אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן יא
בדין נאמנות האב על בנו מדין יכיר.
א)
רמב"ם פ"ג מיבום מי שזנה עם פנויה או א"א ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא ואפי' היא מודה לו אעפ"י שהוא בנו לירושה הרי זה ספק לענין יבום שכמו שזינתה עמו כך זינתה עם אחר כו' ובתשובת הרא"ש כלל פ"ב תמה ע"ז מאחר שקוראהו ספק למה יורשו ומוציא ממון מחזקת יורשים ודאין, ואי משום שהאב נאמן מתורת יכיר א"כ גם לענין חליצה נמי יהא נאמן יעוי"ש והקצה"ח סי' רע"ז הקשה להרמב"ם דהאב נאמן בתורת יכיר אף כשאינו מוחזק בבנו מהא דאמרינן בכתובות (דף כ"ב) מי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה משום דבידו להאכילו בתרומה, ואמאי לא מהימן גם בלא מגו מתורת יכיר יעוי"ש שהוכיח מהקושיא כדעת הרשב"ם שאינו נאמן מתורת יכיר רק במוחזק שהוא בנו, ולהרמב"ם ק"ט מזה.
והנלע"ד בשנקדים מ"ש הריב"ש סימן מ"א באחת שתבעה משמעון שהרתה ממנו ותובעת שכר הנקה ומזונות להולד ושמעון אומר להד"מ, והעלה הריב"ש דשמעון פטור דאם האמינתו תורה באשתו העומדת תחתיו ומשמשתו לומר שאינו בנו וממזר הוא כ"ש בזה שנאמן ופטור גם משבוע יעוי"ש, ובתשב"ץ ח"ב סימן י"ט חלק עליו בזה וכתב שהאב אינו נאמן אלא על בנו לפוסלו לומר שהוא ממזר מבל לפסול שאינו בנו אינו נאמן, והנה משמע דס"ל להתשב"ץ כדעת שלטי הגבורים דהא דנאמן לומר על בנו שהוא ממזר היינו שאומר שהוא בנו ואשתו אסורה עליו ולא הכיר בה שהיא אסורה לו, אבל אם אמר שאשתו זינתה תחתיו ואינו בנו וממזר הוא אינו נאמן שעל בנו האמינתו תורה ולא לומר שאינו בנו, ואולם דברי התשב"ץ תמוהים לכאורה מאד דהא הוא בעצמו כתב שם בתחלת התשובה וז"ל אקדים לך הקדמה ודאי שהאמינה תורה לאב לומר שאינו בנו וכו' דממילא אם זה הקטן בכור הגדול אינו בנו ומכאן נלמד נאמנות האב לומר על איזה בן שיש לו שהוא אינו בנו וממזר הוא יעוישה""ט, ומשמעות דבריו דנאמן גם שלא ע"י הכרת בכורה לומר שאינו בנו וממזר ודלא כדעת בה"ג דאינו נאמן רק ע"י הכרת בכורה, אבל עכ"פ מבואר דס"ל להדיא דנאמן לומר גם שאינו בנו וממזר הוא ודלא כדעת הש"ג הנ"ל שהוא באמת דעת יחידאי ומכל הפוסקים נראה דלא ס"ל כן, אבל עכ"פ הרי דברי התשב"ץ נראה כסותרים א"ע וכבר הרגיש בזה בא"מ סימן ד' ע"ש והדברים מופלאים.
ב)
והנלע"ד דבאמת אם יבוא אחד ויאמר על איש שאין אנו מכירים אותו כלל, ויאמר שהוא בנו וממזר הוא שבא על ערוה או על ממזרת, בזה לא יהי' נאמן כלל, דלא האמינה תורה רק לאב לומר שבנו ממזר והיינו היכא דידעינן שהוא אב ובלא אמירתו היינו מחזיקים אותו לבנו שידעינן שאשתו הולידתו והיינו מחזיקים ודאי שהוא אביו והוא בנו, ואז נאמן לומר שממזר הוא, והיינו אף לומר שאשתו זינתה והוא אינו בנו, וכדעת רוב הפוסקים דלא כהש"ג הנ"ל, ואף שלא האמינה תורה רק לאב והרי הוא אומר שאינו אביו ואמאי מהימן באמת, וי"ל בזה בשני אופנים או דהואי מדין חזקה שהיינו מחזיקים עד עתה שהוא אביו והוא בנו והתורה נתנה נאמנות למי שמחזיקים אותו שהוא אב לומר על בנו הן להכשיר והן לפוסלו לומר שהוא ממזר ואינו בנו וילפינן זה מהא דנאמן על תינוק בין הבנים לומר שהוא בכור והגדול הוא ממזר ואינו בנו, והיינו משום דבלא דבריו היינו מחזיקים אותו שהוא אביו ולהכי נאמן, או י"ל באופן אחר קצת דנאמן בממ"נ דע"כ אם נרצה להכשירו ולומר שאינו. ממזר, היינו משום שנחזיק אותו שהוא אביו ובנו הוא, דהא ידעינן שאשתו הולידתו, וא"כ ע"כ כשנרצה להכשירו מוכרחים אנו לומר שהוא אביו, והרי כיון שהוא אביו הרי יש לו נאמנות ולומר שהוא אינו בנו והוא אינו אביו דאיך נאחז ולומר שהוא כשר והוא אביו והרי האב יש לו נאמנות וע"כ מהימן האב לפוסלו, אבל שכאומר אחד על איש מן השוק שאין אנו מכירים אותו ולא ידעינן כלל שהוא אביו ויאמר זה בני וממזר הוא שבאתי על ערוה בזה לא מהימן לענ"ד דמנא ידעינן כלל שהוא אביו ומהיכא תיתי יהי' נאמן לפוסלו, דדוקא לאב האמינה תורה לפוסלו אבל למי שלא ידעינן שהוא אב מנ"ל דמהימן לומר שהוא אביו ונהי דלענין הכרת בכורה נאמן לדעת הרמב"ם גם היכא דלא ידעינן כלל שהוא בנו וכנ"ל, זה הדין הוא דוקא באמת לענין חלק בכורה לחוד דילפינן מיכיר שנאמן לומר שהוא בכור ומשמע לי' להרמב"ם דאף בלא ידעינן כלל שהוא בנו האמינתו תורה להחזיק אותו בבכור, אבל לענין שאר נאמנות לפוסלו ולומר שהוא ממזר דזה ידעינן מדנאמן על תינוק בין הבנים לומר שהוא בכור א"כ הגדול הוא ממזר מזה לא נוכל ללמוד רק דנאמן לפוסלו בכה"ג שבלא דבריו מחזיקים אותו לאביו ומהימן לסלק חזקת אב או משום די"ל הממ"נ שכתבנו דאם נרצה להכשירו ע"כ מוכרחים אנו לומר שהוא אביו, והרי כיון שהוא אביו נאמן עליו לומר שאיננו בנו, והרי חזינן דטרחו הראשונים למצוא מקום הילפותא דנאמן לפוסלו, ולא ילפינן זה בפשוט מדנאמן האב לענין בכורה ה"ה לכ"ד, וע"כ דליכא למילף מבכורה די"ל דדוקא לבכורה מהימן ולא לשאר דברים, וא"כ השתא נמי דידעינן דמהימן לפוסלו משום דילפינן זה מדנאמן על תינוק בין הבנים שהוא בכור וא"כ הראשון ממזר, אבל עכ"פ לא נוכל למילף מזה רק היכא די"ל ממ"נ וכנ"ל, אבל היכא דלא ידעינן כלל שהוא אביו ואומר שהוא אביו ובני ממזר זה לא מוכח מהך דנאמן על תינוק בין הבנים דהא התם ידעינן שהוא אביו וכו' וי"ל הממ"נ הנ"ל או משום דהיינו מחזיקים אותו לאביו וכנ"ל, ורק לענין בכורה מהימן אף בכה"ג וכנ"ל אבל לענין שאר דברים לא ילפינן מבכורה וכמש"ל.
ג)
וזה לענ"ד כונת התשב"ץ דס"ל באמת כדעת רוב הפוסקים דנאמן לומר שבנו ממזר אף כשאומר שאינו בנו וכמ"ש להדיא בהקדמתו כנ"ל ומ"ש שם בתשובה אח"ז דאינו נאמן רק על בנו לפוסלו אבל לפסול שאינו בנו אינו נאמן, וכונתו לומר דלהכי אינו נאמן נמי במה שאומר שאינו בנו לענין שכר הנקה אשר לכאורה זה סותר דבריו בהקדמתו וכנ"ל, ואולם כונתו הכי הוא דס"ל כמ"ש באופן הראשון דלהכי נאמן על בנו שהוא ממזר היינו באם בלא דבריו היינו מחזיקים אותו שהוא אביו, והיינו כשנולד בן מאשתו אשר בלא דבריו היינו מחזיקים שהוא אביו ודאי ובכה"ג האמינתו תורה לפוסלו ולומר שהוא איננו בנו וממזר הוא ומסלק חזקת אב ממנו, אבל היכא דלא ידעינן כלל בן מי הוא אז אינו נאמן אחד מן השוק שבא ואמר שזה בנו ופסול הוא, וזה כונת התשב"ץ שכתב דלפסול שאינו בנו אינו נאמן, והיינו כנ"ל לומר על מי שאין אנו מכירים אותו כלל בן מי הוא דאז אינו נאמן לפוסלו, ובין כשאומר שהוא בנו ופסול הוא לא מהימן, ובין שאומר שהוא איננו בנו וכנידון התשב"ץ לענין הנקה ג"כ לא מהימן בזה בתורת יכיר רק הוי בזה כאינש דעלמא וצריך שבועה.
והריב"ש ג"כ ס"ל כמש"ל דלומר על איש מן השוק שהוא בנו וממזר הוא לא מהימן, ורק דס"ל דהטעם דנאמן על בנו לומר שהוא ממזר אף כשאומר שאשתו זינתה וא"כ לא הוי בנו, לא הוי הטעם משום דעד עתה היינו מחזיקים אותו לאביו, ורק הטעם הוא משום ממ"נ דאם נחזיקנו שהוא כשר ע"כ צריכים אנו לומר שהוא אביו, וכיון שהוא אביו שוב מהימן לפוסלו לומר שהוא ממזר ואיננו בנו ולהכי גם בנדון של הריב"ש איכא הך ממ"נ דכיון שתובעת אותו הנקה היינו משום שאומרת שהוא אביו וכיון שאומרת שהוא אביו הלא האב שוב מהימן על בנו ולומר שהוא אינו בנו, כנלע"ד פי' התשב"ץ התמוהים מאד.
ד)
ואולם לענ"ד יש ראיה לדברי הריב"ש מדברי הרמב"ם בפט"ז מאיס"ב הי"ז שכתב ואם הכחישה הארוס ואמר מעולם לא באתי עלי' הרי הולד ממזר שאפילו הי' בחזקת בנו ואמר בני זה ממזר נאמן יעוי"ש והרי מפורש יוציא דאף בארוס שאין אנו מחזיקים אותו לאביו, נאמן לפוסלו שהוא ממזר, וע"כ דהטעם הוא משום ממ"נ דאם נחזיק אותו שהוא כשר ע"כ צריכים אנו לומר שהוא אביו ומארוס הוא, וכיון שאומרים אנו שהוא אביו הרי לאב יש נאמנות לפוסלו ולומר שאיננו בני וממזר הוא, ואמנם זה תליא בפי' הסוגיא בכתובות (דף י"ד) בעובדא דארוס וארוסתו דאמרינן חדא דהא קמודי ועוד הא אמר שמואל הלכה כר"ג דנאמנת, דהרמב"ם הנ"ל ע"כ דמפרש דהאי ועוד לא איירי במכחיש דבזה הרי פסק הרמב"ם דהאב נאמן והוי ממזר ודאי והיינו ע"כ מדין יכיר וכמתבאר מלשונו, אבל התוס' רי"ד מפרשים דהאי ועוד אף במכחיש היא נאמנת לר"ג וע"כ דאיירי להכשיר הולד, דלגבי עצמו הא שויא אנפשי' חד"א, וע"כ דס"ל דבכה"ג ליכא דין יכיר שיהי' האב נאמן לפוסלו, דאז לא הי' מועיל ברי דידה גם לר"ג וכמו בכ"ד דהאב נאמן לפוסלו אינו מועיל הכחשת האם גם לר"ג, והיינו משום דס"ל דאף היכא דשייך הממ"נ כמו הכא ג"כ לא מהימן ודוקא היכא דהוחזק לאב נאמן מדין יכיר וזה הוא כדעת התשב"ן הנ"ל וכמש"ל וכן נראה מהתוס' שם בד"ה חדא, שכתבו דיש לפרש כפשוטו ועוד דאף שאינו מודה ולא במכחיש דלאו מיני' דבהא לא מכשיר ר"ג דהוי ברי וברי כדאמרי' ברפ"ב ע"ש, ומדוע לא הקשו בפשוט יותר דלהימן האב מדין יכיר ומוכח דהתוס' ס"ל ג"כ דל"ש בזה דין יכיר כדעת התוס' רי"ד הנ"ל והרי"ד לא חש לקושית התוס' דבברי וברי מודה ר"ג כדאמרי' ברפ"ב דשם קאי לענין כתובה שאומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נשאתיך, וע"ז אמרינן דמודה ר"ג בברי וברי שאין יכולה להוציא ממון מחזקתו אבל להכשיר הולד שפיר לר"ג נאמנת גם בברי וברי, וכמ"ש שם הרי"ד דכשם שנאמנת שלא להוציאה מבעלה ה"נ נאמנת שלא לפסול הולד מלבוא בקהל ע"ש, והרא"ש שם הקשה באמת דל"ל דאיירי במכחיש ואומר דלאו מיני' דהרי קי"ל דאם אמר על אחד מבניו שהוא ממזר נאמן וכ"ש על עובר זה, והיינו כהרמב"ם דיש בזה דין יכיר אף שאין מוחזק לאב, וע"כ דהיינו משום די"ל ממ"נ כנ"ל, וכדעת הריב"ש, והנה בהא דאמרי' שם חדא דקמודי יש להבין דמאי עדיפותא כשמודי לר"י דס"ל דהיא אינה נאמנת וע"כ דמקריא דבר שבערוה ולא מהני חזקת כשרת וצדקת וא"כ מאי מהני כשמודה, ובנמ"י פ' אלמנ'. בשם הריטב"א דגם כשהיא אומרת שאינה מהארוס והארוס אומר שממנו, י"א דמהימן מדין יכיר דאם מהימן לפוסלו כ"ש דמהימן להכשיר ובא"מ כתב דזה כדעת הרמב"ם פ"ג מיבום הנ"ל דמהימן אף כשאין מוחזק לאב ע"ש, ואולם לפמ"ש בכה"ג י"ל דאף להרמב"ם לא מהימן דדוקא לענין ירושה מהימן כשאומר שהוא בנו כשאינו מוחזק לאב אבל לשאר דברים לא מהימן רק היכא די"ל ממ"נ, והיינו בארוס כשאומר שאינו בנו די"ל ממ"נ כנ"ל, אבל כשאומר הארוס שממנו אין כאן ממ"נ, י"ל דלהרמב"ם לא מהימן, ושיטת הנמ"י צ"ע לכאורה דודאי יודה למה ש"ל דאם אומר על איש דעלמא שממנו הוא וממזר הוא שבא על הערוה או שאומר שכהן הוא וממנו הוא לא מהימן ואולם י"ל בדעת הנמ"י דהכא בארוס כיון דבחד צד בשאומר שאינו בנו ע"כ דמהימן משום די"ל הממ"נ, וע"כ גם כשאומר שממנו הוא מהימן דבכל צד האמינתו תורה, ואם מהימן לפוסלו נאמן גם להכשירו אבל היכא דל"ש כלל ממ"נ וגם לא הוחזק גם להנמ"י לא מהימן.
ה)
ומיושב שפיר קושית הקצות דמ"ט לא מהימן לומר בני זה כהן מדין יכיר, והיינו דלעולם לא מהימן רק היכא שי"ל ממ"נ או כשהוחזק לאב וכנ"ל, אבל כשאינו מוחזק, וגם ל"ש ממ"נ לכ"ע לא מהימן הן לפוסלו הן להכשירו לומר שהוא כהן, דמנין אנו יודעין שהוא אביו שנאמינו, ומיושב ג"כ דברי הרמב"ם שהתחלנו דנאמן ליורשו אבל לא לחליצה שהקשה הרא"ש דאם נאמן מדין יכיר א"כ יהי' נאמן גם לפוטרה מחליצה ולהנ"ל ניחא דרק לענין ירושה נאמן בכל ענין אף שאינו מוחזק ול"ש הממ"נ, ומשום דיכיר על ירושה נאמר בכל האופנים בין כשמוחזק לאב ובין כשאינו מוחזק, אבל בהא דנאמן לפוסלו דילפינן מדנאמן על תינוק בין הבנים, ומזה לא נוכל למילף רק היכא די"ל ממ"נ או משום דהוחזק, וע"כ לא מהימן לפוטרה מחליצה דליכא ממ"נ וגם לא הוחזק, וזה מוכח מב"ב (דף קל"ד) דמתבאר שם דאינו נאמן לומר בני הוא לפוטרה מחליצה רק משום מגו דבידו לגרשה, והא דקיהיב הרמב"ם הטעם דאינו נאמן לפוטרה משום דכשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחר, דמשמע דהיכא דל"ש ה"ט כגון שאומר שלא זזה ידו ממנה ויודע שלא זינתה עם אחר מהימן, והיינו ע"כ מדין יכיר ולפמ"ש גם בכה"ג לא מהימן, י"ל דלא משום יכיר הי' מהימן רק משום דהוי כדיימא מיני' ולא דיימא מעלמא, דל"צ למיחש שמא זינתה עם אחר וע"ז כתב הרמב"ם דלא אמרי' כן דחיישינן שמא זינתה עם אתר, ואפשר דגם באומר שיודע שלא זינתה לא מהימן כיון דליכא דין יכיר כנ"ל, והא דנאמן לענין ירושה ולא חיישינן שמא זינתה עם אחר אף שהוא אינו יודע בבירור, היינו כמ"ש הש"ש (ש"ב פ"כ) דלענין יכיר נאמן אף כשיודע ע"י שמאמין לאחר והכא היא אומרת שלא זינתה עם אחר והוא מאמין לה ובש"ש שם כתב על קושית הרא"ש הנ"ל דלהכי אינו נאמן לפוטרה מחליצה דרק לענין הבן יש לו נאמנות אבל לא לגבי האשה, ומתבאר מדבריו דלענין הבן נאמן גם היכא דלא הוחזק וגם ל"ש ממ"נ, אבל לענ"ד קשה ע"ז ממ"ש הרמב"ם פט"ו ה' י"ב דפנוי' שנתעברה ואמרה זה העובר מנתין וממזר אף שהוא מודה שממנו הוא הר"ז הולד ספק ממזר כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, ומזה מוכח דגם לענין הבן לא מהימן היכא דלא הוחזק וליכא ממ"נ וכמש"ל ורק בארוס ס"ל דמהימן משום דשייך הממ"נ וכנ"ל, ורק לענין ירושה נאמן בכל גווני דיכיר משמע דבכל אופן מהימן, גם בלא הוחזק אבל לשאר דברים דילפינן מדנאמן על תינוק בין הבנים, מזה לא נוכל למילף רק היכא דשייך הממ"נ כדעת הריב"ש או דהוחזק כהתשב"ץ וכנ"ל ובעיקר חידושו של הש"ש דאינו נאמן לגבי האשה, קשה קצת דהרי כשאומר שהוא ממזר נאמן גם שמותר לישא ממזרת ומהני נאמנותו גם לגבי האשה, ועיין בתשובת רע"א סי' ק"י שג"כ. לא נראה לו לחלק כסברת הש"ש, ושם מתפלא ג"כ מהך דב"ב דלמה הוצרך הטעם דבידו לגרשה ותיפ"ל מטעם יכיר, ולפמ"ש א"ש דהיכא דלא מוחזק וגם ל"ש ממ"נ ליכא דין יכיר רק לירושה לחוד וכמש"ל. ושוב ראיתי בש"ש שם סוף הפרק שהקשה בעצמו מהרמב"ם פט"ו מאיס"ב הנ"ל דבאומרת שהולד ממזר והוא מודה הר"ז הולד ספק ממזר דכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר ולפי דבריו דמהימן על הולד מדין יכיר גם בכה"ג כיון דהוא מאמין לה שלא זינתה עם אחר לא חיישינן מאחר וכדמוכח מהרמב"ם פ"ג מיבום הנ"ל דמהימן ליורשו ולא חיישינן מאחר כנ"ל, ודחיק בש"ש לאוקמי דאיירי הכא שאינו מאמין לדברי' ע"ש וזה דוחק גדול, ואולם לפמ"ש א"ש דבאמת בהך דפט"ו אינו נאמן גם לענין הבן משום דל"ש הממ"נ וגם אינו מוחזק לאב, וכיון דליכא דין יכיר שוב חיישינן שמא זינתה עם אחר גם בשמאמין לדברי', ואפילו באומר שיודע בבירור שלא זינתה עם אחר לא מהימן.
ו)
ואולם באמת עפ"י דברינו הנ"ל אין אנו צריכין למה שחידש הש"ש דלענין יכיר נאמן אף כשמאמין לאחר, והוכחתו מהא דנאמן ליורשו, ולא חיישי' שמא זינתה עם אחר, ולדברינו א"צ לזה דהרי עוד הקשו על הרמב"ם מהא דמסקינן ס"פ אלמנה דבלא דיימא מעלמא לא חיישינן כלל שמא זינתה עם אחר, וכן הקשו מהרמב"ם פ"ח מתרומות דכהן שבא על פנוי' אוכלת בתרומה משום בנה ולא חיישינן שמא זינתה עם אחר והוא משנה מפורשת ס"פ אלמנה. ועיין במ"מ וח"מ וב"ש (בסי' ד' סכ"ו) טרחו ליישב זה, ולהנ"ל י"ל דבאמת היכא דידעינן ע"י עדים דבא עלי', או היכא דמהימן מדין יכיר לא חיישינן כלל שמא זינתה עם אחר וכמסקנת הגמ' לפמ"ש התוס' שם דהא דאמרי' לאיכא דאמרי דפליגי אביי ורבא בדיימא מיני' ומעלמא דלרבא בתר דידי' שדינן ולאביי חיישינן שמא מאחר זינתה ובלא דיימא מעלמא גם לאביי לא חיישינן מאחר, דהאי דיימא מיניה היינו שודאי בא עלי' דאי דיימא מיני' נמי, שם רע בעלמא מאי מייתי ראי' ממתניתין דאוכלת בתרומה דשם בא עלי' ודאי מש"ה בתר דידי' שדינן ומוכח שם בסוגיא דאין נפ"מ בין ארוסה לפנוי' דכל שבא עליה ודאי גם בפנוי' לא חיישינן מאחר כדמוכח שם ממתני' דאיירי בפנוי', וע"כ הא דכתב הרמב"ם בפט"ו מאיס"ב דכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, היינו דשם אין אנו יודעים שבא עלי' וגם הוא אינו נאמן על בנו שממנו הוא וממזר הוא כמש"ל דליכא ממ"נ וגם לא הוחזק לאב, וכן הך דפ"ג מיבום לא איירי שידעינן שבא עלי' והאב אינו מהימן לפוטרה מחליצה כמש"ל, וכיון דיש לנו ספק על ביאתו ג"כ שוב חיישינן שמא מאחר, אבל ליורשו דע"ז מהימן האב שבנו הוא ובודאי בא עלי' לא חיישינן כלל שמא זינתה עם אחר וכמסקנת הגמרא שם וא"צ לחידוש של הש"ש הנ"ל דנאמן ע"י שמאמין לה, רק בפשוט דכל שנאמן שבא עליה תו לא חיישינן מאחר וכמסקנת הגמ' ביבמות כנ"ל, וניחא מה שהקשו מהרמב"ם דתרומות דלא חיישינן מאחר דשם איירי שבודאי בא עלי' וע"כ לא חיישינן מאחר, ובאמת לענין תרומה אמרי' בכתובות שם דבאומר בני זה כהן נאמן להאכילו בתרומה משום דבידו להאכילו בתרומה ושוב גם בלא ידעינן שבא עלי' כיון דנאמן לתרומה שבא עלי' תו לא חיישינן שמא זינתה עם אחר. ויתישב ג"כ מה שהקש' בהגהת רח"ל מייזלש מהא דתנן דממזר פוטר מהיבום ולהרמב"ם ניחוש שמא זינתה עם אחר, ולפמ"ש א"ש דהיכא דידעינן דבא עלי' לא חיישינן שמא זינתה עם אחר.
ויתישב עפמ"ש מה דק"ל לפי"מ דמשמע דגם דעת הרא"ש כהתוס' והרשב"ם דאינו נאמן בתורת יכיר רק היכא דמוחזק בבנו לומר שהוא בכור אבל כשאינו מוחזק לבנו אינו נאמן רק משום מגו דאי בעי יהיב לי' כל נכסיו, וכ"כ הש"ש בדעת הרא"ש, א"כ איך כתב הרא"ש בהך דארוס דאם הארוס מכחיש שאינו ממנו נאמן מתורת יכיר כנ"ל דאם במוחזק נאמן שאינו בנו כ"ש באינו מוחזק והרי היכא שאינו מוחזק אינו נאמן אף לומר שבנו הוא לענין ירושה ומכ"ש לומר שאינו בנו ולפמ"ש א"ש דבאמת לומר שהוא בכור אינו נאמן רק במוחזק לבנו, דבלא מוחזק אין שייך שאביו מהימן דמנא ידעינן שהוא אביו שיהי' לו נאמנות ורק לאב האמינתו תורה אבל לא להאמינו שהוא אב. ודלא כשיטת הרמב"ם דיכיר בכל גווני איירי כנ"ל, אבל באומר שאינו בנו וממזר ס"ל להרא"ש דאין הטעם דנאמן משום שהי' מוחזק לאב כיון שאומר שאינו אביו, ורק הטעם משום ממ"נ כנ"ל, וע"כ כ"ש הוא דאם האמינתו תורה במקום שמוחזק לאביו לומר שאינו בנו משום הממה נפשך כ"ש באינו מוחזק כמו בארוס נאמן שאינו בנו משום הממ"נ וכהריב"ש כנ"ל: