אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן ז · כח)
ולכאורה הי' נראה לומר בטעמא דחליצה עוקר הזיקה למפרע, לא דמפקיע הזיקה למפרע רק הך דינא הזיקה דכנוסה נעקר למפרע, ומשום דהא דזיקה ככנוסה היינו משום דעומדת להתיבם להיות אשתו, אבל כשחלץ לה נתברר דלא הוי ככנוסה אליו, ועפ"ז ניחא יותר הא דאין חייבין כרת על החלוצה כיון דחליצה אין עוקר הזיקה למפרע, ורק הך דינא דככנוסה נתברר ע"י החליצה דלא הוי ככנוסה, אבל זיקה לחליצה הי' לה, וזיקת חליצה ג"כ מפקיע כרת דאשת אח, וכמו במ"ע אף דאסור לייבם, מ"מ ליכא כרת, ורק הך דינא דזיקה ככנוסה הוא רק משום דעומדת להתייבם, וכן משמע קצת (בדף ל"ח) דזיקת נשואה עושה ספק נשואה, ומבואר בריטב"א שם דהספק הוא דאין ידוע אם ייבם או יחלוץ, ולכאורה גם שם מדין זיקה ככנוסה חשבינן לספק נשואה, ועיין במלחמות שם דלמסקנא בתירוצא דאביי ורבא רק לב"ש הספק אם זיקה עושה נשואה, וע"כ לב"ש יחלקו בנכסי מלוג בנפלה תחתיו דבעל אבל לב"ה פשיטא דזיקה לאו נשואין עושה]. ואולם אאל"כ דזיקה ככנוסה הוא רק משום ספק דיבום, דא"כ איך אמרי' (בדף י"ט) לר"ש דנחשבת בית אחד לפטור צרתה עי"ז, ועוד הרי מבואר במשנה דאם היתה אחת איסור קדושה השני' חולצת ולא מתייבמת וחזינן דאף בח"ע דאינה עומדת להתייבם בכ"ז כיון דזקוקה לחליצה אמרי' דהוי ככנוסה.