ד דלריב"ב דכשאמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, גם ע"ע יוכל להנחיל בתורת ירושה דבאמת תמהו מ"ט לא יוכל למכור ע"ע, והנראה דהטעם הוא דליכא קנינים במה להקנות, דחזינן דצריך ילפותא על הא דנקנה בכסף ושטר, אלמא דל"ד לכל מטלטלין משום דאין בו קה"ג כמ"ש הפ"י, וכן חזינן דאין נקנה בחליפין, ולהכי אין בו קנינים למכור ולהקנות אבל מדין הנחלת ירושה כיון דעובד הבן י"ל דגם עבד עברי יוכל להנחיל.

ועפ"ז י"ל קושית הגרע"א (בסימן קל"ב) בהא דפריך לר"מ דמקנה דשלב"ל יכיר ל"ל דהא נפ"מ לענין מטבע דאין נקנה בחליפין ובדשב"ל במעות שיפלו לו אח"כ לא משכחת שום קנין ע"ש, ולהנ"ל ניחא דמצי להנחיל בתורת ירושה לריב"ב, והא דמשני ל"צ בנכסים שנפלו כשהוא גוסס, והרי יקשה דעדיין מצי להנחיל. כבר הקשה כן המרי"ט והוכיח דבדשל"ב שא"י להקנות אין יכול ג"כ להנחיל, וי"ל דזה רק אם א"י לחול הקנין משום שלב"ל אבל במטבע דלר"מ אין חסרון משום שלב"ל, רק דלא משכחת קנין על מטבע שלב"ל בזה שפיר מצי להנחיל לר"מ, וכשמשני בנפלו כשהוא גוסס דבזה החסרון ג"כ בחלות הקנין גם לר"מ בדשלב"ל וע"כ לא מצי להנחיל ג"כ, ובעיקר מ"ש המרי"ט דדשלב"ל ל"מ להנחיל כנראה שמחלוקת הראשונים, דעיין בנמ"י על המשנה דאמר דבכור לא יטול פ"ש כתב די"א שא"נ פ"ש אלא במוחזק כבכור כיון דאפקי' בלשון בכור ומתבאר דאם אמר שיטול גם בראוי פ"ש הי' מהני אף דהוי דשלב"ל וכן מתבאר מהרמ"ה כמו שהוכיח הרי"ט אלגזי סוף בכורות דגם מלוה שאינו ברשותו יוכל להנחיל ע"פש ואולם בש"מ (דף קל"א) בהא דפריך לענין כתובת ב"ד והא אין אדם מקנה דשלב"ל מבואר כהמרי"ט ע"ש בשם הרא"ם.**

ולענ"ד ליישב הקושיא בפשוט. דבאחריך ובמעכשיו הוי כתנאי, והיינו שנתן באופן זה דאם הראשון ימכור ויכלה הדבר אז אין לו לאחריך כלום כי אין נותן לו כלל באופן הזה, ומשום ה"ט ס"ל לרשב"ג דהראשון יכול למכור ומשום דבאחריך שאני וכמבואר ברשב"ם הנ"ל והיינו משום דאין נותן כלל להשני רק אם לא ימכור הראשון וישאר אחריו הנכסים אבל כשימכור וליכא נכסים גבי' אין נותן כלל להשני, ואולם כשהראשון לא מכר אזי השני קנה לגמרי ואין להראשון רק קנין פירות כל ימי חייו וק"פ של הראשון הוא כק"פ דעלמא דהלכתא כר"ל דלאו כקה"ג, והרשב"ם דכתב דאחריך שאני ובכה"ג הוי כקה"ג אף לר"ל, היינו דמשום ה"ט יכול למכור ומשום דלא נתן לשני רק מה ששייר ואם לא שייר אין לו כלל לשני, ומשום דכה"ג לא נתן לו והוי כהתנה מפורש דנותן להשני מעכשיו באם ישייר הראשון, וע"כ שפיר לא הוי ראוי באחריך מעכשיו ומשום דכשבא להשני נתגלה דהראשון אין לו רק ק"פ ולא הוי כקה"ג לפי"מ דקי"ל כר"ל, ומה"ט שפיר אם הראשון כהן אוכלים העבדים תרומה, דיש לו קה"ג לעולם משום דיכול למכור ולא יהי' לאחריך כלום, ועיין בקצות (סי' רמ"א) שמביא ראי' דיוכל ליתן מתנה לזמן שיהי' שלו גם למוכרה ואם תשאר תח"י אחר הזמן תפקע המתנה ממילא מהך דאחריך שיוכל הראשון למכור, ולפמ"ש יש לדחות דאין ראי' דשם הוי של הראשון קנין עולם, דאם לא שייר לא נתן כלל לשני ולגמרי שלו לעולם ואין זה קנין לזמן, ובאופן ששייר הוא להיפוך דהמתנה הוא להשני לגמרי ולהראשון א"ל רק ק"פ וא"כ לענין אתרוג כשנתנו לזמן י"ל דאינו יוצא דעל האופן שנשאר ולא מכר וחוזר אליו, אתגלי דא"ל רק ק"פ ואכמ"ל].

ז)

ובמק"א אמרתי כע"ז על הקצות בסי' קע"א שהקשה על הר"ן הנ"ל דלהכי ראב"י מתיר לכנוס לחצר בשותפין שנדרו הנאה משום ברירה דבשלו משתמש והקשה אמאי אמרי' בשלו משתמש ולא אמרי' בזה דקדושת הגוף לא פקע בכדי, וכיון דחל הנדר בשעה שמשתמש הוא דאז שלו הוא שוב לא פקע גם אח"כ ע"ש, ולענ"ד לא אבין כלל דכי אמרי' דקדושת הגוף ל"פ בכדי היינו אם בשעה שהקדיש הי' שלו לגמרי, והוא הקדיש רק לשעה ע"ז אמרי' דכיון דחל ההקדש תו ל"פ וחל תיכף ההקדש לעולם, וכן בהא דאמרי' בהקדש חמץ ושחרור דמפקיע משעבוד שכתבו התוס' ג"כ הטעם משום דקדושת הגוף ל"פ, היינו ג"כ משום דביד הלוה לסלק החוב ויחול ההקדש לעולם, וע"כ אמרי' דאין בכח השעבוד לעכב מלחול ההקדש כיון שבידו לסלק בזוזי, וע"כ כיון דחל ההקדש תו ל"פ, וההקדש מפקיע השעבוד, כיון דבידו להקדישו לעולם ע"י שיסלק החוב, אבל בשותפין שנדרו הנאה דגם בשעה שמשתמש הוא, ואמרי' ברירה דאז שלו הוא, אבל הרי אז ידעינן שיש להשותף ג"כ חלק בו להשתמש בשעתו, וא"כ איך יכול לאסור לעולם הרי את של חבירו אינו יכול לאסור, והרי יש לחברו חלק להשתמש בשעתו ועיין קדושין (דף ז') בהא דפריך בחציך מקודשת לי דלפשוט קדושה בכולה ומשני הכא דעת אחרת] ואיך שייך ע"ז דקדושת הגוף ל"פ בכדי הרי אין יכול להקדיש את של חברו, והרי זה דומה למי שמכר בהמתו לאחר, שיחול הקנין לאחר ל', האם בכה"ג שיקדיש המוכר בהמתו הכי נימא שיחול ההקדש עד ל' ותו ל"פ בכדי זה ודאי אינו, דכיון דקנין חברו מעכב שיחול ההקדש לעולם וקדושת הגוף א"א לחול על זמן וליפקע בכדי שוב אמרי' להיפך דאין חל כלל ההקדש, וה"נ בהשותפין הרי קנין חברו מעכב ואין ההקדש חל כלל.

ועפ"ז מיושב נמי מה שתמה הפ"י בגיטין שם על התוס' שכתבו דאביי דס"ל דלמפרע גובה לא ס"ל הך דקדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד ותמה דמנ"ל להתוס' הא גם לאביי י"ל דכיון שחל ההקדש שעה אחת שוב לא פקע דהא יכול למוכרו גם לאביי וכמ"ש התוס' לגבי איצטלא ע"ש שהניח בצ"ע. ולפי הנ"ל אין מקום לקושיתו דכיון דאביי ס"ל דלמפרע גובה והמלוה יכול להקדיש ע"כ צ"ל דהשעבוד עושה קנין ויש לו כבר קנין בדבר המשועבד לו דכשיגבה קנוי לו למפרע ע"י הכסף שהלוה לו, ול"צ לעשות קנין בשעת הגוביינא דאל"כ איך מצי להקדיש טרם הגוביינא ואיך שייך לומר דע"י הקנין שעושה בשעת הגוביינא יהי' קנוי לו למפרע שיהי' הקדשו חל וע"כ צ"ל דהקנין למפרע הוא ע"י השעבוד עצמו א"כ כיון דאי"ל קנין ע"י השעבוד ל"ש לומר דיפקיע מידי שעבוד משום דכבר חל ההקדש ושוב לא פקע, דאיך יכול להקדיש דבר שיש כבר קנין לחברו, דכיון דקנין חברו מעכב שוב אמרינן להיפוך דכיון דקדה"ג ל"פ וא"א להקדיש לזמן ולהקדיש לגמרי א"א מפני קנין חברו שוב לא חל כלל ההקדש, וה"נ כן לאביי נא חל כלל, ול"ד למכירה דיוכל לחול המכירה עד שיבוא הב"ח לגבות, אבל הקדש דאי אפשר לחול לזמן וגם לחול לעולם א"א מפני קנין חברו, ממילא אמרינן דלא חל כלל ואף שיוכל לסלקו בזוזי מ"מ כשלא מסלק לו והלוה בא לטרוף ואם יטרוף יהי' למפרע שלו שוב אמרי" להיפך דמה"ט לא יחול ההקדש.

ח)

וכע"ז אמרתי במ"ש התוס' בגיטין (דף מ') ראי' דקדושת דמים פקעה משדה מקנה כשהקדיש הלוקח דחוזרת לבעלים ביובל ולא אמרי' דמפקיע משעבוד אשר תמוה דאיך אפשר להפקיע כיון דאין לו להמקדיש רק עד היובל וכבר הרגישו האחרונים, ובאמת לענ"ד יש להקשות ג"כ כזה על הגמ' בסוף השולח מניין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו שהיא כשדה אחוזה וכו', ואיך חל ההקדש מתחלה לענין שלא יצא ביובל והא בשעה שהקדיש לא הי' שלו רק עד היובל, וא"כ הרי גם ההקדש א"א לו לזכות יותר מהמקדיש ומה מהני דנעשה אח"כ שדה אחוזה, ונראה לומר דיובל הוי אפקעתא וטרם היובל מקרי שלו לגמרי ולא כקנין לזמן חמשים שנה וע"כ חל ההקדש ואלו ק"ד ל"פ לא הי' חוזרת ביובל משום דכשהקדיש חל ההקדש לגמרי דהרי אז לגמרי שלו הי' ורק דיובל הוי אפקעתא ועל ההקדש ליכא דינא דיובל וע"כ דק"ד אין מפקיע משעבוד וכיון דעכ"פ על המקדיש הי' חיוב היובל להפקיע וההקדש זכה רק מכת המקדיש וע"כ חוזרת ביובל וכמו בשעבוד דלא אלים ההקדש מהמקדיש, ואך דצ"ע אי נימא דהוי רק אפקעתא מהא דבכור נוטל פ"ש בשדה החוזרת לאביו ביובל, ומוכח דיש קה"ג להמוכר, ועוד י"ל דכיון דיש רשות לחפור בורות שיחין בקונה קה"ג לזמן וכמ"ש הרמב"ם בפכ"ג ממכירה וע"כ גם בזמן היובל אף שמבואר בירושלמי דאסור לחפור משום ושב לאחוזתו, אבל י"ל דמשום צד דיני ממונות רשאי לחפור ולהפסיד הקרקע ואין משום גזל, וכיון דמשום דיני ממונות רשאי להפסיד וע"כ אלו קדושת דמים הוי כקדושת הגוף דל"פ הי' גם שדה מקנה אינה חוזרת ביובל כיון דחל שעה אחת תו ל"פ, והיינו דההקדש הוי כהפסיד הקרקע דהרי מצד ממונו רשאי להפסיד וע"כ שפיר חל ההקדש וכיון שחל תו ל"פ, וע"כ דק"ד פקעה וכיון שיכול ההקדש להפקיע דמי למכר דאין לו לשני יותר מראשון וה"נ בהקדש:

תוכן העניינים

אמרי משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה