אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן ה · ט)
וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דדוקא לאחר חליצה ליכא אשת אח, ומשום דעיקר הזיקה הוי ליבם או לחלוץ, ולהכי אף אחר החליצה ליכא איסור דא"א, דלצורך החליצה הרי נפקע הא"א מעיקרא וזה הוא תכלית הזיקה שיחלוץ או ייבם, אבל כשנעשית ערוה והזיקה נפקע משום ערוה דלא באה הזיקה לתכליתה חוזר וניעור האיסור דא"א, וע"כ ס"ל דאסורה עולמית, וכחילוק זה ועדיפא מיני' מצינו בירושלמי קידושין דדוקא לאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת אבל לאחר שימות יבמיך מקודשת. ומשום דכיון דמת היבם ולא הגיע הזיקה לתכליתה נתברר דלא היתה זקוקה למפרע וכמ"ש בנועם ירושלמי ובעמק יהושע ואף כי הגמ' דילן פליג ע"ז וכדאמרינן שומרת יבם שמתה אסור באמה, וכן בדף י"ח ע"ב יבומי תרוייהו לא דדלמא יש זיקה, ועוד בכ"ד, אולם כ"ז לא פליגי רק בהא דס"ל להירושלמי דנתברר למפרע שלא היתה זקוקה כלל, אבל על להבא שפיר יש לחלק דהא דהותר איסור דא"א היינו בהגיעה הזיקה לתכליתה דהיינו לאחר חליצה אבל בנעשית ערוה חל עלי' איסור דא"א ג"כ כיון דלא הגיעה הזיקה לתכליתה.