אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן ה · ה)
והנה מכל זה אינו מוכח דהנפילה לחוד מתרת, די"ל דהזיקה מתרת, היינו דכל זמן שהיא זקוקה ליבום תו לחליצה, ליכא איסור דא"א, אבל באופן שכבר נפטרה מזיקתה אף דבשעת נפילה היתה זקוקה ואז הותר הא"א, אבל אח"כ כשנפקעה הזיקה, י"ל דחוזרת לאיסור דא"א, ובאופן שיתבאר.
ואולם מהרמב"ם בפ"א מיבום הלכה י"ב מבואר להדיא דס"ל דהנפילה מתרת אף דליכא השתא זיקה שכתב שם דלאחר חליצה ליכא על האחין רק איסור דרבנן, דלא יבנה הוי רק אסמכתא, ולא ס"ל כהתוס' שכתבו שם דמסברא הוי בכרת אחר חליצה, כיון דליכא זיקה, ולא יבנה אתי לנתק מכרת ללאו, אבל הרמב"ם ע"כ ס"ל דמסברא ליכא כרת, דהא להרמב"ם ליכא תרא לנתק, דלא יבנה הוי רק אסמכתא, ומ"מ ליכא כרת, וע"כ היינו משום דהנפילה מתרת וכמבואר שם בלשונו שמאחר שמת אחיו נסתלק איסר ערוה מכל נשיו ע"ש. ומתבאר מדבריו דגם כשנפקע הזיקה ע"י חליצה ליכא איסור אשת את, והיינו משום דהנפילה לחוד מתרת דכיון דהיתה זקוקה בשעת מיתה נסתלק ממנה איסור אשת אח לעולם. אף כשיסתלק הזיקה לאח"כ ע"י חליצה וכדומה, אבל התוס' ס"ל דאע"ג דביבם קטן אמרינן דתגדלנו וכן בביאת מעוברת למ"ד לא שמי' ביאה ובכ"ז ליכא קרבן דמוכח דהותר איסור דאשת אח אף בלא מצות יבום, אבל היינו רק כ"ז שיש זיקה דהזיקה ע"כ מסלק האיסור דאשת אח, אבל לאחר שנפקע הזיקה, חוזר האיסור דאשת אח, אף שהותר בשעת נפילה ולכן ס"ל להתוס' דאחר חליצה שנפקע הזיקה צריך קרא לנתק מכרת ללאו, אבל הרמב"ם ס"ל דבלאו קרא ידעינן מסברא, דכיון דנפקע האיסור דאשת אח בשעת נפילה הותרה לעולם, גם אחר החליצה שנפקע הזיקה, ולא יבנה הוי רק אסמכתא, ונפ"מ בין הרמב"ם להתוס' באם יופקע הזיקה ע"י ערוה שנעשית לאחר נפילה דלהתוס' איכא גם איסור דא"א כיון דליכא זיקה להרמב"ם ליכא א"א דהנפילה התיר איסור דא"א לעולם, ועוד יתבאר להלן מזה.