אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן ו
בביאת מעוברת דל"ש ביאה אי צריך גט מה"ת. ובדין יבמה קטנה אי סגי לה בגיטא וא"צ חליצה.
א)
והנה אחרי שנתבאר בסימן הקודם דהנפילה מתרת, יש לחקור בביאת מעוברת דל"ש ביאה ולא מקיים המצוה, מ"מ י"ל דקנה בביאתו בתורת קידושין דעלמא, כיון דאיסור א"א ליכא גם בלא קיום המצוה, והנה שם בבריתא תנא משום ר"א אמרו יוציא בגט, ומבואר להדיא דצריך גט, ואף דלא קי"ל כר"א, היינו לענין שאין מחויב לגרשה, אבל אם ירצה לפוטרה צריכה חליצה, לפי"מ דקי"ל דל"ש ביאה וגם גט צריכה, וכן מבואר להדיא בטוש"ע ועיין רש"י שם וברש"א וכבר הקדימו בתוי", דלר"ל צריכה חליצה וגט, ולכאורה משמע דצריכה גט מה"ת והיינו כמש"ל, דכיון דמותרת לו תפסי בה קידושין כאשה דעלמא, אך לענ"ד יש להוכיח דאינו כן, דשם בסוגיא מייתי ברייתא דהכונס יבמתו ונמצאת מעוברת לא תנשא צרתה ואמרי' שם דלר"ל לא תנשא שמא יהא הולד ב"ק וביאת מעוברת ל"ש ביאה, ואי נימא דקנה מה"ת כקידושין דעלמא אמאי לא תנשא צרתה, הא כתבו התוס' (בדף כ"ט) ד"ה אלא לדחות בצרה, דצרה היינו שעמה מבית אחד, ואף דלב"ש מאמר אינו קונה קנין גמור והיא עצמה אינה נפטרת במאמר וצריכה חליצה, דמאמר אינו כיבום, מ"מ צרתה מיפטר, ומשום דמאמר כקידושין, וכיון דהתחיל לעשות הקנין בזו קרינן בצרה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ע"ש. וא"כ ה"נ בביאת מעוברת כיון דעכ"פ הוי כקידושין מדצריכה גט מה"ת, א"כ אף דהיא עצמה לא נפטרה מ"מ צרתה תפטר משום לא יבנה וכמו במאמר לב"ש, ואולי יש לדחות דמאמר לב"ש אף דלא קנה קנין גמור לפטור ע"י, אבל מ"מ הוא מעין יבום וכמו דאמרי' לדידן דמאמר עלוי זיקה קא רמי וכן לב"ש מה"ת הוא, אבל הכא במעוברת דהוי רק כקידושין דעלמא לא מקרי בצרה לא יבנה משום שקידש זו בקידושין דעלמא, ומ"מ זה דוחק וע"ש בדף נ"ב ע"ב דלרבנן מאמר ג"כ הוא כקידושין דעלמא, ולא שייך לזיקה.
ב)
ואשר ע"כ נראה דהא דצריך גט במעוברת היינו רק מדרבנן אבל מה"ת ל"צ גט, דאף דגם לר"ל ליכא איסור א"א ומשום דהנפילה מתרת, מ"מ לא תפסי קידושין בה, ומשום דביבמה ליכא רק קידושי יבום, והיינו היכא שמקיים המצוה דיבום באופן שפוטרה בביאתו לשוק בלא חליצה אבל במעוברת דל"ש ביאה, לא תפסי בה קידושי דעלמא כשם שאין כסף ושטר גומרין בה אף דליכא א"א וכנ"ל, ה"נ קידושי ביאה דמי בכה"ג לכסף ושטר, ורק מדרבנן צריכה גט מתרי טעמא, אי משום דכמו קידושי כסף הוי מאמר מדרבנן, ה"נ בביאה כה"ג, הוי כמאמר ובעי גט, אי לפי"מ דמבואר שם בסוגיא דגם לר"ל מדרבנן חליצת מעוברת שמה חליצה לחומרא לפוסלה מכהונה, ה"נ בביאה הוי ביאה לחומרא להצריכה גט.
ג)
ועפ"ז נראה בהא דפריך הגמ' (בדף כ') ואס"ד מה"ת ליבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו, ותמה בשעה"מ לפמ"ש המ"ל דחייבי עשה אף דאסור ליבם מ"מ ליכא איסור דא"א, א"כ למה לא יקנה כמו בח"ל דתפסי קידושין, ותירץ שם דהקושיא הוא מהא דמשמע מבריתא דפוטרת צרתה ע"י ביאת ח"ל וקונה ג"כ באונס ושוגג כדין יבמה, ואי מה"ת לא חזיא ליבום לא היתה פוטרת צרתה, וכן בביאת שוגג ל"מ, אבל תפסי בה קידושין ברצון כאשה דעלמא, ולפמ"ש ליתא לדבריו דביבמה ליתא קידושין דעלמא כדמוכח מביאת מעוברת דא"צ גט רק מדרבנן, ושוב ראיתי בא"מ שכתב ג"כ דביבמה ליכא קידושין דעלמא. ויתישב בזה ג"כ מה שהקשה בעונג יו"ט דמשכחת אשת ב' מתים מה"ת ביבום א"ע לפימ"ש האחרונים דהא דאם בעלו לא קנו היינו דלא מיפטרא מהזיקה ע"י יבום אבל לקנותה כאשה דעלמא שפיר דמי, א"כ משכחת אשב"מ ביבום א"ע דקנו ולא מיפטרא מזיקה של ראשון, ולפי הנ"ל לק"מ דכל דהיבום אינו מועיל להפקיע הזיקה ל"ק ג"כ, כמו בביאת מועברת כנ"ל.
ד)
והנה עוד כתב העונג יו"ט שם דמשכחת אב"מ בקטנה בת ג' דאף דקנאה מה"ת כמבואר במשנה דנדה והובא ביבמות (דף נ"ז) דאם בא עלי' יבם קנה בכ"ז לא סגי לה בגט לפוטרה מזיקתה ומשום דאינה ראוי' לילד, וכ"כ לענין קטן ב"ט דאף לשיטת רש"י דב"ט קונה מה"ת ורק נתמעט ממיתה בכ"ז לא סגי לה בגיטא, ומשום דאין מוליד, ואם מת היבם קטן או המיבם את הקטנה אזי הוי אב"מ מה"ת, ועיקר יסוד חידושו בנה על שני ראיות, היינו מלשון רש"י (בדף ס"א ע"ב) ד"ה ואינה חולצת, שכתב אבל מתייבמת ותגדל אצלו ותתקיים מצות יבום, והוא תמוה דהא גם בקטנותה קנאה, ומזה הוכיח דלא סגי לה בגט, ועוד הביא ראי' מקושיא החמורה של הגאון ר"ד דייטש שיתבאר להלן, עי"ש.
ה)
ולענ"ד לא נראה כלל דבריו דהרי עיקר הטעם דקנה בקטנה בביאתו ע"י יבום, ובקדושין דעלמא לא מהני בקטנה, היינו משום דביבום לא בעינן דעתה, וכן בקטן דקנה מה"ת לרש"י, הוא ג"כ מה"ט דל"צ ביבום רצון דהא מהני כששניהם שוגגין ואנוסים, ומשום דל"צ רצון, ולכן מהני בקטן וקטנה, משא"כ בקדושין דעלמא דצריך רצון ע"כ ל"מ בקטן וקטנה, וכן מפורש בתוספתא הובא במ"מ (בפ"ה מיבום הי"ח) וזה פשוט דהא דמהני ביבום לקנות כששניהם שוגגים הייני ביבום הפוטר אותה מזיקתה, ומתקיים מצות יבום, ולהעונג יו"ט דבקטן וקטנה לא סגי לה בגט, ולא מתקיים מצות יבום מהכ"ת נימא שיקנה כאן קדושי קטן וקטנה יותר מקדושין דעלמא דל"מ, וביותר לפימש"ל (אות ג') דביבמה ליכא רק קידושי יבום באופן שפוטרה בביאתו מהזיקה, וכל היכא דלא מתקיים מצות יבום ליכא בה תפיסת קדושין דעלמא.
ו)
ומה שהביא ראי' מרש"י בדף (ס"א ע"ב) הנ"ל, כבר אמרתי זה כמה שנים ואחז"ר מצאתי באו"ש, דכונת רש"י למ"ש הריטב"א בהך דאמרי' גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' דלכן לא קאמר אטו גמר ביאה, דאע"ג דבהעראה קנה לפוטרה מ"מ איכא מצוה גם בגמ"ב, משום הקמת שם. וגם הגמ"ב דחי לל"ת משום מצוה דהקמת שם, ולכן פרש"י דתמתין עד שתגדיל משום מצוה דהקמת שם, דלא מתקיים כשהיא קטנה, אבל לעניין הפקעת הזיקה שפיר נפקע הזיקה ע"י ביאת קטן וקטנה וכמו דנפקע הזיקה ע"י העראה וסגי בגט ודלא כהעונג יו"ט.
ז)
והנה עוד הביא ראי' ממה שהקשה באהל דוד בהא דאמרי' (בדף צ"ו) דב"ט שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אחרת דהראשונה חולצת ושני' מתיבמת ולשיטת רש"י דב"ט קנה מה"ת א"כ כשחלץ לראשונה קאי על השני' באיסור לא יבנה, דהרי מה"ת הם שני יבמות מבית אחד, ומזה הוכיח דגם לרש"י לא סגי לה בגט ולכן ליכא לא יבנה דדוקא כשחולץ משום זיקת הך בית קאי בל"י על השני' אבל הכא צריכה חליצה משום זיקת הראשון דלח נפקע ע"י ביאתו כנ"ל לכן ליכא לא יבנה, ע"ש ונפלאתי עליו דאדרבה ממשנה זו מוכרת להדיא דלא כדבריו, דלדבריו הוי הראשונה אשת ב' מתים מה"ת, כיון דב"ט קנה מה"ת ואין פוטרה מזיקתה, וא"כ השני' היא צרת אב"מ מה"ת ואיך מתיבמת, ועיין בתוס' (דף ל"ב) שפירשו במה דפריך הגמ' שם ויעשו ביאת ב"ט כמאמר ותדחה צרה מיבום ומשני שם דהך תנא ס"ל דאשת ב' מתים מה"ת ולכן הכא לא אסרו הצרה משום דלא הוי רק אב"מ מדרבנן, ומשום דב"ט לא קנה רק מדרבנן ולכן הצרה מותרת כמו בכל ח"ל ושניות ועיין שה"ט, אבל להעונג יו"ט עולה דלרש"י הראשונה היא אב"מ מה"ת וא"כ השני' היא צרת אב"מ מה"ת ואיך מתיבמת. ועלה בדעתי לישב דבריו דנהי דלא נפקע זיקת הראשון עי" ביאת ב"ט מדין יבום, מ"מ נפקע הזיקה לגבי אחיו מדין ערוה, כיון דב"ט קנה מה"ת נעשית ערוה של א"א לגבי אחיו השני ונפקע ממנו זיקת הראשון, ואף דכשמת הב"ט הוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דחוזרת להתירה דהיינו לזיקתה. וכשיטת הפוסקים דלא כהרשב"א [ולהרשב"א דאינה חוזרת לזיקתה תתעורר קושית האהל דוד הנ"ל, דכיון דאין לה זיקה מן הראשון א"כ איך מתיבמת השני' כיון דחלץ לראשונה עובר על השני' בלא יבנה דהוי שתי יבמות מבית אחד] ולאחר מיתת הב"ט יש עלי' גם זיקת הראשון, ובכ"ז לא הוי הצרה צרת אב"מ, ומשום דאימתי נעשית ערוה לאחר מיתה, ובכה"ג אינה פוטרת צרתה כמ"ש התוס' ריש פד"א והרשב"א (בדף י"ג) דערוה לאחר מיתה אינה פוטרת, והכא עכצ"ל דנעשית אב"מ לאחר שהותרה, היינו דע"כ צ"ל דרגע אחד הותרה הא"א של הב"ט דכל זמן שלא הותרה הרי אין עלי' זיקת הראשון משום שכבר נאסרה ע"י ביאת ב"ט ורק אם נתפוס שהותרה הא"א של הב"ט שוב חוזרת לזיקת הראשון ג"כ ונעשה אז עלי' זיקת ב"י ע"כ מקרי דהערוה נעשה לאחר מיתה דאין פוטרת צרתה, ול"ד לכל אב"מ שפוטרת צרתה כמו בקדושי חוץ דשם כמו שצייר הרשב"א בגיטין פ"ב דמתו שניהם כאחת, הרי אמרי' דלא הותר כלל הא"א של שניהם משום דיש עלי' זיקת ב"י, וע"כ פוטרת צרתה משום דהא"א לא הותר כלל, אבל הכא ע"כ צ"ל דהותרה רגע אחד דאל"כ לא הוי אב"מ כנ"ל.
ח)
ואולם עדיין קשה דמ"ט צריכה היא עצמה חליצה, דהרי היא אב"מ מה"ת, ואולי י"ל כיון דרבנן הפקיעו דביאת ב"ט יהי' רק כמאמר ולא יפטור ע"י ביאתו לחוד, וע"כ לא נוכל לפוטרה משום אב"מ מה"ת, דהרי הפקיעו שלא יהי' כקנין מה"ת, והוי רק אב"מ מדרבנן דצריכה חליצה, והנה טרחנו לישב חידושו של העונג יו"ט מפני שעפ"י חידושי יתישב דברי הרמב"ם (בפ"א מיבום ה' יז) וכן היבמה הקטנה אם רצה היבם לייבם אותה מייבם אבל אינה חולצת עד שתגדיל ותבדק ואפילו לא נבעלה אחר י"ב שנה אינה חולצת עד שתבדק ונמצאו בה סימנים, וזה תמוה מאוד דהרי בקטנה מהני היבום כדתנן ואם בא עלי' יבם קנה. ולא מצינו שיעשו ביאת קטנה כמאמר, וכבר תמה ע"ז באו"ש, ונדחק טובא בכונתו ע"ש, ולחידושו של העונג יו"ט הי' א"ש דאף שקנאה מה"ת בכ"ז לא מפטרא לשוק בלא חליצה ואולי דאף אם יבעול אח"כ משתגדיל לא מהני דעיקר היבום הפוטרה הוא רק כשקונה אותה ע"י היבום, אבל בקטנה דכבר קנה אותה ובכ"ז לא נפטרה, שוב לא מועיל היבום אח"כ ואף דלב"ש דמאמת קונה מה"ת מ"מ מהני היבום אח"כ, י"ל דלב"ש כן הוא סדר המצוה לכתחלה לקדש והדר בעיל וכמ"ש (בסימן הקודם אות א') ולהכי כתב הרמב"ם דאפילו נבעלה אחר י"ב בעי חליצה, ומשמע דאף אם יתברר דהי' לה שערות כשנבעלה לא מהני היבום, אולם זה נסתר ממ"ש הרמב"ם (פ"ה הכ"א) בביאת ב"ט דאם בא עלי' כשהגדיל סגי בגט, אף דהרמב"ם ס"ל ג"כ כרש"י דב"ט קנה מה"ת ובכ"ז מהני אח"כ היבום, וע"כ צ"ל דמ"ש הרמב"ם דאף כשנבעלה לאחר י"ב חולצת, היינו כשלא נבדקה אז, או כמ"ש האו"ש דמשמע מהמ"מ דגרם במקום שנבעלה שנחלצה לאחר י"ב אינה חליצה עד שתבדק, אבל עכ"פ הא דלא מועיל היבום בקטנותה יש סיוע גדולה לחידושו של העונג יו"ט.
ט)
ולכאורה י"ל באופן אחר הא דראשונה צריכה חליצה לפי העונג יו"ט דהא דזיקת ב"י פוטר היינו דרחמנא גלי דבכה"ג לא פקע איסור א"א, דאי נימא דהיא גופא פטורה גם בלא ערות אשת אח א"כ איך פוטרת צרתה דהרי דמיא לצרת אילונית דמקרי צרת ערוה שלא במקום מצוה, והיינו דכיון דהיא עצמה פטורה בלא דין ערוה א"פ צרתה דרק היכא דהיא עצמה נפטרה ג"כ משום ערוה פוטרת צרתה, אבל כשהיא נפטרת בל"ז א"פ צרתה, וא"כ גם באב"מ מ"ט פוטרת צרתה, וע"כ דגם היא עצמה דפטורה היינו משום ערות אשת אח, ולפ"ז י"ל דלהכי צריכה היא עצמה חליצה, משום דערות אשת הב"ט שנעשה לאחר נפילה מדרבנן צריכה חליצה, וכמו אחות אשה שנעשה לאח"מ דצריכה חליצה מדרבנן כמבואר במשנה (דף מ"א) וה"נ הרי ע"כ צ"ל דרגע אחד הותר הא"א של הב"ט דכל זמן שלא הותר הרי אין עלה זיקה הראשונה משום שכבר נאסרה, וליכא רק זיקת הב"ט, וע"כ אם נתפוס שיש עלי' זיקת ב"י היינו שהותרה כשמת הב"ט ואז נעשה עלי' זיקת ב"י ואז נעשית א"א ודמי לאחות אשה לאחר נפילה, אך יש לדחות דשם צריכה חליצה מדרבנן משום שקידש אחותה באיסור אחות זקוקה וע"כ לא מפקיע הזיקה מדרבנן משא"כ הכא, ועוד יתבאר להלן, וצ"ע.
י)
וקשה לי טובא לשיטת רש"י הנ"ל דב"ט קונה מה"ת, דא"כ לר"ל דס"ל דאחר חליצה על הצרות בכרת, א"כ הכא כשחולץ לשני' תהי' פוטרת בחליצתה לחוד גם את הראשונה דמנפילה השני' היא מבית אחד, וזיקה הראשונה נפטרה מפני שנעשית ערוה של א"א מב"ט לאחר חליצת השני' וכן יקשה להרשב"א דיבמה שנאסרה אינה חוזרת לזיקתה כשהותרה, א"כ גם לר"י קשה דתפטור בחליצת השני' לחוד, דזיקה הראשונה נפטרה תיכף כשיבם הב"ט ונעשית ערוה לשיטת רש"י, ושוב גם כשמת והותרה אין חוזרת לזיקתה, ואולם הרשב"א אינו סובר כשי' רש"י אבל מר"ל קשה טובא על רש"י, ואולי אפ"ל דכמו דממעטינן ביאת ב"ט מדין חיוב חנק של אשת איש כמבואר בקדושין י"ט, ה"נ נתמעט דאין בה כרת של אשת אח. ורק דקנה מה"ת, וע"כ אין בה כרת גם לר"ל, ועוד אפ"ל דלר"ל נפרש המשנה דאו או קתני, היינו הראשונה חולצת ופוטרת בזה גם השני' או השני' חולצת ומתיבמת ופוטרת גם הראשונה מטעם הנ"ל, עוד אפ"ל דהא דאין יכול לחלוץ או לייבם השני' קודם ולפטור הראשונה לר"ל, משום דמבטל עי"ז מצות יבמים מהראשונה דהיא תפטור ע"י ערוה ולא מתקים המצוה, ואולם בירושלמי הגירסא באמת להיפך דחולץ או מייבם לשני' ואח"כ חולץ לראשונה, ועל גירסא זו קשה טובא לר"ל דממילא נפטרה הראשונה מדין ערוה כנ"ל, וכן להרשב"א דאין חוזרת לזיקתה קשה כנ"ל.
יא)
ולכאורה אפשר ליישב עיקר הקושיא של האהל דוד לפי הגירסא בגמ' דילן האיך אפשר לייבם השני' כשחלץ לראשונה מקודם הא הוי שני יבמות מבית אחד וקאי בלא יבנה לר"י ולר"ל בכרת, והי' אפ"ל לפי"מ שצדדנו לעיל דליכא כרת דא"א ע"י היבום של ב"ט, י"ל דאינה נקראת מבית אחד ואינה נפטרת השני' בחליצת הראשונה כמו שכתב הא"מ לענין שפחה חרופה דליכא בה כרת אין פוטרת השני' וממילא דליכא בה לא יבנה, ואולם קשה ע"ז ממ"ש התוס' (ד' כ"ט) דלב"ש דמאמר אינו קונה ק"ג בכ"ז הצרה נפטרה דקאי עלה בלא יבנה, והנה גם במאמר מבואר בנדרים (דף ע"ד) דאין בה סקילה כנערה המאורסה, וג"כ נימא לפ"ז דליכא גם בה כרת דא"א, ובכ"ז נפטרה הצרה, וא"כ יש לדון ק"ו דאם במאמר שהיא עצמה לא נפטרה בכ"ז הצרה נפטרה ומכ"ש בב"ט לרש"י דהיא עצמה נפטרה כ"ש דקאי על הצרה בלא יבנה, וכן מוכח מסוף (ד' י"ח) דאמרי' יבומי תרוייהו לא, דילמא יש זיקה והוי שני יבמות מבית אחד, דמוכח דגם ע"י זיקה מקרי מבית אחד, ומשום זיקה ככנוסה ודאי מסתבר דליכא לגבה איסור דאשת איש אם תנשא לשוק דלא משתמיט חד תנא שיסבור דביבמה לשוק איכא בה חיוב סקילה או חנק כאשת איש, ואם נימא דכל דנתמעט ממיתה גם כרת ליכא ולא מקרי מבית אחד, א"כ איך אמרי' בזיקה ככנוסה דהוי מבית אחד, ומוכח אחד מתרתי או דאף דאמעט ממיתה בכ"ז איכא כרת, או דאף דליכא כרת בכ"ז מקרי מבית אחד.
יב)
וכבר כתבנו דחידושו של העונג יו"ט דב'"ט לרש"י קנה מה"ת ולא מיפטרא מזיקתה וכן בקטנה לא נראה כלל, דמ"ש מכל קדושי קטן דלא מהני, וע"כ דוקא ביבום הפוטרה מזיקתה לכן מהני בקטנה וקטן משום דל"צ דעת וכנ"ל וכן הראני אחד מבה"י ברש"י קידושין (דף י') דמפורש דבקטנה סגי לה בגיטא וזה דלא כהעונג יו"ט שכתב בישוב דברי רש"י יבמות (ד' ס"א) דלא סגי בגט, וכן מבואר בתוס' יבמות (דף כ') דלא בעינן שתהי' ביאה ראוי להקמת שם אלא שהיבמה והיבם יהי' ראוים להקמת שם דאל"כ איך קטנה מתיבמת ומבואר להדיא דקטנה וקטן מקרי בני הקמת שם ומפטרים מזיקתה ע"י היבום ומשום דעומדים להתגדל והאומנם דברי התוס' שם שהביאו ראי' מיבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו אין מובן כלל לענ"ד דמה ראי' מזה דלא בעינן ביאה ראוי להקמת שם, דהא שם באמת תנן דלא מהני היבום של קטן וצריך להמתין עד שיגדיל והיינו לרש"י מדרבנן דעשו ביאת ב"ט כמאמר ולהתוס' מה"ת לא מהני וא"כ אין שום ראי' מזה, והא דמותר לבעול בעוד שהוא קטן היינו משום דהנפילה מתרת וכנתבאר בסימן הקודם, וצ"ע.
יג)
ואולם בהא דפריך הגמ' שם אם בעלו אמאי קנו, עדין קשה מדוע לא יקנה בתורת יבום להפקיע הזיקה ג"כ, ובשלמא לפי"מ דס"ד דיבמתו אתו לח"ל דאינם עולים ליבום ניחא דפריך אם בעלו אמאי קנו כיון דבפירוש רבתה תורה דאינם עולים ליבום, גם בדיעבד לא יקנו, דנתמעטו לגמרי מיבום, ואין עלה זיקה רק לחליצה, אבל להמסקנא דמשום דאין עשה דוחה לתו"ע או משום דאפשר בחליצה לא דחי, קשה, מ"ט לא יקנה בדיעבד, ומש"כ השעה"מ דהקושיא מהא דמשמע אם בעלו קנו אפילו בביאת שוגג, וכן פוטרת צרתה, ג"כ קשה מדוע לא תפטרה גם צרתה וכן יקנה גם בביאת שוגג כמו כל יבמה, ובהא דפליגי שם בביאת כ"ג באלמנה אי פוטרת צרתה פרש"י שם דגם היא עצמה לא מיפטרא, ועיין רש"א ובב"ש, ומדברי הרמב"ם מבואר דדוקא צרתה אינה פוטרת, אבל היא עצמה מיפטרא ואינו מובן מאי נפ"מ בין היא וצרתה, ואם נחשב זה שאסור ליבם משום דחית עשה לביאה פסולה, הרי ביאה פסולה גם היא עצמה אינה נפטרת וכמבואר בפ' ר"ג, ובנ"ב בסוף מהד"ק נראה דמפרש הא דפריק דאם מה"ת ליבום לא רמיא אם בעלו אמאי קרי, היינו משום מצוה הבאה בעבירה, דכיון דלא דחי לא מקיים המצוה ע"ש שהאריך לישב בזה דברי הרמב"ם שמחלק בין א"ע דבדיעבד קנאה, ובל"ת ועשה גם בדיעבד ל"ק ע"ש, ואם כי דבריו ערבים, אבל לענ"ד לא שייך כאן מהב"ע דלכאורה נראה דכיון דמהני גם ביאת שוגג ואונס ואפילו שניהם אנוסים מהני לפוטרה בביאה זו לכ"ע, והא למ"ד דמצות צריכות כונה הרי לא מקיים המצוה ובפרט להסוברים דבמכוין בפירוש שלא לשם מנוה לכ"ע לא יצא, והכא במכוין לשם נוי, ואף במכוין בפירוש שלא לשם מצוה מ"מ קנה, וחזינן דאין קנין היבמה לפוטרה תלוי בקיום המצוה, וא"כ גם משום מהב"ע ל"ש כאן, שהרי התוס' ריש מכילתין והרא"ש הוכיחו מפסחים דגם בנדתה קנה ומקיים מצות יבום, ומשם מוכת דמקיים ג"כ המצוה ול"א דהוי מהב"ע, וע"כ צ"ל משום דאין זה מצוה חיובית כתפילין ושופר, ועיקר המצוה לסלקה ולפוטרה מזיקתה ע"י היבום או החליצה, וכיון דעכ"פ מיפטרי מזיקתה אף אם נימא שלא קיים המצוה וכנ"ל, א"כ ממילא דמקיים המצוה ג"כ כיון דעכ"פ מיפטרא מזיקתה.
יד)
וראיתי במנ"ח שהתעורר ג"כ דלמ"ד מצות צריכות כונה הרי לא קיים המצוה בשניהם אנוסים, וכתב דבאמת צריך לבעול פעם שנית לקיים המצוה וגם בח"ל דמה"ת עדל"ת ורק הביאה הראשונה, ואם לא התכוין לשם מנוה בביאה הראשונה צריך לבעול ביאה שני' לקיים המצוה, ע"ש, והוא פלא לענ"ד דמה יוסיף בביאה השני' לקיום המצוה, אחרי דכבר נעשית כאשתו לכ"ד וסגי לה בגט, מה יפעול כשיבעול שנית לקיים המצוה דהרי כבר קנה אותה, וגם באמת נתקיים המצוה ג"כ כיין דעכ"פ קנה ופוטר הזיקה דסגי לה בגיטא כבר נתקיים המצוה כמש"ל.
והנה התוס' דהקשו דנדה תאסר ליבם אף שמטהרת אח"כ, ע"כ דכונתם דתפטור גם מחליצה ולחשבה בהדי ט"ו עריות דאל"כ ל"ש לאסור משום שנאסרה בשעת נפילה אסורה לעולם, דהיינו משום דחל עלה איסור א"א, אבל אי צריכה חליצה לא חל איסור א"א, וצריך להבין דהרי נדה תפסי קדושין וא"כ מהכ"ת תפטר מחליצה דהרי מבואר (בדף כ') דכל דתפסי קדושין צריכה חליצה, וצ"ל דכונתם משום דטומאה כתיב בה כעריות וכמו בסוטה דפטורה מחליצה מה"ט דטומאה אף דתפסי קדושין, או משום היקשא דר' יונה, ונדה נכתבה בפרשה דעריות, ולכן הקשו דתפטור גם מחליצה ובתירוצים שתירצו דשאני נדה דלבעלה נמי אסורה אין זה בגדר פירכא דהא אין משיבין על הקישא ורק דל"ש כלל לאסור ולמקרי' ערוה ליבם.
טו)
ולכאורה ק' מ"ט באמת מהני היבום בנדה הרי אין עדל"ת שיב"כ והרי פרכינן טעמא דכתיב רחמנא עלי' הלא"ה ה"א אח"א מתיבמת הא העדל"ת שיב'"כ, ומוכח מזה דמה"ט גם בדיעבד ל"מ היבום דאם ל"כ איצטריך עלי' לומר דל"מ גם בדיעבד, וע"כ דגם משום דאין עדל"ת שיב""כ ל"מ היבום בדיעבד, וא"כ גם בנדה מ"ט מהני היבום, וצ"ל דדוקא בשאר ח"כ דלא תפסי קדושין ל"מ היבום בדיעבד כיון דאין עדל"ת שיב"כ ואסור לייבם ממילא לא קרינן לקחת יבמתו, דזה מעכב ביבום שתהי' כאשתו ע"י היבום, ובח"כ דלת"ק לא קרינן לקחת, אבל בנדה דתפסי קדושין מהני היבום בדיעבד אף דאין עדל"ת שיבי"כ כיון דקרינן לקחת [וכן אי הו"א דעדל"ת שיב"כ ובלא עלי' הו"א דאחות אשה מתיבמת ותפסי קדושין בה, כיון דעדל"ת ומותר ליבמה]. ועכ"פ לפ"ז יסתער קושיתנו דלעיל דאמרי' בח"ל ועשה דכיון דאין עדל"ת ועשה גם בדיעבד אם בעלו ל"ק ול"מ היבום, ומ"ש מנדה דאף דאין עדל"ת שיב"כ בכ"ז מהני היבום בדיעבד כיון דתפסי קדושין, וה"נ בח"ע הרי ת"ק, ויהני היבום גם בביאת שוגג וכן ליפטור צרתה, ואולי י"ל דבנדה כיון דאיכא בה גם זיקת יבום לאחר זמן וע"כ מהני היבום גם בנדתה, אבל ח"ע דאין בה זיקת יבום לעולם ורק לחליצה, ע"כ לא מהני היבום בדיעבד ועדיין צ"ע.
טז)
עוד ק"ל לפמ"ש התוס' (בדף כ"ט) דבמאמר לב"ש אף דהיא עצמה לא סגי לה בגט מ"מ צרתה מיפטרא, משום דקרינן בצרה כיון שלא בנה שוב לא יבנה כיון שהתחיל לעשות הקנין בזו ע"ש, וא"כ להרמב"ם וסיעתי' דהא דפליגי בביאת כ"ג באלמנה אי פוטרת צרתה דוקא צרתה אבל היא עצמה נפטרת, קשה דהרי קרינן בצרה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, דהרי ודאי אסור לייבם הצרה משום דאינו בונה ב' בתים, ובאמת איני מובן לי מ"ש התוס' דהצרה נפטרה משום דאינו בונה שני בתים, ואטו משום הך עשה לחוד או ל"ת דלא יבנה תפטור מזיקתה ומה עדיפותא הך עשה מכל ח"ע דצריכה חליצה, ובדף מ"ד דפריך ונייבם לתרוייהו ומשני משום דאינו בונה ב' בתים, שם הכונה לא משום האיסור רק דהתורה לא חייבה לעשות מעשה היבום או החליצה רק באחת מהיבמות ונסתלק הזיקה מכל הבית משום דשליחותא דצרות קעביד אבל במאמר לב"ש דהיא עצמה לא נפטרה איך אפשר שהצרה תפטר משום דאינו בונה ב' בתים והוי רק עשה, או ל"ת דלא יבנה ומאי עדיפותא מכל א"ע דצריכה חליצה או ל"ת דלא יבנה דמה"ת מתיבמת, וצ"ע טובא בכ"ז.
יז)
וכעת ראיתי במאירי שנדפס מחדש (בדף כ') שכתב דביבום ח"ע ל"ק כלל מתורת יבמה שהרי אינה בת יבום כלל אלא שמ"מ אם בא עלי' בתורת קדושין וברצונה צריכה גט שהרי קדושין תופסין בה ע"ש ומבואר דס"ל דביבמה תפסי קדושין ואף בח"ע אם קדשה בתורת קדושין דעלמא קנה מה"ת ותמוה דהרי מבואר (בדף נ"ב) בהחולץ ליבמתו וחזר וקדשה דבין שקדשה לשם אישות ובין שקדשה לשם יבמות צריכה גט לרבנן דרבי דדמי לעודר בנכסי גר זה וכסבור של גר אחר דקנה, וא"כ להמאירי דאם בא עלי' בתורת קדושין דעלמא קנאה, גם בקדשה לשם יבמות יקנה אותה, ומאי פריך (בדף כ') אם בעלו אמי קנו, וגם אמאי לא מהני מחמר מה"ת בכל יבמה. ומה נפ"מ בין קדושי כסף לקדושי יבום דמהני להמאירי בתורת קידושין דעלמא.
יח)
והנה הריטב"א והר"נ בקדושין (דף י') בהא דאמרי' דכל הבועל דעתו על גמ"ב כתבו דביבמה דקונה אפילו שניהם שוגגים אף כשגמר ביאתו קונה בהעראה דאל"כ מאי פריך באלמנה מן האירוסין לדחי עשה לל"ת הא בבמ"ב כבר היא בעולת עצמו והוי עשה ול"ת, ובא"מ (סי ל"ג) כתב דאף די"ל דהקושיא הוא שיפרש, דיקנה בתחלת ביאה, אבל א"כ למה צריך לומר גזירה ב"ר אטו ב"ש הוי"ל לתרץ גזירא שמא לא יפרש ויגמור ביאתו שהיא חששא קרובה יותר והיינו כשיטת הריטב"א המובא (באות י') דבאמת מותרת כל הביאה ראשונה בח"ל ודלא כמ"ש התוס' דהומ"ל גזירה אטו גמ"ב], והקשה ע"ז הא"מ דהא בהעראה ל"ק לכל, ולא הוי רק כארוסה ע"י העראה, וא"כ בגמ"ב אסורה דאזלינן בתר נשואין, ע"ש.
והנלע"ד דאין חל עשה דבעולה על לאו דאלמנה דבכל אלמנה מן הנשואין שפיר חל אלמנה על בעולה. משום דבחיו לא חל איסור בעולה על א"א וכשנתאלמנה חלו שניהם כאחת וע' פרמ"ג בסוף ח"א מיו"ד אבל הכא באלמנה מן האירוסין דאח"כ בשעת היבום נעשית בעולה לא חל בעולה על האלמנה. ואף דאיסור אלמנה נדחה מפני עדל"ת מ"מ לא דמי להך דאי פקע א"א אתי אח"א וחייל, דשם הוי בתורת היתר, אבל הכא דהוי ע"י דחי' שפיר מקרי דגם האיסור הראשון יש. וראיתי סברה כזו הובא בשם מרכבת המשנה דבכה"ג דעדל"ת לא חל איסור השני. ועפ"ז מיושב שפיר קושיא הנ"ל. ולכאורה אפשר ליישב קושית הא"מ הנ"ל משום הואיל ואשתרי, דהותר האשת אח בשעת נפילה ואח"כ נעשית בעולה ושייך ע"ז הואיל ואשתרי וזה כעין קושית הב"מ המובא בסי' הקודם אות כ"ג והב"מ תירץ על קושיתו דבאמת ביאה ראשונה אינה אסורה רק מדרבנן בנתמנה להיות כ"ג, אבל הכא דקיימינן על דין דאורייתא שפיר י"ל הואיל ואישתרי שריא אף דנעשית בעולה אח"כ, אבל אאפל"כ דמלבד מה שכתבנו בסי' הקודם, דלמסקנא דהנפילה מתרת ל"ש הואיל ואישתרי, ורק דלס"ד דהיבום מתרת הוא דאמרי' הואיל ואישתרי, וגם להס"ד ל"ש הכא הואיל ואישתרי, דכיון דבהעראה נעשית כאשתו לכ"ד ויכול לגרשה ולהחזירה, וא"כ לח נצרך להתיר האשת את בגמ"ח משום מצות יבום דאיכא בגמ"ב משום הקמת שם דהא גם בלא מצוה מותרת הא"א והואיל ואישתרי ל"ש רק אם המצוה הוא המתיר].
יט)
ועפמ"ש יתישב מה שקשה בהא דר"מ ב"ח אפילו הנך בעלה בדרך ובא עלי' עשאה זונה שהקשה הגרע"א דהא בנ"ז הוי זונה משום ספק טומאה דונטמאה מרבינן נמי תרומה וכהונה ותירץ דמשום זה אינו אסור רק בעשה מטעם ספק, והך משום דבא עלי שוב הוי זינה ודחי ולקי, ויקשה דאיך חל איסור זונה על איסור עשה דינטמאה, וכבר הקשה זה בעונג יי"ט, ולפמש"ל ניחא דכ"ז שהיא א"א אינו חל גם איסור דונטמאה לכהונה משום דאין חל על איסור א"א. ואף דהוי מוסיף לבעל מ"מ י"ל דס"ל כר"ש דל"ל מוסיף או די"ל דאיסור ונטמאה לכהונה הוי איסור בפני עצמו ואינו נוגע כלל לאיסור לגבי בעל, ולאחר שמת פקע איסור אשת איש ותלו שניהם איסור ונטמאה ואיסור זונה כאחת, ועוד י"ל בפשוט דנפ"מ אם יבאו עדים אח"כ ויאמרו שלא נבעלה באותו סתירה דאז משום סוטה ליכא, אבל בכ"ז נעשית זונה דהוא עבר באיסור דסוטה בבעילתו שבא בדרך דכל זמן שלא נתברר הספק אסרה התורה כודאי וצ"ע בזה דאפשר דכיון דיש עדים נתברר דלא הויא כלל סתירה ובטעות נאסרה וע"כ לא נעשית זונה בכה"ג וצ"ע.
כ)
ובשכבר הימים אמרתי בסוגיא זו על קושית הרשב"א שהקשה (בדף כ') קפסיק ותני אמאי לא הקשה הגמ' מממזרת ונתינה דודאי הוי רק ל"ת גרידא, ונראה ליישב לשיטת הסוברים דבדידה ליכא עשה דיבום וכמבואר בת' הרשב"א סי' י"ח וא"כ לכאו' מה ק"ל להגמ' דליתי עשה ולידחי ל"ת כיון דבדידה ליכא עשה וכמ"ש התוס' בגיטין (ד' מ"ב) דבכה"ג לא דחי, ואולם י"ל דהא באיסורי כהונה הדין הוא דכל היכא דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת וכמבואר (בד' פד'). וא"כ י"ל דגם כשאצלו נדחה האיסור מפני דחית עשה מקרי ג"כ אינו מוזהר על הל"ת, וכיון דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת, ולהכי מקשי שפיר מאלמנה דהוי איסורא כהונה, אבל ממזרת ל"ק די"ל משום דבדידה ליכא עשה והא דמקשי לקמן באמת ממזרת ונתינה מאי א"ל, י"ל דמקשי נמי מכח קפסיק ותני דסתמא קתני דממזרת אינה מתייבמת אף כשהיא קטנה וא"כ ל"צ הטעם משום דידה, וכיון דע"כ צריך רק להקשות מכח קפסיק ותני מקשה מקודם מאלמנה דהוי רישא דמתני'. והא דלא מקשי מגרושה דהוי נמי איסורא כהונה, י"ל ג"כ דהנה באם שאחיו המת הי' חלל הרי נתחללה בביאתו. ואם הי' ג"כ כהן ג"כ נעשית חללה כשנשא גרושה. וכיון דנעשית ג"כ חללה איכא בה תרי לאוין גרושה וחללה, וא"כ י"ל דלהכי ל"ד משום דאין עשה דוחה שני לאוין כמבואר בנזיר ורק דיש להקשות מגרושה ג"כ מכח קפסיק ותני דאף מן האירוסין שלא נעשית חללה וזה הוא דמקשי באמת לקמן גרושה מא"ל, אבל כיון דע"כ צריך להקשות רק מכח קפסיק ותני מקשה מקודם מאלמנה דהוי רישא, וכל זה לחידודא בעלמא: