אור ברסלב
אמרי משה סימן ט

אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי

סימן ט

סימן ח

בדין קדושי חוץ אי זקוקה ליבום וחליצה.

א)

הנה בגיטין (דף פ"ב) הקשה הרש"ל והרש"א סתירת דברי התוס' בהא דהקשו דמשכחת אשת ב' מתים בקידש חוץ דבגיטין שם ציירו התוס' כשקידש ראובן חוץ משמעון ולוי אחיו ושמעון קידש חוץ מלוי ובכה"ג משכחת צ"צ וביבמות (דף י') כתבו, שקידש שמעון סתם וקשה על התוס' גיטין דהא גם כשקידש שמעון סתם לא הוי אב"מ על לוי כיון שראובן קידש חוץ מלוי ע"ש, והנה מהרש"ל והרש"א נראה שתפסו בפשיטות דבקידש חוץ מאחיו אינו נופל ליבום, והוכתתם מהתוס' הנ"ל דאל"כ גם על לוי הוי אב"מ. ולוא דבריהם הי' נלע"ד דגם בחוץ זקוקה דעכ"פ הוי אשת אחיו והא דיכול לוי לייבם הצרה, היינו משום דאשת ב"מ לא הוי ערוה מצד עצמה, רק דהתורה פטרה מזיקה אם יש עלי' זיקת ב' יבמין, וכיון דאינה זקוקה, ממילא חל עלה איסור א"א, ולכן פוטרת הצרה משום איסור א"א, וע"כ בקידשו חוץ מלוי אף דגם בחוץ זקוקה ללוי, אבל בכ"ז יוכל לוי לייבם הצרה ולא הוי לגבי' צרת אב"מ, כיון דלגבי' ליכא איסור א"א ואב"מ לא הוי ערוה מצד עצמו רק משום א"א ולגבי לוי הרי ליכא איסור דא"א דהרי קידשו חוץ מלוי, ושפיר ניחא התוס' בגיטין שהוצרכו דגם שמעון קידש בחוץ דאם קידשה סתם הרי גם ללוי היתה צרת אב"מ דאיכא עלה איסור א"א של שמעון שקידשה סתם, וע"כ כתבו דגם שמעון קידש בחוץ מלוי, והתוס' ביבמות דכתבו דשמעון קידש סתם, היינו דס"ל דבאופן ששמעון מת תחלה דאז הרי הותרה הא"א שלו דהוי רק זיקת אחד, ולכן אף אח"כ שמת גם ראובן והיא אב"מ ונפקע גם זיקת שמעון מ"מ אינו חוזר איסור דא"א של שמעון כיון דכבר הותר פ"א וכדעת הרשב"א ביבמה שהותרה ונאסרה והותרה אינה חוזרת לזיקתה ומותרת כאשה דעלמא כיון דהותרה בשעת נפילה הותרה לעולם אף דעכשיו ליכא זיקה, וה"נ אף דאח"כ שמת ראובן והוי אב"מ נפקע זיקת שמעון מ"מ ליכא איסור דא"א כיון שכבר הותרה ללוי בשעת מיתת שמעון הותרה לעולם, וע"כ יוכל לוי לייבם הצרה דלגבי' אינה ערוה דא"א של ראובן ליכא דהרי קידשה חוץ מלוי וא"א של שמעון ליכא משום שכבר הותר בשעת נפילה, והתוס' בגיטין י"ל דס"ל דלא כהרשב"א הנ"ל ולכן הוצרכו דגם שמעון קידש בחוץ דאל"כ גם ללוי היתה צרת אב"מ משום הא"א של שמעון דאף שמת תחלה והותר בשעת נפילה אבל אח"כ דנפקע הזיקה כשמת ראובן חוזר איסור דא"א של שמעון ולתירוץ זה נתכוין ג"כ הרה"ג ר' זעליג ז"ל הנ"ל ואולם אכתי צ"ע דאף דהתוס' לא ס"ל כהרשב"א וס"ל דאח"כ כשמת השני ונפקע הזיקה חוזר אז א"א של הראשון אבל אכתי איך פוטרת צרתה דהא הוי ערוה לאח"מ דהא מקודם שמת השני היתה מותרת משום א"א של הראשון, דהא הוי זיקת יבם אחד, ורק לאחר מיתת השני הוא דחוזר הא"א של הראשון והוי ערוה דלאח"מ.

ב)

ולכאורה יש להביא ראי' בקדושי חוץ אין לה זיקה דהנה הרשב"א בגיטין (ד' פ"ב) הקש' בהא דאמרי' שם דמשכחת אב"מ כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון אחיו ובא שמעון וקדשה סתם, והקשה דהרי כשמת הראשון היתה אסורה משום קדושי שני והוי נאסרה בשעת נפילה דאסורה עולמית, וקשה דהרי אפ"ל דמיירי כגון ששמעון קידש חוץ מלוי ולא נאסרה עליו, וע"כ מוכח דבחוץ אין לה זיקה ולא הוי אב"מ ושפיר הקשה הרשב"א דהרי נאסרה בשעת נפילה משום קדושי שמעון.

אבל באמת נראה דגם בחוץ יש לה זיקה כמש"ל וכן משמע מלשון התוס' בגיטין שכתבו שאב"מ לא נאסרה ללוי שלא אסורה עליו ומשמע שזקוקה ללוי ואך דכיון דליכא איסור דא"א לגבי', משום שקידשה בחוץ מלוי [ואב"מ לא הוי ערוה מצד עצמה רק משום איסור א"א] והא דלא תירץ הרשב"א דמיירי שקידש חוץ נלע"ד דהרשב"א לשיטתו דס"ל דכיון דהותרה פ"א הא"א אינה חוזרת שוב גם בליכא זיקה ולכן עכצ"ל דהאח שמת באחרונה לא קידש חוץ, דאל"כ לא היתה אסורה כלל על לוי משום אב"מ דעיקר איסור דאב"מ הוא משום ערוה דא"א כנ"ל ואם קידש בחוץ ליכא עלה א"א דשמעון וא"א דראובן ג"כ ליכא דהרי כשמת ראובן ולא הי' עלה אלא זיקת יבם אחד והותר האיסור דא"א ושוב גם אח"כ כשמת השני והוי עלה זיקת ב' יבמין ופקע הזיקה גם מהראשון אבל הא"א של הראשון שוב לא חייל להרשב"א כיון שהותר פ"א בנפילתה וכיון דליכא עלה איסור דא"א אין עלה איסור דאב"מ וכנ"ל וע"כ צריך לאוקמי דהאח שמת באחרונה לא קידש חוץ מלוי ואסורה על לוי משום א"א של השני ושפיר הקשה הרשב"א דכשמת ראובן מקודם נאסרה על לוי משום א"א של שמעון ואסורה עולמית.

ג)

ובעיקר קושית הרשב"א הנ"ל דנאסרה בשעת נפילה מהראשון ואסורה עולמית. אפשר ליישב לענ"ד בהקדם לבאר דברי התוס' שהקשו בגיטין שם וביבמות (דף י') דמשכחת אשת איש שפוטרת צרתה בקידש חוץ ותירצו דלא קרינן לגבי' אשת המת דכבר נאסרה לפני קדושי אחיו משום אשת איש, ולכאורה משמע מלשונם דרק כשקידש הנכרי בחוץ מראובן ואחר כך קידשה ראובן ומת ונפלה לפני שמעון אז לא קרינא אשת המת של ראובן ומשום דראובן לא פעל כלום בקדושין לאסור על האחים דכבר היתה אסורה עליהם משום אשת איש, אבל אם ראובן האח קידש חוץ מאיש נכרי ואח"כ קידש הנכרי ומת ראובן שפיר מקריא אשת המת. ואך לפ"ז קשה דא"כ מה הרויחו בתירוצם דהרי עדיין משכחת אשת איש בקידש האח בחוץ מנכרי ואח"כ קידשה הנכרי ומת המקדש הראשון, ולכאורה אפ"ל דבכה"ג האשת איש של הנכרי לא מקרי ערוה לפטור הצרה משום דמקרי ערוה לאחר מיתה, דהרי כל זמן שהראשון הי' חי לא פעל שני בקדושיו ולא מקרי א"א של השני ורק לאחר שמת הראשון הוא דנאסרה משום אשת איש של השני והוי ערוה דלאח"מ שאין פוטרת צרתה, ולזה העירני חכ"א, אבל ז"א לדעתי, דאף אי נימא דכ"ז שהראשון חי לא מיקרי א"א של השני בכ"ז פוטרת צרתה ומשום דל"פ האשת אח בכה"ג, וכמ"ש התוס' (בד' ל"ב) לר"ש דלא חל אח"א על א"א בכ"ז פוטרת צרתה משום דכיון דאם יופקע האשת את יחול האח"א, וע"כ ל"פ הא"א ולא מקרי ערוה דלאח"מ דהא"א הוא הפוטר וכמ"כ הכא דלא פקע האשת אח דבאמת חל תיכף עם מיתת האח האשת איש של הנכרי והרי סברת התוס' שכתבו דל"פ הא"א הוא משום דלא הותר הא"א רק במקום שאפשר לייבם ולחלוץ אבל כל שעומד הכן איסור ערוה דאח"א לחול וא"א לייבם לא פקע, והא"א הוא דפוטר הצרה וה"נ באשת איש שחל תיכף במיתת האח לא הותר כלל הא"א וא"כ מה הרויחו התוס' בתירוצם, והא שפיר משכחת אשת איש שפוטרת צרתה.

וא"ל דזה לא מקרי דאשת איש הוא הפוטר, רק אשת אח הוא הפוטר, דז"א וכמ"ש התוס' שם (בדף ל"ב) לר"ש דאמרי' דל"פ דלתני ערות אשת אח דפוטרת צרתה ותירצו דכיון דמכח אח"א אסירי בכלל אח"א נינהו, וה"נ באשת איש כיון דמכח אשת איש אסירי מקרי דאשת איש הוא הפוטר, ואולי אפ"ל דהכא לא אמרינן דל"פ, כיון דאשת איש שנעשה לאה"מ לא מיפטרא מחליצה וכמ"ש התוס' (בדף ט"ז) והיינו דדוקא בא"א שהיתה מחיים ס"ל להירושלמי דהיא עצמה נפטרת וכמו שכ' התוס' והרמב"ן דרק צרתה אינה פוטרת והיא עצמה מיפטרי ומשום דא"א לתקן ע"י גירושין דכיון שנאסרה בנפילתה אסורה עולמית, אבל באשת איש שנעשית לאחר נפילה דאפשר לתקן ע"י גירושין שתתייבם וכמ"ש התוס' הנ"ל, וע"כ גם הכא כיון דאשת איש של השני חל לאח"מ, ואין מפקיע הזיקה מחליצה, שוב ל"ש לומר דל"פ האשת אח, אבל ז"א דגם הכא מקרי אשת איש בשעת נפילה דאין רגע שיחול ההיתר להתייבם ויופקע הא"א דתיכף במיתת האח הרי היא אשת איש של הנכרי, וגם דבאמת נראה דחל איסור דאשת איש של הנכרי מחיים דראשון דהוי מוסיף דהרי אסרה בקידושיו על הראשון, ומגו דחל על הראשון חל על כ"ע, ואף דאין לוקה שתים היינו משום דהוי שם אחד, וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתי', ועוד תמוה הדבר לומר דאם קידש הנכרי בחוץ ואח"כ קידש האח שלא תהיה זקוקה ליבום משום שלא פעל בקידושיו, וגם אח"כ כשמת או גירש הנכרי לא תהי' זקוקה ליבום, וגם דקשה ע"ז מהך דגיטין דאיך הוי אשת ב' מתים דהרי קדושי שמעון שקידש באחרונה לא פעלו כלום דכבר היתה א"א מקדושי ראובן, ונצטרך לדחוק דאיירי שמת ראובן מקודם דאז הועילו קדושי שמעון וכ"ז דחוק.

ד)

והנלע"ד דכונת התוס' דלא קרינא לגבי' אשת המת היינו דכל זמן שיש לה בעל שהוא חי לא קרינא לגבה אשת המת, ואין נפ"מ אם האח קידש קודם בחוץ, או הנכרי קידש קודם בחוץ, דבכל גווני כשמת האח והיא עדיין יש לה בעל דהיינו הנכרי, לא מקרי אשת המת, וצ"ל דאח"כ כשמת הנכרי חוזרת להיות זקוקה ודכמוכח מהך דגיטין דמשכחת אשת ב' מתים, והרי כשמת הראשון לא קרינא בה אשת המת דהרי חי בעלה השני, ואיך הויא אב"מ, וע"כ צ"ל דאחר כך כשמת השני חוזר גם זיקת הראשון והוי אב"מ, ועפ"ז ניחא קושית הרשב"א הנ"ל דנאסרה בשעת נפיל', דלסברת התוס' הנ"ל כשמת הראשון לא מקרי שעת נפילה כ"ז שהשני חי ורק אח"כ כשמת השני חוזרת גם לזיקת הראשון.

ה)

והנה עוד י"ל בכונת התוס' הנ"ל כמו שהערני קצת הג"ר הענאך שליט"א מפה דבקדושי חוץ מה שתופס קדושי השני הוא לא על הצד שקידש הראשון רק על הצד ששייר הראשון לגבי השני, וע"כ לא פטרה צרתה דערוה א"פ רק אם הערוה הוא על הא"א שנופלת ליבום, אבל הכא הערוה דאשת איש הוא אינו על הצד שנופלת ליבום, וע"כ מקרי כצ"ע שלא במקום מצוה, ואך גם לפ"ז יקשה מה שהקשינו דמשכחת שהאח קידש מקודם חוץ מהנכרי ואח"כ קידש הנכרי דאז הרי היא נופלת כולה ליבום ויש בה צד אשת איש מהנכרי לפטור צרתה, ואולי גם בזה י"ל דאין פוטרת צרתה כיון דהערוה של הנכרי אינה על כל הצד שנופלת ליבום, רק על הצד ששייר הראשון לגבי', ובאמת לכאור' ראי' להנ"ל דהרי קשה לשיטת רש"י דכל דלא תפסי קידושין גם אח"כ פקעי הקדושין וא"כ בקידש חוץ משמעון ואח"כ קידש שמעון סתם דנאסרה על ראובן וא"כ נימא דפקעי קדושי ראובן, ואיך הוי אב"מ, וכבר מפורסם קושיא זו, ואולם להנ"ל ניחא, דעל הצד קדושין של ראובן באמת אינו חל קדושי שמעון, ורק על הצד ששייר לגבי השני, וע"כ אינו שייך להפקיע קדושי ראובן משום שנעשית א"א בצד ששייר, ועפ"ז יתיישב ג"כ קושית הרשב"א הנ"ל דתיפ"ל דנאסרה בשעת נפילה משום קדושי שמעון, דהרי קדושי שמעון אינו על הצד שנופלת מחמת ראובן, ואם נימא דבכ"ז כיון דעכ"פ נאסרה לייבם מכח שמעון מקרי נאסרה בשעת נפילה וחל עלה איסור דא"א של ראובן, א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתי' דלתני אשת איש שפוטרת צרתה כיון דעכ"פ אסורה להתייבם משום א"א של הנכרי שוב נאסרה בשעת נפילה וחל עלה אשת אח ותפטור צרתה משום אשת אח, ועיין במש"ל בריש סימן ז' ואי משום דא"א מנפילה זו א"פ א"כ גם היא עצמה לא תפטר ול"ק קושית הרשב"א, ובאמת ברשב"א מתבאר כן דבקדושי חוץ חל קדושי השני על צד שלא חל קדושי הראשון.

ובא"מ ראיתי שמתרץ קושית הרשב"א הנ"ל עפמ"ש התוס' ריש מכילתין דנדה אינה פטורה מחליצה משום דאסורה לכ"ע וה"נ אשת איש אסורה לכ"ע ע"ש, ותמוה לענ"ד דהא לבד איסור דאשת איש הרי היא אסורה משום אשת אח, וערוה דאשת אח בודאי פוטר ואף שהיא אסורה לכ"ע משום אשת איש, מ"מ הערוה דאשת אח פוטר וכמו בערוה שנפלה כשהיא נדה דאף שאסורה לכ"ע משום נדה מ"מ הערוה בודאי דפוטר, וה"נ הערוה דאשת אח פוטר.

והנה באמת מדברי הרשב"א מבואר כמש"ל דבקדושי חוץ נופלת ליבום דהרי הקשה שם עוד לבד הקושיא הנ"ל שנאסרה בשעת נפילה וז"ל דבר מן דין אסורה ללוי משום דכי מיית ראובן לא נפלה ללוי אלא פלגא וכל יבמה שאינה כולה לפני יבם הצד שאינה זקוק ליבום הרי היא כערוה שאינה יכולה להתיבם והוה לה כצרת ערוה וערוה פוטרת צרתה ואפי' מת לי' ראובן אסורה לשמעון מהאי טעמא כדאיתא בירושלמי עכ"ד, ומוכח מזה דאע"פ שקידשה ראובן חוץ משמעון מ"מ על צד שהיא קנוי' לראובן היא זקוקה לשמעון אעפ"י שראובן קידש חוץ משמעון.

ו)

ובאמת נראה כי זה תליא בהך דינא אם בקידש חוץ מותר החוץ לבעול דאם נפרש דבקידושי חוץ דחל קידושי השני היינו על הצד ששייר הראשון, אבל על הצד שתפס קדושי הראשון היא אשת איש על השני א"כ יהי' איסור על החוץ לבעול וכן כתב שם הרשב"א להדיא דבקידש ראובן חוץ משמעון אסור לשמעון לבעול וכן אף כשקידש שמעון ג"כ בחוץ מראובן אסור לראובן לבעול, והיינו משום דסובר דזה א"א להיות שיהני חוץ לתפוס קדושי השני על הצד שכבר תפס קדושי הראשון, וע"כ הא דתופס קדושי השני היינו משום דהראשון שייר צד בקנינו שלא תפס עליו קדושיו וע"ז הצד שלא תפס קדושי הראשון הוא דחייל קדושי השני, ומש"ה ס"ל דבקידש חוץ משמעון אסור לשמעון לבעול ומשום דמשתמש באשת איש ואשת אח על הצד שנתפס קדושי ראובן וכן לראובן אסור אף שקידש שמעון חוץ מראובן משום הצד שתפס קדושי שמעון וכמבואר שם בדבריו, וע"כ ס"ל להרשב"א דבקידש ראובן חוץ משמעון ומת ראובן היא זקוקה לשמעון ורק משום ערוה שפוטרת צרתה והצד הקנוי לשמעון נידון כערוה ופוטר הצד השני ג"כ כמו שמביא שם מהירושלמי, והיינו דמשום הצד שתפס קדושי ראובן ע"כ היא זקוקה לשמעון דהרי משום זה הצד שתפסו קדושי ראובן היא באמת אסורה לבעול לשמעון וכנ"ל דנחשבת אשת אח ואשת איש בצד הזה, אבל מהתוס' ביבמות וגיטין שהקשו דמשכחת אב"מ בשקידש ראובן חוץ משמעון ולוי ומותר ללוי לייבם, הרי חזינן דהתוס' ס"ל דלא כהרשב"א דבקידש ראובן חוץ משמעון אסור לשמעון לבעול דא"כ איך רשאי לוי ליבם צרתה כיון דהיא עצמה אסורה דהרי אף שקידש ראובן חוץ מלוי היא א"א על לוי אם נפרש כמ"ש הרש"ל הנ"ל דבקדושי חוץ ליכא זיקה ונופלת רק משמעון ולא מראובן ומה"ט לא מקרי אב"מ לגבי לוי דמראובן אינה נופלת, אבל בכ"ז היא אסורה ללוי משום קדושי ראובן להרשב"א, וא"כ היא ערוה של א"א ואיך יוכל לוי לייבם צרתה, וע"כ דהתוס' ס"ל דלא כהרשב"א דבקידש חוץ מותר גם לבעול, והיינו משום דלגבי החוץ לא מקרי כלל אשת איש וא"א, ולפ"ז אפשר לומר דבחוץ אינה נופלת כלל להחוץ, ואולם יש לדחות דאף דהתוס' ס"ל כהרשב"א דאסור לבעול, בכ"ז הצרה מותרת ללוי דלא הוי צ"ע דמה שהיא אסורה לא על אותו צד של שמעון שנופלת ליבום, רק משום הצד א"א של ראובן שאינה נופלת, ובכה"ג מקרי צ"ע שלא במקום מצוה וכמש"ל (באות ה') ואפשר ליישב עפ"ז קושית הרש"ל הנ"ל דלמה הוצרכו התוס' בגיטין לצייר דגם שמעון קידש חוץ מלוי והיינו דשם ס"ל להתוס' דלא כסברא הנ"ל דגם אם היא ערוה מהצד שאינה נופלת בכ"ז כיון דעכ"פ אסור לייבמה מקרי נאסרה בשעת נפילה והא"א של שמעון פוטרת צרתה וכמו שצדדנו לעיל, מקושית הרשב"א דנאסרה בשעת נפילה וע"כ ציירו דגם שמעון קידש חוץ מלוי ואינה זקוקה כלל ללוי לא מכח ראובן ולא מכח שמעון וע"כ הצרה מותרת דהוי צ"ע שלא במקום מצוה.

ז)

ועפ"ז הרוחנו ליישב קושית הרש"ל בגיטין בקושית התוס' דלתני אשת איש וציירו שקידש הנכרי חוץ מראובן ושמעון אחיו וראובן קידש חוץ משמעון, ותמה דלמה הוצרכו לזה שקידש ראובן חוץ משמעון ע"ש, ואי נימא דהתוס' ס"ל כהרשב"א דגם בחוץ אסור לבעול א"ש דאם קידשה ראובן סתם ונופלת ליבום לשמעון הי' אסור גם שמעון ליבמה אף שהנכרי קידש בחוץ מ"מ אסור לבעול כמ"ש הרשב"א ונאסרה גם לשמעון משום אשת איש ושוב לא יוכל שמעון לייבם גם הצרה דחל עלה איסור דא"א, וע"כ ציירו שקידש ראובן בחוץ משמעון וס"ל להתוס' דבחוץ אין נופלת ליבום וע"כ מותר שמעון לייבם הצרה דהוי כצ"ע שלא במקום מצוה [והנה מה שהקשתי לעיל (אות ב') על קושית הרשב"א דנאסרה בשעת נפילה משום א"א דשמעון וע"ז הקשתי דאפשר לומר דאיירי בקידש שמעון חוץ מלוי, אבל לפי הנתבאר ברשב"א דגם בקידש חוץ אסור לבעול משום א"א לק"מ דגם בקידש חוץ הוי נאסרה בשעת נפילה] והרש"ל תירץ דאי קידשה ראובן סתם הוי א"א שאינה עומדת ליבום גבי שמעון דל"ש ליבום היכא שיש עלי' אישות מבעל אחר והוי כחצי זיקת יבום, והרש"א כתב דל"י כונתו, והנלע"ד דכונתו עפ"י הירושלמי שהביא הרשב"א בדר"י דקדושי מאה תופסין היו שני אחיו וקדשוה שניהם ומת אחד מהן השני מהו שיהא מותר בה ממ"נ מה שקנה בה קנה והשאר נפלה מחמת אחיו ריב"פ אסור בה דכל יבמה שאין כולה לפני צד הקנוי שבה נידון משום ערוה וערוה פוטרת צרתה, ומתבאר דכיון דאין כולה נופלת ליבום רק חצי צד החצי שאינה נופלת הוי כערוה, וזהו כונת הרש"ל דכיון דגם הנכרי קידשה אין נופלת מראובן כולה רק חצי, והוי הצד שאינה נופלת כערוה ופוטרת צרתה היינו החצי שנופלת וה"ה צרתה ממש וא"כ הי' אסור לשמעון לייבם הצרה וע"כ איירי שקידש ראובן חוץ משמעון ובחוץ אינה נופלת כלל והוי צ"ע שלא במק"מ וכנ"ל, ואך קשה דא"כ גם ללוי בלא איסורא דאשת איש של הנכרי אף שקידש הנכרי גם חוץ מלוי אסור ללוי משום דאין נופלת כולה, וא"כ ל"ק דלחשב אשת איש וצ"ע, והנה כונת הירושלמי אינו מובן לכאו' דצד הקנוי נידון משום ערוה, ומה ערוה היא זו, ונראה דכונת הירושלמי דכמו דערוה פוטרת צרתה ומשום דבעינן שיהא כל הבית ראוי ליבום, וכיון דהערוה אינה נופלת גם הצרה פטורה, וה"נ כשהיבמה עצמה יש בה צד שאינה נופלת היא כערוה ופוטר גם הצד שנופלת משום דבעינן שיהי' כל הבית ראוי ליבום והוא כעין דרשת רבי מולקחה כל היכא דאיכא תרי ליקוחין כו', ולפ"ז י"ל דקושית התוס' אזלי לרבנן דדרשי מלצרור וצ"ע, ועפ"י הירושלמי הנ"ל נסתר מה שהוכחנו בסימן ז' דא"א מנפילה זו פוטרת ממ"ד דצרת אילונית אסורה דע"כ הוא משום דא"א פוטר ולהנ"ל אין ראי' דהטעם הוא דכיון דאינו יכול לייבם האילונית גם צרתה פטורה דבעינן שיהי' כל הבית ראוי ליבום.

ואולם לפמ"ש (באות א') לפרש דהתוס' ס"ל דבחוץ זקוקה, והא דשריא ללוי היינו משום דאב"מ אינה ערוה רק משום דפטורה נאסרה משום א"א, ולהכי מותרת ללוי כששניהם קידשו חוץ מלוי משום דליכא איסורא דא"א בחוץ וע"כ הצרה מותרת ללוי, ולפ"ז יהי' מוכח דהתוס' פליגי על הרשב"א דהחוץ אסור לבעול, דא"כ יש על האב"מ איסורא דא"א גם לגבי לוי ותפטור הצרה לגבי לוי ואיך יוכל לייבם לוי הצרה, דהרי לפ"ז הערוה היא בהצד שנופלת ליבום, וע"כ דהתוס' ס"ל דבחוץ מותר לבעול ג"כ משום דלגבי' לא נאסרה לא משום אשת אח ולא משום א"א ובכ"ז י"ל דבחוץ זקוקה ליבום דאף דלגבי' לא נאסרה בכ"ז היא אשת אחיו, ורק ב"ש ס"ל דמשום דלא חל איסור דא"א מקרי שלא במקום מצוה, אבל ב"ה פליגי ע"ז וכמ"ש התוס' (דף ל"ב) לר"ש דס"ל אין אחע"א בכ"ז אסרי הצרה דמ"מ הרי היא אשת אחיו עיין שם.

ח)

וראיתי בספר אחיעזר שכתב ביבמה שנתקדשה בהיתר ואין לה תקנה בגירושין דבזה מפקיע הזיקה לשני תירוצי התוס' בדף ט"ז, וע"ז הביא שהקשה אחד מחכמי הדור מגיטין דמשכחת אב"מ בראובן שקידש חוץ משמעון ושמעון קידש סתם, דע"כ צריך לאוקמי דראובן מת תחלה לפמ"ש התוס' ביבמות ובגיטין דאם נתקדשה לאחד בחוץ מראובן לא מקרי לגבי היבם אשת אחיו כיון דכבר נאסרה לפני קדושיו משום אשת איש, וע"כ דקדושי שמעון חלים רק כשמת ראובן קודם דאל"כ אינה נופלת כלל משמעון אף כשמתו בב"א כמ"ש הרשב"א שם, כיון דכבר נאסרה קודם קדושיו ע"י ראובן לשיטת התוס' הנ"ל דבכה"ג לא מקרי אשת אחיו, וע"כ דראובן מת ראשון ואז חלים קדושי שמעון, וא"כ הוי יבמה שהותרה ונאסרה ע"י קדושי שמעון שהי' בהיתר ואין תקנה בגירושין ולשמואל אסורה לעולם וא"כ לא משכחת אב"מ, ומזה הוכיח דלעולם אין מפקיע קדושי היבמה עצמה שנתקדשה אחר הנפילה משום דזיקה קנוי' ליבם, ואין קנין קדושין מפקיע הזיקה, ורק ע"י קדושי אחותה נפקע הזיקה יעוי"ש, והנה בזה ודאי צדק מה שדחה באחיעזר דזה לא מקרי הותרה כיון דעומד הכן לחול אשת אח של שמעון שוב לא פקע הא"א של ראובן וכמ"ש (באות ג') מהך (דף ל"ב) דלר"ש פוטרת צרתה משום דעומד אחות אשה לחול ע"ש, ועיין במ"ש בסימן ז' (אות כ"א כ"ב) וכיון דלא מקרי הותרה יקשה לדבריהם דמה הועילו התוס' בתי' דהרי משכחת שראובן האח קידש חוץ מהנכרי ואח"כ קידש הנכרי וכמו שהקשתי (באות ג'), דאם היינו אומרים דזה מקרי הותרה היה ניחא לפי דבריו קושיתנו דבקדושי הנכרי שחל אחר מיתה אין מפקיעין הזיקה, אבל כיון דלא מקרי הותרה קשה כנ"ל, וגם עיקר סברתו אינו מובן לענ"ד דכיון דקנין זיקה הוא מדרבנן מדוע לא יופקע הזיקה ע"י שקידשה עצמה להאח שא"א לתקן ע"י גירושין, וגם כבר הוכחתי בסי' הקודם מכמה ראיות דאף באופן דאין היבום מפקיע הזיקה מ"מ לגבי אחיו נפקע הזיקה מדין ערוה ומוכח ע"כ דלא כסברא הנ"ל, וגם כבר הקשתי לעיל אם נפרש דברי התוס' כפשוטם דלא מקרי אשת אח כיון שכבר נאסרה מקודם, דמדוע באמת לא יחול במוסיף שחל על הראשון יחול גם לגבי אחיו, וגם הרי כתבו התוס' (בדף ל"ב) דאף לר"ש דאין אחע"א ובכה"ג דלא חל אשת אח חשבי ב"ש צ"ע שלא במקום מצוה ר"ש לית לי' האי סברא דמ"מ הרי היא אשת אחיו, וחזינן דאף דלא תל, מ"מ חשיבי א"א לדידן ודוחק לחלק דאישות אחר אישות גרע והרי מבואר בקדושין (דף ס"ח) דלולא הוקשה דר"י הו"א דגם באשת איש תפסי קדושין, ועוד דהתוס' הקשו ג"כ מר"י דקדושי מאה תופסין בה ושם ע"כ דקדושי כולם חלים מחיים וכדמוכח מהירושלמי הנ"ל דכל יבמה שאין כולה לפנים נידון משום ערוה, וע"כ דמחיים חל גם קדושי שני דאל"כ הי' כולה לפנים וע"כ איירי דמתו בב"א ועוד לפי הנתבאר ברשב"א ע"כ בקדושי חוץ חל קדושי השני על הצד ששייר הראשון ומדוע לא יקרא אשת המת וגם התוס' אפשר דמפרשים כן כמש"ל, ומה שכתב באחיעזר ליישב קושיא הנ"ל דגם להתוס' כמו להרשב"א כשנפלו בב"א שפיר הוי אב"מ דהקדושין של השני ג"כ איתנהו במציאות וחלים ע"כ מיד לאסרה בקרוביו מהאם וע"כ מקרי אב"מ כשנפלו בב"א. והא שתירצו התוס' דלא חשיבא אשת אח משום שנחסרה מקודם היינו משום דאין אישות חל על אישות והוי כמו לב"ש דאין אחע"א והוי צ"ע שלא במקום מצוה ע"ש, אינו מובן לענ"ד דאם חשיב שלא במק"מ א"כ איך הוי אב"מ, דבפשוט משמע דלב"ש כשאין חל איסור אשת אח אינו נופל כלל ליבום, וא"כ אם אינו חל אשת אח השני לא הוי אב"מ דמהשני לא מקרי נפילה, ואם כונתו לחלק דבב"א חל איסור א"א של השני והנפילה ממנו כאחת זה אינו במשמע, אם לא דנפרש בהך דב"ש דהא דערוה פוטרת צרתה, היינו דהאשת את הוא הפוטר אם היא ערוה, והערוה לחוד אין פוטרת ומש"ה שלא במקום מצוה א"פ וע"כ אמרי' דלב"ש דאין חל איסור דאשת אח א"פ דהוי שלא במקום מצוה, היינו דליכא איסור דא"א שהוא הפוטר, ומש"ה גם אשת איש א"פ משום דלא חל איסור אשת אח של המת, ועפ"ז יהי' מיושב מה שהקשתי מכבר דלב"ש דכל דלא חל איסור א"א ליכא כלל זיקת יבום, א"כ יהי' הדין לב"ש כל חייבי לאוין ועשה יהיו פטורין מחליצה משום דאינו חל איסור אשת אח על ח"ל להיבם, אבל לפירוש הנ"ל א"ש, ואולם כ"ז חדש ואינו במשמע, ולהלן מתבאר תירוץ על קושיתי הנ"ל לב"ש, וגם דמדברי התוס' (דף ל"ב) הנ"ל מתבאר דמפרשים כפשוטו דלב"ש אינה נופלת כלל היכא דלא חייל איסור א"א ולדידן לית לן האי סברא דמ"מ הרי היא אשת אחיו, וא"כ מאי תירצו התוס' דכיון דכבר נאסרה משום אשת איש לא מקרי אשת המת דהרי מ"מ אשת אחיו הוא לדידן, וע"כ י"ל דכונת התוס' כמש"ל (אות ג') אף שקצת דחוק בלשונם, ובעיקר הקושיא הנ"ל דאיך משכחת לשמואל אב"מ אף לפי דבריהם י"ל דמשכחת בקידשו שני אחים כאחת כל אחד חוץ מחבירו ובכה"ג חלו קדושי שניהם משום דל"ש כל שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו ובכה"ג יש גם איסור אשת אח משניהם דחלו בבת אחת.

ט)

ובס' על"נ הקשה בהא דאמרי' דלא משכחת בסוטה צ"צ, והא משכחת דראובן קידש הצרה חוץ משמעון, דלגבי שמעון לא נאסרה משום צרת סוטה דהוי כנכרית לגבי' וכנסה שמעון ולו אשה אחרת דאסורה ללוי משום צ"צ, דללוי נאסרה בנפילה ראשונה משום צרת סוטה, וע"ש שנדחק דרב ל"ל דמהני חוץ, והנה כנראה מדבריו דפשוט לי' דבחוץ אינה זקוקה ליבום, ושמעון כנסה לא בתורת יבום רק כאשה דעלמא ובכה"ג לק"מ דא"כ הוי הצרה ללוי אשת ב' מתים, וצרתה פטורה משום צרת אב"מ גם בלא צרת סוטה ואף דעכשיו שהיא צר"ס שוב ליכא זיקה מהראשון ולא הוי אב"מ, אבל כיון דאלו לא היתה צר"ס ג"כ היתה פטורה משום אב"מ תו ל"ש למחשבי'] ואף לפמ"ש דגם בחוץ זקוקה לו הרי שפיר משכחת דשמעון כנסה בתורת יבום ותו לא הוי אב"מ, אך י"ל כיון דזקוקה לו שוב נעשה גם לגבי' צר"ס, ואולם ז"א דהא דכל הצרות אסורות היינו משום דכיון דמופקע הזיקה ע"י הערוה שוב לא פקע איסור דא"א אבל בחוץ אף דפטורה משום צר"ס אבל א"א ליכא ויכול לכנוס הצרה, אף כיון שכן דפקע הזיקה משום צר"ס וכשכונס שמעון לא מדין יבום הוא א"כ שוב הוי אב"מ ול"ש למחשבי' משום צר"ס וכנ"ל.

י)

ובאמת יש להקשות קושיא הנ"ל באופן אחר שהסוטה גופא היתה מקודשת חוץ משמעון, ובכה"ג לפ"ד דבחוץ ליכא זיקה הרי לגבי שמעון לא נאסרה הסוטה והצרה זקוקה לשמעון ויכול ליבמה דלגבי' לא הוי צר"ס, ואף לפמ"ש דבחוץ ג"כ זקוקה היא לו ושוב גם לשמעון הוי צר"ס, אלא לפמש"ל דאין איסור סוטה לחוד פוטר רק משום דנעשה א"א ולגבי החוץ דליכא א"א זקוקה גם הסוטה עצמה, ומכ"ש לפ"מ שצדדנו דיכול גם ליבמה דל"ש הק"ו השתא במותר לה אסורה וכו', וא"כ בכה"ג שפיר משכחת דיבם שמעון צרתה ולו אשה אחרת ונופלות ללוי ופטורה משום צ"צ דסוטה:

תוכן העניינים

אמרי משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה